כידוע, סתירות ברמב"ם הן אמצעי דידקטי ממדרגה ראשונה. זה מעניין, וזו הזדמנות לחבר פרשנויות ולחדש חידושים.
אז הנה סתירה שגיליתי אגב הדף היומי.
נא לפתוח את הספרים בהלכות שבועות פרק יא.
מי שמעדיף יכול להסתפק במה שאני מעתיק כאן.
קודם כל מבוא:
הלכה א
כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה, כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם שנאמר ובשמו תשבע זו מצות עשה, שהשבועה בשמו הגדול והקדוש מדרכי העבודה היא והדור וקדוש גדול הוא להשבע בשמו.
הלכה ד
שבועה זו שמשביעין הדיינים למי שנתחייב שבועה היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.
(בהלכות ה-ז יש פירוט של סוגי השבועות שמשביעים הדיינים, אבל נראה לי שאיננו זקוקים לפירוט הזה).
ועכשו אל אופן השבועה
הלכה ח
ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים ... כך היא:
הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו
והוא עומד ונשבע בשם או בכינוי בשבועה או באלה מפיו או מפי הדיינין.
וכאן הגענו לעיקר, לסתירה בין סוף הלכה ח (המשך מה שלמעלה) והלכה יד, שמועתקת מייד אחר כך.
סוף הלכה ח
והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.
רגע, יש המשך.
הלכה יד
הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה
וכן הורו הגאונים,
אבל רבותינו הורו שאין משביעים אלא בלשון הקדש,
ואין ראוי לסמוך על הוראה זו
אז מה עושים הלכה למעשה לפי הרמב"ם?
המשך הלכה יד
ואף על פי שנהגו בכל בתי דינין להשבע בלשון הקדש צריך להודיע את הנשבע עד שיהא מכיר לשון השבועה, ששבועת הדיינין היא שבועת הפקדון בעצמה, ואף שבועת הסת נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקדש.
סיכום בעברית:
יש שבועה שמוטלת בבית דין על ידי בית דין על אחד מבעלי הדינים. באיזו שפה נשבעים? מחלוקת. לפי רבותיו של הרמב"ם השבועה היא אך ורק בלשון הקודש, ולפי הגאונים בכל לשון שהנשבע מכיר.
מה ראוי לעשות?
לפי תחילת הלכה יד לכתחילה משביעים בכל שפה.
המנהג בבתי הדינים הוא בלשון הקודש.
נשלח ב-13/1/2018 22:58
יש מקום רב לעיין בסברות, למה ומדוע צריך להישבע בעברית או בכל שפה שהיא. האם למשל האדם מרגיש שהשבועה חלה "יותר" אם נשבע בשפה המקורית של התורה. או, לאידך גיסא, האדם מבין מה שהוא אומר ולכן השבועה יותר מרתיעה.
("הלשון מצד עצמו יש בו קדושה, ואימת לשון הקדש על עמי הארץ" – הרב קאפח שבועות ז. ואמנם איני יודע מהו אותה קדושה שיש בלשון שהרי דעת הרמב"ם שאין קדושה עצמית בלשון העברית, אבל סוף דבריו כדברי בלישנא קמא) ואת הצד השני אינו מבאר).
מדוע כתב הרמב"ם בהלכה ח את דעת רבותיו אם רצה לחזור ולפרט את השיטות בהלכה יד? זו באמת שאלה.
הרב קאפח מציע:
אין לתמוה על רבנו מאחר שהוא סבור שאין לסמוך על הוראה זו למה כתב לעיל סתם בלי מחלוקת, שיש לומר שסמך על מה שכתב כאן.
סיכום עד כאן:
מי שנתחייב שבועת הדיינים לפי דעת רבותיו של הרמב"ם יש להשביעו בלשון הקודש ולפי הגאונים בכל שפה שהוא מכיר. ואם תשאלו מדוע מביא הרמב"ם את דעת רבותיו בהלכה ח הרי התשובה היא שהוא סומך על מה שיכתוב לקמן.
רק אני חושב שזה תירוץ חלש מאד?
לפני שנעבור הלאה אעיר כי השאלה מתי משתמשים דווקא בלשון הקודש ומתי מותר להשתמש בכל שפה שהיא קיימת בעוד תחומים בהלכה, החל מהשבעת הסוטה בבית המקדש, עבור לנוסחאות שהתורה מחייבת לומר, כמו הקריאה על הביכורים בבית המקדש, ועד לנושאים יומיומיים כמו קריאת התורה בבית הכנסת, קריאת שמע, תפילה וברכות. יש שיטות שונות, מן המשנה ואילך. כל זה מעניין מאד וחשוב מאד ואולי נגיע לזה בהמשך. אבל כאן אני רוצה רק לעסוק בסתירה ברמב"ם.
נשלח ב-13/1/2018 22:59
רגע, אתם שואלים איפה הסתירה?
ובכן, בגרסת הרמב"ם בדפוסים אין שום סתירה. גם לא בגרסה של פרוייקט השו"ת, שממנה העתקתי. כדי למצוא את הסתירה יש להביא את המהדורה הטובה ביותר שמוכרת לי של משנה תורה. הכוונה כמובן למהדורה של מפעל משנה תורה (מהדיר: מקבילי).
במהדורה הזו גיליתי כמה פעמים דברים מופלאים, שבהם גרסת הדפוסים מתגלה כלוקה בחסר. לפעמים נעלמות קושיות. לפעמים מתגלות תוספות ברמב"ם (ראו במיוחד איסורי ביאה כא ט)...
וכאן – דווקא כאן הגרסה של הרמב"ם המדוייק מעוררת קושי עצום.
הלכה יד היא כפי שהיא בדפוסים. אבל בגרסה המדוייקת יש שוני משמעותי בהלכה ח.
הלכה ח
ושבועת הדיינין בין שהיתה של תורה או של דברי סופרים ... כך היא:
...
ואין משביעין שבועת הדיינין אלא בלשון הקדש.
אין כאן את המילים שבדפוסים:
והורו רבותי ש...
הווה אומר: מה שכתוב בסוף הלכה ח', שאין משביעין את שבועת הדיינין אלא בלשון הקודש, זו דעתו של הרמב"ם עצמו!
אם כן קשה על מה שכתב הוא בעצמו בהלכה יד, שזוהי דעת רבותיו ואין לסמוך עליה. ואדרבה, שמשביעין את הנשבע בכל לשון שהוא מבין.
אפשר לחשוב שהגרסה בדפוסים היא תיקון כדי לפתור את הסתירה...
אבל מה נאמר לגבי הרמב"ם עצמו?מה הוא סבר?
נשלח ב-13/1/2018 23:00
הצעה לפתרון
אין לי תשובה ודאית. והאפשרות שזה תיקון בין שתי מהדורות של הרמב"ם אינו נראה כפתרון לכתחילה. כידוע, הרמב"ם תיקן את עצמו והוסיף לתקן את עצמו כל פעם מחדש. האם לפנינו שתי גרסאות משתי תקופות ברמב"ם?
סביר יותר בעיני להציע כך:
את הלכה ח', שמשביעין רק בלשון הקודש, יש להעמיד כעיקר הדין. זה דין תורה.
אבל אי אפשר לקיים את דין תורה אלא אם כן מודיעים לנשבע בדיוק מה הוא אומר.
ולכן, אפשר כבר לתת לו להישבע בכל לשון שהוא מבין.
ובזה נבדלת דעת הרמב"ם מדעת רבותיו. שהם פוסלים אפילו בדיעבד, והוא סבור שיש להשביע בלשון הקודש רק לכתחילה. ולפי המצב ברוב העולם, ובארץ מצרים, יש להשביע בשפה שמובנת לכל.
ועדיין צריך בירור נוסף, שהרי מנהג העולם הוא לנהוג כמו רבותיו של הרמב"ם או לפחות כמו דעתו לכתחילה. מדוע זה רק מנהג? האם זה לא הכי טוב?
ובכן, אולי הרמב"ם מסוייג מהדרישה להשביע בלשון הקודש כי בדרך כלל זה לא מובן ולכן עדיף להשביע בשפה שמבינים, ורק בדיעבד לסמוך על הסבר לנשבע מה הוא אומר.
זו רק הצעה. מה אתם אומרים? אשמח על כל פתרון!
נשלח ב-14/1/2018 00:13
מיימוני
נוסח כתבי היד פשוט וברור, והמדפיסים חשבו לתקן כי לא הבינוהו, וגרמו למחלוקת בין המפרשים.
הלכה ח': "שבועת הדיינין - בין שהייתה של תורה או של דברי סופרים, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק - כך היא: הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד; ונשבע בשם או בכינוי, בשבועה או באלה, מפיו או מפי הדיינין. ואין משביעין שבועת הדיינין, אלא בלשון הקודש".
בהלכה ח' עוסק הרמב"ם באדם המכיר בנוסף לעברית עוד שפה, אין בית דין משביעים אותו אלא בלשון הקודש. והלח"מ האריך להביא מקור לשיטה זו מהתלמוד, שיש להשביע בלשון הקודש דוקא. המדפיסים לא הבחינו בדיוק זה, וחשבו כאילו יש סתירה להלכה יד', והסיפו "והורו רבותי" ובכך הפסידו את עיקר הכוונה של הלכה ח', לכתחילה צריך להשביע בלשון הקודש, גם לפי הרמב"ם. דבר זה אינו קשור לרבותיו של הרמב"ם, כיון שלשיטתם יש להשביע בלשון הקודש גם אם אינו מבין אותה, ועל כך חלק עליהם הרמב"ם בהלכה יד'.
הלכה יד': "הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכירה, הרי זו כמצותה; וכן הורו הגאונים. אבל רבותיי הורו, שאין משביעין אלא בלשון הקודש; ואין ראוי לסמוך על הוריה זו. ואף על פי שנהגו כל בתי דינין להשביע בלשון הקודש - צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה: ששבועת הדיינין, היא שבועת הפיקדון בעצמה. ואף שבועת היסת, נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקודש".
בהלכה יד' הרמב"ם עוסק באדם שאינו יודע לשון הקודש, והביא את הוראת הגאונים הקדמונים, שישביעו אותו בשפה שהוא מכיר, והרמב"ם הסכים לדברי הגאונים הקדמונים. אולם רבותיו של הרמב"ם הורו שיש להשביע אדם בלשון הקודש, גם אם אינו מבין כלל לשון הקודש, ועל כך כתב הרמב"ם, ואין לסמוך על הוראה זו. ובכדי למזער את הנזק, שהרי כל בתי הדין נוהגים כרבותיו של הרמב"ם ולא כגאונים הקדמונים, אמר הרמב"ם שיודיעו לנשבע את עניין השבועה, ואז כשישבע בלשון הקודש, כהוראת רבותיו של הרמב"ם, לפחות יבין משהו מעניין השבועה.
נוסח ההלכה כפי שיצא מהרמב"ם פשוט וברור, וכן הוא בכ"י, והדפוסים לא הבחינו בין הלכה ח' שם מדובר שהאדם מכיר בנוסף לעברית עוד שפה, ועליו להישבע בעברית דוקא, לבין הלכה יד', שהאדם אינו מכיר כלל עברית, שעליו להישבע בלשון שמכיר, ונחלקו הרמב"ם והגאונים הקדמונים, מול רבותיו של הרמב"ם.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 14/01/2018 00:14:44
נשלח ב-14/1/2018 00:23
דרום חוקר
איקון ירוק
כמה ברור, כמה מדוייק, כמה פשוט!
אמנם זה מה שנקרא "העיקר חסר מן הספר". מדוע לא ביאר לנו רבנו הרמב"ם שכאן, בהלכה ח', מדובר ביודע עברית, כגון בימי המשנה, וכאן, בהלכה יד, מדובר במי שאינו יודע עברית, ולכן יש לתת לו להישבע בשפה שלו?
שמא סמך הרמבם שהחילוק הזה והאוקימתות האלו ברורים ופשוטים ואין צריך להזכירם?
אולי.
איני לא-מסכים לדבריך. (אני נזהר ולכן איני כותב שאני מסכים. עלי לחשוב, ולברר מה מפריע לי בהסבר הנפלא הזה). אני רק ממשיך להתפלא. זו לא אותה פליאה כמקודם, שהרי ביארת הכל באר היטב. זו כן פליאה מדוע הדברים לא נאמרים במפורש.
ואולי זה רק אני, ואולי זה המרחק מן הרמב"ם להיום, שדבר כה ברור ופשוט כמו מה שהיה פעם - גם פעם עבור הרמבם - לבין ימי הרמבם עצמו - דבר כזה כבר נעלם מאיתנו.
עם אלו הנחות יסוד יש לגשת לעיון ברמב"ם, זו השאלה החדשה, שאתה מעורר אותי לשאול. ובוודאי אי אפשר לענות על שאלה כזו אלא עם איסוף של דוגמאות נוספות של חילוקים פשוטים ואוקימתות ברורות.
כאשר כתב הרמב"ם את משנה תורה, הוא כבל את עצמו [קבע את שיטת העבודה המנחה אותו] להעתיק רק מימרות מהמקורות, מהתלמודים והתוספתא ומדרשי ההלכה, ואילו את הפרשנות הוא הניח לקורא. דורות על גבי דורות עמלו בביאור מימרות התלמוד, והרמב"ם דילג על כל זאת, וכתב את המימרה ותו לא. כאילו אומר הרמב"ם לקורא, תהיה רש"י ותפרש אותי.
מכאן שצריך להאריך הרבה בביאור הרמב"ם כדי להבינו כראוי, וגם ההלכה שלפנינו, שבועה בלשון הקודש כך היא. אמנם יש הלכות פשוטות וברורות בדברי הרמב"ם, אולם יש גם הלכות עמומות ולא ברורות בדבריו, וכל הלכה תידון לגופה.
***
ברוך ה' זכה דורנו והתחברו מהדורות משובחות לביאור הרמב"ם. ביאורו של הרב שלמה צדוק לרמב"ם (מופיע באוצר החכמה). ביאור רמב"ם לעם (שם). ביאור הרב חיים כסאר (שם). ביאור הרב עדין שטיינזלץ (בספרים). ביאור הרב יוחאי מקבילי (באפליקציה בטלפון החכם, ובספרים). ביאור אורה ושמחה על הלכות שבת ועוד, לרבי יוסף קדיש ברנדסדרפר (מופיע באוצר החכמה), ביאור עמוק אשר דן בהלכה מכל צדדיה וכיווניה. ביאור הרב רבינוביץ (שם), ביאור המסמיך לכל הלכה את מקורותיה, ובעקבות כך מביא פרשניות מקוריות לרמב"ם, לפעמים גם נגד גדולי הפרשנים הקדמונים. ביאור הרב קאפח (שם), שייסד וקבע בעולם את דיוקם של כתבי יד תימן, ובחלק מההלכות הוא זכה לקבוע ביאורים מקוריים אמיתיים, גם נגד גדולי הפרשנים הקדמונים. בנוסף נקבצו ונאספו כל הפרשנים בפרוייקט השו"ת, כך שהכל פרוס לפני הלומד, ומה שעליו לעשות, זה לקרוא את המפרשים, לעיין לסגנן ולבאר, ולבסוף להכריע ביניהם וליצור ביאור אחד ברור ופשוט, המיישב את דברי הרמב"ם על אמיתתם. מלאכה זו היא מלאכה עיונית, המקנה ללומד סיפוק רב, כאשר הערפל מתפזר מעל ההלכה, ודברי הרמב"ם עומדים בכל זוהרם ובירורם.
תוקן על ידי דרום_חוקר ב- 14/01/2018 08:46:39
נשלח ב-14/1/2018 09:05
אני אפרש:
הרמב"ם כותב ש"נהגו... להשביע בלשון הקודש" ולאחר מכן כותב ש"צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה".
ויש לשאול, למה את ההשבעה בלשון הקודש הוא כותב בשם המנהג ("נהגו"), ואילו את תרגוםם השבועה הוא כותב בתורת הוראה והלכה ("צריך")? הרי אם את שניהם נהגו, שיכתוב את שניהם בשם המנהג. ואם אינו רוצה לכתוב בשם המנהג, למה לא יכתוב "וצריך להשביע בלשון הקודש"? ועוד מהו "נהגו כל בתי דינין"? למה לא "נהגו ישראל"?
אלא ע"כ כדפירש דרום חוקר, שההשבעה בלשון הקודש היא מנהג ואינה לדעת הרמב"ם, לעומת זאת התרגום הוא חיוב והכרח לדעת הרמב"ם. ואין זה מתיישב אלא במקרה שבו הנשבע אינו מכיר לשון הקודש, וכך באמת משמע מהכתוב בתחילת הלכה יד, שזו השאלה שבה עוסק הרמב"ם בהלכה יד. ולכן גם כתב לא כתב "נהגו ישראל" שהוא לשון כללי וכאילו כל ישראל קיבלו, אלא לדעת הרמב"ם זה מנהג פרטי שנתפשט "נהגו כל בתי דינין", ועדיין המנהג הוא בידי כל בית דין לעצמו, ולדעת הרמב"ם אינו מנהג של כלל ישראל.
נשלח ב-14/1/2018 12:27
ת"ר שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה. מאי אף היא בלשונה נאמרה? כדתנן אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה, וידוי מעשר, קריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון, ושבועת העדות, ושבועת הפקדון (סוטה ז, א), וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה (רש"י: בכל לשון שהוא מבין בו) (שבועות לח-לט).
ובתוספתא (סוטה פרק ז, הלכה א): שבועת העדים והדיינין נאמרת בכל לשון.
ובחידושי הר"ן למסכת שבועות: מאי אף היא בלשונה נאמרה? דתנן פי' הרב אלפס בלשונה נאמרה בכל לשון וכן מפור' בתוספ' במסכת סוטה פ"ז שבועת העדים והדיינין בכל לשון נאמרה בכל לשון שבועת הדיינין כיצד כו' וזה לא כדברי הר' יוסף הלוי מג"ש ז"ל שפי' אף היא בלשונה נאמרה בלשון הקודש.
ואכן בחידושי ר"י מיגאש למסכת שבועות: שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אבל כשמסר הכפירה או הטענה להשביעו עליה לא איצטריך לסדרה בלשון הקודש אלא מסדרה בלשון חול ומוצי' השבועה עליה בלשון הקודש.
כלומר, לפי חז"ל והרי"ף אף היא בלשונה נאמרה מתייחס למשנה הראשונה בפרק שביעי של משנה סוטה, ולפי ר"י מיגאש למשנה השניה.
ואולי פירושו של ר"י מיגאש מסתמך על קושיית התוספות (שבועות לט.): תימה דלא תני במתניתין שבועת הדיינין ושבועת הביטוי דכיון שתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר.
מכל מקום, הרמב"ם פסק כחז"ל וכגאונים וכרי"ף וחלק על רבו המובהק ר"י מיגאש, שהרי להרמב"ם שבועת הדיינין היא שבועת הפקדון עצמה.
ועיין לחם משנה, הלכות שבועות, פרק יא, הלכה ח.
תוקן על ידי מם80 ב- 14/01/2018 12:27:30
נשלח ב-14/1/2018 14:30
מיימוני לפני התייחסות לגופו של עניין, אני תמה - "אמצעי דידקטי" הוא בעברית אמצעי הוראה (ופלא עליך שלא כתבת ביאור בעברית בסוגריים...). אני מבין ממך שלתפיסתך האמצעי הזה משמש אותך, ומכאן אני מסיק שבעיניך אתה המורה בסיטואציה. כעת נשאר לגלות מי התלמידים, ונראה שאין מנוס ממסקנה שבעיניך כל שאר באי הפורום הם תלמידיך. אמנם כך? אתמהה!. לגופה של סתירה, תירוצו של דרום חוקר הוא אוקימתא ולא זכיתי להבין מדוע זכה לתשבחות. באופן כזה אפשר לתרץ כל סתירה ברמב"ם בנקל - פשוט ממציאים עוד נתונים שלא כתובים עד שהכול מסתדר. להבנתי, עדיף להישאר בקושיה מאשר לקבל תירוץ שכזה. יכול להיות שיש פתח לתירוץ בניסוח הדיעבדי בתחילת הי"ד, אלא שבהמשך בשם רבותיו חוזר הרמב"ם לניסוח של לכתחילה. ועדיין עדיפה עלי דרך זו ממעקשי האוקימתות שאין להן רמז. ואולי לדעת הרמב"ם אם הנשבע אינו מכיר לשון הקודש הרי שמדובר בדיעבד, וגם זה אינו פירוש מרווח.
נשלח ב-15/1/2018 00:39
מימוני שליט"א מה שכתבת בשם הרב קאפח כבר קדמו הרב קארו בחיבורו כסף משנה על הרמב"ם בהלכה י"ד כמדומני מילה במילה
ובעיקר העניין איני משוכנע שמה שכתבת הרמב"ם ואין לסמוך על הורייה זו, זה הכרעה שלו בנידון , אולי זה המשך של דברי רבותיו שאמרו שאין לסמוך על הורייה זו של הגאונים, ואם כן אין שום סתירה. ומה שגורם לי לחשוב כך מלבד הסתירה, הוא שאינני מבין את הלשון לסמוך על דברי רבותיו שהרי הם לא אמרו קולא אלא חומרא
לא סביר ש"ואין ראוי לסמוך" נסוב על ההתחלה, שהרי הפסיק בהוריה אחרת באמצע. וגם אחר כך המשיך בדבר אחר.
ומה ששאלת על הלשון "לסמוך" - הכוונה מסתמא לסמוך ולא לתרגם לנשבע את שבועתו ללשון שהוא מבין, ולכן אכן המשיך בדבריו ואמר שחובה לתרגם לנשבע את שבועתו ללשון שהוא מבין
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 15/01/2018 07:04:18
נשלח ב-15/1/2018 14:11
אליקים כמדומני שברמב"ם בכלל לא מבואר שלדעת רבותיו אין צריך שהנשבע יבין את הלשון אלא המחלוקת שהביא היא שלדעת הגאונים משביעים בכל לשון שמבין ולרבותיו בלשון הקודש דווקא
נכון, אבל א. ייתכן שהיה מי שהורה או התיר שהנשבע לא יבין את הלשון ב. למה הרמב"ם מאריך ומדגיש שחובה לתרגם לנשבע את שבועתו? וגם למה הוא כותב "ואף על פי שנהגו כל בתי דינין" - ובכל זאת צריך לתרגם, למה הוא צריך להגיד לבית דין מה לעשות? אלא ע"כ כדאמרן, וזה ממשיך את מה שאמר קודם שלא כרבותיו, ושוב ייתכן שרבותיו לא הורו כך כלל, אבל היו רבנים אחרים שהורו או התירו שלא לתרגם, ועל כן ראה הרמב"ם להבהיר, שלמרות שהמנהג שפשט הוא שהעיקר הוא לשון הקודש - מכל מקום צריך גם תרגום
נשלח ב-15/1/2018 15:45
הרמב"ם המבולבל
הלכה ח': "... ואין משביעין שבועת הדיינין, אלא בלשון הקודש". שבועת הדיינים בלשון הקודש דווקא.
הלכה יד': "הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכירה, הרי זו כמצותה; וכן הורו הגאונים". מותר להשביע בכל לשון כהוראת הגאונים, היפך דברי הרמב"ם עצמו בהלכה ח'.
"אבל רבותיי הורו, שאין משביעין אלא בלשון הקודש; ואין ראוי לסמוך על הוריה זו". הוראת רבותיו של הרמב"ם להשביע בלשון הקודש, אינה נכונה. היפך דברי הרמב"ם עצמו בהלכה ח'.
"ואף על פי שנהגו כל בתי דינין להשביע בלשון הקודש - צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה: ששבועת הדיינין, היא שבועת הפיקדון בעצמה". נהגו בתי הדין להשביע בלשון הקודש, ובהלכה יד' הרמב"ם הולך בשיטה שדבר זה הוא אינו ראוי, אולם צריך להודיע את הנשבע את עניין השבועה. והשאלה הנשאלת, מה יועיל עניין השבועה, והרי הדיון הוא האם משביעים בלשון קודש או בכל לשון, ומנהג בתי הדין אינו ראוי, כיון שמשביעים בלשון הקודש דוקא.
