|
|
| נשלח ב-1/11/2021 13:15 |
 |
| |
אסתר פלד הקוראת בצבעים
מתוך לאורה הצח של המציאות יום אחד אחרי יום ההולדת הארבעים ושלושה שלי נסענו לצימר בגליל. לרעיון לא היה שום קשר לג'קוזי; גם לא להתענגויות חושיות אחרות, אלא יותר לצורך לנשום אוויר הרים צלול, לא כיין אלא כמים, הייתי אומרת. הרי הגליל בחורף; המקום הקר ביותר בארץ בעונה הקרה ביותר; פברואר, חודש הולדתי. ההגדה המשפחתית מספרת ששבוע אחרי הולדתי קפאתי מקור. אני מנציחה את זה בטקס קבוע, שנה אחר שנה: קופאת מקור באזור הזמן של יום ההולדת שלי, מאז ועד עכשיו, ארבעים ושלוש שנים. יום רביעי, שבו חל יום ההולדת, עבר בפגישות עבודה. העברתי את כל הפגישות ליום רביעי, וביום חמישי נסענו שנינו לצפון, לצימר בהרי הגליל. בדרך עצרנו לפגישה אצל אחת שקוראת בצבעים. הוא שמע המלצות עליה ואני אמרתי, מה, פעם אחת, ליום ההולדת, וכל זה, והלכנו. עכשיו גם הוא הצטרף לחגיגה, בבחינת אם כבר, וקבענו תור לשנינו, אני לחוד והוא לחוד כמובן, וזה היה הדבר הראשון שהיינו אמורים לעשות בחופשה. ואחר כך: שלושה ימים בצימר בגליל, עם ג'קוזי.
הוא נהג ונסענו בדרכים שלא הכרתי; הגענו ליישובי הגליל כאילו מאחורה, דרך יוקנעם, והנוף היה נפלא כמו גליל בחורף, צלול וחד, השמים היו אפורים, וכל הדרך הוא אמר לי, תראי, יש מזג אוויר כמו שאת אוהבת, כאילו לשמח אותך, וזה באמת שימח אותי. מאוד עניין אותי מה היא תגיד, אשת הצבעים, כי עמדו כמה שאלות רציניות על הפרק, כמו למשל איך הולכת להיראות השנה הבאה, איפה צריך לגור, להישאר איפה שאנחנו או לזוז, אולי אפילו לחו"ל. מצאנו את המקום בדיוק בעשר וחצי בבוקר, במועד שקבענו איתה. אישה מבוגרת, מעיל חם ונעליים שאפשר ללכת בהן בבוץ, אבל תסרוקת מוקפדת, תערובת כזאת של הקפדה וכפריות. מעניין, אמרתי לעצמי כשראיתי אותה. היא הכניסה אותנו למבנה שבתוכו נמצא חדר הקבלה שלה, והיה שם ריח נפלא, של איזה ענף שנשרף ושמתאים לו להישרף, הוא העלה ריח קטורת, והיתה שם גם מסלעה עם מים זורמים, והצירוף הזה של הריח והמים הדגיש עוד יותר את האווירה של המקום, מסתורין ושקט, היכל של שלווה צלולה, צונן אך מסביר פנים וכל זה.
טוב, היא, מרוחקת-אך-נעימה, מזמינה אותנו לחדר ואנחנו מתיישבים ליד שולחן שעליו מונחים בתושבותיהם כארבעים בקבוקוני זכוכית נמוכים ושמנים בעלי פייה צרה, שקופים כולם, ובתוכם נוזלים שהסמיכות שלהם מזכירה סמיכות של לכה, מרקם שומני בצבעים שונים, מיעוטם מכיל צבע אחד, מרביתם שני צבעים. הצבעים היו חלקם חזקים, כמו ארגמן וכחול כהה או גרוע מזה, כתום עז, וחלקם נוזלים שקופים או כמעט שקופים, חיווריינים אפשר לומר, מין תכלת מרומזת או ורדרד מרומז או שניהם יחד באותו בקבוק, והיא מסבירה שהם מופקים מתמציות צמחים טבעיות וכל זה. העניין של הילה כבר קיבל תיקוף מדעי, היא אומרת, כל אדם יש לו הילה וההילה מספרת עליו ודרך זה היא יכולה לראות מי אנחנו ובעיקר איפה אנחנו במהלך החיים שלנו, והיא גם מרמזת לאיזה קשר עם החיים הקודמים. אנחנו מקשיבים בשתיקה, גם אני וגם הוא, ואחרי עשר דקות של הסבר הוא יוצא ואני מקבלת את המקום, אחרי הכול מדובר ביום ההולדת שלי, ומתבקשת להוציא ארבעה בקבוקים שיספרו עלי ועל מהלך החיים שלי. אני התכוננתי לרגע הזה. מובן שדמיינתי את הבקבוקים אחרת לגמרי ממה שהיו באמת, אבל לא התפלאתי שהדמיון שלי לא דמה למציאות כי זה קרה לי כבר הרבה פעמים; למעשה, ברוב הפעמים שהיה לי העוז לדמיין משהו, אחר כך התברר שהוא לא היה קשור למציאות. טוב, לא לוקח לי הרבה זמן לבחור בקבוקים, כמו שלא לוקח לי הרבה זמן לבחור בגדים בחנות בגדים, איכשהו אני מאבדת את הסבלנות ולפעמים באמת הבגד הראשון כבר נראה עלי מספיק טוב לטעמי, לא כי אני יפה או משהו והכול מתאים לי, אלא אולי כי אני יודעת מה אני רוצה, אם כי גם זאת מחשבה יומרנית. פה התבוננתי בבקבוקים, שמראש אכזבו אותי בשל אי הדמיון שלהם לדמיון שלי, והתלבטתי קצרות בין הרע לבין הרע במיעוטו. הרע במיעוטו היה הבקבוקים שהכילו נוזלים שקופים: הם לפחות לא הרעישו ולכן לא היוו מטרד מנטלי. לפני שבחרתי את אלה שעושים לי טוב בחרתי לבקשתה את זה שעושה לי הכי רע; ההוראות שלה היו לבחור ארבעה טובים ואחד שעושה רע. זה שעשה לי רע היה חציו כתום צעקני, ממש זועק, וחציו חום-שחור, ושניהם יחד היו הייאוש בהתגלמותו, אז הוצאתי אותו מהתושבת שלו עוד לפני שידעתי מה אני בוחרת כצבעים טובים. אחר כך שלפתי בזה אחר זה פחות או יותר את כל הבקבוקים השקופים שהיו שם והפטרתי בהתנצלות שגם אלה בקושי טובים בעיני, אבל איך שלא יהיה הם הכי פחות גרועים.
היא הסתכלה רגע קצר בבקבוקים האלה ואמרה בשקט משהו כמו, אלה בקבוקים של מאסטר רוחני. מה זאת אומרת, תמהתי, והיא אמרה, פשוט, אלה בקבוקים של מאסטרים; מאסטרים מוציאים כאלה בקבוקים, ואז הטיחה כמה משפטים בבת אחת, שאני לא זוכרת את כולם, אבל היה בהם משהו על האינטליגנציה שלי ועל הרוחניות ועל זה שאני כבר לא פה אלא במקום רוחני מאוד, ושום דבר אחר לא ממש מעניין אותי, והיתה לי הקלה עצומה שהיא מתארת את זה ככה, כי אני איזה זמן הרגשתי ששום דבר לא ממש מעניין אותי חוץ מהמדיטציות שלי, וכבר חששתי שזו תופעה בעייתית, כאילו אין לי שום חשק לכל מיני צורות מקובלות של חיים, בעיקר לכל מה שקשור בתשוקה, החל במין וכלה בחיי חברה, שום דבר, רק האוכל עוד הציק לי. כן, היא אומרת, מבחינתה ברור שאני בדרך רוחנית וכל זה, וככה היא מדברת זמן מה ואני מקשיבה ומרשה לעצמי להתרגש קצת, העיניים שלי מתמלאות דמעות של התרגשות ואני אומרת לה, את מבינה, תראי, אני יודעת את זה, תראי איך זה מרגש אותי, והיא לא ממש מתייחסת לזה ואז היא אומרת לי, אבל באת לכאן כדי ללמוד עוד שני דברים, יש לך שיעור לעשות, ואני חושבת לי, אל תתחילי איתי עכשיו עם שיעורים, אני כבר גמרתי תיכון ומהצבא יצאתי לפני הזמן בין כה וכה, ואחר כך עפתי מעוד כמה מקומות כי רצו לתת לי שיעורים, ואני ממלמלת לה משהו על זה שאולי היא יכולה לדבר קצת אחרת, לא על שיעורים, כל העניין הזה עם שיעורים נראה לי תמיד כמו מיסטיקה בגרוש, אבל היא אמרה בתקיפות, אין מה לעשות, יש לך שני שיעורים שבאת לכאן ללמוד אותם. הראשון קשור במסגרות; אין לך יכולת להיות במסגרות וזה מחבל בחיים שלך, והאחר הוא המסגרת הספציפית של זוגיות, ועניתי לה בתימהון אמיתי, מה, יש בעיות בזוגיות? מפני שמכל המסגרות דווקא הזוגיות היתה אחת מאלה שפחות הציקו לי, לפחות יחסית לקשרים אחרים היא היתה ממש בסדר, לא מעיקה, עד כדי כך לא מעיקה שבניגוד להרגלי הקודמים אפילו לא חשבתי על פרידה. אנחנו היינו יחד כבר עשר שנים. אחרי מספר כזה של שנים בקשרים קודמים כבר הייתי נעשית מרה וכועסת, ואיתו זה היה ממש נסבל, והיא באה ואומרת לי שלא. ניסיתי להתנגד ואמרתי לה, אני דווקא חשבתי שבינינו הכול בסדר, והיא סירבה לקבל את ההסתייגות שלי, הנידה בראשה ממש בנחרצות ואמרה לא, גם בזה יש לך שיעור לעשות. אמרתי לה, אין לי כוח, תאמיני לי, והיא אומרת לי, אין לך ברירה; אם לא תעשי את זה עכשיו תצטרכי לבוא עוד פעם כדי לעשות את זה. מה את אומרת, אמרתי, בעיקר מתוך השתאות להחלטיות האטומה שלה. כן, היא אומרת לי, זה מה שאת צריכה לעשות כאן; יש לך קושי בולט עם מסגרות ואת צריכה לתקן את זה. מה את אומרת, אמרתי שוב, ממש לתקן? ניסיתי להצחיק אותה, אבל זה לא הצחיק אותה בכלל, היא הנהנה ברצינות גמורה ואני ניסיתי לנצל את ההזדמנות ולהשתחל לתוך התיל הדוקרני של הנחישות שלה, ואמרתי לה בערמומיות חיננית, או-קיי, מנזר זה חתיכת מסגרת גם כן, לא? לא, היא אומרת לי, את מחפשת דרכים להתחמק. מוטב לך שתעשי את זה ולא תתחמקי, כי כמו שאמרתי לך כבר, אם לא תעשי את זה עכשיו תצטרכי לחזור שוב ולעשות את זה. או-קיי, אמרתי לה, וכבר נהיתה אווירה של שוק קצת, אין לי כוח עכשיו, אז זה יצטרך לחכות. היא אמרה, בסדר, אם את צריכה איזה זמן לנוח לפני שאת עושה את זה, זה בסדר, אבל אחר כך תחזרי ותעשי את זה. אם את רוצה לצאת למנזר לכמה זמן זה בסדר, אבל זה מחכה לך. עכשיו כבר ממש התעצבנתי, אבל לא רק אני אלא גם היא נכנסה למצב רוח קרבי, והיא אמרה לי, אתם המאסטרים, מה קורה לכם, יש לכם כל היכולת הזאת ואתם מתעסקים בלריב עם העולם. אל תעשי את זה, אל תתנהגי ככה אל בן הזוג שלך. היא נכנסה לזה קצת, זאת אומרת, חזרה על זה בכמה גרסאות שונות, ואני תהיתי מה עובר עליה, אבל לא היה אפשר להפסיק אותה. עדיין הייתי מרוגשת במקצת מן הגילוי שאני מאסטר רוחני, כך שלא התערבתי בצורה יותר כוחנית כדי להפסיק אותה, ואחרי זה השיחה הסתיימה והלכתי לחפש את בן זוגי שעכשיו היה התור שלו.
הוא טייל לו, באמת היה מאוד יפה שם וקר, וכדרכו שאל אותי מיד איך היה ואמרתי לו, תיכנס, תיכנס, נדבר אחר כך, והוא נכנס. הלכתי לאוטו שעמד בחניון של היישוב והסתכלתי בשעון כי ידעתי שאני צריכה לחכות לו בערך שלושת רבעי שעה, וחשבתי שזה זמן טוב לשבת מדיטציה על איזה סלע או ללכת לטייל או שניהם. אבל לפני כל אלה תקף אותי רעב וכיוון שבאוטו היה מאופסן כל המטבח שלנו, בצעתי את הלחם שקניתי בבוקר לפני שנסענו וחתכתי גבינה צהובה ואכלתי ברעבתנות. אחר כך פסעתי לי בשבילי המקום והסתכלתי בבתים, וחשבתי שאולי אנחנו צריכים לגור פה איזה זמן, אולי הפתרון לכל צרותי הוא להסתגר בבית קטן בהרי הגליל ולא לשמוע ולא לראות, רק לכתוב ולכתוב, לבד לבד, רק איתו. דמיינתי איך אני קמה בבוקר ומטפלת בגינה ואחר כך כותבת, ושולחן הכתיבה שלי, שהיה מאז ומעולם המקום היחיד שאליו הרגשתי שייכות שאין בה כאב, ניצב מול חלון גדול שמשקיף אל הנוף האינסופי הזה, ההרים הכבדים, הדוממים, ששמים כחולים-אפורים נשענים עליהם בלי להעיק, ומסביב שקט שבתוכו נשמעים מדי פעם נביחה של כלב (אחד מהשניים שיש לי בביתי הגלילי) וציוץ של ציפור, ופח מקרקש, אבל אלה צלילים לא מזיקים, לא מאיימים, כמעט משוללי תובענות. הסתובבתי שם ושקלתי את זה ברצינות, וחשבתי שאני יכולה לעשות את זה, להתנתק מטבורה של ארץ ולקבוע משכני בשוליים השקטים ללא מורא. בייחוד כשהוא בסביבה, הוא ששומר עלי, שלקח על עצמו באומץ את התפקיד האחראי הזה לשמור עלי, אף על פי שלא קל לשמור עלי, כי כמו שהיא אמרה אני מציקה לו מאוד לפעמים, וחשבתי, אפילו גמרתי אומר, שלאור העובדה שאני מאסטר רוחני, אני יכולה אולי להרשות לעצמי להיות יותר בנאדם, זאת אומרת, להיות יותר מתחשבת, חשבתי על זה, וזה מילא אותי באווירה חגיגית, המערבת התרגשות עם כובד ראש, מן הסוג השורה על אדם כאשר הוא מחליט החלטה מכובדת, ואז, טעונה בחגיגיות זו, שבתי ועליתי בשבילי היישוב אל האוטו הגדול היפה והבטתי שוב בשעון. חלפה רק רבע שעה ולכן הלכתי לשבת על סלע ולעשות מדיטציה. אחרי רבע שעה קמתי; חששתי שכאשר יֵצא לא יראה אותי ולא יֵדע לאן הלכתי ולכן שבתי אל האוטו להמתין לשובו. למעשה עברו קרוב לארבעים וחמש דקות מאז נכנס אליה, כך שהוא היה אמור לשוב בכל רגע, אז נשארתי באוטו, הדלקתי את המנוע כדי להתחמם, הוצאתי מהתיק ספר אחד מתוך אלה שהבאתי, וקראתי. עברה עוד רבע שעה. למעשה כבר חלפה שעה מאז שהוא נכנס, ואני חשבתי, מה קורה, למה איתי זה לקח לה רק שלושת רבעי שעה להגיד לי מי אני ואיפה נמצאים החיים שלי ובשבילו היא צריכה כל כך הרבה זמן. אולי החיים שלו יותר מסובכים משלי, אולי זה שיש לו ארבע-עשרה שנה יותר משלי על פני האדמה הזאת, אולי זה שאני מאסטר ולכן לא צריך לדבר הרבה כדי להבין מה קורה, ואולי לא בזה העניין, אלא שהיא מחבבת אותו ורוצה לתת לו יותר ממה שנתנה לי, אני שהרגזתי אותה בגלל המזג הרע שלי, המזג הלא מתחשב שעשה לי הרבה בעיות במסגרות שונות כפי שהיא עצמה ציינה בדיוק מפתיע. השתדלתי לא לחשוב על זה ככה וחזרתי לקרוא בספר, אבל עברו עוד עשר דקות והוא עדיין לא שב. לפיכך דמיינתי אותם יושבים ומדברים, שני אנשים בוגרים ונעימי סבר ששיבה זרקה בשערם, נהנים בתמימות זה מאהדתה של זו ומוסיפים להתחבר בשמחה חרישית של שניים שמצאו שפה, ונזכרתי בעוד כמה נשים שהוא מסתדר איתן לא רע, האסטרולוגית שלו והפסיכולוגית שלו, וחשבתי, עכשיו יש שלוש כאלה, ושוב תפסתי את עצמי וציוויתי עלי להתעשת, ושבתי אל הספר, אבל הספר היה משעמם אף שעסק בנושא מעניין, הכת היפנית הבודהיסטית ההיא, שחבריה יזמו מתקפת טרור על הרכבת התחתית, והשעון של האוטו הוסיף ומנה את הדקות, ואחרי שעה ורבע הוא הגיע, נמרץ ומחויך, ושאל, כמה זמן עבר? ואמרתי לו, שעה ורבע, והוא אמר, מה את אומרת, לא היה לי מושג של זמן, הרגשתי רק שזה די הרבה זמן, למה היא החזיקה אותי שם, ואחר כך שאל, כמה זמן את היית שם? ואני אמרתי, שלושת רבעי שעה, והוא אמר שוב, מה את אומרת, ואני הבחנתי בבת צליל של שביעות רצון, אבל לא אמרתי דבר, הוקל לי מאוד שהוא חזר, והוא נכנס לאוטו למושב הנהג, ותוך כדי כך הוסיף לפטפט. היא דיברה איתך על הילדים? הוא שאל, אמרתי שמעט מאוד, והוא אמר, איתי היא דיברה על כל ילד וילד, וזה היה מעניין ביותר. את רוצה שאספר לך? בטח, עניתי, והוא אמר, טוב, אז היא אמרה לי להוציא ארבעה בקבוקים, ואחר כך הוציאה עוד ארבעה מקבילים, ואמרה לי שאני מורה של הלב. מורה של הלב; מה תגידי על זה? שיש לי ידע מגלגולים קודמים, ואל תשאלי, היא אמרה מה שציונה אומרת, שהייתי פעם מנהיג רוחני באירופה, משהו בין צרפת לבולגריה, שהייתי איש אציל ועשיר שוויתר על נכסיו ונעשה מורה רוחני, מה תגידי על זה? הוא היה זחוח מאוד, אבל ניסה להסוות את זה וכאילו גיחך על חבורת המתנבאות-לאחור שמספרות לו מאין בא. גם איתך היא דיברה על גלגולים קודמים? לא, אמרתי לו. מה את אומרת?! נרעש, למה רק איתי מדברים על זה? אני מאסטר, אמרתי, איתי לא צריך לדבר על דברים כאלה. מה את? הוא שאל. לי היא אמרה שאני מאסטר רוחני, שלקחתי בקבוקים של מאסטר, אמרתי לו ביובש. אז ככה, הוא אומר לי, אני אציל שהפך למורה רוחני ואת מאסטר? איזה סופרלטיבים! כל אחד שבא לכאן הוא איזה מאסטר, והרגשתי איך הוא מתאכזב מזה שאני קיבלתי תואר גבוה יותר משלו, רגע-רגע, אז תספרי לי מה היא אמרה לך. אמרתי לו, לא הרבה יותר מזה; שאני מאסטר, שיש לי רמה גבוהה של אינטליגנציה, אינטלקטואלית ורוחנית, והיא עלתה על זה שאני עוסקת בתחומים אקדמיים, ואמרה שזה מצוין, שזה מתאים לי וזה מה שאני צריכה לעשות, ושיש לי בעיה קשה עם מסגרות. מה את אומרת, הוא אמר, והיא לא אמרה לך כלום על העבר? לא, אמרתי לו. איך זה שלי היא אמרה על זה? והיא דיברה איתך על ההורים שלך? לא, אמרתי, וכבר הרגשתי איך הכעס מחלחל בקרבי, סמיך וכהה, והוא אמר, אני רעב, בואי נשב באיזה מקום, מה את אומרת? וסיכמנו לחפש מסעדה. היינו בכפר ערבי בגליל והיו מסעדות על אם הדרך ומצאנו לנו אחת, המאסטר הרוחני והמורה של הלב החנו את המאזדה ליד מסעדה של שווארמה, הוא אמר שזה בדיוק הזמן לשווארמה. אני הלכתי לשירותים והוא הזמין, כהרגלו, שלוש מנות מעבר לנדרש, הרגל של עשירים שנשאר לו מהגלגול הקודם, וישבנו בחוץ והסתכלנו בילדים הערבים השבים מבית הספר בחולצות תכולות ואכלנו. אני לא הייתי באמת רעבה בגלל הלחם והגבינה שאכלתי כשחיכיתי לו, אבל כמובן אכלתי, והוא סיפר מה היא אמרה על כל אחד ואחד מילדיו (היו לו הרבה), למי הוא צריך לדאוג ולמי לא וכל זה. הקשבתי לזה, מרסנת את הכעס שלי משום שידעתי עד כמה חשובים לו הילדים שלו ועד כמה הוא דואג להם, ואחר כך הוא שאל, היא דיברה איתך על הזוגיות שלנו? ואמרתי לו שכן, היא דיברה. מה היא אמרה? שאל. היא אמרה שיש לי שני שיעורים, אחד קשור למסגרות באופן כללי ואחד קשור לזוגיות. מה בזוגיות? הוא שאל, ואני, בעודי מנסה להקנות לדברי אווירה של שוויון נפש משועשע, אמרתי לו, היא אמרה שהיא לא מבינה איך אנחנו המאסטרים מרשים לעצמנו להיות כאלה חסרי דרך ארץ, למרות ההשכלה הרוחנית שלנו, ושאני חייבת להפסיק להתנהג אליך כמו שאני מתנהגת. מה את אומרת?! הוא נפעם, בעודו אוכל. כן, אמרתי לו, היא אמרה שאני נוהגת בך בצורה לא הוגנת ושאתה טוב בשבילי, ולכן אני צריכה לשלוט בעצמי ולנהוג בך בכבוד. נזהרתי לא להתעניין במה שהיא אמרה לו בהקשר הזה, כי כבר כעסתי יותר מדי, אבל הסתרתי את זה יפה והוא אמר, גם איתי היא דיברה על זה. היא אמרה לי שאני צריך לשים לך גבולות. כאן כבר ממש התקשיתי לשלוט בזעמי; ההיא יש לה מנדט מבקבוקים להתעסק עם החיים שלי ולתת לבן הזוג שלי הוראות איך לטפל בי. הרגשתי מרומה. איתי היא יושבת דקה וחצי ואיתו שעתיים, לי היא אומרת שאני מאסטר ולו היא אומרת תשים גבולות. מה זה הדבר הזה? אבל הוא לא שם לב למה שקורה לי, וגם לא רציתי שיבחין בזה, הקפדתי להיראות קשובה ומרוחקת במקצת והנחתי לו לדבר. הייתי במצב רוח חשדני, בגלל כל מה שהתרחש עד עכשיו, וכמו שקורה לי במצבים כאלה הסוויתי את מה שאני מרגישה ואספתי מידע. או-קיי, אמרתי, מה זאת אומרת לשים גבולות? לא להניח לך להתנהג אלי בצורה לא מכבדת, לא לאפשר לך לפגוע בי. והיא אמרה עוד משהו, שאני לא יודע אם אני צריך להגיד לך, ואני גם לא חושב להתייחס לזה, כי אני לא בנוי ככה; היא אמרה לי שאם את מגזימה, אז אני יכול פשוט לקום וללכת. אני יכול לעזוב אותך, זה מה שהיא אמרה. אני לא חושב על זה כמובן, אני לא עושה דברים כאלה, וכאן הוא נעשה מהורהר, והוסיף בקול שקט כאילו בינו לבינו, אם כי בעצם כבר עשיתי.
או-קיי, חשבתי בשקט, יש איום. מטרונית כבודה, סולידית, נעימה, יעצה לו לשים לי גבולות והנה הוא, מיד אחרי השיחה, מיישם לקחים באופן מיידי לאמור: אם תגזימי, אני רואה עצמי רשאי לקום וללכת. לא שחשבתי שהוא יעשה את זה; חשבתי דברים אחרים. חשבתי קודם כול על שתי הפעמים שבהן כמעט עזב אותי. הפעם הראשונה היתה בשנה הראשונה של הקשר שלנו, כשאמרתי לו שאני חושבת שזה לא ילך. ישבנו על מפתן הדלת של הבית הישן שלי, הסתכלנו בגינה ודיברנו. אני אמרתי שאני חושבת שזה לא ילך והוא היה נרעש, ואחרי זמן מה קם ואסף את החפצים שלו, ככה, תלש את הספרים שהביא אלי מן המדפים שעליהם נחו כעדות לזוגיות המתהווה שלנו, נשא אותם בידיו בערמה והלך. ניחא; במקרה הזה לא היה ברור מי עוזב את מי, כי אני הייתי זו שאמרה שזה לא ילך, והוא זה שהלך. הפעם השנייה היתה לא מזמן, אחרי שלא שכבתי איתו בערך חודש, ובסוף הוא אמר באחד הלילות, בעודנו שוכבים במיטה שקנינו מנגר בהזמנה לפי תכנון, שהוא חושב שלא תהיה ברירה, הוא ייאלץ ללכת, ורק עם בוא הבוקר סיכמנו שזה היה רעיון מופרך מיסודו. אחר כך חשבתי שהוא מקיף את עצמו במטרוניתות כבודות שאומרות לו מה לעשות, ושהסיבה שהוא היה אצלה כל כך הרבה זמן היא שהיא עזרה לו, מה שאני לא עושה כמעט לעולם, וזה הזכיר לי סצנות אחרות שעשיתי לו במצבים דומים. היתה לו ידידה אסטרולוגית, שסעדה אותו בתקופה שנפרד מאשתו ואחר כך בכל פעם שהיו לו בעיות איתי היה הולך לדבר איתה, ואמנם לא היה בזה טעם לפגם, אלא שהייתי נתקפת כעס על האופן שבו הוא מתנה את צרותיו בפני נשים אחרות ואחר כך חוזר אלי מחוזק, אביר אצילי ועדין שאני עושה לו בעיות על לא עוול בכפו, ומשהו מעין זה אמרתי לו עכשיו, והוא נבהל, הוא אמר, מה קרה לך, מה את כועסת, ואני אמרתי, שום דבר לא קרה לי, רק שפעם בחודשיים אתה חוזר לי מהפסיכולוגית שלך או מהאסטרולוגית שלך או מהגבירה החדשה בחיינו, הקוראת-בצבעים, ומבשר לי שאתה טוב בשבילי ושאם אני לא מסוגלת להכיר לך תודה אז אתה עוזב, באמת, למה עוד לא עזבת, מזמן לא עזבת, אולי תעזוב קצת ותפסיק לאיים. וזהו, הזעם שלי כבר היה בחוצות הכפר הערבי, אם כי דיברתי בשקט, כראוי לנסיבות. למה שלא תמצא לך איזו מטרונית חכמה ורכה לחיות איתה? וכמו שקורה בדרך כלל במצבים כאלה הוא השתתק בהבעה של מי שהיו לו כוונות טובות שסוכלו, שילם בחופזה לערבי שלא שכח לשאול אם נהנינו, והלכנו לאוטו ונסענו משם בשתיקה.
עכשיו נשארנו שוב לבד, ואווירת נכאים השתררה בבקתתנו. כיוון שכך יצאתי החוצה, אל המרפסת שעליה המתינו שני כיסאות נדנדה, לעשן סיגריה ולשוב לעשתונותי. בן זוגי השתהה בפנים, בוחן מן הסתם את האפשרויות שיכול להציע לו המטבח הקטן, אחרי שהביא עמו במזוודה ענקית את כל תכולת המטבח הביתי. בין שאר יתרונותיו ניחן האציל הנדיב בנכונות לערוך ניסויי בישול. אשת חיקו הקודמת היתה בשלנית בת בשלנית, וכך במהלך שנות חייו טרם היכרותנו לא זכה להכיר את הצד הפעיל של המטבח. לאחר שהכיר אותי וטעם מפרי יצירותי הקולינריות המפוקפקות, הבין שכאן לא תהיה נחת לחכו, שינס מותניו ומפעם לפעם ניסה כוחו בבישול. מרגע שנכנס הוא למטבח, יצאתי אני ממנו ללא היסוס, וככה אירע שמפעם לפעם היה מתבשל בבית משהו, לפעמים טעים ולפעמים מוזר ממש. היה לו עניין גדול עם אוכל, שמבחינתי התקשר לנושא המטרוניתות; פעם הלכתי איתו למסעדה ביתית בכרם התימנים, מהסוג שאיזו אישה בת חמישים-שישים מנהלת, ומהרגע שהתיישבנו שם האישה הזאת לא משה מעמנו, בעיקר מעמו. היא שירתה אותו בהתלהבות מסורה, ניגשת לבדוק אם זה טעים לו ואם הוא רוצה עוד משהו, תופסת בחושים שלה שיש לה כאן קליינט ממש, אבל לא רק זה, נרקם שם ביניהם איזה דיאלוג לא-מילולי שהיה לו קשר ישיר להזנה, המרכיב הקדום הזה ביחסי גבר-אישה, האם הקמאית, חולצת השד המיטיבה וכל זה. הוא ידע לחלץ מנשים את הסוג הזה של אהבה, ולמרבה פליאתי, היו נשים שנענו לחיזור האוראלי הזה כאילו היה חיזור מיני, ואולי באמת היה. היכולת שלו בתחום ההזנה היתה בולטת עד כדי כך שלא היה ברור מה הוא מחפש אצלי, אני שמעולם לא ששתי לעשות שימוש יתר בשדי, אלא להפך, נטיתי להמעיט בערכם בכל הזדמנות, כולל בזמן הקדום ההוא שבאמת היה עלי להיניק. לא כל כך הצלחתי להיניק; שלושה שבועות אחרי הלידה הראשונה ויתרתי על התענוג וחדלתי מן המאמץ, אם גם לא בלי תחושת כישלון. בקיצור, הוא אהב לאכול, ואהב מאוד שאיזו אישה מאכילה אותו, ויכולתי לדמיין אותו כך, שרוי במין אכילה מתמשכת במטבח חמים עם אשתו, שהוא הקפיד לתקן אותי ולקרוא לה "אשתי לשעבר" ואילו אני הייתי מקפידה לקרוא לה "אשתך".
כך או כך, מאז היכרותנו הוא היה עסוק בניסיון להזין את עצמו ואותי, ניסיון שכאמור לעתים עלה יפה ולעתים לא. לפיכך הביא איתו לצימר מזוודת מזון ראויה להתכבד בה. אני כמובן צחקתי עליו בעניין הזה אבל הוא היה מאוד שלם עם עצמו ונחוש, ועכשיו חשב אולי לבשל כפתרון קיומי, כפתרון קיומו, כפתרון למצב הקודר שנקלענו אליו, כאן בצימר המאובזר בכל מה שנדרש לזוג מיומן, בכל מה שיכול להביך קשות ואפילו לשתק כל יחידה זוגית פחות בוטחת, קל וחומר כזו שאני מהווה מחצית ממנה.
הוא הצטרף אלי בחוץ אחרי שהקפה היה מוכן. הוא ישב בכיסא הנדנדה האחר, צפה על סביבותיו וניסה לפתח שיחה על מזג האוויר. הוא צדק; דרך קבע היתה להתנהלות שלנו בעניין הזה: הוא היה משתדל להפיס אט-אט את דעתי בעניינים שבשגרה ואני הייתי מוצאת לבסוף דרך לרדת מהעץ. הוא היה נעים הליכות כמו אציל משכיל ומתורבת היטב גם אם ירד מנכסיו, ואילו אני הייתי חמת מזג, זאת היתה הבעיה המרכזית עם המסגרות שהיא דיברה עליהן, ככה או ככה הייתי תמיד מסתכסכת, ויצא לי שם של בחורה מוכשרת מאוד אבל בלתי נסבלת מבחינת יחסי האנוש שלה. אני נטיתי לראות בזה דווקא סוג של מחמאה; אהבתי את הדרך שבה אנשים משתדלים להחזיק אותי בתוך המסגרת, אבל גם אהבתי את זה שבסוף אני תמיד עוזבת; זה נראה לי כמו אקט של חירות, של חופש מהפחד שמכופף קומתם של אחרים. ככה נהגתי גם בבני הזוג הקודמים שלי: הייתי משגעת אותם והם היו משתדלים, עד שלבסוף היתה סבלנותם פוקעת. הוא, אבל, מצא איזו שיטה: הוא היה מרצה אותי בשיקול דעת ובהתמדה, עד שהייתי מתרככת ושבה מתוך הבדידות שלי הקשה למנוחה זמנית בזרועותיו. הייתי נשארת שם איזה זמן ואחר כך חומקת שוב, בעיתוי משתנה ובלתי ניתן לניבוי, בחזרה אל היכלות השיש הצוננים שבתוכי.
ככה לגמנו מהקפה ושוחחנו על דא ועל הא, ונהיה קר, ואמרתי לו בוא ניכנס, וצחקתי, הגיע הזמן להשלים עם זה שאנחנו כאן, והוא לא אמר דבר ואסף את הספלים ואת המאפרה ונכנס אחרי, ואני התיישבתי על אחת הכורסאות העלובות וגלגלתי סיגריה, והצטערתי על חסרונם של תנור פחמים חם וחזק וספה ראויה לשמה שאפשר להשתרע עליה ולחשוב, והוא מעט-מעט מצא את דרכו אל הגומחה שבה היו ממוקמות הכורסאות, וישב, ולא הביט בעיני, היה לו קשה, ראיתי היטב, וגם לי היה קשה, ותהיתי אילו מילים יכולות לתאר את הקושי הזה, מה בדיוק שמו של הכאב הנכאב עכשיו, מה הוא אומר, ולא באו מילים אלא רק תחושה גופנית של כאב כללי שבסיסו באמצע הגוף, מעט מתחת לטבור, או שמא אני רק מדמה.
ומִשֶאך התמקם ואפילו עוד לא התרווח, אמרתי לו בקור רוח, ובכן, מבחינתי אתה יכול ללכת. הייתי ערה לרושם שדברי עשויים לחולל, ואכן, הוא נשא אלי עיניים ואמר, מבוהל במקצת: למה את מתכוונת? וכפי שהוא עושה בדרך כלל צמצם את עיניו בזמן שאמר מה שאמר. אני אמרתי שכהרגלי אני מתכוונת בדיוק נמרץ למה שאני אומרת, ואין לי צורך להוסיף או לגרוע דבר ממה שאמרתי. הוא אמר לי, אני לא התכוונתי להגיד שאני שוקל לעזוב אותך. אני אמרתי, לרגע לא חשבתי. גם אתה אמרת בדיוק נמרץ את מה שהתכוונת להגיד: שהאפשרות לעזוב אותי עומדת לנגד עיניך ושאתה מבכר לא לעשות זאת. הוא אמר, אפילו זה לא נכון. הוא אמר, אני יכול להסביר לך למה התכוונתי. אני התכוונתי לעורר אותך אלי ולהגיד לך שאני לא יכול יותר ככה, ואני אמרתי, אם אתה לא יכול יותר תגיד אני לא יכול יותר, אבל אתה בחרת להגיד "היא אמרה לי שאני יכול לעזוב", ולא "אני לא יכול יותר". ועכשיו תיאלץ להיווכח כיצד אני מגיבה להכרזה שאתה יכול לעזוב. הנה אני מכריזה: מבחינתי זה בסדר גמור אם תעזוב, ולכן שא רגליך ויפה שעה אחת קודם.
הוא שתק רגע ואז אמר, אני לא רוצה. ושוב אמר, אני לא רוצה. ואני משהו אצלי לא השתכנע ואמרתי לו, יפה מאוד. אז למה אמרת את זה? הוא ענה, תעזבי את זה. אני לא רוצה לעזוב אותך. את יודעת שאת יקרה לי. אני פשוט לפעמים לא מוצא דרך למחות על המרחק שאת מבססת, על תקופות הזמן שאת מתבצרת ואני מאבד גישה. זה הכול. אני המשכתי לכעוס. הוא טמן את ראשו בין ידיו ונראה היה שאני עומדת לאבד אותו לטובת כמה רגעים טובים של הסתגרות חפוית ראש, ולא היה לי כוח להגיד עוד משהו כדי שזה לא יקרה, אז לא אמרתי. כיוון שהזמן הלך ונמשך והאור בחוץ הלך ודעך, הודעתי לו שאני עומדת לצאת לטיול, והוא שאל אם הוא יכול להצטרף ואני כמובן אמרתי שלא, ונעלתי את הנעליים שהבאתי כדי ללכת בבוץ ולבשתי את המעיל החם שלקחתי כדי להסתובב בקור, ואמרתי לו, אל תדאג, אני לא יוצאת להרבה זמן, ככה שעה-שעה וחצי, לא יותר מזה.
כשלעצמי יצאתי את הבקתה וחיפשתי כיוון. בתחילה חשבתי לטפס למעלה, אל מה שנראה כמו הרים מסולעים. בזלת והכול. עברתי בין הבקתות שבמתחם ואז הגעתי לבקתה צדדית שמאחוריה הייתי צריכה להתחיל בטיפוס, ושני כלבים שרבצו בפתחה נבחו עלי בכוונה רבה, אבל התרשמתי שאינם מתכוונים להרע אלא רק לאבחן עם מי יש להם עסק. לפיכך התכוונתי אליהם בחזרה בכוונות שלום והם אמנם קמו ממרבצם, אבל רק כדי ללוות אותי ולא כדי לתקוף. טיפסתי מעל הבקתות אל השדה הטרשי כחול-הסלעים, והיה רגע שככה זה נראה, סלעים כחולים ורקיע אפור כהה, ומרחוק בצפון כיפות מעוגלות ירוקות, וככה באחת סרה מעלי הקדרות, ושום דבר לא נראה רע באמת.
הכלבים דשדשו אחרי ואז מיהרו לפני והיה צפוף על השביל הצר, וכשרצינו לעלות בהר התברר שכל האזור מוקף גדרות תיל שמרחוק לא הבחנתי בהן, מהודקות היטב. הרווחים בין תיל לתיל היו צרים מכדי שאוכל לעבור ביניהם, אם כי נראה היה שהכלבים יכולים לזה בנקל. כך או כך הם לא עשו את זה אלא המתינו לראות מה אני מתכננת, ולכן אמרתי להם שכולנו ניאלץ לרדת וללכת בכיוון אחר בגלל הגדרות. סבתי על מקומי והם בעקבי, ואם בתחילה נדמה היה לי שהם מהווים מטרד, זמן קצר אחר כך הבנתי שכמו שאני לא מהווה אויב עבורם כך הם אינם מטרד עבורי, וכשהוספתי ללכת הלכו בעקבותי, והבנתי שאת הטיול הזה אני עושה לא לבדי כפי שסברתי בתחילה, אלא בלוויית שני כלבים, האחד לבן מגזע מעורב, כלב זכר חזק ונמרץ, והאחת בוקסרית די מבוגרת, הרבה פחות תזזיתית משחת, הבוקסר הגור שמסרנו למשפחה רוסית לפני שעברנו דירה, יותר סולידית, אבל כדרכם של בוקסרים יישוב הדעת שלה לא היה בו כדי להפוך אותה ליצור אדיש ואטי, אלא ליצור זריז וחכם במידה שלא ידעתי שיכולה להתקיים בין חיות שאינן ממין אדם. גם לא ממין אדם, למען האמת. היא שמרה על קרבה יתרה אלי לכל אורך המסע, בעוד הכלב הלבן רץ פעם לפנינו ופעם מאחורינו, מתרוצץ בסביבה כדרכו של זכר מצוי, אבל לא תקשורתי כמוה, ממש לא כמוה, אם כי ברגעים שלא היה ברור לאן מועדות פני גם הוא עצר והמתין בסבלנות למוצא רגלַי. ירדתי בשביל הבוצי שהוביל ממתחם הבקתות החוצה, אל המושב והלאה ממנו, והסתכלתי בשמים ובגבעות הרדודות שביניהן שכן המושב, ואלה מתמידים והולכים לצדי, והגעתי לכביש הראשי לכיוון מזרח, שמכוניות, בעיקר טנדרים, נוסעות בו מפעם לפעם, הבוקסרית ירדה מן הכביש אל השוליים לצדי, שקולה מאוד, זהירה ושקטה, והלבן רץ קדימה ולא שעה לאזהרות, אבל היא לא התפתתה לרוץ איתו אלא נשארה לצדי, וכל כך נגעה ללבי הצייתנות שלה, אם בכלל זאת צייתנות, שהודיתי לה בקול, אם גם מהוסה, ונתפסתי למין אושר שאין להסביר אותו, נבוכה מכך ששני כלבים ובעיקר בוקסרית אחת יש בהם כדי למשות אותי מתוך הקדרות של מי שתחושה כבדה של נטישה אופפת אותה, נטישה ונידוי אפילו, כי לא די בכך שהוא אמר לי מה שאמר אלא גם מה שאמר נאמר על ידי אשת הצבעים, כלומר שניים לפחות עשו יד אחת להדיחני, ואילו רציתי להתמקח היינו מגיעים למספר מרשים בהרבה, כי הבדידות שלי לא מבוססת על שתיים-שלוש נטישות, אלא על סדרה ארוכה מאוד של ניסיונות להיות בתוך משהו ונסיגות מחושבות יותר או פחות, שהותירו אותי לבסוף מבודדת כבתחילה ואף יותר, מבודדת מרֵעים ומרֵעות וממה שהמקוללת ההיא כינתה "מסגרות" שלא יכולתי אלא לבוז להן בקול גדול ואחר כך להתפלא פליאה נעלבת על כך שמקומי לא יכירני שם, אם מרצון ואם מכורח. אבל עכשיו הרגשתי שהשכינה שורה בתוך הכלבים האלה והמה ינחמוני, והלוא כך או כך אין לנו נחמה אלא באלוהים.
אי אפשר לו לאדם שלא יהיה מתפייס כששני כלבים חביבים מלווים אותו בדרכו העצובה, כפי שהתברר לי. או, במילים אחרות, הנה יש לו לכלב טבע בודהא.
כמה מביך לדבר על טיול בחברת שני כלבים כעל חוויה רוחנית. כמה ניו-אייג'י מצדי, אני, שמכחישה בכל מאודי את השתייכותי לסביבה הזאת, לתרבות הפשטנית והחשקנית הזאת. אני, שהבאתי איתי לצימר ארבעה ספרים מחקריים ושלושה ספרי קריאה, שניים מתוכם של וירג'יניה וולף, הולכת לי אל מחוץ למתחם הצימרים מלווה בשני כלבים, נרגשת עד דמעות מנדיבותו של היקום המעתיר עלי חמלה. הם היו חמלה, הכלבים האלה, ואני הייתי הסבל בהתגלמותו, אבל לזכותי ייאמר שלא עבר זמן רב ונחלצתי כפקק שעם מתוך פיית הייאוש שאיימה לבלוע אותי, ובסופו של דבר נמצאתי מהלכת בבוץ טובעני, לחלוטין לא מוטרדת, מורה לכלבים להיכן ללכת מצד אחד, ומצד אחר מתבוננת בהם להיכן הם הולכים, והם מדריכים אותי היכן יש פרצות בגדרות והיכן הקרקע מוצקה יותר, וכך בבטחה אנו מתנהלים לעבר הגבעות הירוקות. גשם דק ירד לשביעות רצוני והכלבים, כמוני, מצאו שאין בו כדי להשבית את שמחת המסע הרוחני שלנו. בקצה השדה, על גבול הגבעות הירוקות, מצאתי סלע והתיישבתי לנוח. הכלב הלבן הביט כה וכה ואז פנה לתור את הסביבה, והבוקסרית, הו, הבוקסרית המופלאה התיישבה למרגלותי בשלווה שלא מוכרת לי מניסיון אישי. אמרתי לה משהו על זה וליטפתי אותה, והיא הגיבה ברחרוח חמים של פני, וככה, מעלינו גבעות ירוקות, מתחתינו שדות חומים, ומעלה-מעלה מולנו מתחם צימרים מלא בריכות ג'קוזי מפוארות וזוגות טובלים בהן עירומים ואף שוחקים, וירבו מעשי האהבה של אלה אשר אם טרם באו היום הרי בוודאי יבואו מחר, וככה צריך להיות, ואין עם זה שום בעיה.
ובעוד הערב יורד על היישוב הצפוני מוקף הגבעות, ישבנו הבוקסרית ואני על סלע רטוב והזכר הלבן שוטט סביבנו כשומר. זאת היתה הזדמנות לבסס את היחסים המתהווים, ולכן אחזתי בראשה וקירבתי אותה אלי והיא התקרבה ברצון וליקקה את פני. צחקתי בקול ועצבותי שבה אלי והתערבה בנחת רוח והחיה הלחה התכנסה בין ברכי וככה ישבנו לנו וצפינו, לגמרי מוגנות, ביקום המתכנס בתוך החשכה. הרחק מימין נשמעו געיות של פרות, אלה הפרות שיהיו במוקדם או במאוחר מובלות לשחיטה בידי אדם. בשמיעה ראשונה, לפני שנתתי דעתי עליהן, הגעיות לא היו מעיקות. אבל במהרה ידעה המחשבה שגעייה זו היא געייה של בעל חיים שיהפוך לפיסות מדממות של בשר כדוגמת זה הממתין לשובי במקרר הקטן של הבקתה; בשר מאיכות טובה. אמרתי לבוקסרית משהו על הפרות המסכנות האלה שחייהן אינן חיים ומותן חתום וגמור, אבל את הידיעה הזאת כמו ידיעות רבות אחרות ידעתי לבדי. לכן נשמעו הגעיות באוזני עגומות ותהיתי האומנם פרה היא יצור מלנכולי או שמא כך היא נשמעת באוזניים אנושיות, והאפשרות הנוספת שעלתה על דעתי ואין לבטלה היא, שהפרות יודעות כך או אחרת את עובדת מותן הממשמש ובא ומכאן עגמומיותן. מובן שאפשר היה להמשיך מכאן ולפתח את שאלת ידיעת המוות, ואולם כוחי לא עמד לי ולא באתי לכאן לחשוב מחשבות מוות אלא למצוא מנוחה תחת כנפי השכינה בחברתם הבלתי צפויה אך המבורכת של שני בעלי החיים שהתיידדו איתי. לכן התכרבלתי היטב בתוך המעיל החם והוספתי לצפות בגבעות שאפלה ירדה עליהן. חשבתי שהוא בוודאי יתחיל בקרוב לדאוג, לאור העובדה שהחושך יורד, וכיוון שלא רציתי להדאיגו אלא מעט, קמתי ממקומי והכלבה התרוממה איתי והכלב קפא על מקומו לראות לאן פני. היא רצה והצטרפה אליו ושניהם נעמדו והמתינו. אני שבתי לצעוד בבוץ כדי לשוב לבקתה והם הלכו מעט לפני, תרים אחר פרצה בגדר, והחילונו עושים את הדרך בחזרה. לא רציתי לחזור, מפני שעוד לא ידעתי מה לעשות בכאב שהתפשט ביני לבינו, ועוד לא גמרתי אומר להתרצות. נותרו לנו שני לילות ושני ימים לבלות ביחד, ולא היה שום טעם בהנצחה של הלך הרוח הנוכחי, אבל מנגד, עוד לא בא הזמן לשנותו. וכי מה נעשה? ניכנס לג'קוזי הזר והמוזר וממנו נקפוץ סמוקים אל המיטה? או שמא נסעד את לבנו בבשר הפרה? הוא יעמוד בחוץ ליד המנגל ואני אחתוך ירקות לסלט? באמת לא ברור. בעודי מהלכת במעלה הכביש המוביל אל המתחם הצטרף אלינו כלב שלישי. הכלב הזה היה גזעי, אבל אני לא יודעת מאיזה גזע, רק שהוא היה מטופח וזריז ועליז, והוא המתין עד שהתקרבנו אליו והכלבים רחרחו אותו בבחינת הלנו אתה או לצרינו וקיבלו אותו לחבורה בניגוד לדעתי. הכלב הלבן השתעשע איתו ואני חשתי מפח נפש מפני שמשהו בחברותא שהיתה קודם נשבר, כאילו גם הכלבים ידעו שרגע הפרידה ממשמש ובא ולפיכך הלכו והתירו את הקשר האמיץ שהתהדק בינינו. ולא עוד אלא שסמוך לבואו של הכלב הצעיר פנתה הבוקסרית אל איזו פרצה בגדר ומצאה לה קיצור דרך ונעלמה מעינינו. על כך הצרתי עוד יותר, כאילו מה זה היה כל זה ולאן את הולכת פתאום. אבל היא הלכה ונעלמה והקסם פג והחשכה השתררה ולבסוף הגעתי אל הבקתה.
הוא ישב בחשכה במרפסת ומיד עם בואי אמר לי, יש קפה חם. מזגתי קפה חם ובאתי וישבתי לידו. הוא כמעט נרדם, אמר לי, ואני אמרתי שגם אני עייפה ואפשר עכשיו ללכת לישון. הוא שאל אם אני רעבה ואמרתי לו שאפשר לחכות עם זה עד אחרי שנישן. כל העצב הזה. מה שכן, הבקתה היתה מחוממת, הוא הדליק מזגן לפני שיצא לשבת בחוץ, כי ידע שיהיה לי קר בשובי. מה נשמע שאלתי אותו, והוא אמר, היתה כאן בוקסרית חמודה שהופיעה פתאום. אה, אמרתי לו בשמחה, זאת הבוקסרית שהלכה איתי לטייל. היא כנראה זיהתה את הריח שלי ובאה לכאן. עוד אנו מדברים והבוקסרית מופיעה שוב, ומיד אחריה הכלב הלבן, שניהם מתנשמים בעליזות, ואני שמחתי ואמרתי להם, אז חזרתם, או-קיי, הקסם לא פג, והם פילסו להם דרך בין כיסאות הנדנדה לבין השולחן, ונאבקו על הזכות להניח ראשיהם על ברכי ואני צחקתי והוא צחק וליטף אותם.
נעשה קר מאוד ונכנסנו פנימה ושוב ישבנו על הכורסאות האלה והג'קוזי בגבינו. הוא היה דרוך לאתר את הלך הרוח שאיתו שבתי מן הטיול שלי. עניין הכלבים הרגיע אותו במקצת אבל לא מספיק. אני לעומת זאת לא הייתי דרוכה לאתר את מצב הרוח שלו, מפני שאיתרתי אותו כבר: הוא חיכה לי, סובלני ושקט. כבר לא כעסתי, רק הייתי עייפה ועצובה והצטערתי עלינו. עליו, שצריך לתעודות יוחסין, ועלי, שכדי לעמוד מולי צריך לנופף בתעודות יוחסין ובחיבתן של מטרוניתות. אבל את הצער הזה שמרתי לי, מפני שהוא גדול יותר מדי, הוא ודומיו. יש רגעים שבהם אני נחלקת לשתיים חלוקה נחרצת, אחת מן האפידרמיס והחוצה ואחת מן השכבה שמתחת לאפידרמיס ופנימה. זאת שבפנים עננה אפורה של עצבות וזאת שבחוץ חתומת פנים וצוננת. לאיזו מהן הוא פנה ואמר, אני חוזר ואומר שלא היה בדברי כדי לאיים; אני אוהב אותך. אני, מכל מקום, לא ששתי להיענות. זה דבר שידוע לו. לכן בו ברגע יישב את החשבון שלו בדבר המועד המשוער של ההתפייסות ונרגע, כי ידע שזה ייקח עוד זמן מה. היה ברור שהג'קוזי ייוותר מיותם הערב. ג'קוזי תובע אפילו יותר מהתפייסות רגילה; הוא תובע התפייסות לוהטת, ולא העצב הזה, שיש בו אמנם מתיקות, והשלמה, ואפילו תקווה, אבל אין בו להט, להפך, לא להט אלא מתינות, למה אפשר לצפות ממי שלפני ארבעים ושלוש שנים פחות שבוע, בראשית הידיעה שלה את העולם, קפאה מקור; המתינות היחסית של עכשיו היא תוצאה של ארבעים ושלוש שנים של עבודה כדי להתחמם. אבל הוא המשיך בשלו, אני אוהב אותך וכל זה. לפעמים עלה בידו להגיד את זה בצורה באמת משכנעת.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2021 19:04 |
|
| |
| siti כתבה: |  |
אסתר פלד הקוראת בצבעים
מתוך לאורה הצח של המציאות יום אחד אחרי יום ההולדת הארבעים ושלושה שלי נסענו לצימר בגליל. לרעיון לא היה שום קשר לג'קוזי; גם לא להתענגויות חושיות אחרות, אלא יותר לצורך לנשום אוויר הרים צלול, לא כיין אלא כמים, הייתי אומרת. הרי הגליל בחורף; המקום הקר ביותר בארץ בעונה הקרה ביותר; פברואר, חודש הולדתי. ההגדה המשפחתית מספרת ששבוע אחרי הולדתי קפאתי מקור. אני מנציחה את זה בטקס קבוע, שנה אחר שנה: קופאת מקור באזור הזמן של יום ההולדת שלי, מאז ועד עכשיו, ארבעים ושלוש שנים. יום רביעי, שבו חל יום ההולדת, עבר בפגישות עבודה. העברתי את כל הפגישות ליום רביעי, וביום חמישי נסענו שנינו לצפון, לצימר בהרי הגליל. בדרך עצרנו לפגישה אצל אחת שקוראת בצבעים. הוא שמע המלצות עליה ואני אמרתי, מה, פעם אחת, ליום ההולדת, וכל זה, והלכנו. עכשיו גם הוא הצטרף לחגיגה, בבחינת אם כבר, וקבענו תור לשנינו, אני לחוד והוא לחוד כמובן, וזה היה הדבר הראשון שהיינו אמורים לעשות בחופשה. ואחר כך: שלושה ימים בצימר בגליל, עם ג'קוזי.
הוא נהג ונסענו בדרכים שלא הכרתי; הגענו ליישובי הגליל כאילו מאחורה, דרך יוקנעם, והנוף היה נפלא כמו גליל בחורף, צלול וחד, השמים היו אפורים, וכל הדרך הוא אמר לי, תראי, יש מזג אוויר כמו שאת אוהבת, כאילו לשמח אותך, וזה באמת שימח אותי. מאוד עניין אותי מה היא תגיד, אשת הצבעים, כי עמדו כמה שאלות רציניות על הפרק, כמו למשל איך הולכת להיראות השנה הבאה, איפה צריך לגור, להישאר איפה שאנחנו או לזוז, אולי אפילו לחו"ל. מצאנו את המקום בדיוק בעשר וחצי בבוקר, במועד שקבענו איתה. אישה מבוגרת, מעיל חם ונעליים שאפשר ללכת בהן בבוץ, אבל תסרוקת מוקפדת, תערובת כזאת של הקפדה וכפריות. מעניין, אמרתי לעצמי כשראיתי אותה. היא הכניסה אותנו למבנה שבתוכו נמצא חדר הקבלה שלה, והיה שם ריח נפלא, של איזה ענף שנשרף ושמתאים לו להישרף, הוא העלה ריח קטורת, והיתה שם גם מסלעה עם מים זורמים, והצירוף הזה של הריח והמים הדגיש עוד יותר את האווירה של המקום, מסתורין ושקט, היכל של שלווה צלולה, צונן אך מסביר פנים וכל זה.
טוב, היא, מרוחקת-אך-נעימה, מזמינה אותנו לחדר ואנחנו מתיישבים ליד שולחן שעליו מונחים בתושבותיהם כארבעים בקבוקוני זכוכית נמוכים ושמנים בעלי פייה צרה, שקופים כולם, ובתוכם נוזלים שהסמיכות שלהם מזכירה סמיכות של לכה, מרקם שומני בצבעים שונים, מיעוטם מכיל צבע אחד, מרביתם שני צבעים. הצבעים היו חלקם חזקים, כמו ארגמן וכחול כהה או גרוע מזה, כתום עז, וחלקם נוזלים שקופים או כמעט שקופים, חיווריינים אפשר לומר, מין תכלת מרומזת או ורדרד מרומז או שניהם יחד באותו בקבוק, והיא מסבירה שהם מופקים מתמציות צמחים טבעיות וכל זה. העניין של הילה כבר קיבל תיקוף מדעי, היא אומרת, כל אדם יש לו הילה וההילה מספרת עליו ודרך זה היא יכולה לראות מי אנחנו ובעיקר איפה אנחנו במהלך החיים שלנו, והיא גם מרמזת לאיזה קשר עם החיים הקודמים. אנחנו מקשיבים בשתיקה, גם אני וגם הוא, ואחרי עשר דקות של הסבר הוא יוצא ואני מקבלת את המקום, אחרי הכול מדובר ביום ההולדת שלי, ומתבקשת להוציא ארבעה בקבוקים שיספרו עלי ועל מהלך החיים שלי. אני התכוננתי לרגע הזה. מובן שדמיינתי את הבקבוקים אחרת לגמרי ממה שהיו באמת, אבל לא התפלאתי שהדמיון שלי לא דמה למציאות כי זה קרה לי כבר הרבה פעמים; למעשה, ברוב הפעמים שהיה לי העוז לדמיין משהו, אחר כך התברר שהוא לא היה קשור למציאות. טוב, לא לוקח לי הרבה זמן לבחור בקבוקים, כמו שלא לוקח לי הרבה זמן לבחור בגדים בחנות בגדים, איכשהו אני מאבדת את הסבלנות ולפעמים באמת הבגד הראשון כבר נראה עלי מספיק טוב לטעמי, לא כי אני יפה או משהו והכול מתאים לי, אלא אולי כי אני יודעת מה אני רוצה, אם כי גם זאת מחשבה יומרנית. פה התבוננתי בבקבוקים, שמראש אכזבו אותי בשל אי הדמיון שלהם לדמיון שלי, והתלבטתי קצרות בין הרע לבין הרע במיעוטו. הרע במיעוטו היה הבקבוקים שהכילו נוזלים שקופים: הם לפחות לא הרעישו ולכן לא היוו מטרד מנטלי. לפני שבחרתי את אלה שעושים לי טוב בחרתי לבקשתה את זה שעושה לי הכי רע; ההוראות שלה היו לבחור ארבעה טובים ואחד שעושה רע. זה שעשה לי רע היה חציו כתום צעקני, ממש זועק, וחציו חום-שחור, ושניהם יחד היו הייאוש בהתגלמותו, אז הוצאתי אותו מהתושבת שלו עוד לפני שידעתי מה אני בוחרת כצבעים טובים. אחר כך שלפתי בזה אחר זה פחות או יותר את כל הבקבוקים השקופים שהיו שם והפטרתי בהתנצלות שגם אלה בקושי טובים בעיני, אבל איך שלא יהיה הם הכי פחות גרועים.
היא הסתכלה רגע קצר בבקבוקים האלה ואמרה בשקט משהו כמו, אלה בקבוקים של מאסטר רוחני. מה זאת אומרת, תמהתי, והיא אמרה, פשוט, אלה בקבוקים של מאסטרים; מאסטרים מוציאים כאלה בקבוקים, ואז הטיחה כמה משפטים בבת אחת, שאני לא זוכרת את כולם, אבל היה בהם משהו על האינטליגנציה שלי ועל הרוחניות ועל זה שאני כבר לא פה אלא במקום רוחני מאוד, ושום דבר אחר לא ממש מעניין אותי, והיתה לי הקלה עצומה שהיא מתארת את זה ככה, כי אני איזה זמן הרגשתי ששום דבר לא ממש מעניין אותי חוץ מהמדיטציות שלי, וכבר חששתי שזו תופעה בעייתית, כאילו אין לי שום חשק לכל מיני צורות מקובלות של חיים, בעיקר לכל מה שקשור בתשוקה, החל במין וכלה בחיי חברה, שום דבר, רק האוכל עוד הציק לי. כן, היא אומרת, מבחינתה ברור שאני בדרך רוחנית וכל זה, וככה היא מדברת זמן מה ואני מקשיבה ומרשה לעצמי להתרגש קצת, העיניים שלי מתמלאות דמעות של התרגשות ואני אומרת לה, את מבינה, תראי, אני יודעת את זה, תראי איך זה מרגש אותי, והיא לא ממש מתייחסת לזה ואז היא אומרת לי, אבל באת לכאן כדי ללמוד עוד שני דברים, יש לך שיעור לעשות, ואני חושבת לי, אל תתחילי איתי עכשיו עם שיעורים, אני כבר גמרתי תיכון ומהצבא יצאתי לפני הזמן בין כה וכה, ואחר כך עפתי מעוד כמה מקומות כי רצו לתת לי שיעורים, ואני ממלמלת לה משהו על זה שאולי היא יכולה לדבר קצת אחרת, לא על שיעורים, כל העניין הזה עם שיעורים נראה לי תמיד כמו מיסטיקה בגרוש, אבל היא אמרה בתקיפות, אין מה לעשות, יש לך שני שיעורים שבאת לכאן ללמוד אותם. הראשון קשור במסגרות; אין לך יכולת להיות במסגרות וזה מחבל בחיים שלך, והאחר הוא המסגרת הספציפית של זוגיות, ועניתי לה בתימהון אמיתי, מה, יש בעיות בזוגיות? מפני שמכל המסגרות דווקא הזוגיות היתה אחת מאלה שפחות הציקו לי, לפחות יחסית לקשרים אחרים היא היתה ממש בסדר, לא מעיקה, עד כדי כך לא מעיקה שבניגוד להרגלי הקודמים אפילו לא חשבתי על פרידה. אנחנו היינו יחד כבר עשר שנים. אחרי מספר כזה של שנים בקשרים קודמים כבר הייתי נעשית מרה וכועסת, ואיתו זה היה ממש נסבל, והיא באה ואומרת לי שלא. ניסיתי להתנגד ואמרתי לה, אני דווקא חשבתי שבינינו הכול בסדר, והיא סירבה לקבל את ההסתייגות שלי, הנידה בראשה ממש בנחרצות ואמרה לא, גם בזה יש לך שיעור לעשות. אמרתי לה, אין לי כוח, תאמיני לי, והיא אומרת לי, אין לך ברירה; אם לא תעשי את זה עכשיו תצטרכי לבוא עוד פעם כדי לעשות את זה. מה את אומרת, אמרתי, בעיקר מתוך השתאות להחלטיות האטומה שלה. כן, היא אומרת לי, זה מה שאת צריכה לעשות כאן; יש לך קושי בולט עם מסגרות ואת צריכה לתקן את זה. מה את אומרת, אמרתי שוב, ממש לתקן? ניסיתי להצחיק אותה, אבל זה לא הצחיק אותה בכלל, היא הנהנה ברצינות גמורה ואני ניסיתי לנצל את ההזדמנות ולהשתחל לתוך התיל הדוקרני של הנחישות שלה, ואמרתי לה בערמומיות חיננית, או-קיי, מנזר זה חתיכת מסגרת גם כן, לא? לא, היא אומרת לי, את מחפשת דרכים להתחמק. מוטב לך שתעשי את זה ולא תתחמקי, כי כמו שאמרתי לך כבר, אם לא תעשי את זה עכשיו תצטרכי לחזור שוב ולעשות את זה. או-קיי, אמרתי לה, וכבר נהיתה אווירה של שוק קצת, אין לי כוח עכשיו, אז זה יצטרך לחכות. היא אמרה, בסדר, אם את צריכה איזה זמן לנוח לפני שאת עושה את זה, זה בסדר, אבל אחר כך תחזרי ותעשי את זה. אם את רוצה לצאת למנזר לכמה זמן זה בסדר, אבל זה מחכה לך. עכשיו כבר ממש התעצבנתי, אבל לא רק אני אלא גם היא נכנסה למצב רוח קרבי, והיא אמרה לי, אתם המאסטרים, מה קורה לכם, יש לכם כל היכולת הזאת ואתם מתעסקים בלריב עם העולם. אל תעשי את זה, אל תתנהגי ככה אל בן הזוג שלך. היא נכנסה לזה קצת, זאת אומרת, חזרה על זה בכמה גרסאות שונות, ואני תהיתי מה עובר עליה, אבל לא היה אפשר להפסיק אותה. עדיין הייתי מרוגשת במקצת מן הגילוי שאני מאסטר רוחני, כך שלא התערבתי בצורה יותר כוחנית כדי להפסיק אותה, ואחרי זה השיחה הסתיימה והלכתי לחפש את בן זוגי שעכשיו היה התור שלו.
הוא טייל לו, באמת היה מאוד יפה שם וקר, וכדרכו שאל אותי מיד איך היה ואמרתי לו, תיכנס, תיכנס, נדבר אחר כך, והוא נכנס. הלכתי לאוטו שעמד בחניון של היישוב והסתכלתי בשעון כי ידעתי שאני צריכה לחכות לו בערך שלושת רבעי שעה, וחשבתי שזה זמן טוב לשבת מדיטציה על איזה סלע או ללכת לטייל או שניהם. אבל לפני כל אלה תקף אותי רעב וכיוון שבאוטו היה מאופסן כל המטבח שלנו, בצעתי את הלחם שקניתי בבוקר לפני שנסענו וחתכתי גבינה צהובה ואכלתי ברעבתנות. אחר כך פסעתי לי בשבילי המקום והסתכלתי בבתים, וחשבתי שאולי אנחנו צריכים לגור פה איזה זמן, אולי הפתרון לכל צרותי הוא להסתגר בבית קטן בהרי הגליל ולא לשמוע ולא לראות, רק לכתוב ולכתוב, לבד לבד, רק איתו. דמיינתי איך אני קמה בבוקר ומטפלת בגינה ואחר כך כותבת, ושולחן הכתיבה שלי, שהיה מאז ומעולם המקום היחיד שאליו הרגשתי שייכות שאין בה כאב, ניצב מול חלון גדול שמשקיף אל הנוף האינסופי הזה, ההרים הכבדים, הדוממים, ששמים כחולים-אפורים נשענים עליהם בלי להעיק, ומסביב שקט שבתוכו נשמעים מדי פעם נביחה של כלב (אחד מהשניים שיש לי בביתי הגלילי) וציוץ של ציפור, ופח מקרקש, אבל אלה צלילים לא מזיקים, לא מאיימים, כמעט משוללי תובענות. הסתובבתי שם ושקלתי את זה ברצינות, וחשבתי שאני יכולה לעשות את זה, להתנתק מטבורה של ארץ ולקבוע משכני בשוליים השקטים ללא מורא. בייחוד כשהוא בסביבה, הוא ששומר עלי, שלקח על עצמו באומץ את התפקיד האחראי הזה לשמור עלי, אף על פי שלא קל לשמור עלי, כי כמו שהיא אמרה אני מציקה לו מאוד לפעמים, וחשבתי, אפילו גמרתי אומר, שלאור העובדה שאני מאסטר רוחני, אני יכולה אולי להרשות לעצמי להיות יותר בנאדם, זאת אומרת, להיות יותר מתחשבת, חשבתי על זה, וזה מילא אותי באווירה חגיגית, המערבת התרגשות עם כובד ראש, מן הסוג השורה על אדם כאשר הוא מחליט החלטה מכובדת, ואז, טעונה בחגיגיות זו, שבתי ועליתי בשבילי היישוב אל האוטו הגדול היפה והבטתי שוב בשעון. חלפה רק רבע שעה ולכן הלכתי לשבת על סלע ולעשות מדיטציה. אחרי רבע שעה קמתי; חששתי שכאשר יֵצא לא יראה אותי ולא יֵדע לאן הלכתי ולכן שבתי אל האוטו להמתין לשובו. למעשה עברו קרוב לארבעים וחמש דקות מאז נכנס אליה, כך שהוא היה אמור לשוב בכל רגע, אז נשארתי באוטו, הדלקתי את המנוע כדי להתחמם, הוצאתי מהתיק ספר אחד מתוך אלה שהבאתי, וקראתי. עברה עוד רבע שעה. למעשה כבר חלפה שעה מאז שהוא נכנס, ואני חשבתי, מה קורה, למה איתי זה לקח לה רק שלושת רבעי שעה להגיד לי מי אני ואיפה נמצאים החיים שלי ובשבילו היא צריכה כל כך הרבה זמן. אולי החיים שלו יותר מסובכים משלי, אולי זה שיש לו ארבע-עשרה שנה יותר משלי על פני האדמה הזאת, אולי זה שאני מאסטר ולכן לא צריך לדבר הרבה כדי להבין מה קורה, ואולי לא בזה העניין, אלא שהיא מחבבת אותו ורוצה לתת לו יותר ממה שנתנה לי, אני שהרגזתי אותה בגלל המזג הרע שלי, המזג הלא מתחשב שעשה לי הרבה בעיות במסגרות שונות כפי שהיא עצמה ציינה בדיוק מפתיע. השתדלתי לא לחשוב על זה ככה וחזרתי לקרוא בספר, אבל עברו עוד עשר דקות והוא עדיין לא שב. לפיכך דמיינתי אותם יושבים ומדברים, שני אנשים בוגרים ונעימי סבר ששיבה זרקה בשערם, נהנים בתמימות זה מאהדתה של זו ומוסיפים להתחבר בשמחה חרישית של שניים שמצאו שפה, ונזכרתי בעוד כמה נשים שהוא מסתדר איתן לא רע, האסטרולוגית שלו והפסיכולוגית שלו, וחשבתי, עכשיו יש שלוש כאלה, ושוב תפסתי את עצמי וציוויתי עלי להתעשת, ושבתי אל הספר, אבל הספר היה משעמם אף שעסק בנושא מעניין, הכת היפנית הבודהיסטית ההיא, שחבריה יזמו מתקפת טרור על הרכבת התחתית, והשעון של האוטו הוסיף ומנה את הדקות, ואחרי שעה ורבע הוא הגיע, נמרץ ומחויך, ושאל, כמה זמן עבר? ואמרתי לו, שעה ורבע, והוא אמר, מה את אומרת, לא היה לי מושג של זמן, הרגשתי רק שזה די הרבה זמן, למה היא החזיקה אותי שם, ואחר כך שאל, כמה זמן את היית שם? ואני אמרתי, שלושת רבעי שעה, והוא אמר שוב, מה את אומרת, ואני הבחנתי בבת צליל של שביעות רצון, אבל לא אמרתי דבר, הוקל לי מאוד שהוא חזר, והוא נכנס לאוטו למושב הנהג, ותוך כדי כך הוסיף לפטפט. היא דיברה איתך על הילדים? הוא שאל, אמרתי שמעט מאוד, והוא אמר, איתי היא דיברה על כל ילד וילד, וזה היה מעניין ביותר. את רוצה שאספר לך? בטח, עניתי, והוא אמר, טוב, אז היא אמרה לי להוציא ארבעה בקבוקים, ואחר כך הוציאה עוד ארבעה מקבילים, ואמרה לי שאני מורה של הלב. מורה של הלב; מה תגידי על זה? שיש לי ידע מגלגולים קודמים, ואל תשאלי, היא אמרה מה שציונה אומרת, שהייתי פעם מנהיג רוחני באירופה, משהו בין צרפת לבולגריה, שהייתי איש אציל ועשיר שוויתר על נכסיו ונעשה מורה רוחני, מה תגידי על זה? הוא היה זחוח מאוד, אבל ניסה להסוות את זה וכאילו גיחך על חבורת המתנבאות-לאחור שמספרות לו מאין בא. גם איתך היא דיברה על גלגולים קודמים? לא, אמרתי לו. מה את אומרת?! נרעש, למה רק איתי מדברים על זה? אני מאסטר, אמרתי, איתי לא צריך לדבר על דברים כאלה. מה את? הוא שאל. לי היא אמרה שאני מאסטר רוחני, שלקחתי בקבוקים של מאסטר, אמרתי לו ביובש. אז ככה, הוא אומר לי, אני אציל שהפך למורה רוחני ואת מאסטר? איזה סופרלטיבים! כל אחד שבא לכאן הוא איזה מאסטר, והרגשתי איך הוא מתאכזב מזה שאני קיבלתי תואר גבוה יותר משלו, רגע-רגע, אז תספרי לי מה היא אמרה לך. אמרתי לו, לא הרבה יותר מזה; שאני מאסטר, שיש לי רמה גבוהה של אינטליגנציה, אינטלקטואלית ורוחנית, והיא עלתה על זה שאני עוסקת בתחומים אקדמיים, ואמרה שזה מצוין, שזה מתאים לי וזה מה שאני צריכה לעשות, ושיש לי בעיה קשה עם מסגרות. מה את אומרת, הוא אמר, והיא לא אמרה לך כלום על העבר? לא, אמרתי לו. איך זה שלי היא אמרה על זה? והיא דיברה איתך על ההורים שלך? לא, אמרתי, וכבר הרגשתי איך הכעס מחלחל בקרבי, סמיך וכהה, והוא אמר, אני רעב, בואי נשב באיזה מקום, מה את אומרת? וסיכמנו לחפש מסעדה. היינו בכפר ערבי בגליל והיו מסעדות על אם הדרך ומצאנו לנו אחת, המאסטר הרוחני והמורה של הלב החנו את המאזדה ליד מסעדה של שווארמה, הוא אמר שזה בדיוק הזמן לשווארמה. אני הלכתי לשירותים והוא הזמין, כהרגלו, שלוש מנות מעבר לנדרש, הרגל של עשירים שנשאר לו מהגלגול הקודם, וישבנו בחוץ והסתכלנו בילדים הערבים השבים מבית הספר בחולצות תכולות ואכלנו. אני לא הייתי באמת רעבה בגלל הלחם והגבינה שאכלתי כשחיכיתי לו, אבל כמובן אכלתי, והוא סיפר מה היא אמרה על כל אחד ואחד מילדיו (היו לו הרבה), למי הוא צריך לדאוג ולמי לא וכל זה. הקשבתי לזה, מרסנת את הכעס שלי משום שידעתי עד כמה חשובים לו הילדים שלו ועד כמה הוא דואג להם, ואחר כך הוא שאל, היא דיברה איתך על הזוגיות שלנו? ואמרתי לו שכן, היא דיברה. מה היא אמרה? שאל. היא אמרה שיש לי שני שיעורים, אחד קשור למסגרות באופן כללי ואחד קשור לזוגיות. מה בזוגיות? הוא שאל, ואני, בעודי מנסה להקנות לדברי אווירה של שוויון נפש משועשע, אמרתי לו, היא אמרה שהיא לא מבינה איך אנחנו המאסטרים מרשים לעצמנו להיות כאלה חסרי דרך ארץ, למרות ההשכלה הרוחנית שלנו, ושאני חייבת להפסיק להתנהג אליך כמו שאני מתנהגת. מה את אומרת?! הוא נפעם, בעודו אוכל. כן, אמרתי לו, היא אמרה שאני נוהגת בך בצורה לא הוגנת ושאתה טוב בשבילי, ולכן אני צריכה לשלוט בעצמי ולנהוג בך בכבוד. נזהרתי לא להתעניין במה שהיא אמרה לו בהקשר הזה, כי כבר כעסתי יותר מדי, אבל הסתרתי את זה יפה והוא אמר, גם איתי היא דיברה על זה. היא אמרה לי שאני צריך לשים לך גבולות. כאן כבר ממש התקשיתי לשלוט בזעמי; ההיא יש לה מנדט מבקבוקים להתעסק עם החיים שלי ולתת לבן הזוג שלי הוראות איך לטפל בי. הרגשתי מרומה. איתי היא יושבת דקה וחצי ואיתו שעתיים, לי היא אומרת שאני מאסטר ולו היא אומרת תשים גבולות. מה זה הדבר הזה? אבל הוא לא שם לב למה שקורה לי, וגם לא רציתי שיבחין בזה, הקפדתי להיראות קשובה ומרוחקת במקצת והנחתי לו לדבר. הייתי במצב רוח חשדני, בגלל כל מה שהתרחש עד עכשיו, וכמו שקורה לי במצבים כאלה הסוויתי את מה שאני מרגישה ואספתי מידע. או-קיי, אמרתי, מה זאת אומרת לשים גבולות? לא להניח לך להתנהג אלי בצורה לא מכבדת, לא לאפשר לך לפגוע בי. והיא אמרה עוד משהו, שאני לא יודע אם אני צריך להגיד לך, ואני גם לא חושב להתייחס לזה, כי אני לא בנוי ככה; היא אמרה לי שאם את מגזימה, אז אני יכול פשוט לקום וללכת. אני יכול לעזוב אותך, זה מה שהיא אמרה. אני לא חושב על זה כמובן, אני לא עושה דברים כאלה, וכאן הוא נעשה מהורהר, והוסיף בקול שקט כאילו בינו לבינו, אם כי בעצם כבר עשיתי.
או-קיי, חשבתי בשקט, יש איום. מטרונית כבודה, סולידית, נעימה, יעצה לו לשים לי גבולות והנה הוא, מיד אחרי השיחה, מיישם לקחים באופן מיידי לאמור: אם תגזימי, אני רואה עצמי רשאי לקום וללכת. לא שחשבתי שהוא יעשה את זה; חשבתי דברים אחרים. חשבתי קודם כול על שתי הפעמים שבהן כמעט עזב אותי. הפעם הראשונה היתה בשנה הראשונה של הקשר שלנו, כשאמרתי לו שאני חושבת שזה לא ילך. ישבנו על מפתן הדלת של הבית הישן שלי, הסתכלנו בגינה ודיברנו. אני אמרתי שאני חושבת שזה לא ילך והוא היה נרעש, ואחרי זמן מה קם ואסף את החפצים שלו, ככה, תלש את הספרים שהביא אלי מן המדפים שעליהם נחו כעדות לזוגיות המתהווה שלנו, נשא אותם בידיו בערמה והלך. ניחא; במקרה הזה לא היה ברור מי עוזב את מי, כי אני הייתי זו שאמרה שזה לא ילך, והוא זה שהלך. הפעם השנייה היתה לא מזמן, אחרי שלא שכבתי איתו בערך חודש, ובסוף הוא אמר באחד הלילות, בעודנו שוכבים במיטה שקנינו מנגר בהזמנה לפי תכנון, שהוא חושב שלא תהיה ברירה, הוא ייאלץ ללכת, ורק עם בוא הבוקר סיכמנו שזה היה רעיון מופרך מיסודו. אחר כך חשבתי שהוא מקיף את עצמו במטרוניתות כבודות שאומרות לו מה לעשות, ושהסיבה שהוא היה אצלה כל כך הרבה זמן היא שהיא עזרה לו, מה שאני לא עושה כמעט לעולם, וזה הזכיר לי סצנות אחרות שעשיתי לו במצבים דומים. היתה לו ידידה אסטרולוגית, שסעדה אותו בתקופה שנפרד מאשתו ואחר כך בכל פעם שהיו לו בעיות איתי היה הולך לדבר איתה, ואמנם לא היה בזה טעם לפגם, אלא שהייתי נתקפת כעס על האופן שבו הוא מתנה את צרותיו בפני נשים אחרות ואחר כך חוזר אלי מחוזק, אביר אצילי ועדין שאני עושה לו בעיות על לא עוול בכפו, ומשהו מעין זה אמרתי לו עכשיו, והוא נבהל, הוא אמר, מה קרה לך, מה את כועסת, ואני אמרתי, שום דבר לא קרה לי, רק שפעם בחודשיים אתה חוזר לי מהפסיכולוגית שלך או מהאסטרולוגית שלך או מהגבירה החדשה בחיינו, הקוראת-בצבעים, ומבשר לי שאתה טוב בשבילי ושאם אני לא מסוגלת להכיר לך תודה אז אתה עוזב, באמת, למה עוד לא עזבת, מזמן לא עזבת, אולי תעזוב קצת ותפסיק לאיים. וזהו, הזעם שלי כבר היה בחוצות הכפר הערבי, אם כי דיברתי בשקט, כראוי לנסיבות. למה שלא תמצא לך איזו מטרונית חכמה ורכה לחיות איתה? וכמו שקורה בדרך כלל במצבים כאלה הוא השתתק בהבעה של מי שהיו לו כוונות טובות שסוכלו, שילם בחופזה לערבי שלא שכח לשאול אם נהנינו, והלכנו לאוטו ונסענו משם בשתיקה.
עכשיו נשארנו שוב לבד, ואווירת נכאים השתררה בבקתתנו. כיוון שכך יצאתי החוצה, אל המרפסת שעליה המתינו שני כיסאות נדנדה, לעשן סיגריה ולשוב לעשתונותי. בן זוגי השתהה בפנים, בוחן מן הסתם את האפשרויות שיכול להציע לו המטבח הקטן, אחרי שהביא עמו במזוודה ענקית את כל תכולת המטבח הביתי. בין שאר יתרונותיו ניחן האציל הנדיב בנכונות לערוך ניסויי בישול. אשת חיקו הקודמת היתה בשלנית בת בשלנית, וכך במהלך שנות חייו טרם היכרותנו לא זכה להכיר את הצד הפעיל של המטבח. לאחר שהכיר אותי וטעם מפרי יצירותי הקולינריות המפוקפקות, הבין שכאן לא תהיה נחת לחכו, שינס מותניו ומפעם לפעם ניסה כוחו בבישול. מרגע שנכנס הוא למטבח, יצאתי אני ממנו ללא היסוס, וככה אירע שמפעם לפעם היה מתבשל בבית משהו, לפעמים טעים ולפעמים מוזר ממש. היה לו עניין גדול עם אוכל, שמבחינתי התקשר לנושא המטרוניתות; פעם הלכתי איתו למסעדה ביתית בכרם התימנים, מהסוג שאיזו אישה בת חמישים-שישים מנהלת, ומהרגע שהתיישבנו שם האישה הזאת לא משה מעמנו, בעיקר מעמו. היא שירתה אותו בהתלהבות מסורה, ניגשת לבדוק אם זה טעים לו ואם הוא רוצה עוד משהו, תופסת בחושים שלה שיש לה כאן קליינט ממש, אבל לא רק זה, נרקם שם ביניהם איזה דיאלוג לא-מילולי שהיה לו קשר ישיר להזנה, המרכיב הקדום הזה ביחסי גבר-אישה, האם הקמאית, חולצת השד המיטיבה וכל זה. הוא ידע לחלץ מנשים את הסוג הזה של אהבה, ולמרבה פליאתי, היו נשים שנענו לחיזור האוראלי הזה כאילו היה חיזור מיני, ואולי באמת היה. היכולת שלו בתחום ההזנה היתה בולטת עד כדי כך שלא היה ברור מה הוא מחפש אצלי, אני שמעולם לא ששתי לעשות שימוש יתר בשדי, אלא להפך, נטיתי להמעיט בערכם בכל הזדמנות, כולל בזמן הקדום ההוא שבאמת היה עלי להיניק. לא כל כך הצלחתי להיניק; שלושה שבועות אחרי הלידה הראשונה ויתרתי על התענוג וחדלתי מן המאמץ, אם גם לא בלי תחושת כישלון. בקיצור, הוא אהב לאכול, ואהב מאוד שאיזו אישה מאכילה אותו, ויכולתי לדמיין אותו כך, שרוי במין אכילה מתמשכת במטבח חמים עם אשתו, שהוא הקפיד לתקן אותי ולקרוא לה "אשתי לשעבר" ואילו אני הייתי מקפידה לקרוא לה "אשתך".
כך או כך, מאז היכרותנו הוא היה עסוק בניסיון להזין את עצמו ואותי, ניסיון שכאמור לעתים עלה יפה ולעתים לא. לפיכך הביא איתו לצימר מזוודת מזון ראויה להתכבד בה. אני כמובן צחקתי עליו בעניין הזה אבל הוא היה מאוד שלם עם עצמו ונחוש, ועכשיו חשב אולי לבשל כפתרון קיומי, כפתרון קיומו, כפתרון למצב הקודר שנקלענו אליו, כאן בצימר המאובזר בכל מה שנדרש לזוג מיומן, בכל מה שיכול להביך קשות ואפילו לשתק כל יחידה זוגית פחות בוטחת, קל וחומר כזו שאני מהווה מחצית ממנה.
הוא הצטרף אלי בחוץ אחרי שהקפה היה מוכן. הוא ישב בכיסא הנדנדה האחר, צפה על סביבותיו וניסה לפתח שיחה על מזג האוויר. הוא צדק; דרך קבע היתה להתנהלות שלנו בעניין הזה: הוא היה משתדל להפיס אט-אט את דעתי בעניינים שבשגרה ואני הייתי מוצאת לבסוף דרך לרדת מהעץ. הוא היה נעים הליכות כמו אציל משכיל ומתורבת היטב גם אם ירד מנכסיו, ואילו אני הייתי חמת מזג, זאת היתה הבעיה המרכזית עם המסגרות שהיא דיברה עליהן, ככה או ככה הייתי תמיד מסתכסכת, ויצא לי שם של בחורה מוכשרת מאוד אבל בלתי נסבלת מבחינת יחסי האנוש שלה. אני נטיתי לראות בזה דווקא סוג של מחמאה; אהבתי את הדרך שבה אנשים משתדלים להחזיק אותי בתוך המסגרת, אבל גם אהבתי את זה שבסוף אני תמיד עוזבת; זה נראה לי כמו אקט של חירות, של חופש מהפחד שמכופף קומתם של אחרים. ככה נהגתי גם בבני הזוג הקודמים שלי: הייתי משגעת אותם והם היו משתדלים, עד שלבסוף היתה סבלנותם פוקעת. הוא, אבל, מצא איזו שיטה: הוא היה מרצה אותי בשיקול דעת ובהתמדה, עד שהייתי מתרככת ושבה מתוך הבדידות שלי הקשה למנוחה זמנית בזרועותיו. הייתי נשארת שם איזה זמן ואחר כך חומקת שוב, בעיתוי משתנה ובלתי ניתן לניבוי, בחזרה אל היכלות השיש הצוננים שבתוכי.
ככה לגמנו מהקפה ושוחחנו על דא ועל הא, ונהיה קר, ואמרתי לו בוא ניכנס, וצחקתי, הגיע הזמן להשלים עם זה שאנחנו כאן, והוא לא אמר דבר ואסף את הספלים ואת המאפרה ונכנס אחרי, ואני התיישבתי על אחת הכורסאות העלובות וגלגלתי סיגריה, והצטערתי על חסרונם של תנור פחמים חם וחזק וספה ראויה לשמה שאפשר להשתרע עליה ולחשוב, והוא מעט-מעט מצא את דרכו אל הגומחה שבה היו ממוקמות הכורסאות, וישב, ולא הביט בעיני, היה לו קשה, ראיתי היטב, וגם לי היה קשה, ותהיתי אילו מילים יכולות לתאר את הקושי הזה, מה בדיוק שמו של הכאב הנכאב עכשיו, מה הוא אומר, ולא באו מילים אלא רק תחושה גופנית של כאב כללי שבסיסו באמצע הגוף, מעט מתחת לטבור, או שמא אני רק מדמה.
ומִשֶאך התמקם ואפילו עוד לא התרווח, אמרתי לו בקור רוח, ובכן, מבחינתי אתה יכול ללכת. הייתי ערה לרושם שדברי עשויים לחולל, ואכן, הוא נשא אלי עיניים ואמר, מבוהל במקצת: למה את מתכוונת? וכפי שהוא עושה בדרך כלל צמצם את עיניו בזמן שאמר מה שאמר. אני אמרתי שכהרגלי אני מתכוונת בדיוק נמרץ למה שאני אומרת, ואין לי צורך להוסיף או לגרוע דבר ממה שאמרתי. הוא אמר לי, אני לא התכוונתי להגיד שאני שוקל לעזוב אותך. אני אמרתי, לרגע לא חשבתי. גם אתה אמרת בדיוק נמרץ את מה שהתכוונת להגיד: שהאפשרות לעזוב אותי עומדת לנגד עיניך ושאתה מבכר לא לעשות זאת. הוא אמר, אפילו זה לא נכון. הוא אמר, אני יכול להסביר לך למה התכוונתי. אני התכוונתי לעורר אותך אלי ולהגיד לך שאני לא יכול יותר ככה, ואני אמרתי, אם אתה לא יכול יותר תגיד אני לא יכול יותר, אבל אתה בחרת להגיד "היא אמרה לי שאני יכול לעזוב", ולא "אני לא יכול יותר". ועכשיו תיאלץ להיווכח כיצד אני מגיבה להכרזה שאתה יכול לעזוב. הנה אני מכריזה: מבחינתי זה בסדר גמור אם תעזוב, ולכן שא רגליך ויפה שעה אחת קודם.
הוא שתק רגע ואז אמר, אני לא רוצה. ושוב אמר, אני לא רוצה. ואני משהו אצלי לא השתכנע ואמרתי לו, יפה מאוד. אז למה אמרת את זה? הוא ענה, תעזבי את זה. אני לא רוצה לעזוב אותך. את יודעת שאת יקרה לי. אני פשוט לפעמים לא מוצא דרך למחות על המרחק שאת מבססת, על תקופות הזמן שאת מתבצרת ואני מאבד גישה. זה הכול. אני המשכתי לכעוס. הוא טמן את ראשו בין ידיו ונראה היה שאני עומדת לאבד אותו לטובת כמה רגעים טובים של הסתגרות חפוית ראש, ולא היה לי כוח להגיד עוד משהו כדי שזה לא יקרה, אז לא אמרתי. כיוון שהזמן הלך ונמשך והאור בחוץ הלך ודעך, הודעתי לו שאני עומדת לצאת לטיול, והוא שאל אם הוא יכול להצטרף ואני כמובן אמרתי שלא, ונעלתי את הנעליים שהבאתי כדי ללכת בבוץ ולבשתי את המעיל החם שלקחתי כדי להסתובב בקור, ואמרתי לו, אל תדאג, אני לא יוצאת להרבה זמן, ככה שעה-שעה וחצי, לא יותר מזה.
כשלעצמי יצאתי את הבקתה וחיפשתי כיוון. בתחילה חשבתי לטפס למעלה, אל מה שנראה כמו הרים מסולעים. בזלת והכול. עברתי בין הבקתות שבמתחם ואז הגעתי לבקתה צדדית שמאחוריה הייתי צריכה להתחיל בטיפוס, ושני כלבים שרבצו בפתחה נבחו עלי בכוונה רבה, אבל התרשמתי שאינם מתכוונים להרע אלא רק לאבחן עם מי יש להם עסק. לפיכך התכוונתי אליהם בחזרה בכוונות שלום והם אמנם קמו ממרבצם, אבל רק כדי ללוות אותי ולא כדי לתקוף. טיפסתי מעל הבקתות אל השדה הטרשי כחול-הסלעים, והיה רגע שככה זה נראה, סלעים כחולים ורקיע אפור כהה, ומרחוק בצפון כיפות מעוגלות ירוקות, וככה באחת סרה מעלי הקדרות, ושום דבר לא נראה רע באמת.
הכלבים דשדשו אחרי ואז מיהרו לפני והיה צפוף על השביל הצר, וכשרצינו לעלות בהר התברר שכל האזור מוקף גדרות תיל שמרחוק לא הבחנתי בהן, מהודקות היטב. הרווחים בין תיל לתיל היו צרים מכדי שאוכל לעבור ביניהם, אם כי נראה היה שהכלבים יכולים לזה בנקל. כך או כך הם לא עשו את זה אלא המתינו לראות מה אני מתכננת, ולכן אמרתי להם שכולנו ניאלץ לרדת וללכת בכיוון אחר בגלל הגדרות. סבתי על מקומי והם בעקבי, ואם בתחילה נדמה היה לי שהם מהווים מטרד, זמן קצר אחר כך הבנתי שכמו שאני לא מהווה אויב עבורם כך הם אינם מטרד עבורי, וכשהוספתי ללכת הלכו בעקבותי, והבנתי שאת הטיול הזה אני עושה לא לבדי כפי שסברתי בתחילה, אלא בלוויית שני כלבים, האחד לבן מגזע מעורב, כלב זכר חזק ונמרץ, והאחת בוקסרית די מבוגרת, הרבה פחות תזזיתית משחת, הבוקסר הגור שמסרנו למשפחה רוסית לפני שעברנו דירה, יותר סולידית, אבל כדרכם של בוקסרים יישוב הדעת שלה לא היה בו כדי להפוך אותה ליצור אדיש ואטי, אלא ליצור זריז וחכם במידה שלא ידעתי שיכולה להתקיים בין חיות שאינן ממין אדם. גם לא ממין אדם, למען האמת. היא שמרה על קרבה יתרה אלי לכל אורך המסע, בעוד הכלב הלבן רץ פעם לפנינו ופעם מאחורינו, מתרוצץ בסביבה כדרכו של זכר מצוי, אבל לא תקשורתי כמוה, ממש לא כמוה, אם כי ברגעים שלא היה ברור לאן מועדות פני גם הוא עצר והמתין בסבלנות למוצא רגלַי. ירדתי בשביל הבוצי שהוביל ממתחם הבקתות החוצה, אל המושב והלאה ממנו, והסתכלתי בשמים ובגבעות הרדודות שביניהן שכן המושב, ואלה מתמידים והולכים לצדי, והגעתי לכביש הראשי לכיוון מזרח, שמכוניות, בעיקר טנדרים, נוסעות בו מפעם לפעם, הבוקסרית ירדה מן הכביש אל השוליים לצדי, שקולה מאוד, זהירה ושקטה, והלבן רץ קדימה ולא שעה לאזהרות, אבל היא לא התפתתה לרוץ איתו אלא נשארה לצדי, וכל כך נגעה ללבי הצייתנות שלה, אם בכלל זאת צייתנות, שהודיתי לה בקול, אם גם מהוסה, ונתפסתי למין אושר שאין להסביר אותו, נבוכה מכך ששני כלבים ובעיקר בוקסרית אחת יש בהם כדי למשות אותי מתוך הקדרות של מי שתחושה כבדה של נטישה אופפת אותה, נטישה ונידוי אפילו, כי לא די בכך שהוא אמר לי מה שאמר אלא גם מה שאמר נאמר על ידי אשת הצבעים, כלומר שניים לפחות עשו יד אחת להדיחני, ואילו רציתי להתמקח היינו מגיעים למספר מרשים בהרבה, כי הבדידות שלי לא מבוססת על שתיים-שלוש נטישות, אלא על סדרה ארוכה מאוד של ניסיונות להיות בתוך משהו ונסיגות מחושבות יותר או פחות, שהותירו אותי לבסוף מבודדת כבתחילה ואף יותר, מבודדת מרֵעים ומרֵעות וממה שהמקוללת ההיא כינתה "מסגרות" שלא יכולתי אלא לבוז להן בקול גדול ואחר כך להתפלא פליאה נעלבת על כך שמקומי לא יכירני שם, אם מרצון ואם מכורח. אבל עכשיו הרגשתי שהשכינה שורה בתוך הכלבים האלה והמה ינחמוני, והלוא כך או כך אין לנו נחמה אלא באלוהים.
אי אפשר לו לאדם שלא יהיה מתפייס כששני כלבים חביבים מלווים אותו בדרכו העצובה, כפי שהתברר לי. או, במילים אחרות, הנה יש לו לכלב טבע בודהא.
כמה מביך לדבר על טיול בחברת שני כלבים כעל חוויה רוחנית. כמה ניו-אייג'י מצדי, אני, שמכחישה בכל מאודי את השתייכותי לסביבה הזאת, לתרבות הפשטנית והחשקנית הזאת. אני, שהבאתי איתי לצימר ארבעה ספרים מחקריים ושלושה ספרי קריאה, שניים מתוכם של וירג'יניה וולף, הולכת לי אל מחוץ למתחם הצימרים מלווה בשני כלבים, נרגשת עד דמעות מנדיבותו של היקום המעתיר עלי חמלה. הם היו חמלה, הכלבים האלה, ואני הייתי הסבל בהתגלמותו, אבל לזכותי ייאמר שלא עבר זמן רב ונחלצתי כפקק שעם מתוך פיית הייאוש שאיימה לבלוע אותי, ובסופו של דבר נמצאתי מהלכת בבוץ טובעני, לחלוטין לא מוטרדת, מורה לכלבים להיכן ללכת מצד אחד, ומצד אחר מתבוננת בהם להיכן הם הולכים, והם מדריכים אותי היכן יש פרצות בגדרות והיכן הקרקע מוצקה יותר, וכך בבטחה אנו מתנהלים לעבר הגבעות הירוקות. גשם דק ירד לשביעות רצוני והכלבים, כמוני, מצאו שאין בו כדי להשבית את שמחת המסע הרוחני שלנו. בקצה השדה, על גבול הגבעות הירוקות, מצאתי סלע והתיישבתי לנוח. הכלב הלבן הביט כה וכה ואז פנה לתור את הסביבה, והבוקסרית, הו, הבוקסרית המופלאה התיישבה למרגלותי בשלווה שלא מוכרת לי מניסיון אישי. אמרתי לה משהו על זה וליטפתי אותה, והיא הגיבה ברחרוח חמים של פני, וככה, מעלינו גבעות ירוקות, מתחתינו שדות חומים, ומעלה-מעלה מולנו מתחם צימרים מלא בריכות ג'קוזי מפוארות וזוגות טובלים בהן עירומים ואף שוחקים, וירבו מעשי האהבה של אלה אשר אם טרם באו היום הרי בוודאי יבואו מחר, וככה צריך להיות, ואין עם זה שום בעיה.
ובעוד הערב יורד על היישוב הצפוני מוקף הגבעות, ישבנו הבוקסרית ואני על סלע רטוב והזכר הלבן שוטט סביבנו כשומר. זאת היתה הזדמנות לבסס את היחסים המתהווים, ולכן אחזתי בראשה וקירבתי אותה אלי והיא התקרבה ברצון וליקקה את פני. צחקתי בקול ועצבותי שבה אלי והתערבה בנחת רוח והחיה הלחה התכנסה בין ברכי וככה ישבנו לנו וצפינו, לגמרי מוגנות, ביקום המתכנס בתוך החשכה. הרחק מימין נשמעו געיות של פרות, אלה הפרות שיהיו במוקדם או במאוחר מובלות לשחיטה בידי אדם. בשמיעה ראשונה, לפני שנתתי דעתי עליהן, הגעיות לא היו מעיקות. אבל במהרה ידעה המחשבה שגעייה זו היא געייה של בעל חיים שיהפוך לפיסות מדממות של בשר כדוגמת זה הממתין לשובי במקרר הקטן של הבקתה; בשר מאיכות טובה. אמרתי לבוקסרית משהו על הפרות המסכנות האלה שחייהן אינן חיים ומותן חתום וגמור, אבל את הידיעה הזאת כמו ידיעות רבות אחרות ידעתי לבדי. לכן נשמעו הגעיות באוזני עגומות ותהיתי האומנם פרה היא יצור מלנכולי או שמא כך היא נשמעת באוזניים אנושיות, והאפשרות הנוספת שעלתה על דעתי ואין לבטלה היא, שהפרות יודעות כך או אחרת את עובדת מותן הממשמש ובא ומכאן עגמומיותן. מובן שאפשר היה להמשיך מכאן ולפתח את שאלת ידיעת המוות, ואולם כוחי לא עמד לי ולא באתי לכאן לחשוב מחשבות מוות אלא למצוא מנוחה תחת כנפי השכינה בחברתם הבלתי צפויה אך המבורכת של שני בעלי החיים שהתיידדו איתי. לכן התכרבלתי היטב בתוך המעיל החם והוספתי לצפות בגבעות שאפלה ירדה עליהן. חשבתי שהוא בוודאי יתחיל בקרוב לדאוג, לאור העובדה שהחושך יורד, וכיוון שלא רציתי להדאיגו אלא מעט, קמתי ממקומי והכלבה התרוממה איתי והכלב קפא על מקומו לראות לאן פני. היא רצה והצטרפה אליו ושניהם נעמדו והמתינו. אני שבתי לצעוד בבוץ כדי לשוב לבקתה והם הלכו מעט לפני, תרים אחר פרצה בגדר, והחילונו עושים את הדרך בחזרה. לא רציתי לחזור, מפני שעוד לא ידעתי מה לעשות בכאב שהתפשט ביני לבינו, ועוד לא גמרתי אומר להתרצות. נותרו לנו שני לילות ושני ימים לבלות ביחד, ולא היה שום טעם בהנצחה של הלך הרוח הנוכחי, אבל מנגד, עוד לא בא הזמן לשנותו. וכי מה נעשה? ניכנס לג'קוזי הזר והמוזר וממנו נקפוץ סמוקים אל המיטה? או שמא נסעד את לבנו בבשר הפרה? הוא יעמוד בחוץ ליד המנגל ואני אחתוך ירקות לסלט? באמת לא ברור. בעודי מהלכת במעלה הכביש המוביל אל המתחם הצטרף אלינו כלב שלישי. הכלב הזה היה גזעי, אבל אני לא יודעת מאיזה גזע, רק שהוא היה מטופח וזריז ועליז, והוא המתין עד שהתקרבנו אליו והכלבים רחרחו אותו בבחינת הלנו אתה או לצרינו וקיבלו אותו לחבורה בניגוד לדעתי. הכלב הלבן השתעשע איתו ואני חשתי מפח נפש מפני שמשהו בחברותא שהיתה קודם נשבר, כאילו גם הכלבים ידעו שרגע הפרידה ממשמש ובא ולפיכך הלכו והתירו את הקשר האמיץ שהתהדק בינינו. ולא עוד אלא שסמוך לבואו של הכלב הצעיר פנתה הבוקסרית אל איזו פרצה בגדר ומצאה לה קיצור דרך ונעלמה מעינינו. על כך הצרתי עוד יותר, כאילו מה זה היה כל זה ולאן את הולכת פתאום. אבל היא הלכה ונעלמה והקסם פג והחשכה השתררה ולבסוף הגעתי אל הבקתה.
הוא ישב בחשכה במרפסת ומיד עם בואי אמר לי, יש קפה חם. מזגתי קפה חם ובאתי וישבתי לידו. הוא כמעט נרדם, אמר לי, ואני אמרתי שגם אני עייפה ואפשר עכשיו ללכת לישון. הוא שאל אם אני רעבה ואמרתי לו שאפשר לחכות עם זה עד אחרי שנישן. כל העצב הזה. מה שכן, הבקתה היתה מחוממת, הוא הדליק מזגן לפני שיצא לשבת בחוץ, כי ידע שיהיה לי קר בשובי. מה נשמע שאלתי אותו, והוא אמר, היתה כאן בוקסרית חמודה שהופיעה פתאום. אה, אמרתי לו בשמחה, זאת הבוקסרית שהלכה איתי לטייל. היא כנראה זיהתה את הריח שלי ובאה לכאן. עוד אנו מדברים והבוקסרית מופיעה שוב, ומיד אחריה הכלב הלבן, שניהם מתנשמים בעליזות, ואני שמחתי ואמרתי להם, אז חזרתם, או-קיי, הקסם לא פג, והם פילסו להם דרך בין כיסאות הנדנדה לבין השולחן, ונאבקו על הזכות להניח ראשיהם על ברכי ואני צחקתי והוא צחק וליטף אותם.
נעשה קר מאוד ונכנסנו פנימה ושוב ישבנו על הכורסאות האלה והג'קוזי בגבינו. הוא היה דרוך לאתר את הלך הרוח שאיתו שבתי מן הטיול שלי. עניין הכלבים הרגיע אותו במקצת אבל לא מספיק. אני לעומת זאת לא הייתי דרוכה לאתר את מצב הרוח שלו, מפני שאיתרתי אותו כבר: הוא חיכה לי, סובלני ושקט. כבר לא כעסתי, רק הייתי עייפה ועצובה והצטערתי עלינו. עליו, שצריך לתעודות יוחסין, ועלי, שכדי לעמוד מולי צריך לנופף בתעודות יוחסין ובחיבתן של מטרוניתות. אבל את הצער הזה שמרתי לי, מפני שהוא גדול יותר מדי, הוא ודומיו. יש רגעים שבהם אני נחלקת לשתיים חלוקה נחרצת, אחת מן האפידרמיס והחוצה ואחת מן השכבה שמתחת לאפידרמיס ופנימה. זאת שבפנים עננה אפורה של עצבות וזאת שבחוץ חתומת פנים וצוננת. לאיזו מהן הוא פנה ואמר, אני חוזר ואומר שלא היה בדברי כדי לאיים; אני אוהב אותך. אני, מכל מקום, לא ששתי להיענות. זה דבר שידוע לו. לכן בו ברגע יישב את החשבון שלו בדבר המועד המשוער של ההתפייסות ונרגע, כי ידע שזה ייקח עוד זמן מה. היה ברור שהג'קוזי ייוותר מיותם הערב. ג'קוזי תובע אפילו יותר מהתפייסות רגילה; הוא תובע התפייסות לוהטת, ולא העצב הזה, שיש בו אמנם מתיקות, והשלמה, ואפילו תקווה, אבל אין בו להט, להפך, לא להט אלא מתינות, למה אפשר לצפות ממי שלפני ארבעים ושלוש שנים פחות שבוע, בראשית הידיעה שלה את העולם, קפאה מקור; המתינות היחסית של עכשיו היא תוצאה של ארבעים ושלוש שנים של עבודה כדי להתחמם. אבל הוא המשיך בשלו, אני אוהב אותך וכל זה. לפעמים עלה בידו להגיד את זה בצורה באמת משכנעת. |
|
סיפור נחמד, ארוך מדי, אפשר לוותר על זה, עם כל הכבוד לסיטי. תודה רבה וישר כוח ! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2021 19:15 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/11/2021 00:47 |
|
| |
| siti כתבה: | |
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/11/2021 13:57 |
|
| |
העביר לך עוד חצי שעה
בכיף
|
|
|
|
| נשלח ב-12/11/2021 16:01 |
|
| |
| siti כתבה: | |
העביר לך עוד חצי שעה
בכיף |
|
סיפור לילדים ? אין צורך ! . תודה הקשבתי לזה במיוחד עבורכם, קטעים אתך, סיפורים מההפטרה נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-22/11/2021 22:56 |
|
| |
בס"ד
🔸 *סיפור חסידי למוצ"ש*🔸
🍷🕯🌿 *שתפו* 🌿🕯🍷
נהוג לספר בכל מוצאי שבת בסעודת מלווה מלכה סיפור חסידי על הבעל שם טוב.
סגולה לפרנסה טובה , לילדים ולנחת מהילדים, לחיים טובים וארוכים ולבריאות
יום אחד אחזה בבעל שם טוב, עליו השלום, סקרנות רבה.
מי יהיה שכנו לחדר בעולם הבא?
עצם את עיניו וכיוון את לבבו והתשובה לא איחרה לבוא: בכפר פלוני יש צדיק, ושמו גדליה.
החליט הרב ללכת לצדיק, לגור במחיצתו ימים אחדים ולהכירו.
הלך הבעל שם טוב לכפר הנ"ל
ניגש לאיכר אחד ושאל:
"אולי שמעת היכן נמצא כאן צדיק, רבי גדליה?"
"יהודי?
בכפר שלנו יש רק יהודי אחד, לא רב ולא צדיק. זַפָּת.
שם, בקצה הכפר, שם הוא גר."
"זפת?! ודאי צדיק נסתר. צדיק גדול!"
הגיע הבעל שם טוב לבית הזפת, בית משונה, מט לנפול.
כלבה גדולה ונרגזת ואין אפילו מזוזה!
דפק הבעל שם טוב על דלת הבית.
הדלת נפתחת ובפתח גבר רחב כתפיים ומתחתן כרס עצומה ומבקיעה.
צדיק גדול כזה עוד לא היה!
"מי אתה?" שאל הבעש"ט .
אולי אפשר ללון פה אצלך?
"ללון? אצלי? כאן?" מתפלא הענק.
"רק ליום יומיים!" ענה הבעש"ט.
"ביתי אינו מלון ואין לי כלום" נרתע הזפת ועמד לסגור את הדלת.
תמורת תשלום -חצי רובל ליום!" מציע הבעש"ט.
תשלום? חצי רובל?! מתפלא הזפת.
"עוד מלומד שנשתטה. תמיד אמרתי שללמוד אסור" הוא חושב לעצמו.
"אין לי מיטה!" הזפת מתריע. "אישן על התנור!" מציע הבעש"ט.
" שם אני ישן!" הזפת פוסל את הרעיון.
"על הרצפה" ? מנסה הבעש"ט. "אבל…" הזפת מתלבט.
"רובל ליום!" מפריז הבעש"ט, להוט להבין.
"רובל? בבקשה, כל הרצפה שלך!" נכנע גדליה הענק.
השחר בא.
מן הרצפה מציץ הבעל שם טוב בעין אחת.
הזפת פקח את העיניים, וקם
בלי נטילת ידיים. בלי תפילה. בלי ברכה. ישר לארוחה!
כיכר לחם שלמה ועוד כיכר... צדיק מוזר…
ועוד כיכר נוספת בפיו, בדרכו לדוד, להרתיח זפת ושוב, ללא מילה, ישר לאכילה!
לא נטל. לא בירך. שוק על ירך! כבשה שלמה הייתה ונעלמה. יושב וטוחן וטוחן.
"במה זכה להיות לי שכן?"
תוהה הבעש"ט.
ובערב כנ"ל. ישב וזלל.
"הוא בגן עדן?!
אם רק יניחו לו להיכנס הוא יחסל, בתוך פרק זמן קטן, את שור הבר ואת הלווייתן!"
למחרת – אותו זפת אוכל ואוכל ואינו חדל. אוכל וגדל וגדל וגדל.
"יש צדיקים נעלמים המתגלים רק בשבת, חשב הבעל שם טוב, אם אשאר פה עוד מעט, עד יום ראשון…" חושב הבעש"ט ודאי אגלה את גדולתו.
מבקש הבעל שם טוב מהזפת להמשיך ולהתארח במעונו הדל. תשכח מזה. לא בא בחשבון! עונה הזפת.
"עוד שני רובל?" מציע הבעש"ט.
"שני רובל? בתנאי אחד – רק עד מוצאי שבת!"
שבת בבוקר ,הבעל שם טוב מציץ דומם:
אולי עכשיו אראהו מתפלל..
אך שוב הזפת עסוק בזלילה.
הסעודה הראשונה לא תמה עוד ומגיעה – סעודה שנייה.
אולי בסעודה שלישית, נראה במה האיש חסיד?
אך זו נמשכת עד אין קץ.
האיש עומד להתפוצץ
. לא ייאמן. הוא עוד רעב.
"שלא תשכח שאתה עוזב מיד אחרי הארוחה!" מזהיר אותו הזפת.
"במה זכה? במה זכה? אולי בזכות אבות?" תוהה בקול הבעש"ט.
"אבי? זכות אבות?" צוחק בלעג הזפת גדל הגוף.
"אבי היה סמרטוטר פשוט מלקט סחבות.
מעיל ישן פה, מכנסיים טלואים שם.
מכפר לכפר, סמרטוטר.
וגם אני הייתי סובב אתו, כשהייתי ילד…" מספר גדליה.
"פעם, בערב שבת, בתחילת הסתיו, ביער, שני קוזאקים. עם צלב אמרו לאבי:
'נַשֵק!' ואבא סירב.
'נשק יהודי מטונף, או שתיצלב!'
ואבא סירב ואמר פשוט:
'אני סמרטוטר, אבל לא סמרטוט.'
'נשק!' אבל הוא התעקש. אבא שלי.
והם קשרו אותו לעץ והעלו אותו באש.
את אבא שלי. יהודי קטן. צנום.
להבה קטנה כזאת.
רגע אחד, ופתאום כלום.
אבא שלי.
ומאז, מאז נשבעתי:
לאכול. לאכול. לאכול. לא לחדול. לגדול. לגדול. כל החיים. בלי להפסיק. בלי להתבייש.
שאם, יום אחד יתפסו הקוזאקים גם אותי ויעלו אותי באש –
זאת תהיה להבה!
לא ככה סתם, להבה קטנה ודי, כמו אבא שלי.
אני אבער לאט. אני אבער הרבה.
שיראו, שיראו את האש למרחקים.
עד קצווי עולם. עד סוף הגלות.
שיראו. שידעו.
שיהודי אינו בוער ככה סתם בקלות."
"ואותו רגע," כך אמר הבעל שם טוב לתלמידו, "השגתי בהשגה רבה, במה זכה זפת ושמו גדליה לעולם הבא. רק דבר אחד אני לא תופס," אמר הרב הזקן.
"במה זכיתי אני להיות לו לשכן?
❣️שבוע טוב ומבורך ❣️
💎💎 *לעילוי נשמת* 💎💎
*יוסף יצחק בן אברהם ושטרנה שרה*
הכנסו לקישור זה כדי להצטרף לקבוצת הווצאפ ה whatsApp :
https://chat.whatsapp.com/L1ApS4weSi46jwUCx9wFWA
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/11/2021 13:55 |
|
| |
באחת הפעמים שהרה"ח הרב בערל גורביץ' יצא למבצע תפילין, ניגש ליהודי והציע לו להניח, אותו יהודי סירב בתוקף. אמר לו הרב גורביץ': "אני יודע למה אינך רוצה להניח. אתה לא מבין מה התועלת לקחת שני תפוחי אדמה ולקשור אותם עם רצועות של בהמה על היד ועל הראש" היהודי הזדעזע ואמר לו: "אתה לא מתבייש לדבר ככה על תפילין? ואתה עוד קורא לעצמך רב?!.." אמר לו הרב גורביץ': "אה,אם ככה אז אתה יודע מהם תפילין ומה הקדושה שלהם, אז מדוע שלא תניח?.." והיהודי הפשיל את השרוול.. (קובץ מפי השמועה,לקט סיפורים חסידיים עמוד 5.) חלומות חסידיים נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-29/11/2021 15:13 |
|
| |
באחד הימים קיבל רב מפורסם הזמנה לחתונה, הסתכל הרב על ההזמנה, "לכבוד מורי רבי הרב..." פתח את ההזמנה ולא הכיר את החתן, שאל את רעייתו אך גם היא לא הכירה את החתן או את משפחתו. בהגיע יום החתונה התלבטו השניים אם ללכת, הציעה אשתו שיילכו, "אולי אתה לא זוכר אותו, מקסימום נזכה להיות בחופה ונחזור" הוסיפה. כשהגיעו השניים לאירוע לא הכירו איש, גם החתן לא היה מוכר לרב. בסיום החופה ניגש החתן אל הרב ואמר: "מורי ורבי, תודה רבה לך שבאת לשמוח בשמחתי". הרב הנבוך אמר לו: "סליחה ידידי היקר, מנסה אני לזכור מניין אני מכיר אותך אך הדבר לא עולה בזכרוני..." "אזכיר לך כבודו" אמר החתן והחל לספר... "לפני כעשור הייתי תלמיד ישיבה, לא מצאתי טעם בלימודיי, ניסיתי להשתלב בין הלומדים אך אש הלימוד בי התעמעמה. בחלוף חודשים מספר ללא מוצא, גבר בי הייאוש והחלטתי לעזוב את כותלי הישיבה. באותה שעה היה זמן תפילת מנחה בישיבה. נכנסתי להיכל הישיבה כדי להתפלל תפילה אחרונה. חפציי כבר היו ארוזים ותוכניותיי על היום שאחרי הלימוד בישיבה התרוצצו בראשי. עמדתי בכניסת בית הכנסת, ואז אתה הגעת, יישרת את הצווארון שלי שהיה מקופל, לקחת אותי לשבת לידך, ומידי פעם בשעת התפילה אחזת את ידי. בסיום התפילה הרהרתי לעצמי: 'אם יש מישהו שרואה אותי וחושב עליי, אני נשאר'. חזרתי להיכל הישיבה והמשכתי להתמיד בלימודיי עד שזכיתי היום להקים בית נאמן עם בחורה טובה. המעשה הקטן שלך הביא לי אור גדול בחיים... אתה הוא מורי ורבי" סיים החתן. בסימן תרע"ה סעיף א' כותב בעל ה"שולחן ערוך" שהדלקת נר חנוכה היא מצוות החנוכה ולא הנחת הנרות, פרוש הדבר - שאם כבה הנר אינו חייב להדליקו שוב, שכבר יצא ידי חובה. כל אדם הוא נר, נשמתו יוקדת בו כנר דולק, לעיתים הנר של האחר מתעמעם, מתחיל להיכבה, הרוח שלו נופלת והוא נשבר. כל אחד מאיתנו יכול לתת מהנר שלו ולהדליק את נר חברו, לתת לו "דחיפה", לתת לו יחס, לתת לו כוחות. כשם שבנרות חנוכה ההדלקה היא המצווה, כך אתה יכול לעשות את המצווה הגדולה בחייך ולהאיר את היום של חברך, את נשמתו, את חייו. לא צריך לעשות הרבה, מספיק ש"תסדר לו את הצאוורון", שתראה אכפתיות כלפיו והוא יאיר כאור הירח. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/11/2021 17:15 |
|
| |
*חתונה בזכות סופגניה, סיפור מקסים, מרגש ונותן תקווה*
*מקבוצת ניסי ה' ועוזו במדינת ישראל 058-7322289*
שלום. הבטחתי שברגע שיגיע הרגע אפרסם את הנס שלי וחיכיתי לחנוכה. כותבת לך מלוס אנג'לס, יש כאן כרגע 17 מעלות ומזג האוויר בהיר והלוואי שהשמיים יחייכו לכולם כמו השמים הכחולים כאן.
עד שהחלטתי לעבור סופית לארצות הברית חייתי כמה שנים טובות מתחת לרדאר בבקעה בירושלים. כמעט 12 שנה. עד גיל 40 נמנעתי כמעט באופן מוחלט מללכת לכל מיני אירועים של פופי"ם, שבתות וסעודות שבת משותפות.
בהתחלה חייתי עם שותפות לדירה ואח"כ, משאלו התחתנו החלטתי לעבור לדירה לבד. היו לי הרבה חברות נשואות והם היו החבר'ה שלי. איתם הלכתי להליכות (כמובן מתי שיצא להם והיה להם זמן) משותפות במסילה שמתחילה מעמק רפאים ואצלם גם היו לי סעודות שבת.
כשהזמינו אותי הייתי אוכלת אצלם. כשלא הזמינו הייתי אוכלת לבד. הרגשתי סלידה מכל מה שקשור לפעילויות של הביצה. כל הלראות והלראות הזה פשוט לא התאים לי. אחרי ארוחה אחת ידעתי שאני לא רוצה לחזור שוב על החוויה הזו:
להגיע לארוחת שבת ומהרגע שאת נכנסת לדלת לתפוס איזה פוזיציה שאמורה לדפוק רושם על כל הבחורים שנוכחים בסעודה מתוך תקווה שאולי תצאי עם מספר טלפון של אחד מהם וזה יבשיל לדייט. לא תודה.
אחת לשבוע הייתי הולכת לכותל ומתפללת. אחת לכמה חודשים הייתי נוסעת למערת המכפלה. הרגשתי כל כך לבד והיה מספיק שרק אראה בחורה צעירה בהריון בשביל שארגיש איך שהבטן שלי שורפת.
הפסקתי לספור את הבקרים שבהם הייתי מתעוררת עם עיניים אדומות לאחר לילות של בכי ולבד.
את חנוכה הכי שנאתי...היה משהו בנרות האלו, בלהבה שדולקת, בקסם המכשף שלהם שכאילו סובב לי את הסכין יותר ויותר חזק והדגיש לי את רווקותי.
בלילות שבת שבהם לא הוזמנתי הייתי אוכלת בדירה שלי עם חלה וחומוס והרבה עיתונים ובזה מסיימת את סעודת השבת שלי. לא הרגשתי שאני צריכה יותר מזה...
בוקר אחד שלחה לי הודעה הבת הבוגרת של אחת מהחברות הנשואות שלי והיא אמרה לי שיש אירוע לפופי"ם בבית הכנסת הגדול והיא שמעה שזה ממש טוב וכדאי לי ללכת לשם. אמרתי לה שזה ממש לא בקטע שלי והיא סיסמה לי סיימלי עצוב וכתבה לי (מילה במילה. אני זוכרת מצוין את המילים הללו שנכנסו לי ללב): "איך תתחתני ככה אם אף אחד לא מכיר אותך?"
המשפט הזה הדהד לי עוד שעות רבות בראש ופתאום הגעתי למסקנה שהוא כל כך נכון:
אני גרה כבר כמה שנים בבקעה וחוץ מכמה שכנות מבוגרות אין כמעט אף אחד בבית הכנסת, ברחוב הזה, בשכונה שמכיר אותי. מבחינת כולם אני הרווקה המבוגרת הזו שמעדיפה שלא ליצור קשר עין איתם ורק רוצה להגיע לבית שלה בשלום.
זה נראה לי מצב כל כך אומלל...כששיתפתי את החברה הנשואה שלי היא אמרה לי:
"שיו, אין לך מושג כמה שאני שמחה בשבילך שהגעת לתובנה הזו. הגיע הזמן שתעשי איתה משהו. הנה, אנחנו עכשיו בחנוכה. תאפי סופגניות אשל ויאללה, תתחילי לחלק בבתים ותציגי את עצמך. זו תהיה התחלה נהדרת".
שמעתי אותה וישר אמרתי לה: "תגידי השתגת על כל הראש? את רואה אותי אופה סופגניות אשל ומתחילה לחלק אותם לשכנים? לא עוברים מאפס למאה ביום אחד...".
היא הסתכלה עליי ואמרה לי: "תקשיבי, את רוצה להתחתן? אז יאללה, תקפצי למים! תתחילי ליזום. תראי לקב"ה שאת עושה את ההשתדלות שלך והוא יעשה את שלו. לכי על זה! תכיני סופגניות ולכי לבתים הקרובים ותגישי להם ותציגי את עצמך".
הייתי צריכה עוד כמה שעות בשביל להיכנס לאווירה ובסוף אמרתי לעצמי, יאללה, באמת שבגיל שלי 43, אין לי מה להפסיד כבר....אני אנסה להציג את עצמי ומה שיהיה יהיה:
אז הלכתי לסופר וקניתי ביצים וסוכר ותמצית וגביעי אשל ועוד כמה דברים שאני כבר לא זוכרת והכנתי והתפללתי ובכיתי תוך כדי כי אמרתי לקב"ה: אני מקווה שאתה מסתכל עליי...מסתכל על המצב שלי ומעריך את מה שאני עושה בשביל להתחתן...
והכנתי ואחרי שהכנתי נשמתי עמוק והתחלתי לעבור בית בית והשכנים היו מנומסים ורובם היו פרצופים מוכרים שלא הבינו מה פתאום הבחורה הביישנית הזו דופקת להם בדלת בנר ראשון ואחרי שבעה בתים הגעתי לבית השמיני ושם פתחה לי את הדלת אשה קשישה ביותר שנראתה לי בת 90 לפחות והיא חייכה אליי והזמינה אותי להיכנס ואמרה לי שהיא ניצולת שואה ושאלה אם אני רוצה תה ואני זרמתי ואז היא הצביעה לי על התמונות שהיו תלויות לה מעל לשידה ואמרה לי:
"את מכירה אותו? הנכד שלי. עוד מעט בן 50 ועדיין לא התחתן. רואה חשבון. בחור יקר מאוד. צנוע. חם. משפחתי מאוד. אולי את מכירה מישהי שתתאים לו?"
וככה היא אמרה את המילים בכזו טבעיות ובפשטות בלי יותר מידי מורכבויות וכל כך התרגשתי מהפשטות והכנות שלה והיא הרימה את התמונה ונתנה לי להסתכל עליה ולא יודעת למה אבל פתאום הרגשתי דפיקות בבטן ואמרתי לה:
"תקשיבי, דווקא אני מכירה מישהי בשבילו. את מסתכלת עליה. מה את אומרת?".
היא הסתכלה עליי ולקח לה שניה להבין לאן אני חותרת ואז היא צחקה ואמרה לי: "מיידלע, זה רעיון נהדר. הנה, קחי את המספר שלו. דברי איתו".
הסברתי לה שזה לא עובד ככה ואני צריך שלפני כן היא תתקשר אליו ותסביר לו ולא תנחית עליו ככה בחורה מהירח. ובעוד אני מסבירה לה היא כבר לקחה את הטלפון והתקשרה אליו והוא נשמע נבוך מאוד ולא הבין מה היא רוצה ממנו אבל היא הפגינה אסרטיביות ואז נתתי לה את המספר שלי והיא אמרה לו:
"אבל אתה שומע אותי! אוי ואבוי לך אם אתה לא מתקשר אליה! הבטחתי לה!" והתמימות שלה כל כך נגעה לי ללב.
נפרדתי ממנה והמשכתי לחלק סופגניות והלב שלי דפק ואחרי עשרים דקות הגעתי לדירה ולא יכולתי שלא לחשוב האם הוא יתקשר אליי או לא ולמחרת התעוררתי ואני במתח עד שעברו הימים ואני מבינה ששום דבר לא יצא מזה.
כעבור שבועיים אני מקבלת שיחת טלפון מבחור זר שהציג את עצמו כיהודה וניסה להסביר לי משהו לא מובן על סבתא שלו ואני מקשיבה לו ומנסה להבין לאן הוא חותר ולא מצליחה ואז בסוף זה נפל לי והבנתי שהוא בעצם הנכד שכבר התייאשתי מלחשוב שהוא יתקשר אליי והוא התנצל והסביר לי שהוא קיבל את המספר שלי אבל לקח לו שבועיים לאזור אומץ, כן, גם בגיל שלו כי הוא אמר לעצמו מה הסיכוי שזה בכלל יהיה שווה משהו והאמת שהוא ניסה להשיג תמונה שלי אבל לא הצליח בשום מקום ובכל אופן הוא אמר שהוא מוכן ללכת על בליינדייט ומה שיהיה יהיה, ממש כמו בימים שלפני הפייסבוק והאינסטגרם
דברנו בטלפון כמעט שעתיים וקבענו להיפגש בגראנד קפה בדרך בית לחם ודיברנו ודיברנו והוא התגלה כבן אדם נעים ועדין ומעניין ומסקרן ואוהב אדם וספר וכל מה שתמיד חלמתי עליו
אחרי חודשיים הוא היה חייב לנסוע לשליחות מטעם העבודה ללוס אנג'לס ואחרי כמה זמן הבנו שהכיוון הוא שהוא יהיה שם בשנתיים הבאות עקב הצעת עבודה משתלמת במיוחד והחלטנו להתחתן בארץ ואז עברנו ביחד ללוס אנג'לס וכרגע אנחנו גם נהנים מכל רגע אבל גם סופרים את הזמן שנוכל לחזור בחזרה לארץ
אז אולי בשביל כולם סופגניות הם מאכל חביב לחנוכה, אבל בשבילנו הם כל כך הרבה יותר מזה
עוד מעט יתחיל אצלנו חג החנוכה מאחלת לכולם חג חנוכה שמח ומלא אור וישועות
שרי ויהודה פרלמן"
*צאפ מגזין בוואטצאפ:* https://chat.whatsapp.com/Jnj9urDeSU3Agz6K8qYsNR
*טלגרם:* t.me/tzap1
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2021 20:59 |
|
| |
על קדיש וגמרא בפריז / סיפור שסיפר סבא שלי (אבי אימי) - לכבוד י' בטבת, יום הקדיש הכללי. *** "אחרי חמש שנים במחנות העבודה, ואחרי שכל העולם שהכרתי נמחק, כולל הוריי, אחי ואחיותי וכל משפחתי- מצאתי את עצמי לבד בפריז. פליט. תת אדם. עבדתי במכבסה, ובמעט כסף שחסכתי קניתי לי אופנוע. הייתי בחור ממשפחה חסידית, בן 24, בלי שיניים, עם עצמות שבורות בכל הגוף- שראה מה הקב"ה עושה ולא רוצה לשמוע ממנו יותר. בכל ערב, הייתי עולה על האופנוע ונוסע כמו משוגע- בתקווה שהמוות המתוק ייקח גם אותי אליו. היה משהו אירוני בזה שחמש שנים, במחנות, נאבקתי כדי לחיות- ודווקא בפריז, חיפשתי את המוות. יום אחד, הלכתי להסתפר אצל חבר, יהודי. באמצע התספורת, נכנס חבר של הַסַּפָּר. היה לו יארצייט והוא חיפש מניין. אני, הייתי רחוק מכל זה, והעמדתי פנים שאני לא יודע מה זה יארצייט, ומה זו תפילה ומה זה קדיש. אבל הַסַּפָּר, הכיר אותי. 'שרגא, יארצייט! בוא נלך להשלים מניין' הוא אמר. אני סרבתי. הַסַּפָּר הניף את המספרים מעל ראשי, ובבת צחוק אמר שאם לא אבוא הוא ידקור אותי. הוא דחף, הבחור עם היארצייט משך- אז הלכתי איתם. התנאי שלי היה שכיפה אני לא שם על הראש. זה לא. התפללנו מנחה, אמרנו קדיש, ואני רציתי להישמט וללכת משם. היינו עשרה בדיוק, ואחד היהודים בבית הכנסת לחץ- 'יש גם ערבית עוד עשרים דקות, אל תברח לנו..' כאב לי עליהם ונשארתי. בין מנחה לערבית, אחד היהודים המבוגרים בחבורה לימד סוגיית גמרא. הכרתי את הסוגיה הזו היטב. התחלתי ללמוד גמרא בגיל 7, שני דפים גפ"ת ביום. מבבא מציעא והלאה. בערב, אבא שלי אלתר יששכר הי"ד, היה חוזר מהעבודה, ממלא גיגית במים קרים, מעיר אותי, רוחץ את פני ורגלי כדי שאתעורר- ואז חוזר איתי על הסוגיה. זה היה לימוד התורה היומי שלו, והחזרה שלי על החומר של בית הספר. אחרי שלומדים ככה, גם חמש שנים במחנות לא משכיחים את הסוגיות. אבל המלמד בבית הכנסת הקטן בפריז, לא היה אבא שלי, ולא הרב שלי - הוא, לימד את הסוגיה בצורה עקומה לגמרי. הוא, לא הבין אותה, ולכן דחק להסביר הסברים משונים בסוגיה. אני, ישבתי שם בלי כיפה ועשיתי את עצמי כמי שלא מבין מילה. אלא שבשלב מסוים השתגעתי, זה היה כל כך עקום שהייתי חייב לומר משהו. תקנתי אותו. כולם הביטו בי משתוממים, הסגרתי את עצמי - הם הבינו שאני ממשפחה חסידית, שאני יודע סֵפֶר, והם- הרי חיפשו מורה. 'אם אתה יודע את הסוגיה כל כך טוב- תלמד אתה!' הם ביקשו. ואני, שלא פתחתי גמרא יותר מחמש שנים, בלעתי את הרוק. היה בי רצון ללמוד וללמד, אבל גם דחיה חזקה מהא-לוהים וממה שעשה לי. 'אני מוכן ללמד, אבל בלי כיפה!' יריתי את התשובה. הם - צחקו. 'מה איכפת לנו כיפה?' אמרו לי. 'רוצים ללמוד ואתה יודע ללמד, אז קדימה'. בידיים רועדות אחזתי שוב בגמרא, קראתי בניגון של אבא והסברתי כפי שהסביר הרב בחיידר. הסוגיה התיישבה, דבר דבור על אופניו. ונשארתי לערבית, שוב בלי כיפה. ביציאה מבית הכנסת, תפס בזרועי יהודי מבוגר. הוא שאל מי אני ואצל מי למדתי. אני? נכד של ר' אלי זינגר, אב"ד קאליש. למדתי בחיידר של חסידי אלכסנדר בבנדין. היהודי הביט בי בעיניים עגולות, גדולות. 'הכרתי את סבא שלך' הוא אמר. 'למדתי אצלו גמרא בשבתות. לימדת כל כך דומה לו.. הרגשתי שאנחנו מכירים'. הוא, חייך חיוך טוב. אני, בפרצתי בבכי. התרגשתי מאוד וביקשתי שיספר עוד ועוד על סבי. וכשהלכתי, פסוק אחד שלימד אותי אבא התנגן לי בראש: "נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם". הבנתי שאם מישהו עוד מכיר את סבי, ואם מישהו עוד זוכר איך לימד, אז העולם לא נחרב לגמרי. העם שלנו חי - וגם אני יכול לחיות. ומאז, אני הולך עם הידיעה שיש לנו עם חי, ויש לנו תורה ש'מחזרת אחר אכסניה שלה' ומעוררת אותם אליה. והקב"ה? זה לקח עוד כמה שנים. בסוף השלמנו. אבל כל לילה, במיטה, אני עושה איתו 'בית דין': אני מונה את חובותיי ומזכיר לו את חובותיו. ותמיד אני יוצא זכאי. אין ספק- הוא חייב לי." **** תהא נשמתו של סבא ושל כל משפחתו הי"ד צרורה בצרור החיים. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2021 12:18 |
|
| |
הרב בן ציון הכהן גרוס סנה סיפר בשיעורו היומי, לאחר תפילת שחרית, סיפור מדהים על יהודי שהיה מוכן לשלם 90,000 דולר כדי להסיר פרסום תועבה וזכה ב-3 מיליון דולר. הרב גרוס סיפר כי נגיד חרדי שביקר בישיבה מסוימת בלוס אנג'לס הבחין בשלט חוצות שנתלה מול בניין הישיבה, ועליו תמונות תועבה. הוא הזדעזע מהעובדה כי מאות בחורי ישיבה עוברים באותו רחוב מדי יום ונתקלים בשלט ההוא. לדברי הרב, אותו נגיד התקשר לחברה האחראית על שטח הפרסום, וביקש לשלם עבור שטח הפרסום, במטרה להוריד את אותו שלט תועבה. נציג החברה אמר לנגיד כי השטח הושכר כבר למספר חודשים קדימה, אבל החרדי התעקש ואמר כי הוא מוכן לשלם יותר מהמחיר הרגיל. "אתה מוכן לשלם 1,000 דולר ביום?", שאל הנציג. "כן", ענה החרדי. כעבור חצי שעה הנציג חזר אליו ואמר כי החברה המפרסמת מוכנה להסיר את השלט. הנגיד שמח לשמוע והציע 90 אלף דולר, תמורת שלטי חוצות למשך 90 יום. הנציג שאל אותו איזה מוצר הוא רוצה לפרסם, אבל ליהודי לא הייתה תשובה. "לא יודע", הוא ענה. כעבור מספר ימים אמר לו נציג החברה, "אתה לא יכול להשאיר את השטח ריק, אתה חייב להציב שלט כלשהו". הנגיד השיב כי הוא רוצה שלט עם המילים: "עוד 90 ימים... עוד 89 ימים... עוד 88 ימים... וכן הלאה". כעבור מספר ימים החלו עוברי אורח ותושבי האזור לתהות על הפרסום המסתורי. סקרנותם גברה וכולם התעסקו על התעלומה שהולכת להתגלות בסיום 90 הימים. גם עיתונאים וכלי תקשורת יצרו איתו קשר במטרה להבין מה עומד מאחורי הפרסום. הוא סירב לגלות. "מדובר בהפתעה", הוא אמר להם. זאת בזמן שהוא בכלל לא תכנן לפרסם משהו, אלא רק רצה למנוע את פרסום התועבה. ימים ספורים לפני פג תקופת הפרסום, כאשר השטח בער כבר, התקשרו אל הנגיד מחברת 'קוקה קולה' והציעו לו הצעה פנטסטית: אתה תפרסם את מה שאתה מתכנן לפרסם במקום אחר, ואנחנו נרכוש ממך את הזכות לפרסם ביום ה-90, תמורת הסכום האסטרונומי של 3 מיליון דולר(!). "בערב חג החנוכה האחרון", סיים הרב גרוס, "היהודי קיבל מחברת 'קוקה קולה' 3 מיליון דולר. והכול, בזכות המצווה שעשה והדאגה שלו למען קדושת בחורי ישראל". נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2021 16:16 |
|
| |
בס"ד* סיפור מתוק...
חורף נעים ובריא לכולם...(:
|
|
|
|
| נשלח ב-20/12/2021 17:57 |
|
| |
מי ביטל את החתונה??? נולדתי במשפחה מתבוללת בצרפת, אבי מעולם לא ביקר בבית כנסת, אף לא ביום כיפור. סבא שלי גם הוא לא היה מבקר בבית הכנסת. חצי משפחה נשואים עם גויות, ואני כשהגעתי לגיל 25, הכרתי נערה גויה וקבענו להיפגש ולהתחתן כעבור חצי שנה. עד לתאריך החתונה, החלטנו לעבור לגור יחד בבית משותף. חיפשנו דירה, מצאנו בית יפה, ברחוב דה–וואן 9 דירה 5, קומה שניה, בפאריז הבירה. ביום המיועד באנו עם המזוודות, נכנסנו לבניין, עלינו לדירה, פתחנו את הדלת, הנחנו את המזוודות בסלון, סגרתי את הדלת מאחורי, ובאותו רגע אני מרגיש מצוקה לא מובנת. התחלתי להתרוצץ בבית כסהרורי מצד לצד. ומרגע לרגע אני מרגיש חסר מנוחה וחוסר שקט נפשי הולך וגובר… פתאום אני מרגיש שאני לא מסוגל יותר. הלכתי לדלת, ירדתי את המדרגות בריצה, יצאתי לרחוב והתחלתי לרוץ ברחובות פאריז מבלי שאני יודע להיכן אני רץ. שאלתי את עצמי, הנרי, מה קורה ומה עובר עליך? ואני לא יודע להסביר את עצמי. עצרתי ליד דלת של בית כנסת, לחצתי על הידית ונכנסתי פנימה. בית כנסת ספרדי, והרב שואל אותי מה אתה רוצה? אמרתי אני רוצה להתפלל, הם היו באמצע מנחה. הוא נתן לי סידור מתורגם לצרפתית והתפללתי יחד עם הציבור. סיימתי להתפלל, יצאתי מבית הכנסת ורצתי, הפעם רצתי חזרה לדירה, עליתי במדרגות, נכנסתי למפתן הדלת ואמרתי לגויה: ברגע זה ממש את יוצאת מהבית! היא שאלה אותי מה קרה? אמרתי לה בהחלטיות: אין מה קרה — עכשיו את הולכת! בלי הסברים נוספים, לקחתי את המזוודה שלה והוצאתי למסדרון, היא יצאה ונעלתי את הדלת, הרגשתי קצת יותר טוב, אבל עדיין לא הייתי רגוע. כעבור חודש ימים בדירה, ללא שינה רגועה, ניגשתי למשכיר הדירה ואמרתי לו: שכרנו לחצי שנה, קח את כל הכסף מראש. אני לא יכול להישאר בדירה. אני עוזב. באותו שבוע עליתי לארץ ישראל ועם הזמן הפכתי לחסיד ברסלב בצפת. עברו כמה שנים והתחתנתי והקמתי משפחה. לחברים שלי ששאלו אותי כל הזמן: איך חזרת בתשובה? עניתי: זה סוד. למה? כי התביישתי לומר להם, שהשתגעתי, שפשוט משהו עבר עלי ואין לי שום הסבר לזה. ערב אחד הסתובבתי ברחובות צפת וראיתי דף מתגלגל בצרפתית ובו כתוב: תושבי צפת דוברי צרפתית מוזמנים לערב עם חב''ד, בו יסופר על ההיסטוריה של הרבי מליובאוויטש בצרפת, ועל הקשר של הרבי עם צרפת. אני מרים את הדף והופך אותו ואני רואה מאחורה שלוש כתובות שהרבי התגורר בהם בצרפת, וכתובת אחת מזמזמת לי במוח, ופתאום נופל לי ה'אסימון': זה הבית שבו השתגעתי! ופתאום אני קולט — הרבי זרק לי את הגויה מהבית, בעצם הרבי החזיר אותי בתשובה! ברגע שגיליתי את זה, לא רציתי להתייעץ על כך עם חב''דניקים, חיפשתי אדם נייטרלי. הלכתי למקובל רבי דוד אבוחצירא, ונפגשתי איתו לעשר דקות, וסיפרתי לו את כל הסיפור. רבי דוד אמר לי כך: אתה יודע מה זה רבי? רבי זה ראש בני ישראל, הראש דואג לכל הגוף. אבל אני רוצה לומר לך יותר מכך. אתה בטח חושב שכשהרבי מליובאוויטש חיפש בית ודירה, הוא חיפש בית שיהיה לו טוב, לרבנית, לספרים, להתבונן ובינתיים חזרת בתשובה מהאנרגיות של הרבי. אבל האמת היא, שהרבי הסתכל כמה שנים קדימה, ראה אותך, ולפי הדירה שאתה בחרת — הוא בחר את אותה דירה, כי קודם כל הוא חשב עליך, כי זה רבי ! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
