עוד מסיפורי שדכניות:

הקרחת שהפרידה בינינו

סיפורים משולחנה של שדכנית

מאת: מאיה

את גדי הכרתי היטב, בחור בעל תשובה איכותי, עם שאיפות רוחניות גדולות, שהיה רשום אצלי לא מעט זמן. הוא היה נכנס אלי מידי פעם אחרי יום מתיש בו חילק את זמנו בין תורה לעבודה ובמבט נבוך ומושפל שואל אותי אם יש משהו חדש.

גדי עזב מאחוריו עולם. קצת אחרי הצבא, הוא נסע לדרום אמריקה לחפש את עצמו, חיפש את עצמו ומצא אלוקות, או איך שהוא אוהב לומר יצאתי עם תרמיל, חזרתי עם עגלה מלאה.

אחרי ניסיונות שונים בעולם הרוח, בכת מבודדת, לאחר מכן על גבעות בשטחים, הוא החליט לא לאבד זמן וללכת עד הסוף. גדי נרשם  לישיבה קדושה לבעלי תשובה ותקופה ארוכה התנזר מהחיים והקדיש את חייו למילוי הפערים ולמילוי כרסו בש"ס ובפוסקים.

בעצת רבו הוא החליט אחרי שנתיים כאלה של חיי ישיבה, לדאוג גם לקמח לצד התורה, הוא הקים עסק קטן לטכנאות מחשבים ועשה בו חיל. הוא  היה חרוץ, טוב לב וישר, לקוחות אהבו אותו.

דווקא אנשים מסוגו של גדי מציבים בפני אתגר במורכבות הרבה של נפשם. "אני מכיר את כל המגירות" כך אמר לי באחת השיחות "אבל אני לא בשום מגירה". הוא עבר בכל העולמות, הוא ראה אף את העולם הגדול, הוא דובר שפות שונות, אינטליגנט וחד תפיסה, הוא צריך מישהי ברמה שלו, שתבין את סערת ליבו, שתעריך את הבחירה הלא מובנת מאליה שעשה בחייו.

באותו אחר צהריים הוא ישב במשרדי, נראה מותש, כמעט מיואש. "אני חושש שהאמונה שלי תיחלש מרוב ניסיונות כושלים" הוא אמר בכאב, ידיו בין ראשו, זה שבר לי את הלב.

כן, להיות שדכנית זה גם לפגוש אנשים ברגעי שפל קשים לכאוב איתם יחד, להזדהות, אך לא לתת להם ליפול לתהומות הייאוש.

את מי לא ניסיתי לשדך לגדי, תמיד ערכתי חישובים והתאמות כדי להביא בפניו הצעות לרמתו.

"יודע מה, יש לי רעיון" הוא זקף את מבטו בתקווה.

"תקשיב, אני רואה את האמונה הגדולה שלך, את הפחד האמיתי שלך לאבד אותה, הרי ברור לך שה' רואה את זה מלמעלה ורוצה להרעיף עליך רק טוב"

הוא כחכח בגרונו במבוכה. לא מבין לאן אני חותרת.

"הערב יש לי חתונה, בת של חברה, מאות מוזמנים ומוזמנות, אני הולכת לשם ממילא,  ואני מתכוונת למצוא לך באירוע הזה את הכלה שלך, בעזרת ה'.

הוא חייך לראשונה.

"אבל יש לי תנאי"

הוא נדרך...

"אתה הולך לקרוע את השמים בתפילה" אמרתי בפסקנות, הוא חייך שוב והנהן בשמחה. יש דיל.

***

עליתי במדרגות המובילות לאולם השמחות הבני ברקי הענק. אזור שוקק חיים, מפעל של חתונות, של בתים חדשים שקמים, של חלומות ותקוות. אמרתי מזל טוב והתיישבתי.

הריקודים היו בשיאם, המנה השנייה הוגשה, אבל אני באתי לעבוד. הבטתי סביב, רוב הנערות נראו צעירות מידי בשביל גדי, ידעתי בדיוק מה הוא מחפש. קמתי והסתובבתי בין המעגלים, מתפללת בשקט שאמצא אותה את הכלה של גדי. המעגלים סביה הכלה התלכדו בעוז, המוזיקה התגברה, מעבר למחיצה הניפו את החתן הצעיר על הכתפיים, והבחורים סביבו יצאו מגדרם.

"איפה את? הכלה של גדי?" הרי את חייבת להיות כאן, אני מרגישה שאת כאן" כולן צעירות, סיכמתי בצער ופניתי ליטול ידיים לסעודת המצווה.

המוזיקה חרכה את הרחבה, לא הצלחתי לשמוע כלום, גם לא את מחשבותיי. התיישבתי במקומי בתחושת החמצה, כשהרגשתי יד נוגעת בגבי. "אני חושבת ששכחת את הטבעת שלך בכיור" שמעתי קול רם מאחורי שניסה לגבור על המוזיקה העקשנית, הסתובבתי, עיניים טובות הביטו בי. בחורה בגלאי עשרים המאוחרות, היא הושיטה לי חפץ מוכר, טבעת זהב שבחפזוני, או שמא בשל צערי שכחתי לפני כמה דקות בכיור נטילת הידיים.

"תודה רבה, עשית מצווה גדולה". אמרתי בקול, מגייסת את כל האוקטבות שברשותי, מנסה שהיא תשמע אותי על רקע מוזיקת החתונות הרועשת. היא חייכה באצילות. "היא מסקרנת", חשבתי לעצמי.

"יכולה לשבת כאן לרגע?" סימנתי לה בידי. היא התיישבה לידי והביטה בציפייה.

"איך לומר לך את זה, אני פה בתפקיד" אמרתי לה בקולי קולות, היא לא שמעה אותי והשיחה החלה להיות מוזרה, תנועות ידיים ונפנופים, סימנתי לה לבוא אחרי החוצה. כבר בדרך לשם הבנתי ששמה ענבל ושהיא בעלת תשובה, קרובה של הכלה.

"אני שדכנית ואני חייבת למצוא כלה למישהו היום, יכולה לעזור לי?" נשענתי על הקיר והבטתי בה בדריכות.

"אני רווקה, בעלת תשובה ואני חייבת למצוא חתן היום, יכולה לעזור לי?" היא ענתה בפשטות.

לימים יספר גדי שממש באותו זמן בו עמדנו בחוץ מנהלות שיחה שקטה הרחק מהלמות התופים וצווחות הסקסופון, ממש באותו זמן הוא עמד מול ארון הקודש בבית המדרש הקבוע שלו והזיל דמעות כמים. שערי תפילה לא ננעלו.

ארבעה חודשים לאחר מכן הם עמדו תחת החופה, סביבם בני משפחה נרגשים שעבורם זו החתונה החרדית הראשונה בחייהם.

בכל פעם שאני מביטה על הטבעת שבידי, שכמעט הלכה לאיבוד, אני זוכרת בשמחה את הזוג הנפלא הזה שמגדל היום שלושה ילדים ומנהל שגרת חיים צפופה וברוכה, רווית שמחה ורוחניות שהתחיל את חייו מתפילה גדולה ומהשבת אבידה.

"בחור שהיה אמור להיפגש עם בת גילו ישב והמתין לה במקום בו קבעו לערוך את הפגישה. לאחר זמן מה של המתנה הופיעה הבחורה. הוא שאל לשמה והחלה שיחה ביניהם. לאחר דקות ארוכות של שיחה התברר שלשניהם כי זו לא אותה אחת איתה הוא קבע להיפגש, ומדובר אמנם בנערה בעלת שם זהה, אך לא אותה מדוברת… הוא התנצל על המקרה וחיכה למדוברת שהגיעה אכן באיחור.

"לאחר אותה פגישה, התקשר אלי אותו בחור וטען כי הפגישה השנייה לא צלחה, ואולי כדאי לברר על הראשונה עמה נפגש קודם לכן. לאחר בירורים שונים התברר כי גם הפגישה בינה לבחור אחר שהמתין לה לא הניבה פירות, וכך התגלגלו העניינים בצורה מופלאה עד לסגירת השידוך בין הבחור לבת זוגו שהגיעה 'בטעות', וכך התברר כי 'טעות' מהסוג הזה הייתה מהלך שמיימי להקמת בית נאמן בישראל".

"אך יש גם סיפורים של השגחה פרטית במובן של 'לא באשערט', ולדוגמא סיפור מפורסם מאוד שהתפרסם בציבור החרדי לפני כ-25 שנה. בחור בבני ברק קיבל הצעת שידוכין מבחורה בירושלים, עם התקדמות השידוך קבעו כי הבחור ייסע לירושלים ושם יראוהו. הבחור שכבר היה קצת מבוגר, החליט לצאת קצת יותר מוקדם ע"מ שיוכל להתפלל בכותל על הצלחתו בשידוך, וכך שכר רכב ועלה לירושלים. בכניסה לעיר מסמן לו אדם זקן לקחת אותו 'טרמפ' לתוך העיר. הבחור כמובן עצר והעלה את הזקן שאמר לו כי ברצונו להגיע לגאולה, הבחור אמר לו שברצונו להגיע לכותל אך הוא יעשה לו טובה ויכניס אותו לגאולה. כשהגיעו לגאולה עצר הבחור כדי שהזקן ירד. ביקש ממנו הזקן אם יוכל לעשות לו טובה ולהכניס אותו לרחוב צפניה. התחמק הבחור וטען כי הדבר קשה לו וישרוף לו הרבה זמן עם הפקקים וכו'. הזקן ביקש שוב ושוב עד שהתפתח ביניהם ויכוח, וכאן הרים הבחור את קולו על הזקן ואמר לו, הלא אתה כפוי טובה, תגיד תודה שהכנסתי אותך עד כאן, צא מן הרכב. הזקן כמובן יצא מהרכב והבחור המשיך לדרכו. לעת ערב הגיע הבחור לפגישה בשעה היעודה, וכשהוא דופק בדלת פותח לו לא אחר מאשר אותו זקן… למותר להגיד כי השידוך כבר לא יצא אל הפועל"…