החכמים של פעם איוב פרק ח

בלדד מתחיל:

(ב) עַד אָן תְּמַלֶּל אֵלֶּה וְרוּחַ כַּבִּיר אִמְרֵי פִיךָ:

(ג) הַאֵל יְעַוֵּת מִשְׁפָּט וְאִם שַׁדַּי יְעַוֵּת צֶדֶק:

(ד) אִם בָּנֶיךָ חָטְאוּ לוֹ וַיְשַׁלְּחֵם בְּיַד פִּשְׁעָם:

שוב, איוב מקבל מנה על סגנונו. הוא אמנם במצב קשה, אבל דיבוריו הם עוצמתיים. וזה לא שבח.

אקסיומה: אלוקים משלם לפי הדין.

מסקנה: אם בני איוב נענשו, זה בדיוק מה שהגיע להם.

ומה עם איוב עצמו? תלוי...

אז מה כן? מה ממליץ בלדד לאיוב השבור?

קודם כל, צריך לבדוק שהוא באמת צדיק כפי שהוא חושב. וכאן צריך לברר מה הם התנאים שעל הצדיק לעמוד בהם. בלדד אינו מספק רשימה כזו. האם אפילו עבירה קטנה ורגעית מחייבת עונש כבד, או שהאדם נידון לפי רוב מעשיו, כפי שמנסח זאת הרמב"ם:

כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני

(רמב"ם הלכות תשובה פרק ג)

יתכן שבלדד יסבור כמו חכמים בתלמוד ורש"י שפירש את דבריהם:

כל שזכיותיו מרובין מעונותיו - מריעין לו, ודומה כמי ששרף כל התורה כולה ולא שייר ממנה אפילו אות אחת, וכל שעונותיו מרובין מזכיותיו - מטיבין לו, ודומה כמי שקיים כל התורה כולה ולא חיסר אות אחת ממנה

(קידושין לט ב)

מריעין לו - בעוה"ז לנקותו מעונותיו שיטול שכר שלם.

מטיבין לו - לשלם לו שכר מצותיו בחייו כדי לטורדו.

(רש"י שם)

ואולי לפי בלדד גם הצדיק המושלם אינו יכול להימלט לפעמים מתלאות העולם. מה נשאר? להתפלל.

(ה) אִם אַתָּה תְּשַׁחֵר אֶל אֵל וְאֶל שַׁדַּי תִּתְחַנָּן:

(ו) אִם זַךְ וְיָשָׁר אָתָּה כִּי עַתָּה יָעִיר עָלֶיךָ וְשִׁלַּם נְוַת צִדְקֶךָ:

(ז) וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד:

מה שבלדד אינו אומר הוא שגם החוטא יכול לעשות תשובה ולהינצל. אולי לזה הוא מתכוון, אבל זה לא נאמר במפורש, בניגוד, למשל למסר של יונה: ה' סולח לחוזרים בתשובה ומבטל את עונשיהם. האם לפי בלדד אין תקנה לחוטא בתשובה? האם יש תקנה לחוטא בתפילה, או שגם התקוה הזו שמורה רק לצדיקים שלא חטאו? למי שהינו "זך וישר" בלבד?

מה סבור בלדד בשאלות אלו? מה סבור המחבר בשאלות אלו? לנו אין כאן אלא הטקסט בלבד, והטקסט שותק ומתעלם מנקודות אלו.

בכל אופן, אנו מכירים לא רק את ספר איוב. יש לנו גם את הרמח"ל, שנולד וכתב אלפים שנה מאוחר יותר. ועדיין לא נמצא רעיון נפלא כמו זה שכתב במסילת ישרים:

לפי שורת הדין ממש, היה ראוי שהחוטא יענש מיד תיכף לחטאו בלי המתנה כלל, וגם שהעונש עצמו יהיה בחרון אף, כראוי למי שממרה פי הבורא יתברך שמו, ושלא יהיה תיקון לחטא כלל, כי הנה באמת, איך יתקן האדם את אשר עיות והחטא כבר נעשה? הרי שרצח האדם את חברו, הרי שנאף, איך יוכל לתקן הדבר הזה? היוכל להסיר המעשה העשוי מן המציאות?

אמנם, מדת הרחמים היא הנותנת ...

 שיתן זמן לחוטא ולא יכחד מן הארץ מיד כשחטא,

ושהעונש עצמו לא יהיה עד לכלה,

ושהתשובה תנתן לחוטאים בחסד גמור,

שתחשב עקירת הרצון כעקירת המעשה, דהיינו, שבהיות השב מכיר את חטאו ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה דמעיקרא כחרטת הנדר ממש - שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בלבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו, יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו): וסר עונך וחטאתך תכפר, שהעון סר ממש מהמציאות ונעקר במה שעכשיו מצטער ומתנחם על מה שהיה למפרע.

(ספר מסילת ישרים פרק ד)

בלדד מכיר את שורת הדין. אבל העולם נברא כידוע גם במידת הרחמים.

(וגם שאלה של תיארוך ספרים)

במדרש אמרו: רצה הקב"ה לברוא את העולם במידת הדין – ולא עמד. במידת החסד – ולא עמד. שילב הקב"ה את שתיהן – ועמד.

מידת הדין, כמו בציטוט של הרמח"ל לעיל, פירושה שאדם נענש מייד. והרי כבר ראינו באיוב כי "גם במלאכיו ישים תהלה", אפילו מלאכים לא נוקו מחטא ומפגם.

מידת החסד פירושה דחיה אינסופית של העונש. וגם זה לא כל כך טוב. מי יעצור את הרשעים מהשתוללותם?

לכן הקב"ה נותן הזדמנויות לתשובה.

זה מועיל באונטולוגיה. כלומר במציאות. וזה מועיל גם בפסיכולוגיה האנושית:

אילולא היה אפשר לעשות תשובה, אדם היה נופל לתהומות הייאוש לאחר שנכשל, וכשלון יכול להיות קטן מאד, אולי הרהור של זלזול על בטן מלאה לאחר סעודה דשנה? כפי שחשש איוב, בתחילת הספר, לגבי בניו?

לכן חשוב מאד שתהיה אפשרות של תשובה, שבני אדם יאמינו באפשרות של תשובה.

מדוע בלדד אינו מזכיר זאת? אפשר לחשוב על כמה תשובות. אחת מהן היא שהמשתתפים בספר מציגים עמדות שאינן בהכרח התשובה הסופית לשאלת הגמול והתכלית, אם יש כזו. תשובה אחרת היא כמובן של החוקר ההיסטורי, שיטיל ספק או ישלול לגמרי שאישים בעבר הרחוק יכלו לדעת על רעיונות שיוולדו מאוחר יותר...

זה מאפשר לנו לתארך שני ספרים זה יחסית לזה. כפי שכתבתי, ספר יונה בנוי על הרעיון של תשובה – גם על אפו וחמתו של הנביא, גם נגד מידת הצדק האלוקי. בלדד אינו מכיר, כנראה, ברעיון הזה. האם ספר איוב נכתב לפני שנכתב ספר יונה?

מהיכן אנו יודעים מה שאנו יודעים? אל חשש, איני מתכונן לכתוב כאן מבוא לאפיסטמולוגיה. אפילו לא צריך להכיר את המילה הזו, שפירושה, אגב, "תורת ההכרה" והיא מקצוע עתיק מאד, שמנסה לענות על השאלה: איך אנו יודעים מה שאנו יודעים.

בלדד אכן עונה על השאלה הזו, ומסביר מהיכן אפשר לדעת את הדברים החשובים של החיים.

אמנם

(ט) ... תְמוֹל אֲנַחְנוּ וְלֹא נֵדָע כִּי צֵל יָמֵינוּ עֲלֵי אָרֶץ:

כלומר, החיים חולפים צ'יק צ'ק ואדם אינו יכול לצבור מספיק ידע לגבי שאלות חשובות, כמו הגמול האלוקי.

אבל יש עצה ויש מקור.

(ח) כִּי שְׁאַל נָא לְדֹר רִישׁוֹן וְכוֹנֵן לְחֵקֶר אֲבוֹתָם:

...

(י) הֲלֹא הֵם יוֹרוּךָ יֹאמְרוּ לָךְ וּמִלִּבָּם יוֹצִאוּ מִלִּים:

הידע של הדורות!

העונש פוגע תמיד ברשע, גם אם הוא

 (טו) יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד יַחֲזִיק בּוֹ וְלֹא יָקוּם:

אבל עבור הצדיקים יש לו בשורה, שכבר ציטטנו בתחילת הדברים:

 (כ) הֶן אֵל לֹא יִמְאַס תָּם וְלֹא יַחֲזִיק בְּיַד מְרֵעִים:

(כא) עַד יְמַלֵּה שְׂחוֹק פִּיךָ וּשְׂפָתֶיךָ תְרוּעָה:

אז חכה בסבלנות איוב, ותתפלל.

בלדד מבקר, כצפוי, את איוב על סגנונו הבטוח בעצמו.

אמנם, כנראה בלדד אינו מכיר את הרעיון של תשובה שמביאה איתה כפרה.

אבל אם איוב צדיק כפי שהוא סבור, עליו רק להתפלל וסופו יהיה טוב.

האם בלדד יודע שאפשר לעשות תשובה ולהתכפר ולבטל כל עונש? מה זה אומר לגבי תיארוך הספר הזה יחסית לספר איוב?

התשובה היא צורך אונטולוגי כי בלעדיה העולם לא ישרוד. התשובה היא צורך פסיכולוגי כי בלעדיה האדם ייפול לייאוש וילך מדחי אל דחי. אמנם בלדד אינו יודע כנראה על כך, אבל לנו יש גם ספרים ומחברים נוספים...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 13/11/2017 07:51:34