|
|
| נשלח ב-18/1/2018 20:09 |
 |
| |
יעויין בשו"ת חתם סופר או"ח חלק א סימן פג
שאלה מעין זאת
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2018 21:23 |
|
| |
אני חושב שזה נכון לומר ששפת סימנים שלמד חירש היא "מיקרי שפה", כי באמת בזה הוא מידמה אל המדברים. אבל,
כיוון שהוא אינו משוחח בשפת רובא דאינשי, אז יש חיסרון בגדר ה"שפה" של צורת דיבורו, ונפקא מינה לעניין "שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן", שבעניין זה זה רחב מאוד כיוון שרוב ככל לימודו נעשה רק ע"י מתורגמנויות, כי רובא דאינשי אינם דוברים את שפתו, מה שמשליך גם על השאלה "האם הוא באמת מבין מה שהבינו אחרים", כלומר כיוון שכל ידיעותיו באו על ידי מתורגמנויות יש לחשוש לטלפון שבור, ושמא דעתו אינה באמת שלמה. כמובן, כמו שאמרתי סביר ששפתו היא בגדר "מיקרי שפה" ולכן סוף סוף מכלל שוטה אכן נראה שיצא, ועם זאת יש מקום לשאול אם הוא ממש ככל בר דעת לכל עניין, כגון לעניין שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2018 21:32 |
|
| |
ר' רובין
האם אין מצוות "הלוא פרוס לרעב לחמך", "והענק תעניקנו די מחסורו אשר יחסר לו"?
האם אין מצווה ללמד דעת ודברי תורה לכל אדם, וכמו שחייבים ללמד ילד קטן, שאין בו דעת, כך ודאי מצווה ללמד השוטה עד שילמד ויהא בעל דעת, ואמרו חז"ל שחייב אדם ללמד את תלמידו "עד שילמדנו" שנאמר "ולמדה את בני ישראל", ו"עד שתהא סדורה בפיהם שנאמר "שימה בפיהם"
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2018 21:40 |
|
| |
אליקים
יש לחלק בין רעב שחסר לו משהו לשוטה שיתכן שלא חסר לו מאומה. וללמד - אולי רק למי שחייב בת"ת (לפחות כחינוך)
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2018 22:26 |
|
| |
ר' רובין
ידוע החילוק בין מצווה המוטלת על היחיד לבין מצווה המוטלת על הציבור. ומצווה המוטלת על הציבור, הרי שמוטל על הציבור למצוא דרך לקיימה, גם אם לשם כך מוכרח הציבור כציבור למצוא אחד מתוכם שיעשה את המבוקש. מילת הסלנג הידועה "לסנג'ר" אולי אינה נכונה מבחינת אופן הבחירה של אותו אחד שיוציא את מצוות הציבור אל הפועל, אבל ודאי שאפשר וצריך למצוא דרך להביא את אחד היחידים לכך, וכל אחד מהציבור שמשתמט מלהצטרף לדאגה לכך - הרי שהוא חוטא בעצלות מלקיים מצווה המוטלת עליו.
אם עני יקנה בכסף הצדקה חזיר - אז ראשית יש לשאול, אם אסור לתת לו? אולי האיסור הוא רק בלתת לנזיר עשיר יין? ועכשיו, נניח שבאמת אין "איסור" לתת לו. האם יש עניין "להשתדל" לדאוג ולתת לו? אז בוא נתבונן בזה מכיוון אחר: כיוון שאמרנו שזוהי מצווה המוטלת על הציבור, אם כן ניתן לשאול: מה היינו עושים לגבי השאלה אם לתמוך בשלטון ציבורי שדואג לעניים כאלה? והמצב הזה כמובן אינו גרוע מסתם תמיכה בשלטון שאינו שומר תו"מ. ואידך זיל גמור.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/1/2018 22:30 |
|
| |
תלמיד
דעת קנית - מה חסרת? דעת חסרת - מה קנית?
וזה הן במובן המהותי, שקניין דעת הוא הדבר המשמח וגם המועיל ביותר לאדם, והן במובן הטכני, שלא רק שזה מועיל לו להתעשר, אלא שללא זה כיצד יתפרנס? ואם כן הרי זה כהלוואה לעני כדי שיוכל לצאת מעוניו ולהתפרנס בכוחות עצמו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2018 00:06 |
|
| |
החתס על ריפוי שוטה שכולל האכלתו טריפות תודה לחכלילי! שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן פג א' מתושבי קהילתנו ... הניח בן אחריו שהוא לעת הזאת בן ז' שנים והנער בכל מעשיו כמתעתע ... אינו לא חרש ולא אלם אף לא פקח, כל מעשיו רמיזותיו קריצותיו תנועותיו מוכיחין מעידין ומגידין אשר הוא שוטה ודעתו קלישתא מאוד ... הרופאים כלם פה א' כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא ואין רפואה אחרת למכתו אם לא בעיר ... אשר שמה הוקם בית חנוך מורים מחנכים מלמדים לאלה דעת ומזמה, ואם יבוא שמה בודאי בלי שום ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת, ואף כי לא יהיה חריף כשארי בני אדם עכ"פ יגיע למעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן לכלכל דבריו במשפט לטרוף טרף לו. וזהו מקום השאלה - כי אחרי אשר ינתן שמה אף כי אי אפשר לשלוח לו ולהכין לו די מחיתו בכשרות אף לא יניחו להוביל לו שמה דבר ממקום אחר והוא צריך להיות בחברה ואגודות כל הנמצאים שמה ואף במאכלן ומשקן, אם רשאים למוסרו שמה כיון שבודאי יאכל נבילה וכל טרפה, או לא: השאלה אם כן דומה לשלנו וקלה ממנה. האם לשגר את השוטה למקום שבו ילמד דעת אבל גם יזדהם בינתים בטרפות. וכמובן צריך לברר מה אחריותנו לזה והאם הוא אסור באכילה כזו. כמ"ש והאריך פר"מ, דמובן מדבריו שאם יגדל כך בשטותו לא אתי לכלל מצות לעולם כי שוטה כזה פטור מכל המצות, ועי"ז שאנו מכניסים אותו לבית החנוך הנ"ל נביאהו לכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה' ותורותיו, היה נראה לכאורה בפשטות להתיר זו דעת השואל ולא ברור אם במבט ראשון החת"ס מסכים איתו. בכל אופן למסקנה דעתו שונה. עוד ניסוח של השאלה: אם הוא שוטה כל כך שיהיה פטור מכל מצות, נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים, ואפילו נניח דהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות, ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה, לקמן דן החת"ס בראיות שונות ודילגתי. מן הראוי היה לבחון חלק מראיותיו אבל אין בידי כעת. החת"ס מסכם: בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ערב שבת עם חשיכה אף על פי שודאי ילך בשבת ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וד' אמות ברשות הרבים מ"מ שרי אי לא עביד על דעת אביו, א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ, זה נלע"ד מעיקר הדין, ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו'. וד' יחננו דעה בינה והשכל ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2018 00:16 |
|
| |
הרב נתנאל רובין שליט"א!
הרשה לי להתייחס לשתי נקודות בדבריך הראשונים (ד"ה מיימונילה)
כתבת:
לא מצאנו בשום מקום חיוב לרפא שוטים
כמדומה שזה דבר ברור מן הסברה, מן התורה שבכתב ומן התלמוד.
האם יעלה על הדעת שבידנו לרפא חולה נפש או חולה גוף ונימנע מלעשות כן? (צדקת שזו שאלה על מי מוטל הדבר, אבל אם יש מי שמתמחה בריפוי כזה, ויש מי שישלם את שכרו, הרי ודאי שיש לעזור לו, לבעל המום, להתרפא שם).
וזה קל וחומר מהשבת אבידתו כפי שהתלמוד עצמו טוען, והרי לפנינו מקור גם בתורה וגם בתלמוד. ואם גם לא הרחבתי כפי שהיה ראוי לבאר, דומה שאין בכך צורך.
אפילו פורמליסט/פוזיטיביסט, שמכיר רק את האות הכתובה ואת מה שניתן לפלפל סביבה, צריך להכיר בכך.
וכמדומה שדברי החת"ס בנויים על הסברה הזו, אלא ששוברה בצידה משום איסור אכילת טריפות ונזקו הסגולי לדעתו.
עוד כתבת
גם על הג' חזו"א העידו שאמר לא להשתדל בשחרור חילוני מן הכלא, מפני שאז יחזור לביתו ויבעל את הנידה.
בוודאי תרצה לציין מקור לשמועה זו. גם מהיכן אנו יודעים שהחזו"א אמר כן וגם מה היה טעמו.
עוד כתבת
ואם זה לא מוצא חן בעיניך, כבר הצעתי לך שבאותו מושב שאתה מבטל את הקרבנות תבטל עוד כמה הלכות.
אם יש הלכות שאינן תואמות לדורנו, האם אי אפשר להבין שהן אינן מחייבות? נכון שזה נשמע רפורמי או קונסרבטיבי, אולם אם נבחן את המקורות, האם לא נגלה שזה בדיוק מה שעשו חכמים? איני קורא לבטל אלא להבין ולפרש.
ואילו הייתי יכול לכנס מושב כדי לארגן הסברים כאלו, זו היתה מצוה רבה לדעתי. כמובן, אני רק מביע את דעתי ואתה מוזמן להמשיך לחלוק (רק בדרך ארץ) ורצוי עם נימוקים.
עוד כתבת:
בכלל הטענה שחילוני הוא 'תינוק שנשבה' חביבה על מזרחניקים חנפים אבל אינה ברורה לגמרי, ומכל מקום יש לה גבול מסויים כדמוכח מן המקור בר"מ הל' ממרים.
הסימון מי מחבב את הטענה הזו נראה כטענת אד הומינם (כלומר טיעון לא תקף שפוסל את הטענה מכוח פסולים שתומכים בה). ואם היא לא מספיק ברורה, האם לא כדאי לברר אותה עוד?
לא זה הנושא העיקרי כאן, אבל זה בהחלט דבר ראוי לבירור.
בוודאי תשמח לראות כי מדברי החת"ס שהעתקתי למעלה נראה כדבריך, שאם ידוע שאותו אחד שיתרפא יעבור עבירות, החת"ס סבור שאסור יהיה לרפאו. וזה קל וחומר ממה שכתב שאפילו להניח להאכילו טריפות שישאירו חותם רע בנפשו אין להרשות ולו גם יהיה אחר כך שוטה כל ימיו.
כמובן רשאים ואף חייבים אנו לשאול איך פירש החת"ס את המקורות כדי להגיע למסקנה הזו.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2018 02:45 |
|
| |
את הערך חרש מתוך ה"אנציקלופדיה הלכתית רפואית", ניתן לראות כאן: https://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%97%D7%A8%D7%A9 מתוכו: בית ספר לחרשים: חרש גמור מעיקרו, שנתחנך בבית ספר לחרשים, ולמד לדבר באופן שהשומע מבין את דיבורו, וכן למד להבין את דברי המדברים אליו על ידי תנועות וסימנים, והוא עוסק במלאכתו בחכמה ככל אדם - יש הסבורים, שדינו כחרש המדבר ואינו שומע, והרי הוא כפיקח לכל דבריו[68]; יש שכתבו, שהוא ספק אם דינו כפיקח, ולפחות לעניין מצוות דרבנן יש לחייבו ולצרפו[69]; יש מי שכתב, שחרש המדבר בשפת סימנים הוא כגדול עומד על גביו[70]; יש מי שכתב, שחרש כזה חייב במצוות, שכן מעשיו מוכיחים עליו שהוא מבין, אבל לעניין קידושין, גיטין וקניינים אין זה מועיל, כי בהם צריך רצון מבורר[71]; ויש הסבורים, שגם חרש כזה דינו כחרש לכל דבריו, שספק אם הוא באמת פיקח ככל אדם, וכן משום שאין לחלק בין החרשים[72]. ואם לימדו את החרש לדבר בשפת סימנים, באופן שהדברים מובנים רק לאנשים שרגילים לדבר אתו ולא לאחרים, יש מי שהסתפק אם נחשב כמדבר או לא[73]
______________________________________ 68 שו"ת דברי חיים ח"ב חאבהע"ז סי' עב-עג; שו"ת שבט סופר חאבהע"ז סי' כא; שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' קמ; הריעב"ץ בסידורו, הל' קריאת התורה, ס"כ; שו"ת בית שלמה חאו"ח ח"ב סי' צה; עזרת נשים עזרה שתים עשרה שער שלישי; שו"ת היכל יצחק ח"ב חאבהע"ז סי' מז; הרב י. ויינברג, שנה בשנה, תשכ"ה, עמ' 125 ואילך (וראה גם בכתבי הגרי"י ווינברג, ח"א סי' א); שו"ת מהרא"ש סי' יד; שו"ת מנחת שלמה סי' לד, ובמאמרו של הגרש"ז אויערבאך, מוריה, אלול תשמ"ב, עמ' סה ואילך, וכתב שם, שגם הגרי"ש אלישיב הסכים שדינו כפיקח (והוא בקובץ תשובות סי' י); הגרח"פ שיינברג, מוריה, שם, עמ' נא ואילך; שו"ת כנסת יחזקאל (גרובנר), ח"א סי' לט-מב, וכן הסכים עמו הגרז"נ גולדברג. וראה עוד שו"ת מנחת יצחק ח"א סי' קלא-קלב. 69 שו"ת שבט סופר חאבהע"ז סי' כא, בשם אביו בעל הכתב סופר; שו"ת מהר"י שטייף סוסי' רלט; שו"ת נחלת בנימין סי' לא; שו"ת קרן לדוד, סי' כז; שו"ת היכל יצחק חאבהע"ז ח"ב סי' מז; יחוה דעת ח"ב סי' ו. וראה קריינא דאיגרתא סי' קלו, שלא הכריע בשאלה זו. וכן ראה בס' מלאכת חרש, בקונטרס שבסוף הספר, ששאל שאלה זו את גדולי הדור, והסתפקו בזה. 70 שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט. וראה בס' שולחן העזר סי' ח סעיף ד כלל א, ובשו"ת מנחת שלמה סי' לד, שדחו דבריו, כי בזמנינו וודאי דעת עצמו היא, ולא דעת מלמדו. 71 שו"ת תשובות והנהגות, ח"א סי' תשע. 72 שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' לח; שו"ת צמח צדק הישן, סי' עז; שו"ת צמח צדק החדש חאבהע"ז סי' לה; שו"ת רבי אליהו גוטמאכר חאו"ח סי' יד; שו"ת מהר"ם שיק חאבהע"ז סי' עט; שו"ת צור יעקב סוסי' טז; שו"ת דברי מלכיאל ח"ו סי' לה; שו"ת זכר שמחה סי' ט; שו"ת שער הזקנים ח"ב סי' קלה; פרמ"ג פתיחה כוללת ח"ב אות ג; שו"ת הלכה למשה סי' רסב; שו"ת נאות דשא סי' קלב; שו"ת משפטי עוזיאל ח"ב חאבהע"ז סי' פט; הגר"מ פיינשטיין, הובאו דבריו בספר הלכות נידה להר' ש. איידר, ח"א, עמ' כה, אות כה, ושו"ת אגרות משה, חיו"ד ח"ד סי' יז אות כה; שו"ת דבר יהושע ח"ג חאבהע"ז סי' לז. 73 שו"ת מנחת שלמה סי' לד. וראה עוד בנידון בס' תורת הרפואה, עמ' 802 ואילך; א. אנצ'לוביץ, תחומין, כא, תשס"א, עמ' 141 ואילך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/1/2018 10:05 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | עדיף שיישאר חרש ולא יחלל שבת... זה כתוב שחור על גבי לבן. אני מעתיק שוב את הכלל של הרב זילברשטיין. החרש כעת פטור ממצוות ולא ייענש על חילול שבת רח"ל למשל, אבל כשילמדו אותו שפת אנשים וגם לדבר הוא יתחייב במצוות, ואיך יתנהג בבית הוריו? (בשם הרב שטינמן): הילד יישאר שוטה, אבל אם הוא ילמד, הוא כבר לא חרש. הבעיה של החרש שמחוסר דעת ולא ישמור מצוות – מוטב שיישאר כך.
============
האם יתכן שאצלי, למשל, הבריאות הנפשית והפיזית של האדם חשובות יותר מאשר שמירת המצוות שלו? מה זה אומר עלי, כותב שורות אלו? ============
|
|
זה אומר שאתה לא מבני בניו של פרעה שרצה להציל את הזכרים של עם
ישראל מלחטוא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/1/2018 20:45 |
|
| |
| I_N_RUBIN כתב: | | | אין הבדל בין יחיד לציבור אלא בין מצוות מוגדרות למצוות שאינן כאלו ומראש מניחות מקום לשיקולים נוספים. פ"ו - מצוה מוגדרת על היחיד, וזה שקרוב לודאי יהיו בנים רשעים אינה סיבה לפטור (וודאות בע"כ אין שהרי כדי להיות רשע צריך להיות בעל בחירה). לנדות המחוייב נידוי - מצוה מוגת על הציבור, וכתב הרמ"א שאף כשקרוב לודאי שכתוצאה מן הנידוי המנודה ישתמד, אין זה נוגע לנו. תפילין - מצוה לא מוגדרת על היחיד; מעיקר הדין מצוותה להניחן כל היום, ובכללו ווותשיש עוד שיקול שמא ייכשלו בגוף נקי, מקיימים רק חלק מהמצווה. גם צדקה היא מצוה שמטבעה מניחה מקום לשיקולים נוספים, וכשתוצאת הצדקה היא הקמת בר חיובא שקרוב לודאי יחלל שבת בקביעות (אפילו נניח שדינו לא יהיה כמזיד גמור), אין זה בכלל מצוות צדקה, גם אם לטעמם המעודן של מיימוני, גדליה נדל ואברהם מילר, זונהי תוצאה קשה. |
|
בעיניי אין כזה דבר "מצוות מוגדרות" ו"מצוות לא מוגדרות",
תפילין מצווה להניח פעם אחת בכל יום,
בעני יש גדר "די מחסורו אשר יחסר לו", ואמנם יש מקום לדון כמה זה, ומסתמא זה גם משתנה לפי המצב, מכל מקום אין זה שונה מקרבן עולה ויורד שערכו משתנה ואף על פי כן זה מצווה מוגדרת, ונתנו חז"ל שיעורים מתי יטול מן הקופה או מןהתמחוי וכמה בדיוק יטול. וכן עני לעניין מתנות עניים נתנו בו שיעור ברור של מאתיים זוז, הרי שאנו יכולים להגדיר, וגם אחר שהגדרנו אפשר להחריג מההגדרה, כגון יש לו מאתיים זוז בסחורה,
לנדות זה מונח בתוך עצם עניין הנידוי, שהרי המתנדה לא נתנדה אלא בשביל שעשה מעשה בכיוון של יציאה לתרבות רעה, שהרי נידוי או חרם אינם כי אם על ביזוי וזלזול בתורה, בדיניה או באנשיה, וזה כמו אם אדם נכנס למקדש באיסור, או יעבוד עבודה באיסור, הרי שודאי יש להרחיקו ואף להענישו או לקונסו בקורבן וכדומה, ואף על פי שעל ידי כך אולי ילך לעבוד עבודה זרה כדי שיוכל לעבוד בעצמו או שיעבוד בבמות לה' בעצמו בזמן איסור במות, ודאי שאין חוששים לכך, שזה מהות המצווה לכבד עבודת ה' ולייקרה שלא תהא כמעשה חולין חלילה, ואם בעקבות העונש על כך יעשה במה לעצמו, הוא גרם לעצמו ומה לנו לחשוש, כך כאן אם ביזה אדם דברי תורה או אנשי תורה, ודאי שצדיך להרחיקו מעל קהל הכשרים, שהרי הוא כמבזה המלכות, וודאי אין לחשוש משמא יצא לתרבות רעה, כי כבר יצא לתרבות רעה, ואם יצא יותר הוא גרם לעצמו.
פרו ורבו מה תאמר על ממזר, האם חייב בפריה ורביה או שמא פטור, ואיך תחייבו, והוא ובניו אסורים לעולם, ומה תאמר בגר מצרי דור ראשון, שלא מצא גיורת מצרית כמותו, שמא תאמר מצווה עליו להשתדל לגייר מצרית כמותו, אז אין הכי נמי, אבל קודם כל מה יעשה אם לא צא, ומלבד זאת ראה במעשה דחזקיה וישעיה, שישעיה אומר לו בהדי כבשי דרחמנא למה לך, וטרם אמר לו הב לי ברתך, הרי שישעיה היה דעתו שאינו צריך אפילו לחפש השתדלות,
שמא תאמר שאין זו אלא קשקשת לומר שפוסקים הלכות "מוגדרות" על פי סברות "לא מוגדרות", אף אני אומר לך שכמה וכמה הלכות נמצאות בחז"ל שלא הביאו להם מקור הלכתי מהתורה או מהלכה למשה מסיני, אף על פי שהביאו להם שיקול מסברא, וחלקם אף במקום מקור הלכתי לא היססו להביא תחתיו אסמכתא בעלמא, הרי שסברו ששיקול מסברא (מקסימום פלוס אסמכתא, שדווקא עלולה להראות שאולי חשבו שהסברא אינה טובה דיה, וגם האסמכתא מראה שכנראה לא היה להם מקור הלכתי), ומכל מקום הסתפקו בשיקול מסברא, ואם כל הלכה צריכה מקור הלכתי מפורש ומוחלט, אם כן איך ייתכן מצב של אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, אלא ע"כ כדאמרן, והרשות ודאי נתונה לך לחלוק, אלא שארצה לשמוע מדוע, את הטעם של קשקשת אני כבר הבאתי, אם אתה רוצה להרחיב אותו אז בשמחה
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2018 05:52 |
|
| |
ראה משנה ברורה. וגם תפילה משלימים על ידי תפילה כפולה, ותפילה ודאי יש לה שיעור קצוב. וגם תפילה אפשר להתפלל תפילת נדבה, ואמרו "ולוואי ויתפלל אדם כל היום כולו", אלא שלהתפלל כל היום אי אפשר ולהניח תפילין אפשר, וקר"ש נאמר גם ש"בשבתך בביתך ובלכתך בדרך", וממ"נ, אם כפשוטו כמו"ובשכבך ובקומך" אז צריך פעם אחת בכל "בשבתך בביתך" ופעם אחת בכל "ובלכתך בדרך", ולא כן מצינו לחז"ל, וא"ת שהוא כתפילין, אם כן למה לחלק בין "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" לבין "ובשכבך ובקומך", מה זה לא מוגדר אף זה לא מוגדר, ואף ת"ת שמצוותו כל היום והלילה נתנו בו שיעור של קר"ש שחרית וערבית
תוקן על ידי אליקים7241 ב- 21/01/2018 05:53:08
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2018 11:13 |
|
| |
לא הספקתי להתעמק וגם לא לקרוא את כל מה שכתבו כאן החברים אבל אשמח להבין את דברי החברים שהביאו סיוע לדבריהם מהגמרא בברכות לא הבנתי איך אתם מפרשים את הגמרא הרי ממשמעות הדברים עולה א. אם הבן שיוולד יהיה זרע לא טוב אין קיום מצווה בהבאתו לעולם (שאם לא כן היה אומר לו ישעיהו שיש כאן טעות בסיסית יותר שאין טיב הזרע מגרע מהמצווה, ובוודאי אין מזה ראיה למקרה שלנו) ב. זה שהאדם יודע שהבן שיוולד יהיה זרע לא טוב לא פוטר אותו מהחובה להולידו אינני מצליח להבין מה יכולה להיות הסיבה לכך, וגם מתי זה נכון ומתי לא, הרי ברור שכאשר ידוע שהאשה עקרה או שהגבר עקר אין מצווה לקיים יחסי אישות מכיון שידוע שהתוצאה המיוחלת לא תבוא ומה בין זה לזה נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2018 11:17 |
|
| |
ובעיקר דברי הגמרא שם אני חושב שהיא סתירה לדברי הרמב"ם (אינני חושב שהרמב"ם היה רואה בכך בעיה) בדבריו המפורסמים על ידיעה ובחירה (וכבר העיר בזה רבי נתי רובין לעיל) שהרי יישובו של הרמב"ם על מצרים ועוד זה שלא דיברו על אדם מסויים שיעשה רע, ואילו כאן כתוב שיתכן שיהיה ידוע על אדם מסויים שיהיה רע נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-21/1/2018 11:22 |
|
| |
אני הבנתי (מודה שאינטואיטיבית ולאו דווקא רציונלית, אולי כך הסבירו לי בילדות) את דברי הגמרא בברכות בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שסברא זו אמורה על ידיעות שלא בדרך הטבע כמו רוח הקודש וכיוצא בזה, שאין לערב את חיובי התורה והמצוות שניתנו להתנהג לפי כללי וחוקי זה העולם עם ידיעות מסוג אחר ולפי זה אין לזה שייכות לענייננו אני חושב שיש מקום לעיין בכיוון כזה, למרות שהסברא לא לגמרי ברורה לי, אשמח לדעתכם וראיותיכם ופרכותיכם נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
