זהירות אלרגיה

נראה שיש כאן פיצול לשני נושאים.

הראשון והעיקרי בעיני הוא השאלה האתית. החינוכית. מה ניתן ומה לא ניתן לדרוש מכיתה שיש בה ילד חריג. קצת הצגתי כמה רעיונות לעיל. אני בהחלט מסכים עם אפרים בן, ואיקון ירוק לו, על התובנה שצריך לבצע "עיצוב מחדש" (רפריימינג) של הבעיה. במקום להראות זו כעול יש להראות זאת כזכות. כזכות של הילדים לסייע למי שיש לו צורך מיוחד. אפשר לעשות זאת לא רק במסגרת דתית או חרדית או אפילו יהודית. זה משהו אנושי וראוי.

בזה שנינו מסכימים.

מה שלא הסכמתי, וכך טענתי לעיל, הוא שרצון טוב זה לא מספיק ורפריימינג זה לא מספיק. צריך להביא בחשבון שיש גבול כמה ניתן לדרוש מילדים. לא רק בגלל שהם לא הורגלו בכך, או שאולי לא הפנימו ערכים כמו חסד והטבה. לא צריך להיות דתי או להאמין בתורה כדי להיות מסוגלים להעריך את העזרה לחריג. לא זו הנקודה. הנקודה היא שאדם, ובמיוחד ילד, ייעתר בקלות, להערכתי, להזמנה למצוה או לחסד. אבל לא כאשר מדובר בעול יומיומי.

מעתה עלינו לבדוק את העובדות.

א. במסיבת יום הולדת, דווקא שם אני סבור זה יכול להצליח. הרי זה אירוע חד פעמי (שמתרחש כמספר ילדי הכיתה). שם אפשר בהחלט אפשר להכין מראש: להצביע על כך שזה אתגר, לעשות מסיבה יפה עם סוגי מזון שמאפשרים לאלרגי/ת להשתתף. ההפסד בחלק מסוגי המזון מזכה לעומת זאת בתחושה של נתינה וערך. כמו כן, יש גמול. אפשר לפרסם אחר כך את סיפור המסיבה הייחודית בפייסבוק או במשהו דומה. אני בטוח שזה יגרוף לייקים ויעניק תחושה טובה לבעל המסיבה ולאורחים.

אלו היתרונות שגורמים לכך שזה יכול לעבוד: מפני שזה חד פעמי. מפני שהתמורה מגיעה כמעט מייד ומדומיינת מייד. הלייקים. ההערכה. וכמובן אין להתעלם מן התחושה הטובה בלב.

זו כמובן השערה, מה שכתבתי.

ב. ניקוי יומיומי.

איני יודע במה זה כרוך. האם הניקוי של השולחנות מפירורי גבינה וכיו"ב נעשה ברמה של ניקוי לחמץ במחוזותינו (הכמעט היסטריים מבחינה זו). האם הוא נעשה ברמה של חדר בידוד בבית חולים. (גם שם לא ברור מה זה מחייב).

ניקח מה שלדעתי הוא מינימום. אם הילדים אוכלים את הכריכים שלהם בהפסקת עשר, ואחר כך הם יוצאים לשחק, זה אומר שעליהם להקדיש עוד כמה דקות כדי לנקות. נניח שזה באמת רק דקותיים. ונניח שהניקוי מתבצע ברמת אחריות והתלהבות ונתינה כאשר הילדים מתפלגים לפי פעמון גאוס. חלק יגלו אחריות יתר. חלק ישתמטו. חלק יבצעו ברמה בינונית. מישהם יצטרכו לבדוק אותם. זה אומר שרוב הכיתה, הבינוניים ומעלה, יישארו לשתי דקות נוספות של ניקוי.

אני נכנס לפרטים, אבל לדעתי זה מסביר מה שקורה שם.

כמה זמן הפסקת עשר? ממה שאני זוכר את עצמי וממה שאני מכיר ילדים, הם קנאים לזמן שלהם. ילדים מנוצלים בידי מבוגרים מבחינה זו שהפנאי שלהם נראה בזבוז, שאפשר לקחת אותו מהם. ההפסקה - אם עדיין הפסקות בבתי הספר של היום - היא פנאי של ילדים. כאשר אדם נדרש לוותר על מה שיש לו בקביעות, כאשר רק הקבוצה הקטנה שלו מפסידה ולא כיתות אחרות, לא חברים ולא אחים בכיתות אחרות, הוא מתמרמר. זו תופעה טבעית. אפשר לנסות לפצות עליה בהסברים עד כמה זה גדול וחשוב להעניק לאלרגי. זה נכון. אבל האם זה יספיק?

זו הנקודה שלי. לכן כתבתי שזה לא יצליח. אם אני טועה, אשמח לדעת.

בכיתה זו, לפי הסיפור שצוטט, התגובות היו קשות מאד. אני משער שהתגובה היא תולדה של ההתמרמרות והביטוי הוא בהתאם לרף התגובה האופייני שהילדים קולטים מהסביבה, אולי מהטלויזיה והאינטרנט והסרטים. יעקב אבינו התמרמר על לבן והגיב: מה פשעי ומה חטאתי, וחז"ל הביעו הערכה רבה שזה היה הכעס שלו. אצל אותם ילדים הכעס קרוב יותר לאלימות, לפחות לאלימות מילולית.

ודאי שצריך לטפל בחינוך שלהם ובעידון ובאיפוק שצריך ללמוד. אבל זה החצי השני של הבעיה. החצי הראשון הוא הדרישה להפסיד דקותיים.

יודעים מה? אולי הפתרון טכני ופשוט. אולי אצלם צריך תמיד להוריד שלוש דקות מזמן השיעור עבור הנקיון, ונפתרה הבעיה?

אם יש ילדים שמתמרמרים בגלל העול של הניקוי, איסוף הפירורים, בדיקת הנקיון, אז אפשר לעבוד על זה. לפטור את היוצא דופן המתלונן ולהניח לו להיות החריג האנוכי. גם זה צריך לעשות בזהירות. אבל אני מעריך, אולי באופטימיות, שילדים לא יתנגדו לנקות את הפירורים שלהם עבור צורך בריאותי כזה. אולי אני טועה. אמנם אני סבור בזה כמו אפרים בן.

אז זו השאלה, ואני חוזר על דברי בראשית האשכול: האם ניתן לספק סביבה נאותה לאלרגי בלי שהילדים ישלמו מחיר יומיומי גבוה מדי (וזה טעון בדיקה), מה שיוביל למירמור ומה שלא ניתן באופן טבעי למנוע.

הנושא השני הוא הסיפור המשעשע או העצוב על הפנדל, העוולה וההתפרצות. לא כל כך עקבתי אחרי הסיפור, אבל אני מבין שעבור מי שחסיד של קבוצת ספורט, הפסד זה סוף העולם. (משל למה הדבר דומה? לכך שגריפינדור היו מפסידים את הגביע לסליתרין בהארי פוטר...). זה נסיון גדול איך להגיב. אוקיי. מה זה שייך לנושא?

נקודה אחרונה: יש מי שביקר את המגזר החרדי על התנהגות ילדותית או טיפשית. זה ודאי קיים. האם זה האידיאל? ודאי שלא. הדיון שלי כאן במגזר החרדי, שאני עצמי חלק ממנו, אני ומשפחתי, הוא איך לשפר ולעזור. זה שיש כאלו שאינם נוהגים בחכמה, או שאפילו דרך החינוך והערכים אינם כוללים כל מה שצריך לכלול, זה חבל. אבל זה ממש לא הנושא שלי. אני בהחלט מוכן שמישהו ינתח את המצב, יצביע על טעויות ויציע פתרונות. אדרבה. אבל לייחס ילדותיות או דומה לזה לציבור שיש בו כאלו וגם כאלו שהם שונים לגמרי, מה הטעם?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");