תשע דקות של פחד
אני שומר את הסיפור הזה במשך מספר שנים, אף שאני יודע כי חובה
עלי לפרסמו. בכל שנה בזמן מסוים אני נזכר בו ואומר לעצמי:"חייבים
לפרסם", הבעיה שתמיד אני נזכר בו כמו אתרוג אחרי סוכות וכמו חנוכיה
אחרי חנוכה, ומיד תבין על מה אני מדבר.
אני אברך כולל, למדתי באחת הישיבות החשובות. אני נחשב ל"אברך
שכלתני", לא מבזבז יותר מדי זמן וכוח על רגשות, והחינוך שקיבלתי
בבית היה כזה שמתייחס בחשדנות רבה לסגולות וקמעות וכיוצא בזה.
אני מדגיש בחשדנות ולא בביטול מוחלט, מאחר שיש דברים המוזכרים
במקורות.
לפני כשבע שנים התוועדתי לראשונה לעניין הזה של "השעה התשיעית
בחודש התשיעי בשנה התשיעית", וכמובן שהתייחסתי לכך כאל עוד סגולה
מערימת הסגולות. עם השנים ראיתי שאחדים מחבריי הקפידו להתפלל
בשעה הזו. לא זלזלתי, כי לא רציתי לקרר אותם, אך בלבי פנימה הייתה לי
מין התנגדות. "זה לא החינוך שקיבלתי ואין טעם שאתחיל עם זה עכשיו".
לפני כארבע שנים, כשהגיע היום המסוים הזה, החל החברותא שלי
לנדנד לי שאומר את התפילה המיוחדת בשעה המיועדת. אמרתי לו: "לא
יקום ולא יהיה". אם תשאל אותי, הרגשתי כעין שליח של השכל, לקדש
מלחמה על הסגולות למיניהן.
הוא אמר לי שלסגולה הזו יש מקור מהימן מרבנו חיים ויטאל זצוק"ל
וגם ביקש לחפש ולהראות לי. אמרתי לו שאיני מוכן לבטל מהלימוד, ואם
כל כך היה חשוב לו, היה צריך להראות לי את המקור במשך השנה החולפת.
"יש לך שנה שלמה לשכנע אותי, אבל את השנה הזו - הפסדת", אמרתי.
הוא הרים את גבותיו בתמיהה לנוכח עקשנותי ואנחנו המשכנו ללמוד.
בשעה 00:13 סיימנו את הסדר. התפללנו מנחה עד השעה 30:13 ,וחברי
רץ להתארגן כדי להיות מוכן לתפילה המיוחדת בתשע הדקות המיועדות.
לא הסתרתי את החיוך שלי, סוג של חיוך סלחני שאתה משתמש בו כלפי
ילדים שעושים מעשה קונדס שאינו מזיק.
השנה היתה שנת תשע"ד. הזמן שנקבע במדויק היה 44:13 עד 53:13
איך אני זוכר? מיד תדע. יצאתי בהפגנתיות מבית המדרש לכיוון ביתי ולקח
לי בדיוק חצי דקה כדי לשכוח את תשע הדקות הללו. הלכתי מספר דקות,
ולפתע מצלצל הטלפון הסלולארי שלי. עניתי. גיסי היה על הקו. הוא דיבר
בלחש, כמו אחד שנמצא במקום שאסור לדבר בו: "תראה, אתה חייב לעזור
לי". "מה קרה"? אני שואל אותו. "אנחנו נמצאים אצל פרופסור מחו"ל, זה
תור שנקבע לפני מספר חודשים, אני רואה שלא אוכל לצאת ולהגיד את
התפילה של תשע הדקות, תעשה טובה, תגיד בשביל הבן שלי".
בנו של גיסי, כלומר אחייני, נאבק במשך שנתיים במחלת הסרטן. כל
המשפחה נכנסה למערבולת. אחותי וגיסי נכנסו ויצאו בבתי חולים, נסעו
לחו"ל וחזרו, והילד סבל וסבל. "אבל", הספקתי לומר, והשיחה נותקה.
ידעתי שאין לי ברירה, אני אלך ואומר את התפילה. מה לא עשיתי בשביל
הילד הזה? מלבד התפילות והלילות בקבר של החזון איש, סגולה שאני
מאמין בה בכל לבי, עשינו אני ורעייתי "חסד בגופו" ואירחנו בכל יום
את ילדי אחותי, אחיו של החולה, לפעמים לשבועות שלמים. אם זה מה
שחשוב לו כעת אעשה זאת אפילו בלי לחשוב פעמיים.
אני מסתכל על השעון. השעה 38:13 .יש לי בדיוק שש דקות לחזור
לבית המדרש ולהתפלל בכוונה בתוך תשע הדקות הללו. אני רץ לשם,
מחזיק את החליפה התלויה על כתפי, וביד שנייה את המגבעת, מגיע נושם
ונושף לבית המדרש ורץ אל החברותא שלי, שנמצא במצב היכון עם ספר
התהילים. "מה קרה , התחרטת?, שאל ומיד הוסיף: עזוב, עוד חצי דקה
זה מתחיל, בוא תתמקם, קח ספר תהילים ונתפלל ביחד". השעה 44:13
מגיעה, ואנחנו מתחילים לומר יחד פרקי תהילים, אני חושב על האחיין
שלי ומרגיש כמו אחד שמלבד התפילה מקריב משהו מאד מהותי למען
החולה. ייאמר לזכותי שלקחתי את התפקיד ברצינות, ממש כמו שגיסי
היה עושה אילו יכול היה. נסחפתי לתוך התפילה, ולפתע דפיקות על כתפי
. היה זה החברותא שלי.
"אתה יכול להמשיך להתפלל, אבל רק שתדע, אתה מתפלל כבר רבע
שעה, כלומר תשע הדקות ועוד שש דקות נוספות". ממש לא שמתי לב
שחלף הזמן, סיימתי עוד שני פרקי תהילים, ושנינו עזבנו את בית המדרש
לכיוון הבית. אני יוצא, והטלפון מצלצל. הבנתי שגיסי יצא מהרופא
ושמחתי לענות ולספר לו שהתפללתי למען בנו החולה. אבל הקולות
שבקעו מהטלפון היו קולות של בכי היסטרי. לקח לי מספר שניות להבין
שזו אשתי. "אתה לא מבין מה קרה כאן", היא נסערת. מסתבר שבננו בן
החמש טיפס על אדן החלון שאשתי נוהגת לתלות בו כביסה, והסורג היה
פתוח. הוא עמד על החלון, וכשאשתי באה הוא נבהל ופשוט נפל למטה.
אנו מתגוררים בקומה הרביעית. אשתי רצה לחלון, היסטרית, והסתבר
שהוא הצליח לאחוז בידיו את חבלי הכביסה של הדירה מתחתנו, בקומה
השלישית, והתנודד כשהוא תלוי על ידיו. אשתי הצליחה לגלות תושייה.
היא צעקה לו: "מוטי, תסתכל עליי. לא למטה תחזיק חזק בחבלים, אל
תעזוב אפילו לרגע". מוטי צעק לה: "נפלתי למטה", ושאשתי קראה: "ברוך
הנשם לא נפלת עד למטה, ואם תחזיק חזק, מישהו יציל אותך".
במקביל החלה אשתי לצעוק בטירוף: "הצילו", ולמטה החלו אנשים
להתאסף ולנסות להבין מה קרה כאן ואיך פותרים את הבעיה. בדקות
הבאות ישבה אשתי ושוחחה עם הילד. הוא אמר שידיו כואבות ואשתי
אמרה לו שלא נורא, שיתגבר, ובתוך מספר דקות מישהו ייקח אותו דרך
הדירה בקומה שלישית, בינתיים היא כיוונה את הצופים למטה אל שם
המשפחה המתגוררת בדירה ההיא. חלפו עוד שתי דקות, ומישהו ירד וצעק
שהם לא פותחים. הבן שלי מתנודד על החבלים, אשתי מחשבת להתעלף,
ולמטה אנשים מתרוצצים ואינם יודעים מה לעשות עם עצמם.
מספר אנשים סחבו מזרנים, אבל הם בפירוש לא הספיקו למקרה
של נפילה... לפתע החל נער רזה ואתלטי לטפס על המרזב במהירות של
חתול. הוא טיפס קומה אחת וקומה שנייה, ולכולם היה ברור שאין לו שום
תכנון ברור מה הוא יעשה כשהוא מגיע לקומה שלישית. אבל הנער הגיע
עד הקומה השלישית, התמקם על אדן החלון, אחז ביד אחת בסורגים,
התכופף ופשוט אחז בילד שלי ביד השנייה. כך הם ניצבו דקות ספורות:
הנער תופס את הסורגים ביד אחת ואת בני ביד השנייה, ורגליו עומדות
על בלימה. לאחר מספר דקות נמצאה שכנה שיש לה מפתח לדירה, היא
פתחה את הדלת ואדם נוסף פתח בזהירות את הסורגים, נטל את בני הקטן, ולאחר מכן קפץ הנער פנימה, ירד למטה וזכה לתשואות. "הודו לה'
כי טוב כי לעולם חסדו", אני אומר "מתי כל זה קרה?" "ממש לפני עשר
דקות זה נגמר", היא אומרת"
בקיצור, בבדיקה מדויקת שערכנו לאחר מכן, הזמן שעבר בין הנפילה
של בני לחילוצו היה חופף לגמרי לתשע הדקות שבהן התפללתי על אחייני,
וכידוע המתפלל על חברו נענה תחילה.
בתשע הדקות הללו שבהן התפללתי בכל לבי ומאודי על אחייני, התנודד
לו בני יקירי בין שמים לארץ, ילד קטן שרוב הסיכויים שלא היו עומדים
לו הכוחות לאחוז תשע דקות בידיו בחבל כביסה. איני רוצה לחשוב מה
היה קורה אילולא סובבה ההשגחה העליונה שאמצא את עצמי בניגוד לכל
היגיון מקיים את הסגולה... אני חושב שמוטל עליי לזעוק לבני אדם, לספר
להם על הסגולה הנפלאה הזו ולהמליץ על קיומה בחום.
תְּ פִ לָּה
רִ בּ וֹנוֹ שֶׁ ל עוֹלָם!
תן לי כוח לעבור את כל המשברים שאני
עובר בחיים בלי להתרסק. בלי לפול לעצבות
ומרה שחורה. בלי לשכוח אותך אבא.
כי כשקורה משהו שהוא ההיפך ממה
שרציתי והתפללתי, והתחננתי, ונתתי צדקות,
וקבלתי על עצמי קבלות, והשתדלתי אצל כל
מיני אנשים שיעזרו, ועשיתי באמת מסירות
נפש כדי להראות לך כמה זה חשוב לי והנה
קרה ההיפך, אז אני נשבר, אני מתרסק, אני
מאבד את השמחה ולוקח לי כמה שעות
טובות, לפעמים יום שלם, עד שאני נרגע
וחוזר לעצמי ואליך. אני כל כך מקנא אז
באלה שמייד, באותה שניה שהם מקבלים
את הבשורה הלא משמחת, הם אומרים הכל
מאת ה' והכל לטובה. וזה לא מהפה אל החוץ,
אני יודע, אני מרגיש את האמת שלהם, שהם
בטוחים, לא רק בשכל, גם בלב שהכל אתה
עושה אבא והכל לטובה.
כי כשיש את זה, אז נגמרו הצרות בחיים. אז
שום דבר כבר לא יכול להפיל אותנו. אז אפשר
להגיד על המקום מזמור לתודה ולהרגיש
שמחים, להרגיש שבאמת קבלנו פה מתנה כי
מי יודע מה זה חסך לנו, ומי יודע ממה שהצילו
אותנו, ומי יודע באיזה כפרת עוונות זכינו, ומי
יודע מה נזכה בזכות זה שקבלנו הכל בשמחה
ובאהבה. רבונו של עולם, החיים נראים אחרת
כשחיים אותם עם אמונה. זכה אותי גם
במתנה יקרה זו.
מנחם אזולאי שבת שלום לכל אחינו בית ישראל!
בינתיים התוועדתי למקור הסגולה. מדובר בספר 'ברית מנוחה', ועל
דברים אלה סומך ידיו רבי חיים ויטאל זי"ע, תלמידו הגדול של האר"י
הקדוש: "ספר ברית מנוחה נעשה ע"י צדיק קדמון, שנגלה משמים אליו
אליהו הנביא וגילה לו סודות ורזין, וביניהם גם את הסוד הבא. "בכל יובל
שנים", מוסיף רבי חיים ויטאל זי"ע, "פעם אחת בחמישים שנה, מגיעה
השנה התשיעית ליובל, ובה מגיע החודש התשיעי, ובו יש יום תשיעי ובו
יש שעה תשיעית שבה כל הגלגלים בעולמות העליונים נרעשים ומתקיים
'אוצרך הטוב עלינו תפתח'.
לאלה שעדין מתלבטים אומר רק זאת: די בכך שבשעה מסוימת מאות
אלפי בני אדם מתפללים ומבקשים בקשות בריכוז ובכוונה רבה, כדי
לבקוע שערי שמים.
נשלח מהאנדרואיד שלי
