| נשלח ב-29/11/2017 00:49 |
 |
| |
בסיום הזה של איוב ניתן לומר שהוא גם "מחזיר להם" לרעיו שביקרו אותו וורימזו, לכאורה שהוא "רשע" שראוי לעונשים המרים שקיבל. ולכן הוא אומר להם שה"גואל" שריב את ריבו - הוא יקבע שאיוב "צדיק" והם - החברים "רשעים" על ביקורתם - הרי אם הוא רשע בלי שידוע שעשה משהו, אולי גם הם רשעים בלי שידוע על משהו ממשי? - ועל כן ייענשו בכל מה שאמרו שמגיע לו להיענש. וניתן לראות את זה גם במילים "למען תדעון שדון" - כלומר שעכשיו אינכם "יודעים" כלומר מכירים מקרוב את הצער, ועל כן תיענשו ו"תראו מה זה" להצטער באמת - ונראה מה תגידו אז...
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2017 07:30 |
|
| |
אליקים כתב:
הרי אם הוא רשע בלי שידוע שעשה משהו, אולי גם הם רשעים בלי שידוע על משהו ממשי?
איקון ירוק מאד.
יש כאן תפיסה כנראה חדשה של עבריינות. העבריין שלא מדעת. העבריין הזה אינו אחד שלא למד ולא שנה ולכן הוא שוגג או מזיד מבחינה מסויימת, כי אי ידיעתו אינה מצילה אותו.
לא, יש כאן רשעות שמחייבת בעונשים החמורים ביותר - ראו את מצבו של איוב היום - כאשר העבריין, כדבריך, הוא אדם שמשתדל במצוות, מקפיד על בין אדם לחברו וכו'.
דבריך מעלים כמה נושאים חשובים מאד לדיון.
א. אלו רמות של ידיעה ואי ידיעה יש בכלל?
בתורה אנו מוצאים מזיד ושוגג. אמנם יש סוגים שונים של שוגג.
ב. התעריף. כמה אפשר להעניש על אי ידיעה? אפילו אי ידיעה שאפשר היה להינצל ממנה?
ג. רמות החומרה של העבירה (להבדיל מאי הידיעה). האם הנימוק הוא תועלתני, מי ניזוק, הצד שנפגע מן העבירה, האדם עצמו בנפשו? האם הקריטריון הוא כלפי מערכת מצוות ותביעות של אלוקים?
כמו שאלתו של אוותיפרון, אבל בהפוך. האם הרוע של המעשה נקבע לפי ההגדרה של רצון אלוקים או שיש כאן מערכת שניתנת להבנה, להצדקה?
ד. האם יש עבירה כזו שהאדם יכול לא לדעת אודותיה? בכלל? ודווקא עליה ייתבע?
דומה שיש חברות ותרבויות שפיתחו מערכות כאלו. אם כדי לדכא את הבריות, ואם כדי להעמיד רף גבוה, ואם כדי ליצור הצדקה לעונשים בלתי מובנים ולפתור את בעית הרע.
האם כיוון כזה מתחיל בספר איוב?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2017 11:52 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  |
שלישישי
העקרון ודאי קיים אצל כולנו. אבל הסיפור של איוב עדיין הוא בדיוני - אם כי יתכן שהמחבר נטל עלילה ידועה והוסיף ופיתח אותה, כטענת פרשנים. יתכן גם שהעלילה הבדיונית נרקמה סביב אירוע אמיתי שקרה לאדם אמיתי. כמדומה שאין לנו אלא אפשרויות פרשניות.
|
|
אברהם, יצחק, יעקב, האם אלו דמויות אמתיות?
בלייק אומר שהדמויות התנ"כיות אינן דמויות היסטוריות.
הדמויות התנ"כיות מייצגות "מצבים" שכל אחד מאתנו צריך לעבור.
הסיפור של איוב בא ללמד אותנו שאנחנו צריכים לעבור סבל בחיינו,
ולמצוא את הפתרון לסבל שלנו - ללמוד ולהבין מהי תפילה ולמי מתפללים.
כשתגיע לסוף הסיפור של איוב, אם לא תדע ליישם את הפתרון של איוב
לסבל שלו, לא עשית כלום.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2017 12:00 |
|
| |
| מיימוני כתב: | |
זה אולי נושא לאשכול אחר. וראוי להביא בו את הסיפור המופלא המסופר על רבנו החפץ חיים, שנפטר בנו ואמר "עכשו ליבי שהתרוקן מאהבה לבני יכול להתפנות יותר לאהבת האלוקים".
|
|
אין תופסים אדם בצערו.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2017 21:20 |
|
| |
שלישישי
יפה כתבת. ואני מחכה לסוף הספר כדי לשמוע ממך מה הפתרון שלך לדעתו.
לגבי התגובה השניה - איקון ירוק ביותר.
וזה מעניין. בדרך כלל הביטוי הזה, כלומר "אין תופסין אדם בשעת צערו" בא להסביר מדוע יש להתעלם או לדון לכף זכות מדיבורים שאינם טובים, כגון טרוניא כלפי שמיא ועוד. כאן, כאשר מייחסים לח"ח אמירה שאמנם מעידה על גדלותו ויראת השמים שלו, אבל נראית מופרזת - לפחות בעיני - כאילו היא מקטינה את הערך של אהבת הבן על חשבון אהבת המקום, כאילו יש סתירה בין השתים - אתה בא ומלמד שגם על זה יש להחיל את הכלל "בשעת צערו אין אדם נתפס".
למדתי, ותודה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
