א. חפץ .
ערב חג השבועות תשפ"א. הם נסעו לרבי – לכ"ק האדמו"ר שליט"א: האבא, השווער, האחים והגיסים. וכי אפשר להישאר בבית, כאשר מקבלים את התורה, בשילוב חנוכת בית המדרש החדש לתורה ולתפלה דחסידי קרלין ב'גבעת זאב'?! – "ובאו כולם".
אחד מהמשפחה נשאר בירושלים. החתן החדש והטרי. מדוע נשאר? כי הוראת כ"ק האדמו''ר שליט"א, שב'שנה ראשונה' לא עוזבים את הבית, גם במחיר הפסד השהייה בצילו של האדמו''ר. "נקי יהיה לביתו שנה אחת".
הוא הכין את עצמו לחוג את החג עם רעייתו, בבית השוויגער, שתחי'.
שעת התקדש החג מתקרבת, והאברך החתן נעמד לו בצדי החדר הגדול, ושוחח בלהט בפלאפון…
האישה רמזה לו כי היא ניגשת להדליק נרות, והוא בפלאפון. השוויגער גם היא מדליקה נרות, ו…הוא בפלאפון, אינו מתייחס. השוויגער כבר סיימה להדליק, ולהתפלל על הבנים, הבנות, על זיווגיהם, על הנכדים, והחתן הטרי עדיין בפלאפון.
ריבונו של עולם! כמה אפשר לדבר בפלאפון?! שעת השקיעה התקרבה והשוויגער לא מסוגלת לראות את המחזה המביש, היא ניגשה אליו בעדינות והעירה: "עוד ארבע דקות השקיעה…".
הוא התנצל: "אה, אה, כבר השקיעה…" סיים את השיחה, והניח את הפלאפון במגירה. הוא לא לבש את השטרימל כדי לצאת מהבית. הוציא גמרא קטנה מהארון הגדול, והתיישב לו בחדר הצדדי של הבית. הסתכל על הדפים, או בהה בהם, אולי עיין מעט בגמרא. בכל מקרה, לבית הכנסת הוא לא הלך. עד קרוב למעריב.
אשתו שאלה אותו בקול רם: "מתי אתה הולך למעריב?"
"אני לא הולך הלילה למעריב. את לא זוכרת?! כך היה אשתקד – ב'קורונה', וגם השנה, כיון שאין לנו את הרבי בירושלים, ורוב רובם של החסידים נסעו ל'גבעת זאב', אתפלל מעריב בבית, והרי אני ב'שנה ראשונה'… וכי אלך סתם כך ל'שטיבל' של חסידות אחרת שאינני מכיר שם איש" – תירוץ מפולפל ולא נאה לאברך משי שרק כעת התחתן.
השווויגער תמהה גם היא ושאלה את בתה: "מדוע יצחק לא הולך למעריב בציבור?!"
"הוא אומר שאין לו 'רבי' ואין לו מה ללכת, וכמו בקורונה, והוא ב'שנה ראשונה'"…
השוויגער לא הבינה את הפילוסופיות, ולא קיבלה את התירוצים, שהרי ר' יצחק חתן דנן אינו ה'חתן' הראשון במשפחה, אלא כמעט אחרון, וכבר היה לעולמים שחתנים נשארו בבית ל'שבועות' ול'שביעי של פסח' ואיש מהם לא נתקע ככה בבית בליל יום טוב… וכי אברך חסידי לא הולך למעריב בליל שבועות?! תמיהה. היא הייתה עייפה, וקצת עצבנית.
*
סעודת ליל יום טוב של שבועות. הוא יצא מהחדר עטוף בטלית כמנהג קרלין, פניו מאירות: גוט יום טוב, חג שמח. והנה הוא אחרי מעריב. מתחיל לפזם את הניגון הקרלינאי הידוע שלפני הקידוש. הבת הגדולה המתגוררת בסמוך, הגיעה גם היא עם הילדים הקטנים, הבית התמלא שמחה, וסעודת החג החלה: קידוש, שהחיינו, נטילת ידיים לסעודת החג. ה'חתן' שומר על עיניו, לא מסתכל ככה סתם על האורחים ועל השוויגער, הוא רק משיב ועונה בעדינות ובחביבות, עם עיניים מושפלות – על כל מה ששואלים אותו.
אחרי הדגים הוא אמר את הווארט הנודע שאמר רבי אהרון הגדול מקרלין בטיש בליל שבועות – על חמישים יום ועל שבע שבתות. הנשים לא הבינו הרבה ממה שאמר, בשם הרבי הגדול, אבל שמחו שנאמרו דברי תורה על השולחן. הוא שר ניגון קרלינאי חריף: "אתה בחרתנו מכל העמים" – ששרים אותו תמיד בליל יום טוב. אחרי הדגים, אכלו בשר וכל מיני מטעמים. ברכת המזון נאמרה ברצינות, כיאה לחסיד ולחתן טרי שמתנהג בכובד ראש ונעימות. הוא כמעט בכה כשניגן את הניגון הוותיק על המילים 'הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשר לנו בשורות טובות ישועות ונחמות' בסיום ברכת המזון.
הרעייה שגם היא ב'שנה ראשונה' שאלה אותו: "האם אתה מעוניין לקחת אתך לבית הכנסת 'עוגיות דבש' או משהו כזה, שאמא שלי מכינה מידי שנה בשנה, אולי משהו אחר לאכול בלילה עם הקפה?" והיא הוסיפה להתעניין: מתי התוכנית שלך להגיע בבוקר – לפני עלות השחר או אחרי וותיקין?". בנוסף זרקה אליו כמה שאלות סתמיות, שאשה שואלת את בעלה.
ר' יצחק השיב בפשטות, ועם ניד עפעף: "אין לי רבי, אני כמעט לבד כאן בירושלים, ואם למעריב לא הלכתי, אני גם לא הולך לומר 'תיקון' בבית המדרש… אפשר לומר 'תיקון' בבית. נכון, שנותרו כמה מניינים של 'חסידי קרלין' בבית מדרש בירושלים, לא כולם ממש נסעו, אבל אין 'רבי' ואין 'מצב', החלטתי לומר את ה'תיקון' בבית… אלמד כאן. אתם תלכו לישון, וודאי אתן עייפות מכל ערב החג. אני נשאר בבית".
'איזה מין חתן בעלי בחר?!' – תמהה השוויגער, הבת גם היא, החלה להתבלבל מהפלפולים וה'סיפורים' של בעלה, אבל כמובן שלא אמרה מילה. גם השוויגער, לא דיברה דיבורים של ממש, אבל כבר ראו על הפנים, כי מצב הרוח שלה לא 'חגיגי'… ולא עוד אלא שהשוויגער השליכה לחלל הבית 'אנחה של שוויגער מבוגרת' אנחה ששוברת חצי ליבו, של ה'חתן', עזבה את החדר הגדול, והלכה לחדר הפנימי.
*
לא אנחות ולא שאלות, כלום לא פתר את הבעיה. הוא נשאר בבית. הוא אמר את ה'תיקון' ואחרי 'עלות השחר' הוריד את הראש לכשעה, עד לקראת זמן תפילת וותיקין. אז התרומם, התחיל פסוקי דזמרה, ברכות ק"ש בהתלהבות קרלינאית. אחר כך קריאת שמע. ונעמד להתפלל שמונה עשרה עם וותיקין: "יראוך עם שמש מבקשי פניך".
והנה השוויגער התעוררה היום מוקדם. ו…היא רואה את ה'חתן' מתנדנד עם הטלית בדביקות. היא כעסה, ושאלה אותו ממרחק, מכיוון המטבח: "מה, מה?! אתה לא הולך להתפלל בבית הכנסת?!"
הוא סימן לה משהו עם האצבע… והמשיך להתנדנד בדביקות (הוא היה רגע לפני תחילת הלל, ולא רצה לדבר). ואתם וודאי יודעים, מה המשמעות של 'הלל' ביום טוב של שבועות, בקרלין. הייתם פעם בקרלין? כשהם מתפללים נדמה כאילו הם נתלים בכנפי המילה, כדי לעלות איתה יחד לשמים… העיניים שלהם, סגורות מבחוץ וקרועות מבפנים, והם צועקים ומתרוממים על קצה אצבעותיהם, והרגלים מתרוממות יחד עם קריאת ה'שם' הנכבד והנורא'. כשהם צועקים הפנים מכוסות לגמרי, ידיהם מושטות אל על ויוצאות מחוץ לטלית, וכאילו והגוף נשרף בתוך הטלית עם קולות התפילה. כשהייתי ילד קטן ושמעתי את התפילות שלהם, חשבתי שהנה עוד רגע והם יפחו את נשמותיהם מחמת הזעקות המפחידות והנוראות, והכיסופים העולים מהם.
האברך דנן ר' יצחק, התחיל לומר הלל בקולות וברקים, כשהטלית מתנועעת על ראשו. עד כדי כך שאשתו התעוררה לקול הקורא הלל! "אהבתי כי ישמע ה' את קול תחנוני" בעוד ערפלי שינה על עיניה של האישה בשנה ראשונה, אמה – השוויגער, שאלה אותה: "תראי, הוא מתפלל כל כך טוב, למה שלא ילך לבית כנסת, מה, הוא לא מרגיש טוב?!"
מה כבר המסכנה, יכולה לענות לה?…
אחרי שסיים הלל והקולות שבו למקומם בשלום. השוויגער התקרבה מעט והתעניינה: "מה עם קריאת התורה ועשרת הדברות, וכי לא תלך לשמוע בבית הכנסת?!"
ר' יצחק השיב לה בפלפול קרלינאי/ליטאי: "אומרים, כי רק מי שנמצא בבית הכנסת חייב לשמוע קריאת התורה, זה חיוב על הציבור שנמצא שם. אבל הנני ב'שנה ראשונה' ולא הלכתי לבית הכנסת, אז אני לא גם לא אשמע קריאת התורה".
"כן חייב לא חייב, כן שנה ראשונה כן שנה שניה, אני לא מבינה מה שאתה אומר…" – הפטירה ועזבה אותו. ואז אמרה לעצמה: משהו קרה לו…
הוא הסמיק ושתק… הוא שמע היטב את ההגדרה שנאמרה עליו… מחד גיסא הוא מתפלל כראוי ולומד בספרים, ומאידך, הוא תקוע בבית ללא טעם וללא ריח. 'וכי שנה ראשונה היא שנת קורונה?!' – שאלה השויגער את עצמה במחשבותיה.
ואז החלה בבית שתיקה. שתיקה רועמת. אשתו החדשה כבר לא יכלה לסבול את הקושי, ושאלה אותו: "באמת, יצחק, מה קורה?".
"תראי, קרה משהו. נדבר באריכות במוצאי החג, ישנה סיבה שאני מתנהג כך… אל תאמרי מילה לאמא שלך. את מבינה היטב שאם נשארתי בבית, יש לכך טעם, אבל לאמא שלך אין לי אפשרות לומר כלום, היא גם לא תבין אותי, לכן, אל תנסי להרגיע אותה, כעת נאכל ונשמח ככל האפשר, והכל יהיה בסדר".
*
הגיעה שעת סעודת יום טוב. מצב הרוח בבית היה 'זיפט'. השוויגער מיעטה בדיבור. ראו שהיא מנסה להתגבר על עצמה אך ללא הועיל. גם ר' יצחק החתן לא דיבר הרבה, התאמץ לשיר זמירות בנעימות ובשמחה, ולטהר את האווירה כפי האפשר. הוא לא הצליח הרבה.
שעת אחר הצהרים מתקרבת ולפני השקיעה כאשר נשאר בבית ולא יצא למנחה, השוויגער כבר לא שאלה שאלות, ורק הכעס שלה נראה על פניה בשלימות: 'איזה חתן קיבלנו, וי, וי, מראש כבר חשדתי שמשהו איתו לא בסדר, הרי אמא שלו הייתה נראית לי קצת משונה מהרגע הראשון, וגם הוא. אמרתי על כך לבעלי, אך החלטנו לוותר, מי יודע לאיזה פח נפלנו?! הרי כל תירוץ שהוא יאמר, גם הגאוני ביותר לא יכול להתקבל בשכל שלי. שנה ראשונה, שנה שלישית… ואם כואב לו משהו, אולי חולה או ה' ירחם, מסתיר משהו, זה עצמו מפחיד. וכי שמעתם מעולם שאברך חסידי ירא שמים לא הולך לשמוע קריאת התורה בשבועות?! מה גם, שבכלל נראה לי, שהוא ישן על השולחן חצי לילה, אפילו לא אמר 'תיקון'… וגם הבת שלי שותקת כעת, יותר מדי, מי יודע מה היא סובלת בדומיה'.
הדמעות כבר החלו לחנוק בגרונה. היא המתינה לצאת השבת, לרגע שתתקשר לבעלה ותטיח באוזניו את הכאב העצור שבליבה המזדקן, על מה שקרה עם ה'חתן' ששווה פחות מחצי פרוטה… ועוד אבא שלו רצה שניתן עליו חצי דירה בבית שמש… חה, חה, חה' לא הפסיקה לחשוב על כך.
*
מיד עם צאת החג, בעלה התקשר. היא רק שמעה את קולו, והחלה לדבר בשטף: "אתה לא יודע מה שעברתי במשך כל יום החג…"
"בסדר, אני מבין, אבל ב"ה אני חי… לא קרה לי כלום".
"אבל תשמע, אני עברתי סיוט. ה'חתן' שלנו ישב כל היממה בבית כמו איזה – – – מוזר אחד".
"רגע, תשמעי אותי, את לא יודעת מה קרה…"
"אבל החתן היה כל הזמן בבית, זה מה שקרה".
"בגלל שאת לא שומעת אותי, את לא מבינה". והמשיך: "קרה אסון. נורא. לפני כניסת החג" – סיפר לה את דבר האסון, את השבר והכאב — "ואולי ה'חתן' ידע מכך —–" – אמר לה.
קולות היסטריים נשמעו מגרונה, והתגלגלו עד חדר המדרגות, ואז בעודה עם הפלאפון בשיחה עם השווער, פנתה בקולות לר' יצחק: "וכי ידעת מכל הסיפור, לא ראו עליך כלום?!"
"כן, ידעתי, זה מה שבישרו לי בפלאפון, לפני כניסת החג".
"ומדוע לא אמרת?! ורגע—— מ ה זה שייך לכך שנשארת בבית, מדוע הוא נשאר לנו בבית כל יממת החג?!" צעקה בסערת רגשות.
ר' יצחק החתן, השיב על ראשון ראשון, ולפי הסדר: "כי אתם רואים, כמה הצער שלכם גדול כעת, וממילא כמה מתח היה אמור להיות, אם הייתי מספר מה שקרה, ושלא ידוע מה מתרחש, וכי יכולתי לומר משהו?!"
ובעלה צועק בפלאפון: "ולכן לא הלך לבית כנסת". וה'חתן' ממשיך בהסברו בניחותא:
"אמרו לי בפלאפון כי ישנם כ 12 הרוגים, והרבה פצועים (זו השמועה שרווחה בירושלים במהלך כל יום החג). ואמרתי לעצמי, אם יבואו לבשר לך – לשוויגער, על משהו חמור חלילה, שאולי נפטר אחד החתנים או אחד הבנים, או ה' ירחם —, לא ידעתי מה ומי יבוא לבשר ובאיזה רגע, והרי את לא בקו הבריאות, אם כך, ודאי שיש צורך שגבר אחד יישאר בבית כל העת. היה ברור לי כי לא כדאי להשאיר את השויגער לבד, מי יודע באיזה רגע יכולים לבוא לבשר ולצער —" .
ואז התמוטטו כל המחשבות, כל ההטחות, והשוויגער פרצה בבכי. בכי על מה שקרה בערב החג, ועל סיפור החג שעבר עליה.
"לכזה חתן לא פיללתי——-" נעתקו המילים מפיה.
*
מעשה שהיה. והוא רק עוד חסיד קרלין אחד צעיר, שהתרומם ב'יום שבועות' לפסגות גבוהות. ללא שהיה ב'גבעת' זאב. החסידים היקרים ששהו עם הרבי, הזדעזעו, התרוממו, הרהרו בתשובה ובמעשים טובים, שמעו היטב מה שכבוד קדושת האדמו"ר אמר להם. וגם ר' יצחק דנן שלא היה בגבעת זאב התרומם. גם הוא לפסגות. וזו השוויגער, שעוד ילמדו ממנה שויגערים רבות 'הלכה פסוקה' ב'לימוד לכף זכות'.
(גיליון 'כף זכות', קובץ גיליונות)
נשלח מהאנדרואיד שלי
