סיפור שקבלתי בוואטסאפ

*לפעמים צריך לעשות צעדים פסיכופתים כדי להתקדם בחיים, הנה סיפור של אחת שהחליטה לעשות מה שנכון בלי לספור אף אחד:* מתוך פוסט של אבינועם הרש: ( פורסם על צאפ מגזין להצטרפות: https://m-g.top/yomiTsap ) "אני לא מהכותבות וקשה לי מאוד עם חשיפת הרגשות הזו בפייסבוק, מה עוד שאני יודעת שהרבה קוראים אותך אבל זה הדיל שעשיתי עם אלוהים וחובות צריך לשלם אז החלטתי לכתוב לך. מבחינתי הייתי בטוחה שהקונספט הזה של חתונה כבר לא הולך לקרות לי, לפחות לא בגלגול הזה. בגיל 46 נדמה לי שמותר גם לבחורה האופטימית ביותר להרים ידיים. אחרי אין ספור ניסיונות, בלי להגזים מאות דייטים, מעל שבע מערכות יחסים רציניות אני חושבת שמותר להסתכל למציאות בעיניים ולהכיר בעובדה שכנראה לא נועדתי להתחתן. אבל הקש ששבר את גב הגמל היה כאשר ביום רביעי אחד הגעתי לברית של בנו של ידיד שלי וחשבתי שאיזה מצחיק זה שאני פוגשת שם את חברה שלי לשעבר מהתיכון. אחרי כל החלפת מילות הנימוסין אני כזה עושה לה: מה את עושה פה? איך את קשורה לברית? והיא מחייכת במבוכה ועונה לי: אני? אני הסבתא. הבת שלי נשואה לידיד הזה שלך. הרגשתי שבא לי למות. ככה. כמו שאני. שמישהו לקח את אחת מהסכינים שהיו על השולחן, נעץ לי אותה בלב ואז התחיל לסובב לאט לאט. היא? סבתא? אלוהים, איך זה יכול להיות? היינו ביחד באולפנה...נתתי לה להעתיק ממני במבחן בדינים. איך סבתא? והרגשתי שכבר היה לה על קצה הלשון לשאול אותי: וכמה ילדים יש לך? ורק בגלל שהיא מספיק חכמה ורגישה היא לא עשתה את זה. כשהגעתי לדירה לא יכולתי להירדם כל הלילה מרוב בכי ותסכול. למחרת בבוקר קבעתי עם חברה טובה שלי לשבת ב'קפה גן סיפור' בגן סאקר ושם החברה הטובה הזו אמרה לי בערך כך תראי, אין ספק שאת מרגישה שהגעת לתחתית של התחתית. אני מאתגרת אותך ללכת מעכשיו במשך שנה שלמה עם כרטיסיות שבהם השם שלך כתוב עליהם בקצרה ועוד כתוב מה את מחפשת ואחרי שתעשה את זה תוכלי להגיד לקב"ה שבאמת עשית הכול ויותר מזה זה כבר לא בהשתדלות שלך. אמרתי לה שעם כל הכבוד זה שאני רווקה לא אומר שאני גם מפגרת וממש לא בא לי שאנשים יחשבו שאיבדתי את זה לגמרי. ללכת עם כרטיסיות שמציגות אותי לראווה? מה אני עד כדי כך נואשת. כן! היא צעקה עליי. את נואשת! והגעת למקום שיותר אין לך מה להפסיד. רק מה, עוד תמיד מסתובב לך הקול הקטן הזה שאומר לעוד לא עשית את כל ההשתדלות גם אם את חושבת שעשית הכול. שיש עוד דבר שעוד לא עשית אותו ולכן רק שתעשי אותו תדעי שבאמת מצידך מיצית הכול. נפרדנו והפעם שלא כרגיל סיימתי את הפגישה איתה בטעם חמוץ מתוק: ואם היא צודקת? ואם באמת אני צריכה להשתטות ולהשתגע בשביל לדעת שעשיתי מצידי את כל ההשתדלות האפשרית? גם ככה אני במירוץ נגד הזמן ובאמת מה יש לי להפסיד? ישנתי על הרעיון הזה עוד לילה ולמחרת הלכתי לגרפוס ברחוב בצלאל והחלטתי להדפיס לי 100 כרטיסי ביקור. הרגשתי שזה קשה לי כמו קריעת ים סוף.... ומתי בדיוק אני אמורה לחלק אותם? ולמי? ואיך אני התמודד עם המבטים שאני הולכת לחטוף? תראו את הרווקה הזו, אין לה טיפת כבוד עצמי והיא משווקת את עצמה כאילו שהיא מדיח כלים...כמה פתטי. ואז התחילה הפעם הראשונה שמסרתי את הכרטיס שלי ואז השנייה ואני חשבתי שבא לי לקבור את עצמי עמוק באדמה ואז אחרי חודשיים כשכרטיסי הביקור לאט לאט נגמרו לי הגעתי לחנות של מחסני חשמל ושם אחרי שהמוכר הראה לי מקרר ענק של 490 ליטר הוא כזה אמר ל בצחוק: "אני מבין שהמשפחה שלך אוהבים לאכול". עניתי לו: "אני רווקה". "הא" ענה לי: "ואת בטוחה שאת צריכה מקרר כזה גדול?" "בטוחה לגמרי" עניתי ואז בלי שום סיבה, שלפתי לו את הכרטיס שלי ואמרתי לו שאם כבר אנחנו מדברים על משפחות, אני אשמח במידה והוא מכיר מישהו נחמד לחשוב עליי. "וואלה..." הוא חייך ואמר לי: "עכשיו הפתעת אותי. זה פעם ראשונה בעבודה שלי שמישהו נותנת לי את הכרטיס שלה ורוצה שאני אפגיש אותה עם בעלה לעתיד. בדרך כלל אני מפגיש אותה עם מקררים". "כן כן" אמרתי לו: "אתה יכול לחשוב שאני נואשת, משוגעת, לא משנה, קיצר אם יש לך מישהו נחמד אתה מוזמן להכיר לי". הוא חייך שוב ואמר שהוא יחשוב על משהו ואם יהיה לו משהו רלוונטי, הוא יעדכן. אני מבחינתי יצאתי משם אחרי שסגרתי על המקרר הזה, לפחות יצאתי עם משהו מהחנות הזו וחשבתי לעצמי שאני צריכה להתעודד: אמנם אני במירוץ נגד הזמן ועד עכשיו הפסדתי לו, אבל גם ככה עוד מעט כל הפדיחות והבושות שאני עוברת הולכים להיגמר. שכחתי בכלל מהעניין הזה. יותר נכון הדחקתי את הביקור שלי במחסני חשמל. וכעבור שבועיים טלפון... זה היה המוכר ממחסני חשמל. כן אני זוכרת אותך, תודה שהתקשרת. אתה רוצה להציע לי את אח שלך? הוא בכלל דתי, בן 52, עובד כעורך דין ומחפש מישהי להקים איתה בית ורצוי טיפוס חם? ובכן אני טיפוס חם. אני הכי טיפוס חם שבעולם. תשאל את כל החברות שלי...אבל כמובן ששיחקתי את המשחק ואמרתי לו שאני שמחה שהוא התקשר ושאשמח לבחון את העניין. בחנתי. ואחרי יום התקשרתי אליו....כן, אני אלך על ההצעה הזו. ביום שלישי, פעמיים כי טוב, נפגשנו אני ואח שלו. הוא אמר לי שבהתחלה כשהוא שמע על הסיפור הזה הוא חשב שצריך לאשפז אותי אבל אז הוא חשב על זה עוד והבין שדווקא מגיע לי מלא הקרדיט: הנה בחורה שלא מחכה למזל אלא עושה מעשה, קמה ונוטלת את היוזמה שלה בעצמה. כל הכבוד! זה ממש עשה לו את זה מאז אנחנו יוצאים כבר חמישה חודשים ואתמול בערב החלטנו להתחתן הייתי מוותרת על כל הפרסום הזה אבל הבטחתי לעצמי שאם זה ייגמר בחתונה אני רוצה שעוד רווקות ורווקים ידעו שלפעמים הישועה שלנו צריכה לצמוח דווקא מתוך המעשים ההזויים ביותר שיש הפסקתי לספור את השדכניות שהלכתי אליהם. בסוף...דווקא ההצעה של חברה שלי להשתמש בכרטיסיות האלו הייתה הגורם שעשה לי את ההבדל לאירוסים שלי אני מתכוונת להזמין גם את חברה שלי מהאולפנה. כי הכול התחיל בתחושה של סיבוב הסכין שהרגשתי כאשר היא בסך הכול אמרה לי שהיא זו הסבתא. בברית הזו לא נולד רק הנכד שלה, בברית הזו נולדה גם האהבה שלי. מקווה שלא חפרתי מידי רחלי ל" מזל טוב ! אכן הכאב גדול מנשוא, מנסיון. אני לא ממליץ לעשות מעשים תמוהים. רציף

*מרתק! הכל בהשגחה פרטית* חסיד חב"ד עזב באחד מימי שישי האחרונים את ביתו בניו יורק כדי להצטרף למשפחתו בהרי הקטסקילס לשבת. כשהבין שלא יצליח להגיע לפני כניסת השבת בגלל תאונה שעכבה את זרימת התנועה, הוא ירד מהכביש המהיר ונסע לשבת בקרית יואל. בצאתו הוא נותר המום ממה שסיפר לו חסיד סאטמר שאירח אותו בביתו. הרב ישראל בסר, עורך מגזין 'משפחה' בשפה האנגלית ומחברם של כמה ספרים רבי מכר, שיתף את הסיפור הבא ששמע מאותו חב"דניק וציין בראיון לאתר COLlive כי הוא מתחייב שהסיפור הינו אמיתי, אך החסיד ביקש להישאר בעילום שם. החסיד כאמור יצא בשעות המאוחרות של יום שישי לעבר משפחתו שבהרי הקטסקילס ומצא את עצמו בפקק תנועה בכביש 17. הוא חיפש מסלולים שונים חלופיים ב-WAZE, אבל הבין שבכל דרך חלופית שיבחר יגיע לידי חילול שבת. לפתע הוא נקלע לתאונה, מה שהפך את המסלול לבלתי אפשרי עוד יותר, הוא הבין שאין לו דרך להגיע להרים לפני כניסת השבת ולכן הוא ירד לכביש 130 והחל לפלס את דרכו לעבר קרית יואל מונרו. הוא חייג כמובן לאשתו ולילדיו וסיפר להם את החדשות המאכזבות, כל זאת בזמן שנסע היישר לבית הכנסת הגדול של סאטמר בעיר כדי להגיע בזמן לשבת. בלי בגדי שבת ומבלי לדעת איפה יאכל או יישן, הוא התפלל מנחה וקבלת שבת ומעריב עם חסידי סאטמר. לאחר מכן אנשים החלו לעזוב את בית הכנסת. לאחר התפילה ניגש אליו אחד המתפללים מחסידי סאטמר ופתח עמו בשיחה, התעניין בשלומו, מהיכן הוא והאם יש לו היכן לאכול ולישון. כאשר השיב האורח כי אין לו היכן לשהות, הזמין אותו החסיד להתארח אצלו במשך השבת. הם סעדו עם הרבה שירה ודברי תורה ונהנו בחברת זה עם זה, במוצאי שבת אמר החב"דניק למארחו, "אני חייב להגיד לך משהו מדהים, כשהייתי בחור הגעתי למונרו באחד מימי חמישי כדי ללמד תניא. לאחר שאספתי כמה אנשים ללמוד איתם, באו כמה אנשי סאטמר ובעטו בי. בחור אחד אפילו הרים ספסל וחבט בי". החסיד המשיך, "עכשיו הזמנת אותי כל כך באדיבות לשבת ושהיתי אצלך בשיחה על חסידות, בעבר הרגשתי התנגשות כזו בין סאטמר לליובאוויטש, אבל עכשיו אני מרגיש שאנחנו אחים! איזו דרך ארוכה עברנו". המארח הביט באורחו וביקש ממנו לחזור על מה שקרה לו. החב"דניק סיפר שוב שהוא בא ללמד תניא, אך התבקש לעזוב. כאשר סירב, הרים אחד הנוכחים ספסל ופגע בו. דמעות מילאו את עיניו של המארח והוא אמר, "אני זה שהרים את הספסל ההוא, שלוש פעמים ביום במשך 15 השנים האחרונות, ביקשתי מריבונו של עולם שיזמן לי את אותו אדם כדי שאוכל לעשות תשובה ולבקש סליחתו". "אתה מוחל לי?" הוא שאל. מיותר לציין שהחב"דניק סלח בלב שלם והשניים נפרדו לשלום בחיבוק חם וסולח. פורסם על ידי צאפ מגזין. להצטרפות לוואטצאפ: https://chat.whatsapp.com/B8rYl75K7Co1J1f9VxIvcw לטלגרם: https://t.me/tzap1