הרמב"ם כתב ב"אגרת תחית המתים":
"... וכאשר ידעתי באלו האובדים לגמרי שהם מוקצים וחושבים שהם חכמי ישראל, והם הם הסכלים שבבני אדם ויותר תועי דרך מהבהמה, וכבר נתמלא מוחם משגעונות הנשים הזקנות, ודמיונותיהם הנפסדים כעורים וכנשים...".
בראש "אגרת השמד" כתב הרמב"ם:
"... ויען הנשאל על זה דבר חלוש אין לו טעם, והוא סר הלשון והענין, סדר בו דברים יפסידום, אפילו הנשים חסרות המוח... "[1].
אם ייתכן שלדברי הרמב"ם אין לייחס כל חשיבות ל"מנהגי נשים", או ל"מנהגי נשים זקנות", מפני שהן חסרות מוח, ומוחם מלא משגעונות, הרי שמצאנו שהיו שכתבו שיש להתחשב במנהג הנשים הזקנות, אף אם אין מקור מנהגם ידוע.
בשו"ת "השיב משה"[2] כתב:
"... אבל מזה שנעשה תחבולות שתמליט הולד מת ולא תקבר כך עם הולד, לא נרמז מזה בשום מקום, וגם בספרים המדברים מענינים כאלו כמו ספר לחה"פ /לחם הפנים/ ובספר מעבור יבוק לא נמצא מזה כלל, רק שהיא קבלה ביד עמנו, וכבר ידעת מש"כ הרשב"א בתשובותיו שאין לדחות הקבלה שיש ביד הנשים הזקנות מבני עמנו מפני ששים רבוא מופתים המראים סותרו, דחוק הישראלי הוא למעלה מהטבע...".
אף שה"דברי משה" לא ציין היכן מצויה תשובה זו בתשובות הרשב"א, הרי ש"דבריו" על "תשובת הרשב"א" הובאו ע"י אחרונים כשבאו לציין למקור מנהגים ואמונות טפלות שנהגו בהן נשים זקנות.
הרב משה שטרן[3], השיב לשלוש שאלות, למקור "מנהגים" שונים:
א) שאלה. אם יש מקור להמנהג שלא להניח לילד להביט במראה שטרם שהתחילו שיניו לצאת. השבתי כן היה המנהג, והנשים היו מקפידות ע"ז מאוד. ידענא שכן היו מדקדקין בבית הורי הק' זצ"ל ובבית קמוח"ז זצ"ל שתינוק עד שהתחיל לדבר ולא התחילו השיניים לצאת שלא להניחו להביט "במראה", כי אומרים שהשיניים לא יצאו בזמנו ולא ידבר בזמנו.
ב)
שאלה. אם יש מקום/מקור/ להמנהג שלא לעבור על ילד קטן. השבתי כן היה המנהג מאז ומקדם, והכל היו מקפידים ע"ז. וכן דקדקו שלא לעבור על ילד ולא לקפוץ עליו, וזוכר אני דמי שהיה קופץ עליהם או עבר עליהם, או עבר עליהם, בקשו ממנו שיעבור או יקפוץ אחור היפך ממה שעשה בראשונה, כי אמרו שעי"ז מה שעוברים או קופצים עליהם לא יגדלו ככל הצורך.
ג) שאלה. אם יש מקור להמנהג לקשור חוט שני מפני עיה"ר על התינוק ועגלתו וכיוצ"ב. והשבתי כן היה המנהג, והכל עשו כן. כן דקדקו לקשור חוט שני אדום על עגלה או מטת התינוק מפני עין הרע, וכל אלו ג' המנהגים בכלל מנהג נשים זקנות שעליהם כתב הרשב"א שאל יזלזלו בדבריהן ובמנהגיהם כי בודאי יסודתם בהררי קודש גם אם נעלם הטעם ממנו".
לדבריו, המנהגים שלא להניח לילד להביט במראה שטרם שהתחילו שיניו לצאת, שלא לעבור מעל ילד קטן, או המנהג לקשור חוט שני מפני עיה"ר על התינוק ועגלתו וכיוצ"ב, הם בכלל מנהג נשים זקנות, שעליהם כתב הרשב"א שאל יזלזלו בדבריהן ובמנהגיהם כי בודאי יסודתם בהררי קודש גם אם נעלם הטעם ממנו, למרות שה"מנהג" הראשון הוא מנהג שטות; המנהג השני שלא לעבור על ילד התחיל כמנהג הגיוני, בגלל הסכנה שימעדו ויפלו על התינוק; והמנהג השלישי ייתכן שהוא מחוקי האמורי[4].
הייתכן לומר שהרשב"א שלחם נגד קיום מנהגים שנהגו בהם רבים עוד מימי הגאונים, מפני שנראו בעיניו כדרכי האמורי, יכתוב שכל מנהג הבל ומנהגי האמורי, שנהגו נשים זקנות ומקורו לא ידוע, יסודו בהררי קודש גם אם נעלם הטעם מאתנו?
אודות מנהג הכפרות כתב הרשב"א בתשובתו[5]:
"כתב מר כי ראית מה שהשבתי אני בענין הכפרה שעושין לנערי' בערבי יום הכפורי' ושאסרתי אני. והנאך ואתה מוסיף עוד לומר שקרוב לומר שהשחיטה פסולה שזה כמו שוחט לשם חטאתו. אני מצאתי מנהג זה פשוט בעירנו עם שאר דברים שהיו נוהגין כיוצא בזה. שהיו שוחטין תרנגול זקן לכפרה על הנער היולד וחותכים ראשו ותולים הראש בנוצתו בפתח הבית עם שומים. והבלי' הרבה שנראו בעיני כדרכי האמורי ודחקתי על זה הרבה. ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה ומכיוצא באלו בעירנו מאומה. אע"פ ששמעתי מפי אנשים הגונים מאד מאשכנז היושבים עמנו בבית המדרש שכל רבני ארצם עושין כן ערבי יום הכפורים ושוחטין לכפרה אווזין ותרנגולין. גם שמעתי כי נשאל לרבינו האיי גאון ז"ל ואמר שכן נהגו. ועם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו".
האם לא מצאנו חכמים שלחמו נגד מנהגים שאותם הם כינו מנהגי טעות ושטות?
______________________
הרבי מליובאוויטש הביא את דברי ה"השיב עשה" ו/או את "תשובת הרשב"א" פעמים רבות[6], כהוכחה למקורם ה"קדוש" של מנהגים, שמקורם לא ידוע:
כשהרבי נשאל מהו המקור לנוסח חב"ד לברך "להדליק נר של שבת קודש", הוא השיב[7]:
"הנה לע"ע לא מצאתי מקור ע"ז[8], ולי נראה שאין זה מעיקר הנוסח, והוכחתי ע"ז הוא כי במקום שיש חשש הפסק משמיטים תיבת קודש, עיי"ש בנוסח הדלקת נרות דשבת ויו"ט.
ומה שמוסיפין תיבת קודש, כן מברכת חמותי הרבנית נ"ע והוא בקבלה מהדורות שלפניה, ובטח נהגו כן דור אחר דור בבית נשיאנו, וידוע מש"כ בתשובות הרשב"א, הובא בשו"ת השיב משה סימן י"ג, דאין לדחות קבלה שיש ביד נשים הזקנות מבני עמנו מפני ששים רבוא מופתים המראים סותרו".
בשבת קודש פרשת שמיני, מברכים החודש אייר תשי"ג[9], התייחס הרבי באופן אישי לאחד שביקש לשנות ממנהגו לגריעותא בעניין גידול הזקן, ואמר:
"איתא במדרש /בתשובת/ הרשב"א [חלק א' סימן ט'[10]] שאין לבטל מנהג של נשים זקנות בישראל אפילו עם שישים ריבוא סברות. והיינו, שגם אם ימצא מישהו שישים ריבוא סברות נגד מנהג זה, אי אפשר לבטלו".
הרבי הוסיף והדגיש:
"עניין זה כתוב לא בספר חסידות, אלא בתשובות הרשב"א, ספר שכבר נדפס קודם לגילוי החסידות, וגם "עולמ'שע אידן" [=סתם יהודים] לומדים אותו. ומה שדברי הרשב"א אינם פועלים עליהם ליזהר במנהג ישראל – יש לשאול אותם...
"בנושא חינוך הילדים, שמנהג ישראל להרדימם בשיר ערש ספוג יראת שמים [במילים: "תורה היא הסחורה הטובה ביותר, טובה סחרה מכל סחורה... אף שיש צימוקים ושקדים" – כפי שהשיר ממשיך שם – הרי "התורה היא הסחורה הטובה ביותר"...), אמר הרבי בשיחת יום ב' דחג השבועות תשכ"ט[11]:
"ולכאורה, אין זה אלא מנהג נשים זקנות; אמנם, אומר הרשב"א בתשובתו, שאפילו מנהג נשים זקנות ומנהג ישראל תורה היא, והדבר מכריע אפילו גם תשובה של גאון".
בנוגע למנהג נשים זקנות, אשר בשעה שמחתלות את הילד שרות לפניו שיר שבו נכללות המילים "קמץ אלף א" – הזכיר הרבי (בשבת-קודש פרשת ויקהל-פקודי תשל"ב[12]), את תשובת הרשב"א שלמנהג נשים זקנות חשיבות יתירה, ולפעמים יותר מתורה של חכמי ישראל!
על דברים אלו חזר שוב באותו נושא בא' דר"ח אלול תשמ"ב[13]:
"כמו שכתב הרשב"א שאין לשנות מנהג נשים זקנות בישראל כו'".
בשיחה מיוחדת, בי"א ניסן תשד"מ[14], דיבר הרבי במעלת תליית שיר המעלות ליד התינוק והיולדת:
מיד בצאתו של התינוק לאוויר העולם תולים מסביבו עניינים הקשורים עם יהדות, תורה ומצוותיה, כמו: "שיר המעלות", וכידוע מה שכתוב בתשובות הרשב"א אודות מנהג נשים זקנות בישראל שבכוחו לבטל כל העניינים הסותרים לכך; ועל-אחת-כמה-וכמה בנדון דידן, שאין שום סתירה לזה".
בהתוועדות ו' תשרי תשל"ו[15], אמר הרבי בעניין ברכת התורה לנשים:
"ובפרט על-פי תשובת הרשב"א הידועה המובאת בכמה מקומות שאין מוותרים על מנהג של נשים זקנות בישראל, אפילו מפני כמה וכמה טעמים שיכולים היו, לכאורה, להימצא כדי לשנות ולבטל המנהג וכו'".
בשיחת ש"פ תרומה תשל"ד[16] אמר הרבי:
"וכמה ממנהגי ישראל שורשם למעלה יותר מכמה ענייני דינים, ומנהגי ישראל תורה היא, מנהג מבטל הלכה, וכתשובת הרשב"א הידועה בזה".
וכך גם בשיחה שנאמרה בשנת תשמ"א[17]:
"להעיר משו"ת הרשב"א, "בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות כו' רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים ופעמים יהיה העניין ההוא נרמז בכתוב".
ובהמשך הדברים בשיחה זו[18]:
"וכתשובת הרשב"א הידועה, שאפילו מנהג, קבלה ביד זקנים וזקנות כו' אי-אפשר לדחות זאת עם קושיות וכו'"[19].
בהתוועדות יום שמחת תורה תשמ"ב[20]:
ושלימות החינוך הרי זה גם כאשר מדובר אודות מנהגי ישראל – כידוע מה שכתב הרשב"א שאסור לבטל מנהג נשים זקנות שבישראל, ואפילו כאשר חכמי ישראל אומרים באופן אחר... ועל-אחת-כמה-וכמה כאשר מדובר אודות ענין הקשור עם הלוחות [=לוחות מרובעות], שזהו יסוד ושורש כל התורה כולה".
בי"ט כסלו תשמ"ג[21] אמר הרבי:
"וכידוע המבואר בשו"ת הרשב"א שאין לשנות ממנהג ישראל, אפילו מנהג של נשים זקנות כו'".
______________________
ה"השיב משה" כתב: "... וכבר ידעת מש"כ הרשב"א בתשובותיו שאין לדחות הקבלה שיש ביד הנשים הזקנות מבני עמנו מפני ששים רבוא מופתים המראים סותרו", אך לא ציין היכן מופיעה תשובה זו.
אך בתשובת הרשב"א מופיעה תשובה בה נאמר[22]:
"... אבל כשהוא מגיע אצל חכמי ישראל יפרש המקראות כצורתן ואף על פי שהחכמה הפילוסופית סותרת אותם. כענין תחיית המתים שאין הכתובים מוכרחים בו הכרח נחתך[23] ויש לפרש כל המקראות בדרך משל. כענין המקראות שבאו יותר מבוארים בענין מתי יחזקאל. ואלא שהכריחם הכרח הקבלה המפורסמת באומה. ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה הפילוסופית. ואז תהיה לנו הוראה ממנו שאין משגיחין בחקירה כנגד הקבלה. לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו. וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים. ופעמים יהיה הענין ההוא נרמז בכתוב. ולא שיהיה הרמז ההוא מוכרח רק תכריחנו הקבלה ויתאמת הענין הכתוב עם הקבלה...".
______________________
בתשובה זו מספר שינויים מכפי שהיא צוטטה ע"י ה"השיב משה":
לא מצאנו בתשובה זו שאפילו "ששים רבוא מופתים סותרים את הקבלה", אלא שהחקירה הפילוסופית היא הסותרת.
גם לא מצאנו בה שהחוק הישראלי הוא למעלה מהטבע, אלא שחכמת השם היא למעלה מחקירתנו.
______________________
גם בדברי הרבי שנכתבו או נאמרו במשך שלושים שנה (תשיד-תשמג), מצאנו צורות שונות למה כתב הרשב"א בתשובתו, שאינם בה:
לא מצאנו בה, דאין לדחות קבלה שיש ביד נשים הזקנות מבני עמנו מפני ששים רבוא מופתים המראים סותרו".
לא מצאנו בה, שאין לבטל מנהג של נשים זקנות בישראל אפילו עם שישים ריבוא סברות. והיינו, שגם אם ימצא מישהו שישים ריבוא סברות נגד מנהג זה, אי אפשר לבטלו".
לא מצאנו בה, שאפילו מנהג נשים זקנות ומנהג ישראל תורה היא, והדבר מכריע אפילו גם תשובה של גאון".
לא מצאנו בה, שלמנהג נשים זקנות חשיבות יתירה, ולפעמים יותר מתורה של חכמי ישראל!
לא מצאנו בה, שאין לשנות מנהג נשים זקנות בישראל כו'.
לא מצאנו בה, שאין מוותרים על מנהג של נשים זקנות בישראל, אפילו מפני כמה וכמה טעמים שיכולים היו, לכאורה, להימצא כדי לשנות ולבטל המנהג וכו'".
לא מצאנו בה, שכמה ממנהגי ישראל שורשם למעלה יותר מכמה ענייני דינים, ומנהגי ישראל תורה היא, מנהג מבטל הלכה.
לא מצאנו בה, שמנהג, קבלה ביד זקנים וזקנות כו' אי-אפשר לדחות זאת עם קושיות וכו'".
לא מצאנו בה, שאסור לבטל מנהג נשים זקנות שבישראל, ואפילו כאשר חכמי ישראל אומרים באופן אחר.
לא מצאנו בה, שאין לשנות ממנהג ישראל, אפילו מנהג של נשים זקנות כו'.
מה כן מצאנו בתשובה?
"... ובמקום הזה יודה שהקבלה תבטל החקירה הפילוסופית. ואז תהיה לנו הוראה ממנו שאין משגיחין בחקירה כנגד הקבלה. לפי שחכמת השם למעלה מחקירתנו. וככה יקרה לנו מן הדין בכל דבר שיש קבלה ביד הזקנים והזקנות מעמנו. ולא נסתיר קבלתם רק אחר הקיום שאינו באיפשר חלילה. ולמה נסתור קבלתם ואין קבלה פושטת ביד עמנו רק שקבלו אותה דור אחר דור עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים".
האם ניתן להבין מדברי הרשב"א אלו, שכל מנהג נשים זקנות שאמותיהן הזקנות נהגו בו ולא נודע מקורו, עלינו לומר שהוא מנהג שקבלו אותו דור אחר דור, עד משה רבינו ע"ה או עד הנביאים?
על שתיית מים בשעת התקופה כתב האבודרהם[24]:
"וכתב החכם בן עזרא, שאלו חכמי קריאות לרבינו האיי: למה נהגו ישראל הדרים במערב להשמר שלא ישתו מים בשעת התקופה. והשיב כי ניחוש בעלמא הוא מפני שהוא תחלת השנה או תחלת רביעתה ולא ירצו לשתות מים שימצאו חנם על כן יאכלה בה כל מתוק להיות שנתם מתוקה. ואני אומר מתוקה שנת העובד השם הבוטח בו לבדו. והנה היודעין תקופ' האמ' לא אמרו כי תזיק לאוכל ולשותה ודבר הנפוח שיחות הזקנות. ודרש שנשחט יצחק ובת יפתח יש לו סוד כי לא נשחטו כלל כאשר פירשתי בספרי. ויש מהגאונים שאמרו על התקופה כי לא נחש ביעקב אלא הקדמונים אמרו אלה הדברים להפחיד בני אדם שיראו מהשם ולא יוסיפו הרשעים לרשוע וישובו כדי שיצילם השם מד' תקופות כי ידוע ידענו כי כל דברי חכמים אמת כאשר הם במשמעם או יש להם סוד סתום כאשר רמזתי מקצת סודם בספר הישר שהוא פי' התורה עד כאן דבריו".
האם ייתכן שה"סוד הסתום" הוא, שהמנהג שלא לשתות מים בשעת התקופה הוא מנהג הזקנות, והוא להן במסורת ממשה רבנו או מהנביאים?
[1]ראה "חובות הלבבות", שער ג - שער עבודת האלוקים, פרק ג: ""והחמישי, ... וכן הנשים וקלי הדעת מן האנשים אינם נמשכים אחר הנהגת השכל מפני חלישת איסורו בהם וקשורו אותם...", ובני יששכר, מאמרי חודש סיון, מאמר ה - מעלת התורה: "... כל אותן החוקרים אשר חקרו בפלסופיא ועמדו על האמונה במופת השכליי המירו את כבודם ביום זעם, וקלי הדעת ונשים אשר אמונתם הוא רק בקבלה קדשו שם הנכבד והנורא הש"י ינקום דמם במהרה...".
[2]הרב משה טייטלבוים, (תקיט-תרא),לעמבערג-תרכו, או"ח סי' יג, עמ' יב, סוף טור ב.
[3]"באר משה" (ברוקלין – תשמז), חלק ח, סי' לו (עמ' עב, טור ב).
[4]ראה תוספתא, שבת, (ורשא), ז, ח; (ליברמן), ו, א: "אילו דברים מדרכי האמורי ... וחוט אדום על אצבעו ... ".
[5]שו"ת הרשב"א, חלק א, סי' שצה.
[6]דברי הרבי בענין נוסח הברכה על הדלקת נרות שבת, הובאו ע"י במלואם. הציון לדברי הרבי בענין הברכה, וכן שאר הדברים ומקורותיהם, הם בלשונו של הרב מרדכי מנשה לאופר, במאמרו "חשיבותו של מנהג", "התקשרות" תתצט, (829), (עש"ק פרשת ראה-יז ניסן ה'תשעח), עמ' 9-10. המקור: חב"ד | התקשרות 892 | חשיבותו של מנהג
[7]"אגרות קודש", כרך ו, עמ' קכד. מי"ט בסיוון תשי"ב.
[8]הרב דוד ורדיגר, ("נר שבת", עמ' מד) כותב, שהברכה בנוסח זה הופיעה בסדור "תיקוני שבת", דפוס ליורנו משנת תקצו.
[9]"תורת מנחם", כרך ח, עמ' 138.
[10]על תשובה זו ראה להלן.
[11]"שיחות קודש", תשכ"ט, כרך ב, עמ' 161.
[12]"שיחות קודש", תשל"ב, כרך ב, עמ' 8.
[13]"התוועדויות", תשמ"ב, כרך ד, עמ' 2124.
[14]התוועדויות", תשד"מ, כרך ג, עמ' 1430.
[15]"שיחות קודש", תשל"ו, כרך א, עמ' 379.
[16]"לקוטי שיחות", כרך לא, עמ' 141.
[17]"לקוטי שיחות", כרך כב, עמ' 56, הערה 6.
[19]ובהערה 19, שם: "שאין משגיחין בחקירה כנגד הקבלה".
[20]"התוועדויות", תשמ"ב, כרך א, עמ' 276
[21]"התוועדויות", תשמ"ג, כרך א', עמ' 650.
[23]ראה רש"י, סנהדרין, צ, א, בד"ה הכי גרסינן האומר אין תחיית המתים מן התורה: "שכופר במדרשים דדרשינן בגמרא לקמן מניין לתחיית המתים מן התורה, ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא - כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה - מה לנו ולאמונתו, וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא - הלכך כופר גמור הוא".
[24]אבודרהם, שער התקופות, בד"ה וכתב החכם, הובאו ב"דרכי משה", יו"ד, קטז, ה.
תוקן על ידי נישטאיך ב- 09/04/2018 11:22:36