תוקפה ההלכתי של התוספתא

שוב מזכרון, כמו שהלכה כירושלמי אם הבבלי אינו חולק עליו, הוא הדין בשאר מקורות חז"ל. השתיקה של הבבלי אינה מוכיחה שאינו סובר את התוספתא או את הירושלמי.
וכבר הוזכר שבענייני מנהגים לפעמים המנהג מכריע. אפילו הרמב"ם מביא את מנהג הקריאה הארץ ישראלי כמנהג קביל, למרות שהוא לא כבבלי.

הרמב"ם מרבה להשתמש הן בתלמוד הירושלמי והן בתוספתא לפסיקות הלכה, אם לפסוק כתלמוד הירושלמי במקום שאין הכרעה בתלמוד הבבלי, ואם כמקורות להלכות שאינן מוזכרות בתלמוד הבבלי. לפעמים הרמב"ם מכליל הלכה שבמשנה והלכה שבתוספתא לכדי הלכה אחת.

כשיש מחלוקת בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בד"כ דרכו לפסוק כתלמוד הבבלי, אלא אם הבבלי מתקשה באיזה דין או דחוק והירושלמי פשוט, אזי פוסק כירושלמי. 
 
לפעמים הרמב"ם פוסק כתוספתא כנגד הירושלמי, ולפיכך נדרש עיון רב האם גם משתמש בתוספתא כירושלמי ביחס לבבלי.

התוספתא מובאת בגמרא על הסדר כמכריעה במחלוקות או פוסקת הלכות, בכל מקום בו אין הכרעה במשנה או שלשון המשנה מגומגם, התוספתא מכריעה. 
יש משהו בשם הגר"א שכל התוספתות נרמזות במשנה, למי שיש מקור יביא.