|
|
| נשלח ב-8/1/2018 09:43 |
 |
| |
| ירוחםשמ כתב: |  | הרב מיימוני
האם זה לא נשמע מתמיה שאפשר לכפות אדם לקיים מצוה
למה זה מתמיה? האם לא כופין על אדם לא לקיים מצוות לא תעשה? עד כדי רציחתו שלא יעבור . |
|
אתה באמת משווה את מניעת עשיית המעשה, לכפיה על עשיה בפועל? זה דומה בעיניך?
ולגבי רציחה שהזכרת, האם על כל מצווה ממיתים?
|
|
|
|
| נשלח ב-8/1/2018 16:33 |
|
| |
מואדיב. כן למה לא דומה עשה ללאו? זו מצווה וזו מצווה. לא טענתי כי ממיתים על כל לאו. ודאי שלא. אבל גם לא כופין על כל עשה. דברתי על העקרון
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 07:41 |
|
| |
כמדומה שירוחמ דיבר על כך שכופים אדם לקיים מצוות עשה, ו"מכין אותו עד שתצא נפשו". ההבנה הרגילה במילים אלו היא שיתנו לו מלקות - מדרבנן - עד שיודיע שהוא כבר "רוצה" לקיים את המצוה.
ההבנה הרגילה היא גם ששום אדם לא יבוא לידי סכנה כי האיום יספיק כדי "לשכנע" אותו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 07:49 |
|
| |
ניסיתי להעתיק את המודעה אבל אי אפשר אז אסכם במילים.
"תולדות אהרן" בירושלים. חסיד מן החצר מחזיק חנות מחשבים. פגעו בחנותו כמה קיצונים מאותה חצר. התלונן במשטרה. עצרו אותם, חקרו אותם, הביאו אותם לבית המשפט.
עכשו המודעות.
מחאה נמרצת
קמו אינשי דלא מעלי שמסרו את העומדים על משמרת הקודש.
האם כל זה קשור לכפיה על המצוות?
איך יש להתייחס להגנה על הישארות בגבולות הגטו, על החזקת מכשיר שפותח את גבולות העולם, שמאפשר להגיע למידע, לעצור חושבים אבל גם לכל תועבה מסוג ***?
איך יש להתייחס לחנות שמוכרת מכשירים כאלו?
ואם זה קשור לאלו שרוצים שליטה על מכירת מכשירים כאלו שעברו עיקור והם מתפרנסים מזה? זו שאלה נוספת, אבל אפשר להפריד.
הדוגמא של המאבק במכשירים כאלו מתאימה גם לאשכול הזה וגם לאשכול על גבולות הליברליות.
נראה לי שכאן, בדוגמא של "תולדות אהרן" והחנות למחשבים, במבט של חוקר אנתרופולוג זו אינה שאלה של "כפיה על המצוות" אבל ברור גם שאלו "מבפנים", שיוצאים נגד החנות, יראו בכך דוגמא של מאבק למען שמירת מצוות והגנה מפני מחטיאי הרבים.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 07:59 |
|
| |
ת"ט
יפה כתבת (איקון ירוק)
אמנם שתי הדוגמאות שהבאת הן משני קצוות של מצבים תרבותיים והיסטוריים.
מצד אחד, המצב האידיאלי (יחסית) שאולי היה בעבר, שבו רובו ככולו של הציבור מכיר בחובתו להישמע להלכה, ופורצי גדר מודעים לכך שהם עבריינים. הם מכירים בלגיטימיות של ענישה אם כי כמובן היו מעדיפים לא להיתפס ולא להיענש.
מצד שני - דינו של מי שגם כפיה על המצוות, למשל ב"קום עשה" של לשבת בסוכה או לאכול מצה, או אפילו להביא קרבן (שהרי סתם אדם ניחא לו בכפרה) - מצוות אלו אינן מדברות אליו. הוא טוען שאינו מאמין בזה. וכפיה רק תגרום לו להיות עוד יותר שונא.
יש הרבה מקרי בינים והרבה חברות שנמצאות במצב בינים. וזה מתחיל מן הסתם מימי שפינוזה, שהיה הראשון שמוכר לי שטען ואמר: איני רוצה להיות חלק מן הקהילה. ומאז יש כבר קהילות שאינן מגדירות את עצמן על סמך השתייכות אמונית ודתית ומחוייבות למצוות.
השאלות אודות כפיה בצורת שבירת סמרטפון הן אודות מי שהוא בן קהילה. הוא עדיין בפנים. אולי הוא היה רוצה להחליף קהילה אבל אין זה באפשרותו, ואז הוא אנוס משפחה ופרנסה. ואפשר שהוא כן רוצה להיות בן קהילה והוא מודע לכך שהסמרטפון נאסר, כפי שנאסרה הטלויזיה בשעתה, אבל הוא רוצה בו, אם מטעם כשר כמו פרנסה ויעילות תקשורת ואם בגלל שהוא כן רוצה להחשף לעולם ורואה בכך עניינו האישי.
ההלכה כפי שהיא באה לידי ביטוי בגמרא מצדיקה כפיה. גם מלקות למי שעובר עבירות. אפילו הריגתו.
שתי דוגמאות מאשר מעלה הזכרון:
טוביה חטא וזיגוד מינגד. זיגוד מספר על טוביה שחטא אבל בגלל שהוא שומרוני ועד אחד, הרב מלקה אותו והוא מתלונן ויוצר את הביטוי הזה. אבל אילו זיגוד היה יהודי משלנו, ואילו היה נאמן על הרב כשני עדים, או אילו היו שני עדים באמת, טוביה החוטא היה מקבל את שלו.
רב ורב כהנא מסתבכים בסיפור עם יהודי חוטא, לוקה ומאיים להלשין. רב כהנא הורג אותו ונאלץ לגלות לארץ ישראל. אבל זה שהמלשין חוסל אינו נחשב לעבירה. להפך. הוא נקרא "רודף" לאחר שקודם לכן היה עבריין הראוי למכות.
האם ההצדקה לענישות אלו היא בגלל שכופין על המצוות או בגלל שזו הגנה על החברה ועל בעלי התפקידים הבכירים שלה? האם ההלכה מצדיקה את הענישה בגלל שזו מערכת תרבותית חברתית או בגלל שצריך לדאוג לעולם הבא של החוטא?
נראה שהשאלות האלו אינן קיימות במפורש בתודעתם של אלו שעליהם מסופר לנו שם. אלו אבחנות מודרניות. (איפה נתי רובין?)
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 08:38 |
|
| |
מימוני
זה אינו שלי. ציטוט, לבקשתך, מהקטע בנטפי שפיות.
אמנם קווי הגבול אינם מסומנים בעט חד (כמו ברוב העקרונות המשפטיים) אבל סבורני שהעניין העקרוני עצמו ממוצה בהם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 09:41 |
|
| |
תודה על ההעתקה ותודה על ההבהרה!
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 10:50 |
|
| |
goo.gl/vx55eH
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 12:05 |
|
| |
| תלמידטועה כתב: | | | האחת, במצב בו כל עמ"י שומר מצוות, יש חובה ציבורית לאכוף את קיום המצוות על יחידים שמפירים את חוקי התורה... ככל פורע חוק (חזו"א). |
|
פורמלית בחברה שומרת מצוות חוק המדינה יהיה חוק התורה והתורה תיכפה ככל חוק, אבל בהינתן מערכת הערכים והאמונות ששמירת מצוות נשענת עליהם, היקף המצוות וחדירתם לחיי הפרט ואמונותיו בחברה כזאת לא יהיה חופש דת או מחשבה, לדעתי בשביל להתקיים היא תצטרך להיות חברת-אינקווזיציה.
לדוגמה: הפשע אולי החמור ביותר בתורה - שלגביו מוסרות כמעט כל ההגנות והזכויות שיש לחוטאים בדרך כלל - הוא "מסית", מה יקרה לאדם שינסה להטיף כנגד החובה לשמור מצוות? ללא אפשרות לשכנע בנכונות אמונותיך אין חברה חופשית.
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 17:29 |
|
| |
הלינק של נישטאיך הוא פשוט כאן באכסניה.
על חודו של קול ולאחר דיון ארוך; חוק המרכולים אושר סופית | בתום קרב ארוך ומתיש במליאת הכנסת ובוועדת הפנים, חוק המרכולים אושר הבוקר ברוב דחוק • בעקבות שגיאה של שני ח"כים, החוק חזר לדיון בוועדת הפנים וההצבעות נעצרו למשך כמה שעות • |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2018 17:37 |
|
| |
סמיתי
הבה נבדוק תרחישים ואחר כך נבחר כינויים.
מסית הוא מי שמנסה לשכנע לעבוד עבודה זרה.
לא מוכר לי דיון בשאלה מה עושים במי שמסית לכיוון ההפוך, לאפיקורסות. לא בתורה שבכתב, לא במשנה, לא בתלמוד.
יתכן שיש לתת להם אותו דין. כלומר "מכמינים לו מאחורי הגדר" - מסתירים עדים, שלא ידע שאורבים לו. וגם מנסים לשכנע אותו לדבר. "אמור כעת מה שאמרת אז".
כל זה עדיין אינו אינקויזיציה, אבל שמא עלינו לבדוק מה עושה האינקויזיציה?
אך ברור שבחברה שמתנהלת על פי החובה לשמור מצוות, מי שירצה לחלל שבת - ישלם בחייו. באחד מספריו מתאר הסופר מאיר ברעם את החברה התורנית של ימי החשמונאים. מסתבר שזה לא מדוייק היסטורית, אך אם אני זוכר נכון את עלילת הספר, מעלילים שם על אחד מגיבורי הסיפור שחילל שבת על ידי הוצאת עצמות מדג, מלאכת בורר, והסנהדרין כמעט הורגים אותו (ברגע האחרון כנראה האמת מתבררת).
האם היינו רוצים לחיות בחברה שבה הורגים על חילול שבת? מצד שני, האם לא זוהי החברה שאנו מחכים לה שתקום עם ביאת המשיח?
הבעיה שאתה מעורר, הרשות לשיחה חופשית, היא מסוג אחר.
האם יתכן לנהל רב שיח חופשי מהנחות יסוד לגבי נושאים שנחשבים ל"השקפה" ו"אמונה"? כפי שאנו עושים כאן בפורום?
עם ייסוד הפורום טענתי שדיון כזה הוא למעשה חובה על פי התורה, כדי שאפשר יהיה לברר ולהבדיל בין האמת לבין מה שאינו אמת. אבל הנחת יסוד של בירור כזה היא שהמתדיינים מקבלים על עצמם לברר את האמת בלי להסתמך על טיעונים של סמכות. אתקן: הם עשויים לעשות זאת, אבל הם יצהירו על כך ויציינו שזו הגישה שלהם.
האם דיון כזה, כולל דיון שבא לבדוק פילוסופית את הנחות היסוד שלנו בתחום האמונה, יתכן בקהילה המתנהלת לפי התורה על פי פרשנות חכמינו?
ואם דיון כזה הוא לא רק רשות אלא חובה, האם הטענה הזו שלי עולה בקנה אחד עם המקורות, או שהיא נאלצת לפרש אותם מחדש?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2018 23:33 |
|
| |
לגבי חיוב קבלת האבות על הבנים - אביא שתי דוגמאות בסיסיות שבודאי מסבירות את הסברא שבזה.
האחת - כבוד רבו. גם אם נאמר שאין עניין טכני של 'אביו מביאו לחיי העולם הזה' - גם אם נאמר שזה אינו מספיק כדי לחייבו במנהגי האב, על כל פנים בהנחה שכל אב הוא גם קצת רב - ממילא קבלתו היא גם הוראה שהוא מורה לבנו, והיא גם כן "מנהג המקום" של משפחתו. ועל בסיס סברות אלו בודאי ניתן לטעון לסברא של חיוב קבלת האבות על הבנים. זה כמובן באופן כללי, אבל המתבונן יראה שפעמים רבות הרבה או לפחות רוב דרכיו של האדם מבוססות על מה שלמד אצל אביו ואצל משפחתו, ועל כן לא סביר שילך בחצי מהדברים לפי דרכי אביו ובחצי מהדברים בדרך אחרת לגמרי. כמובן, ניתן לשאול מה אם זה לא 'אחרת לגמרי'. ואין הכי נמי, שסביר שמנהג דומה למנהג אבותיו עשוי להיכלל בגדר מנהג אבותיו, (ומה זה 'דומה' זה כבר עניין אחר, אם דומה בסברא שבו, או בצד המעשי שבו, וכו', וכמובן גם זה יכול להיות תלוי - אם מנהג אבותיו, אם דרך לימודם ודרך הנהגתם מחייבת להכריע ע"פ סברא או ע"פ הנהגה מעשית, אז מסתמא יחוייב להכריע כמו אבותיו אם דרכם להכריע ע"פ כללי הנהגה מעשית יכריע ע"פ כללי הנהגה מעשית, ואם דרכם להכריע ע"פ סברא יכריע ע"פ סברא, גם אם זה אומר לשנות מעט מהמנהג, שהרי אין לך 'מנהג אבותיו' גדול מזה, ועל כגון זה יש לדרוש "בני אם חכם ליבך ישמח ליבי גם אני", פירוש ודאי ישמח האב ביוצאי חלציו אם ידע להכריע בנטיית הלב של עצמו גם ללא הוראה מפורשת, וישמח ליבו של האב שיודע בנו להכריע), והכל כמובן יש בזה סברא של לשמר את הלימוד שלמד ולא לערבב הלימוד והמעשים, אלא לעשות הכל בסדר מסודר, כמו שאי אפשר ללכת בחומרי אלו ואלו או בקולי אלו ואלו, אלא או ב"ש כקוליהון וכחומריהון, או ב"ה כקוליהון וכחומריהון, וכך בעניין זה שכאמור מסתמא יש בזה צד של 'כבוד רבו' וכן של 'מנהג המקום'. וכמובן שהיום שהבנים פחות קרובים לאב מה שהיו פעם, אז גם עניין 'כבוד רבו' וגם עניין 'כבוד המקום' - יש בהם שני צדדים חדשים - הצד האחד - שפחות שייך להחמיר כיוון שאינם כה קרובים, והצד השני - שצריך להחמיר יותר כדי שלא תהיה אנדרלמוסיה. וכל חכם יבין מדעתו.
והסברא השניה המשלימה את הסברא הראושנה, היא הסברא הידועה מטעם 'נדר', והיינו כמו שאם אדם יתחייב לתת ממון לחבירו ויעשה קניין, ודאי אינו יכול אחר כך להתחרט, וזה בדיוק הרעיון בנדר, שאמירת לשון "נדר" או "שבועה" היא כמו מעשה קניין של התחייבות כלפי שמיא, וכמו שאם יתחייב אדם ממון לחבירו ולא שילם, אז יורשו חייב לשלם, והוא מטעם שמה שקיבל ממנו קיבל, לטוב ולרע, וגם המתחיב בדיבורו אע"פ שלא עשה קניין מ"מ יש לו מי שפרע, כך המתחייב על איזו הנהגה, כגון להיות לעניין המנהג מתלמידי רב פלוני או מנוהגי מנהגי בני המקום אלמוני, הרי שודאי שזו קבלה מחייבת, כאמור, כדי למנוע אנדרלמוסיה, בדיוק כמו בעניין התחייבות ממון. ולפיכך כמובן שניתן לעשות "התרת נדרים" ומהטעמים שהסברתי לעיל, אם המנהג "דומה" או אם סביר שאכן קבלת האב הייתה על דעת מצב מסויים ולא על דעת המצב הנוכחי אם הוא כנראה מצב שונה, וכן כל כיוצא בזה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2018 08:43 |
|
| |
אליקים
האם לא עברנו לפי הניתוח היפה והמקיף שלך ממצוי לרצוי? כלומר, אדם בוודאי גדל על אופן ההתנהגות שהוא רואה בסביבה, בבית ובקהילה. רבים באמת לא יבדילו בין נוהגים שהם מצוה לנוהגים שהם צורת התנהגות ואינם מחייבים. יתכן אפילו שצריך להיזהר לא לבקר נוהגים אצל עמי הארצות שמא יחשבו שהכל פתוח, יותר מדי פתוח. (דברים המותרים ואחרים נהגו בה איסור - אין להתירם בפניהם).
אבל שעה שאדם עומד על דעתו, ושואל, מה מחייב ומה לא, האם לא הגיע הזמן לומר לו: טוב ששאלת! באמת לא הכל חובה. הבה נבדוק, ונברר מה באמת מחייב ומה לא?
שינוי אינו תמיד לרעה. ובאופן בו אנו תופסים את השינוי ואפשרות השינוי אפשר שזו ההתקדמות הגדולה - אם גם המסוכנת - של הדורות מאז הנאורות. וכפי שחברנו וולאנד היה מזכיר ומפנה לניסוח המאלף של קאנט. העז לחשוב!
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2018 12:30 |
|
| |
אין הכי נמי
ושוב יש לחלק:
בין פסיקת הלכה ספיציפית כגון שאלת חכם=שו"ת לפסיקת הלכה כללית כגון שו"ע
שבשו"ת אפשר לתת לכל אחד דרך משלו, אבל בשו"ע צריך לפסוק דרך כללית כיצד לנהוג, ושם צריך לחייב לנהוג כמנהג אבותיו, פלוס הפנייה לשאלת חכם=שו"ת, הפנייה כללית ביחס לכל הספר (נניח בהקדמה, או במקום מרכזי), והפנייה ספיציפית בהלכות שמועדות לשינויים.
|
|
|
|
|
