אנשים מספרים על עצמם: יהודייה במיצר
חיים ולדר | י"ח שבט התשפ"א
סיפור חיי שובר מיתוסים רבים. לא נולדתי למשפחה קשת יום או מפורקת, ולא גדלתי בעיירת פיתוח. נולדתי למשפחה חמה וטובה, וגדלתי בירושלים.
עד התיכון הייתי ''ילדה טובה ירושלים''. לא תמימה, אבל בהחלט הולכת בתלם ועונה על הציפיות.
בתחילת שנת הלימודים בתיכון הייתי מרותקת למיטה במשך תקופה ארוכה, בגלל חיידק שתקף אותי, והיה צורך למצוא לי תעסוקה לשבועות ארוכים של ריקנות. כך קיבלתי מאחת השכנות טאבלט, והתחלתי לחפש תעסוקה ברשת המקוונת.
אדלג על מספר חודשים ואספר רק, שלאחר שהחלמתי, הודיעו לי כי אינני מתאימה עוד לשורותיו של בית הספר בו למדתי.
בתקופה זו הייתי ערה בלילות, עושה ברשת מה שעושה, וישנה בימים.
באחד הימים קיבלתי לתיבה האישית באחד האתרים שהייתי חברה בהם, הודעה מאישה שמזמינה אותי לחוויה שלא אשכח בחיים - לראות את הווי החיים במשפחה ערבית, בכפר ישראלי.
לא עלה על דעתי לקבל את ההצעה. להיכנס לכפר ערבי לבד? להכניס את עצמי לגוב האריות – לבית ערבי?
אבל אחרי הרבה הסברים - שאני חיה בסטיגמות על הכפרים הערביים, ויש כפרים, כמו למשל הכפר שאליו הוזמנתי, שהם בטוחים לחלוטין, ואני יכולה אפילו לבדוק, זה כפר שאוהד את ישראל, ומעולם לא יצאו ממנו מקרי טרור. ובכלל, היא מארגנת מפגש עם עוד שלוש בנות דתיות שהצטרפו, אני ממש לא לבד שם. היא שלחה לי את שמותיהן ואת מספרי הטלפון שלהן, והציעה לי לדבר איתן. כמה דקות נסיעה, ונמצאים בסוג חיים הרחוק מרחק שנות אור מהחיים שאנו מכירים.
הסכמתי.
* * *
עשרה חודשים אחרי.
ההורים שלי מזמן לא מרשים לי להיכנס הביתה. יש לי חברות טובות בכפר, ולילות רבים אני מעבירה שם.
אחרי ארבעה חודשים אחת החברות הכירה לי את אח שלה – סלים. בחור צעיר ונחמד, שעובד לא רחוק מהבית שלי ברמת שלמה (או יותר מדויק, הבית שלי לשעבר). יהיה מעניין לשמוע ממנו את נקודת המבט שלו על היהודים כצופה מן הצד.
* * *
חמישה חודשים אחרי.
הידיעה שנישאתי לערבי הגיעה להורי, והם הודיעו לי דרך גורם שהיה איתי עדיין בקשר, שמבחינתם אני לא קיימת. כאילו מעולם לא נולדה להם בת בשם איילי.
* * *
שלוש שנים לאחר מכן.
הבית שלנו קטן מדי למשפחה עם שש נפשות. שני ילדים שלי, ועוד ערבייה עם ילד אחד. סלים והוריו החליטו לרכוש יחד וילה גדולה בכפר ערבי בצפון. וילה עם שלוש קומות. הקומה התחתונה תהיה להורים של סלים, ושתי הקומות העליונות יהיו לנו ולמשפחתו של איסמעיל, אחיו של סלים.
וכאן בעצם מתחיל הסיפור שלי:
עברנו לגור בקומה העליונה, ומתחתנו איסמעיל ושלוש נשותיו. כבר ביום הראשון שמעתי צרחות מסוג מסוים. אני, עם הניסיון המר שלי, הבנתי מיד. אחת מהן יהודייה.
בימים הבאים הכרתי את שיר ואת חמשת ילדיה. ראיתי את השנאה הנוראה של שאר הנשים של איסמעיל לשיר, ואת ההשפלות וההצקות שהיא עוברת מדי יום, מדי שעה, בכל דקה.
* * *
שיר הייתה במצב נפשי קשה. מעולם לא ראיתי חיוך על פניה, למעט בזמן אחד. בכל תחילת חודש הייתה מגיעה הביתה חבילה ענקית מהסבתא של סלים ואיסמעיל. החבילה הייתה נשלחת מכתובת בירדן, והכילה קופסא לכל אחת מהנשים עם בגדים לתינוקות, משחקים לילדים ומתנות לנו, הנשים. כל בגד חדש ששיר קיבלה בשביל אחד הבנים שלה, כל ממתק או משחק שתוכל לתת להם, מילא אותה באושר.
התקרבנו זו לזו, והיינו מעודדות אחת את השנייה, תומכות ונותנות תקווה. שיר כל הזמן אמרה שהיא רוצה לברוח, אבל היא מפחדת על הילדים. אני לעומתה, אף שלא תצליחו להבין, לא רציתי לברוח, מהסיבה הפשוטה שלא היה לי לאן.
לא היה לי לאן לחזור - לא משפחה, לא חברות, ולא שום מכר בעולם שיסכים לעזור. הרי המשפחה כבר הודיעה לי שמבחינתם בכלל לא נולדתי.
אחרי יותר משנה הגיעה שיר והודיעה לי בעיניים בורקות שהיא בורחת עם כל הילדים. ארגון מסוים מסכים לחלץ אותה יחד עם כל חמשת הילדים. היא אמרה שאני חייבת להצטרף. שמחתי בשבילה ובכיתי על עצמי, שאשאר מהיום לגמרי לבד, אבל סירבתי להצטרף.
שש בבוקר. איסמעיל וסלים מעירים אותי בפראות.
"איפה הם?", הם צרחו, "חבל עליך, תגידי מיד לאן היא ברחה".
הבנתי שהיא הצליחה להימלט, ומאותו רגע חיי הפכו לגיהנום.
המשפחה כולה האשימה אותי. לא היה אחד בכפר שהאמין שהיהודייה שגנבה את הילדים לא סיפרה ליהודייה השנייה.
החל מאותו בוקר, סלים החליט שהוא לא ייקח סיכונים. מהיום אסור לי לצאת לבד מהבית. לפני שאני יוצאת, אני צריכה לקבל ממנו אישור ואני יכולה לצאת רק בליווי של אחת מנשות המשפחה. נאסר עלי להחזיק טלפון או ליצור קשר עם מישהו מחוץ למשפחה.
חייתי בכלא בקומה שלנו. גם בשעות שסלים היה בעבודה, הוריו היו בבית, ולא הייתה שום אפשרות לרדת לקומת הכניסה ולצאת בלי להיתפס.
עכשיו זה כבר היה בלתי נסבל. רציתי לברוח, רציתי כל־כך, אבל הפסדתי את הרכבת.
באותם ימים, מתוך הקושי הנורא, התחלתי להתפלל. בכל רגע פנוי, וב"כלא" יש שעות ארוכות כאלה, הייתי בוכה לקב"ה ומתחננת שאצא מכאן, שאצליח להוציא את הילדים, וגם שיהיה לי לאן, שיהיה מי שיסכים לקבל אותי.
* * *
שבועות אחדים לאחר ששיר ברחה, נראה היה שאיסמעיל מתחיל להירגע ושהחיים חוזרים למסלולם. ערב אחד אני רואה את כל הגברים במשפחה יושבים עם אורח זר, עורך דין ערבי ישראלי, כפי שנודע לי אחר כך, וכל פעם שהתקרבתי הם התלחששו בחשדנות.
בתום הישיבה שלהם נקראתי לחדר על ידי סלים ואיסמעיל, וכך שמעתי לראשונה על התכנית שהם עובדים עליה כבר שלושה שבועות, ועל החלק הנוראי שאני אמורה ליטול בה.
איסמעיל לא היה מסוגל לסלוח על ה''חטיפה'', והוא הגה תכנית לנקום באנשים שסייעו לה להימלט.
בשלב ראשון אולצתי להתקשר להורים של שיר, שימסרו לה הודעה שאיילי חיפשה אותה, ושתתקשר באחת בלילה, אז נוכל לדבר.
* * *
באחת בדיוק צלצל הטלפון. "איילי?", בקע קול חושש מהאפרכסת. אני מחזיקה את השפופרת, ובטלפון השני עומדים איסמעיל וסלים, מקשיבים לכל מילה.
"כן, זו אני, מה שלומך, שיר?". שיר פרצה בבכי. אולי מהתרגשות, אולי מפחד, ואולי הזיכרונות שהציפו אותה גרמו לפרץ הבכי. כך או כך, לאיסמעיל לא הייתה סבלנות.
"תגידי שגם את רוצה לברוח" - נכתב לי על פתק.
אמרתי. וכי הייתה לי ברירה?
ושיר עונה בדמעות ובשמחה יחד: "כל יום אני מחכה לשמוע את זה".
"תשאלי איך מגיעים לאנשים שחילצו אותה" - כתב לי איסמעיל.
"ותגידי לה שתספר להם שהיא מכירה אותך ושצריך להציל אותך" – הוסיף סלים.
ושיר נתנה לי מספרים ושמות.
כבר למחרת בבוקר התייצבו בחדרי איסמעיל וסלים יחד עם שלושה גברים נוספים, להוטים להתחיל בביצוע התכנית.
איסמעיל התקרב אלי באיום וסינן: "רק שיהיה ברור, מילה אחת לא במקום שאת אומרת, ולא רק את תישארי כאן לעולם, אלא גם שני היהודונים הקטנים שלך". וסלים? סלים הנהן לאישור. הוא מוכן להקריב את בניו שלו, להרוג את ילדיו בשביל נקמה!
לא הייתי מסוגלת לחייג, והם חייגו בשבילי, מאזינים לכל הברה שיוצאת מפי.
ענתה לי מוקדנית, שמיד כששמעה במה המדובר ביקשה רשות להקליט, כדי שצוות החילוץ יוכל לדעת כל פרט עליי, על בעלי, על הכפר ועל דירת המגורים.
סיפרתי לה כמה רע לי, כמה אני רוצה לברוח, כמה הילדים שלי סובלים, וסיימתי בתחינה שאני צריכה שיחלצו אותי מפה. הזדהיתי עם כל מילה שאמרתי בהצגה הזאת.
"וכמה שיותר מהר, כל יום שעובר מסוכן לי פה" – כתב לי אחד מהגברים.
סיכמנו שלמחרת אני אתקשר שוב באותה שעה. המוקדנית סיימה את השיחה במילות חיזוק, שעוד מעט הסיוט הזה ייגמר, היא הבטיחה שהבקשה תעבור לטיפול במחלקה שאחראית על תחום החילוץ, והמקרה שלי יהיה בעדיפות עליונה.
חמשת הגברים עזבו את החדר והשאירו אותי לבד. הבנתי מה אני הולכת לגרום.
* * *
מה עלי לעשות? האם אני צריכה לוותר על חיי ועל חיי שני ילדי, ולא לשתף פעולה?
כל אותו יום לא יצאתי מהמיטה ולא אכלתי כלום. רק התפללתי לבורא עולם שייתן לי עצה מה לעשות. אני כבר לא מבקשת לצאת מפה, לא אכפת לי להישאר לסבול כאן כל החיים, אני רק לא רוצה להכניס את האנשים הטובים הללו למלכודת.
לקראת הערב שוב התאספו עשרה גברים ממשפחת בעלי לפגישה עם עורך הדין, ואת החלקים ששמעתי לעולם לא אשכח.
ראשית, הבנתי שזה לא רק איסמעיל שמחפש נקמה, אלא יש עוד ארבע משפחות מהכפרים שבאזור שלנו, שיהודייה שהייתה נשואה לאחד מבניהם ''נחטפה'' יחד עם ילדיה. כבר זמן רב שיש זעם גדול על מחלצים אלו, וכולם מחכים לשעת נקמה.
המשטרה הישראלית פעילה בכפרים שלנו, ואף שלרוב אינה מתערבת בסכסוכים מקומיים, המשפחות הבינו היטב שבמקרה של חטיפה או רצח של יהודים, המשטרה והצבא ייכנסו בכל הכוח, ולכן הם חיפשו דרך פעולה שתקל עליהם אחרי שייתפסו.
וכאן ציטט להם עורך הדין הערבי את לשון החוק הישראלי, הידוע בשם ''חוק דרומי'', כשהמילים שלו נחרטות בלבי לעולם: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מידי כדי להדוף מי שמתפרץ או נכנס לבית המגורים שלו או של זולתו בכוונה לבצע עבירה, או מי שמנסה להתפרץ או להיכנס".
על פי זאת יעץ להם עורך הדין, שעליהם לגרום למחלצים להיכנס לתוך ביתם ולקחת את הילדים, וכך מבחינת החוק הישראלי יהיה קשה מאוד להרשיע אותם. עורך הדין המשיך להסביר, שיש סעיף בחוק האומר, שאם האדם הביא בהתנהגותו הפסולה להתפרצות, הוא אינו פטור, אבל כאן... את ההמשך לא יכולתי לשמוע.
הם עוד הולכים לסדר שהכול יהיה חוקי.
נקרעתי לחתיכות.
* * *
למחרת שוב התייצבו סלים ואיסמעיל עם גברים נוספים שלא הכרתי, וקיבלתי דף עם הוראות ברורות מה עלי להגיד.
ניכר היה מעבר לקו שהם כבר חיכו לשיחה ממני. הם היו מוכנים עם מידע על הכפר, וביקשו לשמוע על שעות העבודה של בעלי, ומידע נוסף על כבישי הכפר שלא הצליחו לברר בעצמם. דיברנו עוד מספר דקות על עניינים שונים שנוגעים אלי, לגילאי הילדים ולמצבם.
"תגידי שאת לא יכולה לסחוב שני ילדים בעצמך, את צריכה שיעזרו לך להוציא אותם מהבית" – כתבו לי בפתק.
"זה בסדר, נמצא זמן שהבית ריק לחלוטין וניכנס בעצמנו, זו לא תהיה בעיה", ענו לי.
"תתקשרי שוב עוד חמישה ימים", סיכמו את השיחה.
אחרי חמישה ימים הודרכתי להגיד שביום שני הקרוב יש חגיגה בכפר הסמוך, לרגל תחילת חודש ''האביב הראשון'' – ''רביע אלאול'' (הוא נקרא הראשון, להבדיל מחודש רביע אלאח'ר – האביב השני). כל המשפחה יוצאת לשם, והבית יהיה ריק. אני אגיד שאני לא מרגישה טוב ואשאר עם שני ילדי בבית. אסור לנו להחמיץ הזדמנות שכזו. כך הודרכתי לומר.
* * *
ביום שישי בבוקר שוב התקשרתי לשמוע מה התכניות. בארגון החילוץ ביקשו עוד פרטים על מבנה הבית, ואני החלטתי שזה הרגע האחרון לנסות להציל אותם.
"צד הכניסה לבית שלנו הוא הפוך ממזרח", אמרתי, כשכוונתי היא שהכניסה לבית שלנו היא מערב, כלומר מחכה לכם פה מארב.
הם לא הבינו. ניסיתי שוב ושוב להכניס את המילים "הפוך מצד מזרח", והם לא הבינו. רק סלים היה קצר רוח וסימן לא לחזור יותר על המילים הללו, אולי הוא הרגיש שאני מנסה לדחוף אותן יותר מדי וחשש שיש בהן איזה שהוא קוד.
עם שיר לא דיברתי עוד שיחה נוספת. לאיסמעיל לא היה עניין שאתקשר אליה, והיא בעצמה כמובן לא תתקשר לטלפון של הבית שברחה ממנו. גם בארגון החילוץ אמרו שהם לא מספרים לה, כי מיידעים רק את מי שמוכרח לדעת. המבצע מוכרח להישאר בסוד.
* * *
יום שני בבוקר. הבית מתמלא בגברים רבים. את חלקם אני מכירה מאירועים משפחתיים, וחלקם זרים לי לגמרי. כלי נשק שונים ומשונים הוכנסו, מוטות ברזל, וכל חפץ שעלה בדעתם שאפשר להכות איתו.
הם סיכמו שחלק מהגברים יחכו בתוך הבית בחדר הפנימי, חלק יתחבאו במחסן ויחכו לרגע שהכוח המחלץ יהיה בתוך הבית כדי לסגור עליו. בנוסף לכך, כוח נוסף יחכה בפתח הכפר כדי לחסום את היציאה לאלו שבוודאי יישארו ברכבים וינסו להימלט, כשיבינו שמשהו אינו כשורה.
ואני שוכבת במיטה, איני מסוגלת להזיז אצבע. לא יודעת אם אני חיה או מתה. כל רגע הוא מעבר בשבעה מדורי גיהנום. הם רואים שאני חיוורת ורועדת, וזה רק מגביר את שמחתם. "היום בלילה תראי מה העונש ליהודים בוגדים".
* * *
יום שני בצהרים. סלים, איסמעיל ושאר בני הבית מתכוננים ליציאה לכפר הסמוך. הם חוששים שהמחלצים עוקבים אחריהם לראות שהבית מתרוקן, ושבני המשפחה אכן במרחק בטוח.
דפיקות בדלת. מי יכול לדפוק? כולם פה נכנסים בלי לבקש רשות. בפתח אמא של סלים, בידה קופסא גדולה, המתנות מאמהּ שבירדן. תמיד זה מגיע ביום הראשון של החודש. היום המתנות הקדימו קצת והגיעו שעות אחדות לפני תחילתו. אולי הסבתא גם יודעת על התכניות והקדימה לכבוד המאורע?
"לך היא שלחה הפעם קופסא גדולה יותר מכולם", אומרת אמם, כאילו אני בכלל מצליחה להקשיב למילה אחת שלה.
"נו, תפתחי, תראי מה קיבלת. זה ינחם אותך". אבל אני לא מסוגלת להזיז אצבע.
היא פותחת בשבילי, משאירה את הקופסא פתוחה על המיטה והולכת.
אני שומעת את ההכנות האחרונות לאירועי הערב, וכמעט מאבדת את שפיות דעתי.
האם זה מה שמגיע לאנשים האלה שמסכנים עצמם בשביל להציל יהודיות שסובלות? זהו? אין להם סיכוי? אין דרך הצלה?
שנים בודדות בלבד עברו מאז ששמעתי, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם - אל ימנע עצמו מן הרחמים. נדמה לי שמאות שנים עברו מאז, אבל זה מצליח להפיח בי תקווה, עדיין אפשר להתפלל.
ואני מתפללת.
מבעד לדמעות אני רואה שבקופסא מהסבתא ישנו פתק. בתחילה זה בכלל לא נקלט לי. לא שמתי לב מה אני רואה. אבל אחרי מספר דקות העיניים שידרו למוח. משהו משונה. היא מעולם לא שלחה מכתבים.
הצצתי בפתק, ואני רואה שהוא כתוב בעברית: "איילי, אני לא יודעת אם התכוונת לרמוז על מארב או שלא. בכל מקרה, אני מכירה היטב את איסמעיל, ומלכתחילה חששתי שהוא יזם את כל השיחה ושאין לך דרך להודיע לי, כי חסמו לך כל דרך לתקשר עם אנשים מחוץ למשפחה. לכן ארזתי מתנות כמו שהסבתא מירדן שולחת, כתבתי בכתובת השולח את כתובתה, ושלחתי לבית שלכם. הקדמתי את החבילה שלי לחבילה שלה במספר שעות.
"ייתכן שאני סתם חששנית בגלל כל מה שעברתי, אבל אני לא לוקחת סיכון. תפתחי את מכנסי התינוק שיש באריזה, מוחבא בתוכם פלאפון עם סים. יש בתוך אנשי הקשר את המספר שלי, וגם של הארגון שחילצו אותי.
"אם אכן כך, פשוט תזהירי את האנשים הצדיקים האלה.
"מקווה שהכול דמיונות וחששות שווא. שיר".
התקשרתי מידית למספר והודעתי בלחש: "תגידי להם שלא יגיעו. צדקת, הכול מלכודת".
ובדיוק אז הדלת נפתחה, ואני החלקתי את המכשיר אל מאחורי המיטה. זה היה עניין של שבריר שנייה שאיסמעיל יבחין בפלאפון, אך בחסדי שמיים הוא לא הבחין בו. רק הביט בחשדנות ואמר בערבית: "היום נגמור את החשבון".
וטרק את הדלת.
ישבתי מאובנת. אפילו לא העזתי לחפש את הפלאפון. פחדתי שישמעו את רעש תזוזת המיטה הכבדה. פשוט קיוויתי שבאמת מישהו ענה לי ושלא הגעתי לתא קולי. קשה לי לתאר אלו מחשבות התרוצצו בראשי.
נותרו לי שעתיים להמתין ולדעת. היו אלה השעתיים המתוחות ביותר שחוויתי בחיי. ידעתי שאם הם יגיעו וייפגעו או ייהרגו, כולם יאשימו אותי שטמנתי להם מלכודת, מה שהיה נכון לפחות באופן חלקי. איש לא יאמין לי שאולצתי לעשות זאת. ידעתי שנקמת כוחות הביטחון תהיה איומה, אבל זה פחות עניין אותי. מה שכאב לי הוא, שאכנס לדיראון עולם בתולדות עם ישראל, כיהודייה הראשונה שגרמה למוות של יהודים, ועד סוף כל הדורות זה מה שיידעו עלי, ואולי אפילו ילמדו עלי בספרי ההיסטוריה.
המחשבות הללו קרעו את נפשי. מצאתי את עצמי מתפללת לריבונו של עולם, זה שלאורו גדלתי וחונכתי: "ממעמקים קראתיך ה', ה' שמעה בקולי תהיינה אזנך קשובות לקול תחנוני".
ואז הגעתי לפסוק "אם עוונות תשמור י-ה, ה' מי יעמוד".
נקרעתי מבכי. איזו טיפשה הייתי. מה עוללתי לעצמי.
ואז הגיעה השעה המיועדת.
ואיש לא הגיע.
* * *
המתח בבית עלה לשיא. כל הגברים החמושים, הצמאים לדם, קיוו שמדובר באיחור בלבד.
בשלב מסוים הם הורו לי להתקשר למחלצים ולשאול מה קורה. התשובה הייתה, שלארגון לא היה מספיק כסף בשביל מבצע החילוץ, לכן הוא בוטל.
מעולם לא נשמתי לרווחה כמו בשעה הזו, ששמעתי את המילים הללו.
איסמעיל, סלים ושאר הגברים התפוצצו מכעס, הם האשימו אותי שהזהרתי את המחלצים ופרקו את הזעם על כל מה שעמד בדרכם.
אבל בתוכי הייתי שמחה וזוהרת. להיסטוריה אני לא אכנס כיהודייה שבגדה בעמה, אלא כיהודייה ששבה אל כור מחצבתה.
לבסוף הם עזבו אותי. הם דיברו בינם לבין עצמם, שלא הייתה לי דרך להזהיר אותם. כנראה ארגון החילוץ חזר בו בסוף.
וכי יש להם דרך לדעת את דרכי ההשגחה?
* * *
אחסוך מהקוראים את החילוץ האמיתי, שבוצע שישה שבועות לאחר מכן. תיאמתי אותו בפלאפון שקיבלתי משיר, בלי אוזניים נוספות. באותו יום כל המשפחה נסעה לחתונה של בן דוד, ואני נשארתי נעולה בחדר. המחלצים אכן נאלצו להיכנס פנימה לתוך הבית, כשאיתם מכשירי פריצה, וחילצו אותי.
* * *
למה החלטתי לפרסם את הסיפור עכשיו?
להזהיר מהאינטרנט? לא נראה לי שיש צורך. מי שאינו עוצם עיניים בכל הכוח מבין עד כמה הוא הרסני. ואלו שאינם רוצים להקשיב, שוב דבר כבר לא יוכל לעזור להם.
האם פרסמתי אותו כדי לספר על כוחה של תפילה גם כשכלי נשק מונחים על הצוואר? יש מספיק סיפורים כאלו.
שתי סיבות יש, שבגללן החלטתי לספר.
הסיבה הראשונה היא בגלל סופו של הסיפור, שמבחינתי הוא עיקר הסיפור.
בגלל המשפחה שלי. האמיתית. אבא ואמא, האחיות והאחים, סבא וסבתא, וכל שאר בני המשפחה.
ביום שבו חזרתי הביתה ליישוב ישראלי, הגעתי לדירה שהוכנה בעבורי. קרסנו שלושתנו למיטות והתעוררנו לפנות בוקר. בסלון חיכו כל בני המשפחה שלי. הם קיבלו אותנו באהבה עצומה, למרות כל מה שגרמתי להם. אני בטוחה שחוץ מהצער הגדול להורים שמאבדים כך את בתם, הצעד שעשיתי השפיע על משפחתי באין ספור דרכים. למרות הכול, הם סלחו וקיבלו אותנו בהתרגשות ובבכיות של אושר. אמא שלי הייתה על סף עילפון מההתרגשות שאיילי שלה חזרה.
לו רק ידעתי כל השנים הנוראות הללו שכך יקבלו את פני, חיי היו נראים אחרת לגמרי. הייתי יודעת שיש לי לאן לחזור, שלמרות הכול יש לי משפחה, ויש לי אבא ואמא שתמיד מחכים לי.
* * *
לכן אני רוצה לבקש מכל ההורים, וגם מכל בן משפחה אחר: יש לכם בן או אח שנטש את הדרך? נאלצתם לנתק איתו את הקשר? אולי אפילו ישבתם עליו ''שבעה''? בבקשה, רק תדאגו שדבר אחד הוא יֵדע: שאם הוא ירצה לחזור - יש לו לאן לחזור, שיבין כי בכל רגע ורגע מחכים לו בזרועות פתוחות ובאהבה גדולה שישוב, ומתפללים ומקווים שישובו הבנים לגבולם.
וכאן מגיעה הסיבה השנייה לכך שפרסמתי את סיפורי.
אני רוצה שכל אחד ואחד מאיתנו, גם מי שקצת התרחק או סטה מהדרך הישרה, יזכור תמיד: ''כרחם אב על בנים כן תרחם ה' עלינו", גם אם הלכנו רחוק ואיבדנו לכאורה כל קשר לאבינו שבשמיים, עדיין, ברגע שנחזור הוא מחכה לנו ומקבל אותנו בזרועות פתוחות. "שובו אלי ואשובה אליכם".
מופיע באתר הידברות
נשלח מהאנדרואיד שלי
