קול באשה ערוה?

ש: יש תופעה חדשה: בת מספידה את אביה, אשה מספידה את בעלה, אם מספידה את ביתה. גם בלוייה גם באזכרה. זו תופעה ברוכה?

ת: בודאי זה לא טוב. זו המצאה חדשה של השנים האחרונות. לא ברור מי המציא זאת, אך כל הדורות לא נהגו. ידוע שאסור לגברים להסתכל על אשה (קצשו"ע קנב ח). כאשר היא מדברת, הרי מסתכלים עליה.

ש: אבל ממילא נשים באות לבית הקברות, ורואים אותן, אז מה זה משנה אם כבר מדברות?

ת: יש הבדל בהלכה בין הסתכלות מכוונות לבין "ראיה בעלמא לפי תומו" (שו"ע או"ח עה מ"ב סק"ז). בדומה לזה, בשולחן ערוך כתוב "ועכשיו נהגו שאין יוצאות אלא לאחר המיטה ואין לשנות" (שו"ע יו"ד שנט א), והטעם הוא שגנאי הוא לבנות ישראל שיסתכלו בהן אנשים (תוס' סנהדרין כ א בשם ירושלמי).

ש: לגופו של ענין, האם אין להקל יותר בהלכות צניעות בלוייה, שהיא מעמד רציני?

ת: אי אפשר לומר סברות סתם בלי הוכחות. אך כאן יש הוכחה נגדית מפורשת בגמרא, שגם לעתיד לבוא, בהספד על משיח בן יוסף, תהיה הפרדה. "וספדה הארץ משפחות משפחות לבד, משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד, משפחת בית נתן לבד ונשיהם לבד… כל המשפחות הנשארות משפחת משפחת לבד ונשיהם לבד" (זכריה יב יב-יד. סוכה נב א). ועוד יש הרבה מה לדון בענין ואין כאן המקום (עיין פירוט בספר נטעי גבריאל).

ש: אבל כשאשה מדברת, זה רגש?

ת: יתכן מאוד. אבל רגש אינו הכל בחיים. רגש הוא חשוב וצניעות יותר חשובה. עיין ספר מידות הראיה למרן הרב קוק ערך צניעות. ודאי ד' רוצה שנספיד ונבכה, אבל לא על חשבון הצניעות.

ש: ננסח זאת אחרת. לאשה האבלה יש רגשות כואבים וההספד הוא דרך לבטא אותן?

ת: זו שאלה כוללת. רגש הוא דבר אישי פרטי, ולאו דווקא דבר שמחצינים לעין כל. גם לאמותינו היו רגשות כואבים כאלה אך הן לא ראו עניין והכרח לבטא אותם בצורה זו. לא הדור שלנו המציא רגשות. רגש זה אישי. זה מזכיר מעשה בראש הממשלה גברת גולדה מאיר שאחרי מלחמת יום הכיפורים רואיינה ברדיו בחקירת שתי וערב קשה. לבסוף נשאלה: ומה את הרגשת באופן אישי? השיבה: מה שהרגשתי באופן אישי, זה אישי.

ש: אז מה הנתיב הכשר לאשה שכן רוצה לבטא רגשותיה בהספד?

ת: תכתוב את ההספד ואיש אחד יקרא. כך נוהגות רבות.

ש: באותה הזדמנות, עוד שאלה, על מנהג חדש לשיר שירי ארץ ישראל בזמן הלוייה? 

ת: גם זו המצאה חדשה, שלא ידוע מי המציא אותה, אין לה שחר. נכון שפעם היו מקוננים אפילו בעזרת חלילים, עין משנה בבא מציעא תחילת פרק השוכר את האומנים, אבל זה דבר אחר לגמרי. לוייה אינה בשביל לשיר אלא כדי לבכות.

ומחה ד' דמעה מעל כל פנים.

ש: יש תופעה חדשה: בת מספידה את אביה, אשה מספידה את בעלה, אם מספידה את ביתה. גם בלוייה גם באזכרה. זו תופעה ברוכה?

הצטערתי לקרוא את הדברים, בין השאר משום שרק לפני עשרה ימים שמעתי את הספדיהן המרגשים של בנותיו של הרב ישראל רוזן זצ"ל. מדוע בציונות הדתית מקובל זה מכבר שנשים מספידות, כולל בלוויות ובאזכרות של גדולי הרבנים, כמו גם אצל מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל? משום שעל שלוש ההנחות הללו יש מקום רב לחלוק:
1. ההנחה שאין לחדש סדרים בעבודת ה' בעייתית לאור העובדה שבכל הדורות גדולי ישראל הוליכו שינויים והתחדשות רוחנית בהתאם למקום ולזמן. נקודה זו נכונה באופן כללי לגבי תחומים שונים, ובאופן מיוחד כלפי השינויים שחלו בעולם ביחס למיקומן של נשים בחברה. אולם במקרה של הספד דווקא הוצאת נשים מלווית המת היא היא שינוי הסדרים, שהרי חז"ל נתנו מקום משמעותי לנשים בלוויה, וכבר במשנה נאמר שנשים מענות, מקוננות ומטפחות, והמשנה מסבירה: "איזהו עינוי? שכולן עונות כאחת; קינה? שאחת מדברת וכולן עונות אחריה". נמצא, שדווקא מי שמבקש להרחיק נשים מנוכחות פעילה בלוויות, הוא זה שמשנה את סדרי עבודת ה'.

2. עמדתו של הרבי מסאטמר היא חריגה ביותר. רוב הראשונים והפוסקים כתבו במפורש שהבעיה של "קול באישה" היא דווקא ב"קול זמר" (שלחן ערוך), וגם אם חוששים לחומרא, הרי שהיא איננה רלוונטית בזמן הלוויה, כפי שכתב, למשל, בעל התפארת-ישראל, שהרב אבינר באמת ציטט, ש"בשעה שהמת מוטל לפניו אין חוששין להרהור".

3. קשה מאוד להתעלם מדברי הפוסקים בדורות האחרונים, שהסבירו שהחשש להרהורי עבירה בעצם הסתכלות בנשים וכיו"ב כבר איננו רלוונטי במצב של נוהגי החברה בעולם המודרני. כבר לפני כחמש מאות שנה כתב בעל ה'לבוש' (בנוגע לאמירת 'השמחה במעונו' בחתונות ללא מחיצות בין גברים לנשים) שההיתר מבוסס על כך "דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין האנשים ואין כאן הרהורי עבירה כל כך"; ובדרך זו הלכו גדולי הפוסקים גם בדורנו בהקשרים רבים (דוגמה אחת מני רבות: הציץ-אליעזר הסביר שכיום האיסור ללכת אחרי נשים אינו נוהג, "שהמציאות לא כן, אלא האישה אינה יושבת בירכתי ביתה כבזמן הקדום ורגילין יותר בראית אשה ברחוב, אין כל כך עתה חשש הרהור בהליכה אחריה כפי אז"). ובמבחן המציאות: אדם נורמלי איננו מגיע להרהורי עבירה מדברי אישה בהלוויה, ועצם העלאת אפשרות כזו כשלעצמה היא לא כל כך צנועה.

לגופו של עניין: בהספד יש משום כבוד המת וגם משום כבוד הבריות, ובשני ההיבטים הללו יש ערך רב בכך שגם נשים ובנות תוכלנה להספיד את היקרים להן: הן משום שבכך דווקא ניתן להגיע להבעה ייחודית כלפי המת, הן משום שכך מתאפשר לנשים לפרוק מעט מן הצער והאבל שלהן. אכן, בחברה שבה מתקיימת הפרדה מוחלטת בין גברים לנשים, כמו אצל חסידי סאטמר, יש מקום להקפיד על חומרה כזו גם בימינו. אולם בחברה שבה הפרדה כזו אינה קיימת בחיי היומיום, הרי שבמקום למנוע מהמתים ומהחיים את הכבוד הראוי להם מתוך רגישות אנושית פשוטה על סמך פסיקות חריגות מחמירות, מן הראוי דווקא לתמוך בנשים המבקשות להספיד את יקיריהן, כפי שלימדונו מורי דרכה של הציונות הדתית.

בלע המוות לנצח ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל פנים."