הגדרת מלאכה

הגדרת מלאכה אינה נקבעת על פי הטורח שיש בעשיית המעשה, אלא כל 'יצירה חכמה' [=שאינה מעשה שטות, כגון המכה בידו על הכותל] הדומה למלאכות שהיו במשכן, שקיבלו חכמים במסורת דור אחר דור עד משה רבנו, שהיא מלאכה האסורה בשבת, הרי היא מוגדרת כמלאכה. [כך היא הגדרת המלאכה בדעתו של הרמב"ם]

יציאה מחוץ לתחום

הטעם שלא נמנתה היציאה מחוץ לתחום במלאכות שבת, מפני שאין בו שום מעשה ביד, שלא כמו הוצאה מרשות לרשות, שמוציא חפץ בידיו (ביאור הרב צדוק).

מכת מרדות

בנוסח הדפוס, מצאנו שהגדרת מכת מרדות היא עד שתצא נפשו, כמו שנזכר בהלכות חמץ ומצה (ו,יב), "אסרו חכמים לאכול מצה בערב הפסח כדי שיהיה הכר לאכילתה בערב, ומי שאכל מצה בערב הפסח מכין אותו מכת מרדות עד שתצא נפשו". [כך הוא נוסח הדפוס]. מילים אלו אינן מופיעות בכתבי יד, ולא יעלה על הדעת שמי שעובר על דברי חכמים יהרגוהו במכות. על כורחנו נוסח זה הוא טעות, ומספר המלקות נקבע על פי מה שייראה לבית דין, כמו שנזכר בהלכות עדות (יח,ו): "אבל בית דין מכין אותן מכת מרדות, כפי מה שיראו". ובפה"מ נזיר (ד,ג): "אבל מכת מרדות האמורה בענין זה וזולתו הדבר בכך מסור לבית דין שיעשה כפי יכלתו".

אינו חייב כלום אבל אסור

כתב הכס"מ: "נראה מדברי רבינו שכשאומר אינו חייב אינו מותר לכתחלה אבל יש צד איסור בעשייתו אלא שאין מכין אותו". וקשה על דבריו, שברוב המקומות שנזכרו הביטויים אינו חייב כלום, או פטור מכלום, לא שייך כלל לאסור את הדבר, כגון להלן הלכה ח "נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה – כגון שנתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר – אינו חייב כלום", או להלן (כב,כד) "מי שנסתבכו בגדיו בקוצים – מפרישן בצנעה, ומתמהמה כדי שלא ייקרע; ואם נקרעו – אינו חייב כלום, שהרי לא נתכוון", וכן לגבי הביטוי פטור מכלום, שנזכר להלן (ב,טז) "שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד – פטור מכלום", מכאן שבכל המקומות שנזכרו ביטויים אלו, אין בדבר זה שום איסור. אולם יש מקום אחד שבו יתקיימו דברי הכס"מ, להלן הלכה טז "היה כוח באחד להוציא קורה זו לבדו, והשני אינו יכול להוציאה לבדו, ונשתתפו שניהם והוציאוה – זה שיכול, חייב; והשני מסייע הוא, ומסייע אינו חייב כלום". מסייע זה אמנם אינו חייב, אבל לכתחילה אסור לו להצטרף למוציא השני להוציא את הקורה (אורה ושמחה).

פסיק רישיה

"פסיק רישיה" [חתוך ראשו], מייצג מקרים בהם ודאי תיעשה המלאכה. במקרים אלה, עושה המלאכה אינו יכול לומר שלא התכוון, שכיון שודאי תיעשה המלאכה, והוא ידע שכך יקרה, והוא צריך לעוף שאינו חי על מנת לשחק, התכוון למעשיו וחייב.

מלאכה שאינו צריך לגופה

ההבדל בין מלאכה שאינו צריך לגופה (הלכה ז) לבין פסיק רישיה (הלכה ו), שבמלאכה שאינו צריך לגופה התכוון לעשיית המלאכה, אבל לא התכוון למטרתה ועניינה של המלאכה, מה שאין כן בפסיק רישיה, לא התכוון כלל לעשיית מלאכה, אולם כיון שודאי תיעשה המלאכה, והוא ידע שכך יקרה, והוא צריך לעוף שאינו חי על מנת לשחק, נמצא שהתכוון למלאכה ולתכליתה ועניינה (ע"פ הקדמת מעשה רקח, בשם ראב"ם בשם אביו, הובא בכס"מ בשם מצאתי כתוב).

ולפיכך מצאנו בתלמוד (שבת קג,א קה,ב), שלדעת רבי שמעון, פסיק רישיה חייב, ומלאכה שאינו צריך לגופה פטור, מפני שבפסיק רישיה יש כוונה למלאכה ולעניינה וחייב, ובמלאכה שאינו צריך לגופה יש כוונה למלאכה ולא לעניינה ופטור. ומכלל הדברים למדנו, שפסיק רישיה חמור ממלאכה שאינו צריך לגופה. [לפי הרמב"ם, נפסקה ההלכה כרבי יהודה החולק על רבי שמעון, ומלאכה שאינו צריך לגופה חייב] (ע"פ ביאור הרב צדוק).

התכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר

בהלכה שלפנינו (הלכה ח) הביא המ"מ שני פירושים, יש שפירשו נתכוון לחתוך תלוש זה וחתך מחובר זה, ויש שפירשו נתכוון לחתוך איזה דבר כסבור שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, ואפילו במקרה כזה פטור. והכריע המ"מ כמו הפירוש השני. אולם אנו כתבנו כמו הפירוש הראשון מפני שכך היא משמעות לשון הרמב"ם בהלכה שלפנינו "נתכוון לעשות דבר המותר, ונעשת מלאכה", ולא כתב הרמב"ם 'ועשה מלאכה', משמע שנעשית מלאכה שלא התכוון כלל לעשותה. אולם אם התכוון לחתוך דבר, וסבור היה שהוא תלוש ונמצא שהוא מחובר, אינו נקרא מתעסק, שהרי התכוון לחתוך דבר זה ונעשית מחשבתו, אלא שהתברר שלא עשה איסור. וכך מפרשים הרבה מפרשים (אורה ושמחה).

גם בהלכות שגגות כך משמע, וזה לשון הרמב"ם בהלכות שגגות (ב,ז): "השוגג בלא כוונה בעריות, או במאכלות אסורות – חייב חטאת; ובשבת, פטור מחטאת. כיצד: היה מתעסק עם אישה [=מתחכך עימה], ובעלה בלא כוונה לבעילה, והרי היא ערווה עליו, דימה שזה שבפיו רוק הוא, ובלעו בלא כוונה לשם אכילה בעולם, והרי הוא חלב – הרי זה חייב חטאת. נתכוון להגביה את התלוש, וחתך את המחובר בלא כוונה לחתיכתו – פטור: מלאכת מחשבת אסרה תורה, כמו שביארנו במקומו (שבת א,ח)". הלכה זו עוסקת שהתכוון להגביה את התלוש, כגון שהיה לפניו פרי המחובר לענף התלוש מהקרקע, וכלל לא התכוון לחתוך את הפרי מהענף, ובלי משים עשה מעשה חיתוך, וחתך את הפרי מהענף המחובר לקרקע שגם הוא היה לפניו, פטור, מפני שבשבת אסרה תורה רק מלאכת מחשבת. מכאן שהרמב"ם סובר כמו הפירוש הראשון של המ"מ, ולא כמו הפירוש השני.

מקור הלכה זו, דברי התלמוד בכריתות (יט,ב): "אמר רב נחמן אמר שמואל: מתעסק בחלבים ועריות - חייב, שכן נהנה; מתעסק בשבת - פטור, מלאכת מחשבת אסרה תורה". ועוד נאמר שם: "נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר - פטור, מאי טעמא? דהא לא איכוון לשום חתיכה; לחתוך את התלוש וחתך את המחובר - אביי אמר: חייב, דהא איכוון לשום חתיכה, רבא אמר: פטור, דהא לא איכוון לחתיכה דאיסורא". והלכה זו היא המקרה הראשון שכולם מסכימים עליו, ולא נחלקו בו אביי ורבא.

עוד כתב הרמב"ם בהלכות שגגות (ז,יא): "המתכוון לחתוך את התלוש, וחתך את המחובר – אף על פי שנתכוון לחתיכה – הואיל ולא עשה מחשבתו, פטור מן החטאת: שזה כמתעסק; ולא אסרה תורה אלא מלאכת מחשבת, כמו שביארנו כמה פעמים". את הלכה זו יש לבאר על פי ההלכה הקודמת שבפרק ב, שהיו מונחים לפניו שני פירות, אחד היה מחובר לענף התלוש מהקרקע, והפרי השני היה מחובר לענף המחובר לקרקע, והתכוון לחתוך פרי זה הנמצא בענף התלוש, ובלי משים חתך את הפרי השני הנמצא בענף המחובר. בהלכה שלפנינו התכוון לחתיכה, כלומר לחתוך את הפרי מהענף, שלא כמו ההלכה בפרק ב שכלל לא התכוון לחתוך את הפרי מהענף, ולמרות זאת, מאחר ועשה מלאכה ללא מחשבה מתוכננת, פטור. ומקור הלכה זו, בכריתות (יט,ב), המקרה השני שכתבנו לעיל, וכרבא.

ההלכה שלפנינו בהלכות שבת, זהה להלכה בהלכות שגגות (ז,יא), ולפיכך יש לבארה כמו הפירוש הראשון של המ"מ.

וצריך לבאר, שהיו שני הפירות שלפניו זהים, אלא שהיה אחד מהם תלוי בענף המחובר לקרקע, והשני בענף התלוש מהקרקע, והרי הם כמו שני נרות שנזכרו בהלכה י, ולמרות זה פטור מפני שעשה מלאכה מבלי משים, ועשה שינוי משמעותי, שהרי רצה לעשות דבר המותר ועשה דבר האסור. ואם היו הפירות שונים זה מזה, הרי הוא פטור גם מפני שעשה שינוי משמעותי במין הפירות, כמו תאנים לבנות ושחורות, שנזכרו בהלכה ט, שאם שינה ממחשבתו פטור.

מלאכת מחשבת

מלאכת מחשבת היא מלאכה הנעשית במחשבה תחילה. לכן, אם אין התאמה בין המעשה לבין המחשבה, אפילו בסדר הפעולות, פטור. אך אם אין בני אדם מקפידים על הסדר, הרי זה כאילו רצה כך מתחילה, וחייב (להלן הלכה י). (הביאור על פי מהר"י קאפח הערה כז)

(הלכה י) במקרים שאין הבדל, ועשה את המלאכה שהתכוון לעשותה, כגון כיבוי או הדלקה או תלישה או נטילת נשמה, אף שהתכוון לעשות את המלאכה באחד ועשאה בשני, הרי נעשית מחשבתו, והיא מלאכת מחשבת, וחייב. (הביאור על פי מהר"י קאפח הערה כז)

מתעסק

מתעסק הוא העושה מלאכה ללא מחשבה, כגון שמגרד את רגליו ואינו יודע שמוציא דם, שאין הפעולה מתיחסת אליו אלא כנעשית מאליה, ופטור. פרט למתעסק בחלבים ובעריות (איסורי ביאה א,יב. מאכלות אסורות יד,יב), כגון שמגרגר חֵלֶב ונבלע לו, או מתחכך ובא על הערוה, שכיון שנהנה הרי זה כמדעתו, וחייב (ביאור הרב צדוק).

וזה לשון הרמב"ם בפה"מ כריתות (ד,ג): "וענין מתעסק "משתגל" כלומר אם לא היתה מטרתו וכוונתו לאותה הפעולה דוקא, אלא היתה כוונתו להתעסק ולשחק ואין הבדל בעיניו אם יהיה אותו דבר עצמו שהוא מתעסק בו או זולתו, הרי זה פטור בשבת בלבד, לפי שהכלל הנכון מתעסק בחלבים ובעריות חייב, בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה תורה, ופירוש דבר זה שאם אכל אדם אחד הדברים האסורים, או בעל אחת האסורות דרך שחוק והתעסקות, הרי זה חייב, ואם עשה מלאכה בשבת דרך שחוק הרי זה פטור כמו שבארנו בשבת".

נעשתה המלאכה פחות מכוונתו

כל המתכוון לעשות מלאכה ונעשית יותר על כוונתו, חייב, מפני שמה שעשה הוא בכלל כוונתו, שבכלל מאתים מנה, ונתקיימה מחשבתו. מה שאין כן להיפך, כל שעשה פחות באיכות ממה שחשב, הרי הוא כמתעסק ולבו בל עמו. ואין זה דומה לממעט בכמות, כגון שנתכוון לכתוב שמעון וכתב בנתיים רק שמ שחייב (להלן הלכה יד), מפני ששם נתכוון לעשות כמה שיעורים של המלאכה בזה אחר זה, ואף אם עשה שיעור אחד כבר נתחייב, מפני שעשה מלאכה כשיעור והתכוון לכך (על פי מהר"י קאפח הערה ל, והרב צדוק).

עשה כשיעור מלאכה, והתכוון להמשיך

כל המתכוון לעשות מלאכה והתחיל בה ועשה כשעור, אף על פי שהתכוון להמשיך במלאכה, ולעשות ממלאכה זו עוד כמה שיעורים, משיעשה שיעור אחד כבר התחייב, מפני שעשה מלאכה כשיעור והתכוון לכך. כגון אם תכנן לכתוב איגרת שלמה, בשעה שתכנן ידע שבכדי לכתוב איגרת יצטרך לכתוב שתי אותיות (שיעור מלאכת כותב) ועוד שתי אותיות וכו', ולעשות ממלאכת כותב כמה שיעורים. ואין זה כמו במתכוון לעשות יותר ונעשה פחות שפטור (לעיל הלכה יב), מפני ששם החסרון הוא באיכות ובטיב העשייה והמלאכה, והוא שינוי ממה שתכנן לעשות.

http://mishnatharambam.blogspot.co.il/2018/05/blog-post_12.html

דחויה אבל לא מותרת

דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות [=במקום שיש סכנת חיים], אבל לא מותרת, לפיכך מלאכות שאינן לצורך רפואת החולה אסורות (השווה ביאת המקדש ד,טו).

 גדולי ישראל וחכמיהם

כשעושים דברים אלו [=חילול שבת לצורך חולה שיש בו סכנה], אין עושים אותם לא על ידי גויים, ולא על ידי קטנים, ולא על ידי עבדים, ולא על ידי נשים – כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהם, ויבואו לעשות בה מלאכה אף כשאין פיקוח נפש [טעם זה אינו שייך בגויים] ; אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם.

ביאר מהר"י קאפח (הערה ז), גדולי ישראל- הגדולים ביראה ומעשים. וחכמיהם- החכמים בחכמת התורה. וכך מוכח מפה"מ שבת (יח,ג), שם כתב הרמב"ם: "וכלל הוא אצלינו שחולה שיש בו סכנה מחללין עליו את השבת. ואין מוסרין חלול שבת בשבילו לא לגוים ולא לקטנים ולא לעמי הארץ כדי שלא יורגלו בחלול שבת ותהא קלה בעיניהם והם אינם יודעים שלא הותר זה אלא לדוחק, אלא אין עושין את זה אלא גדולי ישראל". ביאור זה הוא שלא כדברי הכס"מ שכתב, גדולי ישראל- שמלאו להם שלש עשרה שנה ואינם קטנים. וחכמיהם- למעט נשים.

מכה של חלל

וכן כל מי שיש מכה [=פצע] בחלל גופו משפת הנקבים שבגוף ולפנים – בין בפיו, בין במעיו, בין בכבדו וטחולו או בשאר כל שיש בחללו – הרי הוא חולה שיש בו סכנת חיים; ואינו צריך הערכת רופא, מפני שהוא חולי כבד, ולפיכך מחללים עליו את השבת מיד, בלא הערכת רופא. ואף על פי שעדיין לא נפל למשכב אלא יש בכוחו ללכת, מחללים עליו, מפני שאם לא יטפל במכה יפול למשכב ועלול להגיע לסכנת נפשות.

מה שהוספנו כאן על לשון הרמב"ם, שאף על פי שעדין לא נפל למשכב, מחללים עליו, הוא מביאור הרב צדוק, וזה מה שבאה ההלכה להשמיענו במכה הנמצאת בחלל הגוף, שאף שעדיין יש בכוחו ללכת, ולכאורה אין בו סכנת נפשות, מחללים עליו, כי מכה זו עלולה להגיע בנקל לסכנת נפשות.

רפואה בדרך הטבע

וכן מי שנשכו כלב שוטה [=כלב פרא, שייתכן שהוא חולה במחלת הכלבת, שנשיכתו ממיתה], או אחד מזוחלי עפר הממיתים [=נחשים ארסיים] – אפילו היו ספק ממיתים, ספק אין ממיתים – עושים לו כל צורכי רפואה להצילו.

ואין מחללין שבת אלא בדרכי רפוי טבעי מוכח, אבל לא בדרכי סגולה, וכפי שכתב הרמב"ם בפה"מ (יומא ח,ד), מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילים אותו מחצר כבד שלו, שהיה מקובל שמועיל על דרך הסגולה, ואין עוברים על המצות אלא בדברים המרפאים בטבע שהוכח בנסיון.

למעט בחילול שבת

חולה שהעריכו הרופאים שכדי לרפא אותו הוא צריך לאכול שתי תאנים, והיו בעץ שתי תאנים המחוברות לענף בשני מקומות כל אחת בנפרד, ושלוש תאנים המחוברות לענף במקום אחד כולן ביחד [=כל התאנים מחוברות בעוקץ אחד] – קוטפים את שלש התאנים המחוברות לענף במקום אחד, אף על פי שאינם צריכים אלא לשתי תאנים, כדי שלא ירבו בעשיית מלאכת הקטיפה, ויקטפו מהעץ רק פעם אחת [=עוקץ אחד המחוברים בו שלש תאנים], ולא שתי פעמים [=שני עוקצים, שבכל אחד מהם מחוברת תאנה; מקום חיבור התאנה בענף נקרא 'עוקץ']. וכן כל כיוצא בזה.

שהרי השבת רק דחויה אצל החולה ולא מותרת, כמו שנתבאר בהלכה א (מהר"י קאפח הערה כב).

שלש הגדרות בחולה שאין בו סכנה

חולה שאין בו סכנת חיים, בין אם נפל למשכב וכל גופו כואב, ובין אם אחד מאבריו כואב לו מאוד, וצריך לעשות לו מלאכות האסורות מהתורה כדי לרפא אותו, עושים לו את כל צרכיו על ידי גוי. כלומר, שיאמרו לגוי לעשות לו את מה שהוא צריך, והגוי עושה לו; כגון שיבשל לו הגוי, ויאפה לו, ויביא לו רפואה מרשות לרשות, וכיוצא באלו.

הגדרת 'חולה שאין בו סכנה', בין אם נפל למשכב וכל גופו כואב, ובין אם רק אחד מאבריו כואב לו מאוד, היא על פי הכס"מ, וכך פירשו מרכבת המשנה חלמא, ומהר"ח כסאר.

ואם רק אחד מאבריו כואב לו קצת, מותר לגוי לעשות לו רק דברים האסורים משום שבות, לפיכך מי שיש לו כאב בעיניו [=שהוא מוגדר חולה קצת], מותר לו לכחול את עיניו על ידי גוי בשבת, ואף על פי שאין שם סכנת חיים, מפני שדבר האסור מדברי חכמים, מותר לומר לגוי לעשותו לנו בשבת, אם היה חולה קצת.

הכוחל הוא אבקה בצבע כחול כהה אפרפר, המופק משחיקת אבן, ונמרחת במכחול על הריסים והעפעפיים ליופי ולרפואה, מפני שיש בו חומר מחטא (ביאור הרב יוחאי מקבילי).

ומה שכתבנו שמי שכאבו עיניו, מדובר שכאבו עיניו קצת, והוא מוגדר חולה קצת, משום שהכוחל יכול לרפא רק כזה כאב, אבל כאב עיניים קשה וחמור, צריך תרופה מיוחדת לרפאותו, ואין הכוחל יכול לרפאותו.

כחילה אסורה בשבת משום שבות, מפני שדומה לכותב (להלן כג,יב), וכיון שלא נפל למשכב ורק אחד מאבריו כואב, התירו לגוי לעשות לו רק איסור שהוא מדברי חכמים. וכמו שנאמר להלן (ו,ט): "דבר שאינו מלאכה, ואין אסור לעשותו בשבת אלא משום שבות – מותר לישראל לומר לגוי לעשותו בשבת: והוא, שיהיה שם מקצת חולי, או יהיה צריך לדבר צורך הרבה, או מפני מצוה". ואף אם הוא שבות שיש לחשוש שיגיע בו לאיסור עשיית מלאכה מהתורה, מותר לעשות זאת על ידי גוי.

ואם היה החולה צריך שיעשו לו בשבת דברים האסורים מדברי חכמים, אולם אין בהם חשש שיבוא לידי עשיית מלאכה – מותר לו לעשות דברים אלו אפילו על ידי ישראל, מפני שיש לו צער מהם; לפיכך מחזירים את הלסת התחתונה הסמוכה לאוזניים שיצאה ממקומה (הביאור ע"פ הרב שטיינזלץ), ומעלים את קצה הצלעות שנכפפו כלפי פנים בגלל מכה או לחץ וגורמים לתחושת לחץ על הקיבה (הביאור ע"פ הרב שטיינזלץ), ומחזירים עצם שנשברה למקומה. וכן כל כיוצא בהם, מותר.

לשון הרמב"ם להלן (כא,לא): "... ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת, כדי להעלותו. וכן מותר לחנק וללפוף את הקטן, ולהעלות אוזניים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי: שכל אלו וכיוצא בהן - אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה, ויש לו צער מהן". החילוק שכתבנו, בין איסור מחכמים שיכול להגיע בו לעשיית מלאכה שמתר לעשותו רק על ידי גוי, לבין איסור מחכמים שאין חשש שיגיע בו לעשיית מלאכה שמותר לעשותו אפילו על ידי ישראל, הוא על פי הכס"מ, וכך פירשו מרכבת המשנה חלמא, ומהר"ח כסאר.

היולדת כורעת ללדת

בעת העתיקה היתה האישה כורעת על הארץ בשעת הלידה, ובמצרים העתיקה היתה האישה כורעת על שתי אבנים המונחות על הארץ, וזהו שאמר הפסוק "וראיתן על האבנים" (שמות א,טז), וכך יולדות הנשים עד היום בפרס ובעירק, ולפיכך כינו את תהליך הלידה 'כורעת ללדת'.

מאימתי מתחיל תהליך הלידה

כשיתחיל תהליך הלידה, והיולדת כורעת, כלומר שוכבת, ויתחיל הילד לצאת, הוא תחילת הלידה, ומחללים עליה את השבת. הדברים אמורים כשלא שתת ממנה דם קודם תחילת הלידה, אלא כמנהגו של עולם, היה הילד יוצא עם מי שפיר. אולם אם קודם תחילת הלידה, כלומר קודם שתשכב, התחיל הדם לנזול, זהו מה שנזכר בהלכה יג, ואף הוא נחשב תחילת לידה ומחללים עליה את השבת.

מה שכתבנו בביאור ההלכות הוא על פי אורה ושמחה מהר"ח כסאר ומהר"י קאפח (הערה לא). ומה שכתבנו שנזילת הדם שנזכרה בהלכה יג, הוא דם הנוזל קודם שתכרע ללדת, הוא על פי הרי"ף (שבת נא,ב בדפי הרי"ף).

ומה שכתב הרמב"ם בפה"מ שבת (יח,ג): "אבל אין מתחילין בחלול שבת, אלא משתשב על המשבר ויתחיל הדם שותת, מעת זו עד סוף שלשה ימים מחללין עליה את השבת". ומשמע מלשונו שם, שצריך שיתקיימו שני תנאים כדי לחלל עליה את השבת, 1- שתשב על המשבר. 2- יתחיל הדם שותת. שם הוא סברת הרמב"ם במהדורא ראשונה, כשיטת רבנו חננאל (שבת קכט,א) והרי"ף (שבת נא,ב בדפי הרי"ף). וזה לשון הרי"ף: "מאימתי פתיחת הקבר אמר אביי משעה שתשב על המשבר. רב הונא בריה דרב יהושע אמר משעה שהדם שותת ויורד, ואמרי לה משעה שחברותיה נושאות אותה באגפיה. ודייקי רבוותא ואמרי מדלא אמר רב הונא עד שיהא הדם שותת ויורד שמע מינה קודם שתשב על המשבר קאמר [=רבותינו דייקו, כוונת הרי"ף לרבנו חננאל, ממה שלא אמר רב הונא, שהגדרת פתיחת הרחם היא עד שיהיה הדם שותת ויורד, שלשון זה משמעו שהגדרת פתיחת הרחם היא מאוחרת, ואינה משתכרע ללדת, אלא רק משיהיה הדם שותת, נלמד, שמה שאמר רב הונא, שהגדרת פתיחת הרחם היא משעה שהדם שותת ויורד, שהגדרה זו היא מוקדמת, ואף קודם שתכרע ללדת, אם ירד ממנה הדם הרי הוא תחילת לידה, ורב הונא מיקל יותר מאביי], וכאביי עבדינן [=אבל ההלכה כאביי לחומרא], ולא מחללין עליה שבתא עד שיהא הדם שותת ויורד ותשב על המשבר. אבל במשנ"ת חזר בו הרמב"ם, ופסק להקל בספק נפשות, ומשיתקיים תנאי אחד מחללים עליה את השבת (מ"מ).

כשמטפלים ביולדת האם צריך לשנות

אם הייתה היולדת צריכה לשמן וכיוצא בו, מביאים לה. ואם אפשר לעשות שינוי בשעת ההבאה, משנים, כגון שתביא לה חברתה, כלי מלא שמן תלוי בשערה; ואם אי אפשר, מביאה כדרכה.

כתב המ"מ, שיש ללמוד מכאן שצריך לשנות בכל מה שעושים ליולדת, אם יש אפשרות, וטעם הדבר, מפני שלידה היא דבר טבעי ומצוי, והיא פחות מסוכנת מהחולה, אבל בחולה שיש בו סכנה אינו צריך לשנות (לעיל הלכה ב). והרב רבינוביץ כתב, שהטעם שצריך לשנות, מפני שהטיפול בה מסור לנשים ועלולה שבת להזדלזל בעיניהם, שהרי לעיל בהלכה ג נתבאר, שאין מחללים שבת לחולה שיש בו סכנה על ידי נשים, אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם, ומאחר והמיילדות הם נשים, לפיכך צריכות לשנות בכל מה שאפשר. וכך כתב גם הרב צדוק, וכך נראה עיקר. ואורה ושמחה כתב, שהטעם שצריך לשנות בשעת הבאת השמן, מפני שהוא דבר שאפשר להכין אותו מערב שבת, והיה עליהם להכין שמן קודם כניסת השבת, שהרי ידעו שהאישה עומדת ללדת, וכך הדין בכל הדברים שאפשר להכינם מלפני השבת, אבל דברים שאי אפשר להכינם מערב שבת, מותר לעשותם ליולדת בשבת ללא שינוי.

אין סחיטה בשיער

בברייתא במסכת שבת (קכח,ב) הובאה עוד אפשרות להביא שמן ליולדת, שתביא לה חברתה שמן ספוג בשערה ותסחטנו. והטעם שלא כתב הרמב"ם אפשרות זו, מפני שביאר את הברייתא כדברי רב אשי שם, וכוונת הברייתא שתביא לה חברתה שמן בכלי התלוי בשערה, וזה מה שכתב הרמב"ם בהלכה לפנינו. לפיכך אין לדייק ממה שהשמיט זאת, שסחיטת שיער האדם אינה היתר גמור אלא רק פטור מעונש, אלא מותר לכתחילה לסחוט את שיער האדם, וכפי שכתב הרמב"ם להלן (ט,יא) "ואין סחיטה בשיער". וכשם שאין בשיער האדם כיבוס, כך אין בשערו כיבוס. וכך סוברים מהר"י קאפח (פרק ב הערה כח ופרק ט הערה לב) והרב רבינוביץ (בפרק ט הלכה יא) בדעת הרמב"ם. וזה שלא כדברי המ"מ להלן (ט,יא) שכתב שלמרות שאין סחיטה בשיער, אבל אסור לסוחטו לכתחילה.

פטורים הקיימים בהצלת נפשות

עושים פעולות להצלת חיי אדם בשבת, ואין צריך ליטול רשות מבית דין, וכל המקדים להציל חיי אדם, הרי זה משובח; ואף אם נעשים איסורים תוך כדי הצלת נפשות, יציל חיי אדם ולא יחשוש למלאכות שבת הנעשות דרך אגב; ואף אם התכוון לעשות איסור ועלתה בידו הצלת נפשות, הרי הוא פטור, מאחר ובפועל הציל נפש. כיצד? ראה תינוק שנפל לים – פורס מצודה [=מלכודת] ומעלהו, ואף על פי שהוא צד דגים עם התינוק. שמע שטבע תינוק בים, ופרס מצודה להעלותו, והעלה דגים בלבד – פטור מכלום, מפני שהתכוון להציל נפשות. התכוון להעלות דגים [=בין אם היה מזיד ובין אם היה שוגג], והעלה דגים ותינוק – פטור, אפילו אם לא שמע שטבע תינוק בים והתכוון לעשות איסור, שמאחר והעלה תינוק עם הדגים, ובפועל הציל נפש, לפיכך פטור.

ביארנו את המקרה האחרון שנזכר בהלכה, שהתכוון לעשות איסור, בין אם היה מזיד, ובין אם היה שוגג; ודייקנו זאת מלשון הרמב"ם שכתב: "אפילו לא שמע שטבע [תינוק]" כלומר שהתכוון לעשות איסור במזיד.

וראה בהלכות שגגות (ב,טו), שם נזכר דין זה רק אם היה שוגג, שהוא פטור מחטאת, מפני שמקבץ ההלכות באותו פרק עוסק בחיוב הקרבת קרבן חטאת. אולם לפנינו בהלכות שבת, ההלכה עוסקת בכל האופנים, בין מזיד ובין שוגג, מאחר ובפועל הציל נפש, פטור.

לשון התלמוד במנחות (סד,א): "דאיתמר: לא שמע שטבע תינוק בים, ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים - חייב, להעלות דגים והעלה תינוק ודגים - רבה אמר: פטור, ורבא אמר: חייב; רבה אמר פטור, זיל בתר מעשיו; ורבא אמר חייב, זיל בתר מחשבתו". הרמב"ם הביא מימרה זו בשני מקומות במשנ"ת, בהלכות שבת בהלכה שלפנינו, ובהלכות שגגות (ב,טו), לפנינו בהלכות שבת כתב הרמב"ם מימרה זו בלשון כללית, כפשטות הסוגיה, משמע, בין אם התכוון להעלות דגים במזיד, ובין אם בשוגג, פטור; ואילו בהלכות שגגות כתב הרמב"ם מימרה זו כשהתכוון להעלות דגים בשוגג, משום שניתן ללמוד ממנה גם על חיוב חטאת, אימתי חייב חטאת ואימתי פטור. וזה לשונו שם: "וכן הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה [=לא ידע שהיום שבת, או לא ידע שמלאכה זו אסורה, או לא ידע מהו העונש על המלאכה], והעלה תינוק עם הדגים – בין ששמע שטבע תינוק, בין שלא שמע [שטבע תינוק] – הואיל והעלה תינוק, הרי זה פטור מחטאת: אף על פי שלא הייתה כוונתו אלא לצוד, מפני שהיה שוגג. וכן כל כיוצא בזה". והנה, לפנינו בתלמוד המילה (לא) מוקפת בסוגריים עגולים, ואנו כתבנו שהגירסה בסוגיה לא שמע, וכן הוא בשיטה מקובצת, וכך מוכח מהרמב"ם שבכל המקומות שהזכיר הלכה זו, כתב לא שמע. ופסק הרמב"ם במימרה זו כרבה, ואף אם לא שמע שטבע תינוק, כל שבפועל הציל תינוק, פטור. וכתבו מהר"ח כסאר ואור שמח, פטור מחיוב תורה, אבל חייב מכת מרדות, שהרי נתכוון לעשות איסור.

מלחמה בשבת

צרים על עיירות הגויים, שלושה ימים קודם לשבת, אבל לא בפחות מזה, כדי שתתישב דעת אנשי המלחמה עליהם ולא יהיו מבוהלים וטרודים בשבת, אלא כבר יתרגלו הלוחמים לשגרת המצור. ודוקא מצור, שמעצם הטלתו מוכח שהדבר סובל דחייה, אבל במלחמה, אם היא נדרשת, עושים אותה בכל יום, אפילו בפחות משלושה ימים קודם השבת, כמו שנתבאר בהלכה כג (הרב צדוק). ולאחר שהתחילו במלחמה, עושים עימהם מלחמה בכל יום ויום, ואפילו בשבת, עד שכובשים אותה, ואף על פי שהיא מלחמת הרשות: מפי השמועה למדו [=כפי ששמעו במסורת שבעל פה כיצד להבין את פסוקי המקרא], "עַד רִדְתָּהּ" [=עד שתיכנע] (דברים כ,כ), ואפילו בשבת; ואין צריך לומר במלחמת מצוה. ולא כבש יהושע את יריחו, אלא בשבת.

מלחמת רשות- המלחמה שנלחם מלך ישראל עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו (מלכים ה,א).

מלחמת מצוה- זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם (מלכים ה,א).

בהלכות מלכים (ו,יא) כתב הרמב"ם (על פי נוסח כ"י תימן): "צרין על עיירות הגויים בשבת, ועושין עימהם מלחמה בשבת – שנאמר "עד רדתה" (דברים כ,כ), ואפילו בשבת: בין מלחמת מצוה, בין מלחמת הרשות". והקשו המפרשים, והרי ההלכה שם סותרת את ההלכה שלפנינו, ושם נאמר שצרים על עיירות הגויים בשבת, ולא כלפנינו שלושה ימים קודם השבת. ותירץ מהר"י קאפח (הערה סא), שההלכה שם כתבה את הדין שהוא מהתורה, מבלי להתחשב במצוות עונג שבת, ומהתורה מותר לצור על עיירות הגויים אפילו בשבת, אפילו במלחמת רשות, אולם בהלכה שלפנינו נתבאר, שמשום עונג שבת, יטילו את המצור שלושה ימים קודם השבת, ולא בפחות מכך.