אני חושב שרבים כאן סטו מן הדיון...
כפי שנכתב כאן, ישנן ג' גישות בין האדם לאלוקיו:
א. יראת העונש - פחד העונש מאת האלוקים על התרשלות בעבודתו.
ב יראת הרוממות - פחד מאת האלוקים אמנם לא מחמת העונש אלא מחמת מעלתו של האלוקים, הכרת גדלותו וקטנות
ערכנו כנגדו.
ג. אהבת האלוקים - אהבת האלוקים מחמת החיים שהוא העניק לי והאפשרות שלי להגיע ליעודים מלאי טוב ועונג.
זו ההסתכלות הפשוטה.
א. "על אלו תופעות מצביעים הכינויים האלו"? לא הבנתי את השאלה.
ב. יראת העונש היא מעלה. איבעית אימא "כך אמרו רבותינו" איבעית אימא סברא...
ג. האם אפשר להסתדר עם יראת העונש אם יש יראת הרוממות? יראת הרוממות היא נדבך גבוה יותר
של יראה מאשר יראת העונש. האנשים שהם מעל לרמת ההשכלה של "נשים וילדים קטנים", יראים את האלוקים
מפאת יראת העונש והיא היראה הבסיסית והמניע והמוטיביציה הבסיסית ביותר לחוסר התרשלות בעבודת האלוקים.
ברגע שיש יראת הרוממות הדבר אומר שבעצם האדם הגיע לשלב גבוהה יותר של יראה המונעת אותו מהתרשלות בעבודת
האלוקים, אמנם יראה זו דורשת אי קיו יותר גבוה והבנה עמוקה יותר (נגזרת מהאי קיו היותר גבוה) של מהו האלוקים ומהו האדם
והבדלי המעמדות ביניהם כדי להבין עד כמה המרחק ביניהם גדול וממילא הדבר משליך על רגשי יראת הכבוד שירכוש האדם לאלוקיו.
אני חושב שאת יראת הרוממות ניתן לדמות לרגע בו האדם נפגש עם אדם גדול בישראל. הוא לא מפחד מפאת עונש שהוא יקבל אלא מחמת
יראת כבוד שיש לו מפני אותו אדם, ואף שאותו גדול הוא יכול להיות האדם החביב ביותר. ניקח לדוגמא אדם כמו הגראי"ל שטיינמן, או הגר"ע יוסף
שכל מי שנפגש עמהם ידע לספר על סוג אדם כה חביב, אוהב ואכפתי עם מבט אבהי וכו' ועם כל זאת יכלו לספר בד בבד לרגשות אלו גם על רגשות
של יראת כבוד. אדם עם רגשי אימה ופחד כאלו יגיע לתוצאה דומה של בעבודת ה' כמו אותו אדם שנדרש לעבוד את ה' כי הפחד שלו הוא מפני עונש מוחשי.
