סיפור שקבלתי בוואטסאפ

מבנה הציון

המבנה הראשון

עובדת הימצאותה של מערת רשב"י במירון ידועה היתה בתפוצות ישראל בכל הדורות. הקדמונים הקימו ציונים על גבי המערה, כנגד מקום מנוחת הצדיקים. אולם, היא שכנה ללא מבנה הסובך עליה. הראשון שהעמיד בנין סביב המערה היה אחד מחכמי האמת בתקופת האריז"ל, הלא הוא רבי אברהם גלנטי, מי שהיה תלמידו של המקובל רבי משה קורדבירו, בעל ה"פרדס" ו"תומר דבורה". בהיות רבי אברהם עשיר גדול, נטל על עצמו את הוצאות הבניה, שהחלה זמן מה לאחר פטירת האריז"ל. כיום בנינו של רבי אברהם לא קיים. לפי המסורת, בנינו היה קטן יחסית לעומת מה שקים היום. בנין קטן היה מקיף את ציונו של רבי שמעון בלבד, ששימש כבית מדרש. בקיר הצפוני עמד ציון רשב"י נמוך מאוד. בסמוך, בנה חדר סביב ציונו של רבי אלעזר, ומדרגות הובילו מציונו של רשב"י אל ציון רבי אלעזר. הוא הוסיף חצר גדולה, בנויה מאבן, שהגיעה מציונם עד ציון רבי יצחק.צורת המבנה עד היום. במשך הדורות, בזכות נדבת לבם של אנשי שם, ובפרט אנשי צפת - ביניהם משפחת עבו, נוסף נדבך אחר נדבך. החל בהוספות בצמוד לבנין שבנה רבי אברהם, עד שהמבנה כלל בתוכו חדרים נוספים, ששמשו כחדרי אכסניה לעולים מירונה. הבנין התרחב, חודש ושופץ, אף עטו לו כיפה, אך עדיין לא כלל הבנין את ציונו של רבי אלעזר בתוכו. השלמת הבנין והרחבתו המלאה, נעשו לפני כמאה עשרים שנה, אז נוספו חדרים, נבנתה קומה שניה שגם בה היו חדרי מגורים, וכן הרחיבו את שטח החצר.

אסון מן השמים

אסונות טבע פגעו בארץ הגליל כמה פעמים. בשנת תקכ"ב התרחש נס במירון בעת הרעש שפקד את הגליל והחריבו. העיר צפת, השוכנת מרחק לא רב ממירון, כחמישה קילומטר בלבד, נפגעה קשות ברעידת האדמה האדירה. רוב בתיה ובתי הכנסת שבה נהרסו. לעומת זאת במירון לא קרה שום נזק - הכל נשאר בשלמותו. יותר מזה, אחד מתושבי צפת, רבי יוסף סופר, מספר אודות כפר מירון, ואלה דבריו: "שם במירון מעט יהודים, אך רובם ישמעאלים וערלים. כשיצא הרעש על הארץ בחודש חשון תקכ"ב באו כל הישמעאלים והערלים שבאותו מקום לזה הבנין של רשב"י. הדלת היתה סגורה, וצעקו כולם כאן ופתחו פיהם, 'רבי שמעון! רבי שמעון. מאחר שאתה אדם גדול בעולם וחשוב פתח פתחך'! מיד נפתחה הדלת מאליה, והלכו כולם לפנים. עכשיו, הוא (רשב"י) חשוב בעיניהם מאוד ביותר". נס בתוך הרעש. לאחר חדשיים נפגע הגליל ברעידת אדמה שניה. השניה היתה חזקה יותר מהראשונה. רבי יוסף סופר כתב בספרו "עדות ליהוסף": "ברחו כל היהודים וערלים וישמעאלים לבנין של רשב"י כבפעם הראשונה, כשבאו קרוב לשם, ראו כולם שהבנין כולו הגביה והתנשא את עצמו למעלה, וקפץ באויר כמו אדם, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה. הכפה מלמעלה של זו הבנין התחלקה לשני חלקים, לחצאים, והיו פתוחים לשנים. כיון שראו זאת נפלה חרדה גדולה עליהם ונתחלחלו מאוד, ופתחו כולם וצעקו 'רבי שמעון, רבי שמעון. אם הבנין שלך כך הוא, מה יהי הסוף עמנו'.לאחר כחצי שעה שקטה הארץ, ועמד הבנין על מקומו והכפה של מעלה הנתחלקה לשני חלקים, נתחברה יחדיו כבראשונה ולא היה היזק כלל. האנשים שבאו לשם ראו הנס הגדול בזה הבנין בחוץ ובפנים, ולא היה נראה שום סדק או סימן בחומה. (מסע מירון)

שטף מים

אולם, מה שלא עשה הרעש, עשו הגשמים העזים. בשנת תקפ"ה ירדו מטרות כבדים על הגליל, שמוטטו בתים שלמים על יושביהם. מסופר על רבי ישראל משקלוב, מנהיג ישוב הפרושים מיסודם של תלמידי הגר"א בצפת, בעל "פאת ושולחן", שימים רצופים לא פסקו הגשמים לרדת, מלווים ברוחות עזות, עד שבליל י"ג באדר, קרס גג ביתו ונפל עליו ועל משפחתו. קורות הבית התמוטטו ואבנים נזרקו לכל עבר, אך כחמלת השם עליו, ניצול רבי ישראל ובני משפחתו מן האסון. גם במירון פגעו הגשמים בבתים רבים, ולא פסחו גם על המבנה שמעל ציון רשב"י.

שלוחא דרבנן

לצורך שיקום המערה וחצרותיה היה דרוש כסף רב, למעלה מיכולתם של בני ארץ ישראל פגועי האסונות הכבדים. לשם כך, נשלחו שליחים מיוחדים לגולה לאסוף מאחינו בית ישראל הנדיבים בעם, שירימו את תרומתם בעין יפה. אחד השליחים, רבי אברהם קצבי, יצא לחו"ל בשנת תקפ"ז, ובאגרתו הוא כותב: "על דבר בנין וקיום וחיזוק מקום מקודש מה נורא המקום הזה גדול אדונינו התנא האלוקי דא רשב"י זיע"א. הן בעוון זה שנתיים והמטר היה על פני האדמה לרוב ודין גרמא, כי הנפילי"ם היו בארץ רבו מספור. על כולנה מקום מקודש הבנוי על מערת אדונינו התנא האלוקי דא רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו, וסיעת מרחמוהי זיע"א, אשר בית ישראל נכון עליהם כמעט לארץ הגיעו, ועל זה היה דוה ליבנו כי צריכה רבה לקיום המקום הקדוש הזה, אין ידינו משגת כי יד עניי אנן".מתמיה הדבר, כי רבי חיים הורביץ, בעל "חיבת ירושלים", העוסק במקומות הקדושים, שחי באותה שנה בגליל, אינו מזכיר כלל את דבר המפולת ואת השדרי"ם שנשלחו לחוץ לארץ על מנת לגבות כספים למיקום המערה. כנראה, כשהוא מתכוין לכך, כשהוא מזכיר השיפוצים שנעשו עקב הנזקים הקשים בציון רשב"י, ומתאר את ההתפתחות והתנופה שחלה בבנין באותה שנה, וכך הוא כותב: "בשנת תקפ"ה סימן לתקנ"ה, הוסיפו תיקונים ובנינים, וסיידו כל האכסדראות ועשו אכסדראות חדשות במזרח החצר, ובנו עוד חצר לצד צפון של החצר הנזכר, ופתחה למזרח, ויש פתח שנכנסים מחצר לחצר, ולמעלה בנו גם כן כמה עליות ויש מדרגות שעולים ויורדים בו". ירידה לצורך עליה. עקב המפולת וההריסות בבנין רשב"י, החליטו רבני צפת להרחיב את הבנינים לתועלת ציבור הפוקדים את מירון. בזמנו של בעל "אהבת ציון" (שנת תקכ"ה) בנין הציון היה בעל קומה אחת. עתה הוסיפו עוד קומה עם חדרי שינה. גם בנו מקום לחמורים, כמין אורווה. כנראה, שהחצר הגיעה עד ציון רבי יצחק, ורק יותר מאוחר הוסיפו חצר שניה כיום שער הכניסה בצד מזרח.עדות מזכירו של השר משה מונטיפיורי. השליחים, כפי הנראה, הצליחו לגייס את הסכומים הנדרשים, והבנין שעל המערה שוקם. בשנת תקצ"ז נסע מזכירו האישי והנאמן של השר משה מונטיפיורי הלא הוא רבי אליעזר הלוי, המכונה ד"ר לעוי לסייר ברחבי הגליל העליון. בזכרונותיו מוצאים אנו תיאור מפורט על החצר והמבנה שבמירון. בין השאר הוא מתאר: "ראשונה פקדתי את קבר רבי שמעון בר יוחאי המוקף חומה סביב. מבית לחומה חצר יפה ורחבת ידים ועמודים נאים משני קצותיה, ובאמצע החצר אילן גדול הסוכך בענפיו כמעט את כל חלל החצר. מקום הקודש הוא לעומת הפתח, טרם יבוא ההולך פנימה, יראה לימינו מקוה מים אשר מדרכם למלאותו ביום מיתת הצדיק הנזכר, ולשמאלו בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י הסתומה כחומה". ממשיך ד"ר לעוי: "ציורי שושנים מחוקים על הקיר לתפארת, שם יעמוד כל הבא לשפוך שיחו לפני ה' בחדר קטן הנבנה לבית תפילה, וארון הקודש בתוכו. כמעט פתחתי את החדר הזה, והנה אפפוני עדת דבורים רבים מאוד אשר שמו קן שלהם במקום הזה, על ידי השמן הרב המובא הנה על קבר הצדיק. בחדר הראשון עומדת מנורה גדולה, ובה יותר מחמש מאות נרות אשר משפטם להדליק אותם יחד ביום ל"ג בעומר - יום פטירת רשב"י רעידת האדמה - תקצ"ז. לאחר הביקור של מזכירו של השר משה מונטיפיורי, בטבת תקצ"ז, שוב פקדה את הגליל רעידת אדמה אדירה. כמעו כל בתי העיר צפת קרסו על יושביהם. אלפי יהודים מצאו את מותם באסון הנורא. אנשי טבריה מעידים כי ראו לפידי אש בוקעים ועולים מתוך ים הכנרת. בכפר מירון, כפי הנראה, התמוטט רק קיר אחד של המבנה. כך עולה מעדותו של ד"ר לעוי, שכתב בתיאורו: "החומה החיצונה התערערה מאוד ביום הרעש, והוצאה רבה יצאה על תקנתה.

בשנת תר"ס - צורת המבנה כיום

עד שנת תר"ס בערך נעשו תיקונים ושיפוצים אחדים במבנים אשר סביבות מערת הרשב"י, ביזמתו של רבה הספרדי של העיר צפת, רבי שמואל עבו, ובעזרתם של אנשי הקהילה הספרדית והאשכנזית בצפת. הם הגביהו את ציוני רשב"י ובנו רבי אלעזר, וגדרו סביב כל אחד במחיצות של ברזל. כמו כן הרחיבו את האולם בו שכנו שני הציונים הקדושים. בתקופת מאה השנים האחרונות, לא חלו שינויים מרחיקי לכת בצורת המבנים. כפי שהננו רואים אותם כיום, כך היו נראים כבר לפני למעלה ממאה שנה. בחצר הפנימית - שם נוהגים לרקוד - כל החדרים בצד שמאל בקומת הקרקע הוסבו לשימוש אחר. באחד בנו מקוה, ושני חדרים משמשים לכיבוד קל עבור האורחים. החדר האחרון הקרוב לציון רשב"י מהוה מבוא כניסה לבית המדרש שמשמאל ההיכל. בשנת תש"י נפרץ פתח מן החדר אל בית המדרש על מנת למנוע תערובת גברים ונשים בכניסה דרך ההיכל הגדול. כיום, רואים שינויים קטנים. כגון חשמל, צינורות מים ומקוה חם המוסיפים שמחה ואורה במקום קדוש זה. בנוסף, בשנים האחרונות בנו מחיצה למנוע תערובת גברים ונשים - בשנת תשל"ד בחצר הגדולה, ובתשנ"א בתוך האולם בין ציונו של רבי אלעזר לציון הרשב"י. אשרי הבאים לשערי מירון, ונכנסים בתוך השערים המצוינים בקדושה אל ההיכלות הגדולים ששם נמצאים ציוני הקדושים של רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו! אשרי הבאים לשערי מירון!

תנאים מתלמידי רשב"י משתטחים על קברו במירון

התנא רבי אבא תלמידו של רבי שמעון וסופר תורתו היה נוהג לבוא לקברו של רבי שמעון וללמוד שם מדברי תורתו. כמבואר בזוהר (ח"א קכו ע"א). גם רבי חייא רבה תלמיד רשב"י עלה למירון לקבר רבו ונשק את האדמה הקדושה שזכתה להטמין את גופו הקדוש של רבי שמעון, רבי חייא רבה אמר שם "אור קדוש שהאיר פני תבל, בזכותו מתקיים העולם, רבי שמעון. אור המאיר זיו העולם". (זוהר ח"ב י"ד) מסופר גם שאחד מתלמידיו שכח את תלמודו, הלך למערת רבו ובכה שם על צרתו. כשנרדם תוך בכי נתגלה אליו רבו רבי שמעון ואמר לו, כשתזרוק בי שלשה צרורות אבוא. כשהתעורר הלך התלמיד לפותר חלומות וביקש שיפתור לו חלומו, אמר לו ההוא "אם על כל מה שאתה לומד תחזור שלוש פעמים, ישאר למודך בידך ולא תשכחו עוד". נהג התלמיד כך, ולמודו נשאר בידו כפי שרמז לו רבו בחלום. (קהלת רבה פ"י-יג) חז"ל (סנהדרין צ"ח ע"א) מביאים מעשה נורא שארע ליד מערת רשב"י. פעם עמד רבי יהושע בן לוי עם אליהו הנביא בפתח המערה ושוחח עמו. רבי יהושע בן לוי שאל: "האם אזכה לעולם הבא", השיב לו אליהו: "אם ירצה האדון הזה", (פירש"י שכינה הוה בהדייהו). התפעל רבי יהושע ואמר: "שנים ראיתי, וקול שלושה שמעתי". הקול השלישי היה קולה של השכינה. במהרש"א שם כתב ש"קול שלושה שמעתי", הם רשב"י ור"א בנו ור' יוסי בן בנו כמבואר בפרק השוכר את 'הפועלים, והם התפללו על גלות ישראל, עיי"ש. אך בספר הלולא דרשב"י מביא, דבספר מאמרי ר"א ברשב"י תמה על זה, דבגמרא שם מבואר דלא הכניסו את ר' יוסי למערת רשב"י ור"א בנו. אך הרה"ג ר' יצחק אריה ארליך שליט"א תירץ וכתב, דאמנם לא הכניסוהו לתוך המערה עצמה אלא נקבר מחוץ למערה, אבל ודאי היה סמוך להם מאוד ושפיר נשמע גם קולו ביחד עמם, ואדרבא, שפיר מדוייק שניים ראיתי ושלושה שמעתי, דר' יוסי לא היה עמם שם, אך את קולו שמע, עכ"ד הרה"ג הנ"ל. עוד אמרו: מעשה בריב"ל שהיה אליהו זכור לטוב עוסק עמו בדברי תורה, והיו עסוקין במערת רשב"י, ונתקשה ריב"ל בהלכה. א"ל אליהו, מבקש אתה לשאול אותה לרשב"י, בא ואני מעמיד אותו לך, מיד הלכו וקרא אליהו לרשב"י וכו'. מדרש שוחר טוב פ' ל"ו המאורות הגדולים בקבר רשב"י. בכל דור ודור היה קבר רשב"י פתוח לכל אדם, מגדולי המקובלים ועד לפשוטי העם. כל נפש ישראלי מתעלה שם. נספר כיצד גדולי הדורות באו במיוחד למירון ללמוד ולהתפלל שם. בשל קוצר היריעה אנו מביאים רק אחדים מהמאורות הגדולים שהגיעו לשם. רבי משה קורדובירו, בעל "הפרדס", שחי בצפוף בזמן רבי יוסף קארו והאריז"ל, כותב ("ספר הגירושין", עמ' ה): "אנו בתוך המדרש

רשב"י עליו השלום במירון

, ונשתטחנו בקרבו בציון רבי שמעון ורבי אלעזר ע"ה, ועדין מרחשי שפתי, ושם התפללתי תפילה קצרה מתוך קירות לבי... "וקמתי אני והסתכלתי ואני פני לדרום קצת וימיני לציון רבי אלעזר, משמאלי ציון רבי שמעון ע"ה, ופתחתי בפרשת זכור, ואמרתי: כי הנה רבי שמעון הוא בגבורה כמו שפירש בזוהר במקומות רבים, ורבי אלעזר ודאי מצד החסד, שכן בשמו א-ל שהוא חסד. ראיתי להכריע ביניהם בדברי תורה שהוא התפארת המכריע. ואף על פי שאיני ראוי שהם יתעטרו בי מפני רע מעללי, עם כל זה יתעטרו על ידי דדברי תורה אינם מקבלים טומאה ואינם מטמאים על ידי, חס ושלום". השל"ה הקדוש, רבי ישעיה הלוי הורביץ, שיגר אגרת לבני ביתו בפראג בשנת שפ"ג אודות נסיעתו לארץ ישראל. על ביקורו במירון הוא כותב: אקח הזוהר, כי כמה ניסים יארעו שם, כי צריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה ובדבקות גדולות, ואחר כך לשמוח הלב שמחה רוחנית, ולא שום אבלות ועצבות, כי באלה חפץ רשב"י, והוא בדוק ומנוסה". בספר ארץ חיים להגה"ק רבי חיים סתהון אב"ד צפת לפני כמאה שנה (סי' צ"ג מ"ג) וז"ל: "וכתוב בשבחי ירושלים הקדמון משנת רפ"ב, שנוהגים בני צפת ת"ו ללכת מנין קבוע בכל חודש להתפלל על מערת הרשב"י זי"ע. וכן הוא לשון רבי משה באסולה שסיפר בשנת רפ"ב: חזרתי למירון עם עשרה בני אדם שהיו קבועים אז ללכת בכל חודש להתפלל על מערת רשב"י. בט"ו אייר שקורין לו פסח שני עשו שם במירון שיירה (זייארה, כך נקרא בפיהם פקידת קברי צדיקים) גדולה, היו שם יותר מאלף נפשות כי באו רבים מדמשק עם נשיהם וטפם, ורוב קהל צפת וכן קהל לבוקיע ועמדנו שם שני ימים ושני לילות חוגגים ושמחים, והתפללנו על כל ציוני הצדיקים אשר שם". ובהקדמת עמק המלך פרק וא"ו ובשבחי האריז"ל ובהקדמת ספר חרדים הובא שנוהגים בני צפת ת"ו ללמוד ספר הזוהר כולו באוהל הנטוי ע"ג המערה מציון הרשב"י עד ציון ר"א בנו זי"ע שתי פעמים בשנה, עשרה ימים קודם ר"ה, ועשרה ימים קודם שבועות. כן מוזכר הקביעות של פעמיים בשנה בדברי רבינו אלעזר אזכרי מצפת בעל ה'חרדים' בהקדמתו לספרו: "בהיות חברים מקשיבים אל ציון הרשב"י, עוסקין באמרותיו אמרות טהורות כדרכנו פעמיים בשנה מעת לעת ומפקידה לפקידה, שם ישבנו גם בכינו צעקנו במרירות לבינו ויתכו כמים שאגותינו" וכו'. וכן כותב רבי שלמה שלימל מעיה"ק צפת במכתבו מיום כ"ה חשון שס"ז ונדפס בספר מצרף לחכמה (דפוס וינציה דף מז): "להיות ששתי פעמים בשנה חק ולא יעבור הולכים כל חכמי סגולה הבקיאים בחכמת האמת מכל החכמים למירון ששם קבור רשב"י ורבי אלעזר בנו והלל ושמאי ורבי יוחנן הסנדלר, ועל כל אחד בנוי כמו מגדל גבוה ארבע קומות איש, והתנא קבור מבפנים והגדר מקיפו מכל צד, ושם פורסים אהל אחד מן קברו של רשב"י עד קברו של רבי אלעזר ויושבים שם בין רשב"י ובין רבי אלעזר עשרה ימים ועשרה לילות רצופים ועוסקים בספרי הזהר. ויש להם שמש המכין להם מאכל, וד' גויים חגורים בכלי זין עומדים בכל לילה מבחוץ כדי לשמור אותם מהגנבים להיות שזה רחוק מצפת ת"ו קרוב לב' פרסאות. וזה הסדר הם עושים עשרה ימים קודם שבועות ועשרה ימים קודם ר"ה תמיד"(ראה בקונטרס עניני הילולא דרשב"י שבטעמי המנהגים דפוס אשכול הערה ל', שהיו מסיימים ספר הזוהר ביום כ"ה אלול, ומזה נמשך הטעות שאז יומא דהילולא דר"א ברשב"י)

רשב"י ובעל החרדים

הרה"ק והנורא בעל ה'חרדים' שהיה בזמן הבית יוסף והאר"י הק', היה משמש בבית המדרש בעיה"ק צפת ת"ו, ואיש לא ידע מעוצם גאונותו וקדושתו, והחזיקוהו לאיש פשוט ותמים. פעם בל"ג בעומר היה על הציון דרשב"י זי"ע במירון, והיו שם האר"י עם החבריא קדישא ורקד עמהם זמן רב לכבוד ההילולא דרשב"י. והיה שם זקן אחד שהיה לבוש בגדים לבנים והיה בעל צורה ובעל קומה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, והזקן הזה רקד שם לעצמו בשמחה עצומה וגם עם חברת לוית אנשי בריתו שלא הכירום. ובתוך הריקודין והמחולות קפץ האר"י ואחז בידו של אותו זקן הנזכר ורקדו שניהם יחדיו זמן הרבה באש להבה, ואחר כך אחז האר"י בידו של בעל ה'חרדים' ורקד עמו גם כן הרבה בשמחה ובטוב לבב. אחר שיצאו משם, הרהיבו עוז בנפשם תלמידי האר"י הק' לאמר לרבם האר"י, אל נא יחר בעיני אדוננו אם נשאל בנוגע לכבודו הרם וכבוד תורתו הרמה, כי מה שרקד רבינו עם הזקן, אין אנו מכירים אותו, ובוודאי אדם גדול הוא. אבל מה שרקד רבינו עם השמש (בעל ה'חרדים') אם כי הוא ירא שמים, אבל אין זה כבוד תורתו לרקוד עמו ביחוד. כששמע האר"י הק' דברי תלמידיו, נענה והשיב להם, הלא אם התנא האלקי רשב"י רקד עמו ביחוד האם אני הצעיר לא יהיה לי לכבוד לרקוד עמו. (והבינו אז התלמידים את המראה אשר ראו עיניהם, כי תואר הזקן הנזכר היה רשב"י בכבודו ובעצמו אשר שש ושמח בשמחת החבריא קדישא שבאו להילולא דיליה). ומאז אותו מעשה נודע ברבים כי המשמש בקודש הנזכר בעל ה'חרדים' שעקבותיו לא נודעו, קיים מקרא מלא 'והצנע לכת עם אלוקיך' בעוז קדושתו וצדקתו ומדרגתו. מסעות ירושלים אם בכל השנה היתה צפת חלק בלתי נפרד ממירון ומציון הרשב"י, על אחת כמה וכמה ביום ההילולא ל"ג בעומר, שאז היו בני צפת השושבינים העיקריים בשמחה הגדולה, נתחיל תחילה בביקורו של מורנו האר"י הקדוש זי"ע כפי שכתב תלמידו הגדול רבי חיים ויטאל זי"ע בספר שער הכוונות (שער הכוונות, ענין העומר דרוש יב, דף קצא דפוס ירושלם תשמ"ח): עניין מנהג ישראל שנהגו ישראל לעלות ביום ל"ג בעומר על קברי הרשב"י ורבי אלעזר בנו, אשר קבורים בעיר מירון כנודע, ואוכלים ושותים ושמחים שם. אני ראיתי למורי ז"ל, שהלך לשם פעם אחת ביום ל"ג בעומר, הוא וכל אנשי ביתו, וישב שם שלשה ימים ראשונים של השבוע ההוא. וזה היה פעם הראשונה שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח"כ. והר"ר יונתן שאגיש העיד לי,שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מורי ז"ל, שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי, כי בשנה הנזכרת הלך גם הוא שם, והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ד' אלוקינו את אבלי ציון וכו', וגם בהיותו שם אמר נחם. ואחרי שגמר העמידה אמר לו מורי ז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י ע"ה עומד על קברו ואמר לו, אמור אל האיש הזה אברהם הלוי, כי למה אומר נחם ביום שמחתנו, והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב. ולא יצא חודש ימים עד שמת לו בן אחד, וקיבל עליו תנחומין. וכתבתי כל זה, להורות כי שורש במנהג הזה הנזכר. ובפרט כי רבי שמעון בן יוחאי הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר".

רבי חיים בו עטר

בעל "אור החיים", נסע בפעם הראשונה למירון בשנת תק"א עם קבוצת תלמידיו ואנשי שלומו. וכך נתב הגאון ר' שמואל העליר זצ"ל רבה של צפת בקונטרס "כבוד מלכים". ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותם ראו וספרו להם, כי הרב הקדוש ר' חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו, וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ועל רגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק היכן אני השפל נכנס למקום אש שלהבת, קוב"ה וכל פמליא של מעלה הכא, וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת הילולא היה שמח שמחה גדולה והוא בעצמו שרף כמה בגדים יקרים לכבוד הרשב"י זיע"א, וגם הזקנים מהספרדים פה ידעו ושמעו זה. וזכותו יגן עלינו על כל ישראל ויחוש לגאלנו במהרה בימינו אכי"ר, עכ"ד. תיאור מופלא על ביקורו של רבי חיים בן עטר תועד על ידי אחד מתלמידיו ששהה במחיצתו. כך הוא כותב, בין השאר: "נתן הרב (ה"אור החיים" הקדוש) לכל אחד החברים שהיו שם, ספר אחד של הזוהר. היה חלקי ספר בראשית, ולמדנו עד שש שעות, ובסוף שש שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, ושמחנו הרבה ולמדנו עד שמונה שעות מהלילה והלכנו לישון. "קודם שהאיר היום כשתי שעות עמדנו על משמרתו ולא ישנו כי אם שתי שעות וישבנו ללמוד. כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד עד ח"י שעות (עד הצהרים) בלא הפסק בינתים אפילו בדיבור של דברי תורה. אחר שאכלנו, חזרנו ללימודינו כל יום חמישי עד שמונה שעות מהלילה, וביום שישי בבוקר התפללנו והלכנו לראות קברי גאוני עולם שעדיין ישנם במירון. "חזרנו למירון ערב שבת ממש, ועשינו שבת כראוי בבית הרשב"י ע"ה. בכל יום שבת היינו לומדים זוהר ובלילה - ליל מוצאי שבת - עשינו משמרת כל הלילה, שה"אדרות", אמר הרב (רבי חיים בן עטר) שנלמד אותם ביחד, וכן היה. "בשעה שהתחלנו ה"אדרות", היתה הארה גדולה והרגש גדול בנשמותינו. והיה אומר אדונינו הרב לכל אחד מהתלמידים לתקן תיקון אחד, והיינו מתרעדים מפחד ד' ומהדר גאונו ברוך הוא וברוך שמו. גמרנו ה"אדרות" סמוך לאור היום, ולמדנו מאמרי בר יוחאי בשמחה גדולה, נשטחנו עליו ובכינו ובקשנו רחמים ועשינו פזמונים בשמחה גדולה. בבוקר התפללנו תפילה והלכנו אצלם פעם שלישית, ועשינו בקשת רחמים על השכינה ועל כולכם לא יהיה נפקד, ונתפטרנו לשלום". אחד האחרונים ("מסעות משה", עמ' קנה) מדמה רגשת עליית ה'אור החיים' הק' בהר למצות ההליכה לבית הכנסת. כידוע, יש מצוה ללכת בזריזות לבית הכנסת להראות אהבת המקום של "מקדש מעט", מקום השראת השכינה. כך במירון, מקום קדוש שלבבות כל ישראל אוהבים אותו, צריכים לגשת לשם בזריזות ושמחה של מצוה.

צדיקים ואדמורים במירון

נסיעה גדולי ישראל הליטאיים למירון

בספר "זכור לדוד" מסופר. ביום חמישי אחד, בקיץ תשי"ט, חזר מרן רבי אלעזר מנחם שך זצ"ל מירושלים לבני ברק. כל אותו שבוע שהה ליד מיטתו של הרב מבריסק, רבי יצחק זאב סולוביצ'יק, ששכב על ערש דוי. בבני ברק הזכיר לאחד מידידיו שהרב מבריסק אמר לו בשם אביו רבי חיים סולוביצ'יק: "במירון, אצל רבי שמעון, הוא מקום חשוב לתפילה", וגם הוסיף: "לא הייתי מאמין על עצמי שכל כך הרבה שנים הייתי בארץ ישראל ולא התפללתי אפילו פעם אחת בציון של רבי שמעון". כאשר שמע זאת רבי דוד פרנקל, מיד הגיב: "מובן מזה שהרב מבריסק מבקש שיעלו מירון להעתיר בעדו לרפואתו, ומחמת ענותנותו לא ביקש זאת בפירוש". הוא הזדרז לארגן נסיעה למירון בלילה ההוא, ופנה לגדולי וחשובי בני ברק. בתוך שעה קלה יצאו שני רכבים לגליל העליון. בין הנוסעים היו הגאון רבי אלעזר מנחם שך ז"ל, הגאון רבי ישראל יעקב קנייבסקי ה"סטייפלער" זצ"ל, הגאון רבי שאול קרליץ ז"ל , ולהבחל"ח הגאון רבי חיים גריינימן שליט"א והגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א . הם הגיעו מאוחר בלילה והחליטו להגיד את כל ספר תהלים ליד הציון של רבי שמעון. אחר כך התפללו שחרית כותיקין וחזרו לדרכם לבני ברק. ביום ראשון חזר הגאון רבי אלעזר מנחם שך לירושלים, ומיד כשנכנס לביתו של הרב מבריסק, שאל אותו רבי וועלויל: "נו, האם הייתם אצל רבי שמעון". בשמעו תשובה חיובית, קרנו פניו של הרב מבריסק בשביעות רצון והוסיף: "יישר כח". אחר כך, התבטא רבי אלעזר מנחם: "זה היה 'נס' שנסענו. אוי לי אילו לא נסעתי למירון, מה הייתי משיב לו". בכל הדורות, ואף בתקופתינו מצויים אנשי סגולה, שוחרי תורת הנסתר, הפוקדים את ציוני הצדיקים במירון בכל ימות השנה. שם נפתחים לפניהם מעינות החכמה, מפכים בהם מים זכים של טהרה, ודביקות עם בוראם. ידוע שבעל "מתוק מדבש", רבי דניאל פריש זצ"ל, התאכסן במירון שבועות שלמים לילות כימים לברר ולהבהיר את פירושו על הזוהר. רבי דניאל הקדיש כעשר שנים מחייו להוציא דבר מתוקן, לזכות את הרבים. ברור, שהצלחתו היתה תלויה בסיעתא דשמיא. ברם גם השפעת מירון השפיעה עליו לסייעו בגמר טוב, כדי שלא תצא שגיאה מתחת ידו.

מירון בלג בעומר

בעל עטרת זקנים על שו"ע כתב מנהג א"י שנוהגים לילך על קבר רשב"י ז"ל ובנו ר"א ז"ל ביום ל"ג בעומר. גם בעל "הערוך השולחן" כתב "הילולא דרשב"י בארץ ישראל מרבים בתפילה ובהדלקת נרות על קברו הקדוש ואומרים שנסתלק ביום זה, וגם יצא מהמערה ביום זה". בספר ימי שמואל מסופר עובדא מעניינת על הגה"צ רבי שמואל העליר זצ"ל רבה של צפת, שבערוב ימיו אמר למקורביו לפני ל"ג בעומר כי השנה לא יוכל כנראה לעלות למירון לציון הקדוש מפאת חולשתו וקושי טלטול הדרך בחמורים וכו'. והנה ביום ל"ג בעומר מוצאים אותו שהגיע למירון לציון הרשב"י, שאלוהו הרי אמר שלא יעלה, השיב להם כי ראה בחלומו שאומרים לו את לשון הכתוב בעזרא (יט) "וכל אשר לא יעלה בית אלוקים רכושו יחרם", על כן היה מוכרח לעלות. יש שאומרים בשם האר"י ז"ל, אשר ביום ל"ג בעומר עומד התנא אלוקי רשב"י על ציונו הקדוש ומברך לבל אחד ואחד הבאים שמה למירון לכבודו לשמוח שם בשמחת ההילולא רבתי שלו. ציון הרשב"י. נתאמת לנו מאנשי אמת אשר השמחה על ציון הרשב"י היא שלא כדרך הטבע, דכתיב (משלי יג-ט) אור צדיקים ישמח. בני יששכר ציון הרשב"י. אם לומד על ציון הרשב"י עם חבר, אז משפיעין עליו רזין זה לזה ומבטלין הקליפה. מהרצ"א מדינוב זי"ע פעם אחד היה פחד נורא מן הערביים שרצו לבטל ההילולא דרשב"י זי"ע בל"ג בעומר, נראה כל הלילה ממש אש בוערת בתוך ביתו של הרב (הרה"ק רבי שלמה אליעזר אליפאנדרי - שקבע משכנו בעיה"ק צפת ת"ו בשנים תר"ע - תרפ"א) ופוחדו לדבר. ביום השני שלח הרב אחרי היהודים ואמר להם: עלי ועל צוארי תוכלו לסמוך ולעשות הילולא רבא כנהוג. וכן היה באין פוצה פה ומצפצף. מסעות ירושלים מאמר חיות אש פרק צפה הצפת אות לג הוצאת הנסיעה למירון. 'תני רב תחליפא אחוה דרבנא חוזאה, כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו', חוץ מהוצאת שבתות והוצאות יום טוב והוצאות בניו לתלמוד תורה וכו' (ביצה סו: ופז.), ויש להוסיף וחוץ מ"הוצאות נסיעה למירון". ועיין בשיטה מקובצת (ביצה שם) בשם הריטב"א, שכתב, חוץ מהוצאת שבת ויום טוב, לאו דוקא הוצאת שבת ויום דהוא הדין בכל הוצאות של מצוה, אלא נקט הני דרגילי ושכיחי. רבי שלמה מזוויעהל זצוק"ל מירון של ל"ג בעומר. חסיד בעלזא היה בתל אביב, גאון אדיר שהתהלך בצידי דרכים, ושמו ר' שמחה מונד זצ"ל. כל ימיו היה ר' שמחה טורח לעלות מירונה בל"ג בעומר. אף בהיותו ישיש מופלג, עושה היה את הדרך הארוכה על כל המאמץ הכרוך בכך. עוד ראוהו במירון בל"ג בעומר אף כאשר עבר את גילו התשעים. מרגלא בפומיה אימרה מתוקה. יודעים אתם את ההבדל בין מירון של שאר ימות השנה למירון של ל"ג בעומר, הבה ואומר לכם, כאשר הגביר יושב בביתו ואדם נצרך בא להתדפק על דלתו הרי שהגביר יושב ומברר על פרטי הבקשה, ואז אם נשאה חן בעיניו, מעניק את נתינתו המסוימת. אולם, כאשר גביר זה עורך חתונה לבנו, אז שופעות הנתינות לכל עבר, מחלק הוא לכל מבקש, אינו שואל שאלות. גדולה שמחתו, ועז רצונו שכל סובביו ישמחו עמו. בליל חתונה אין שואלים שאלות, כולם מקבלים. 'אז מפרעגט קשיא'ס איז ביטער' ,(כשמקשים קושיות זה מר). היה רבי שמחה מסיים, 'כששואלים ומבררים אין זה טוב, לא תמיד האדם ראוי, אך בלילה זה, של ההילולא הגדולה שעורך רבי שמעון במירון, לא שואלים שאלות, הכל ראויים, כולם מקבלים ושואבים בששון ממעייני הישועה. נפלאותיו לבני אדם שמחה מיוחדת היה לבני צפת בכל שנה ערב ל"ג בעומר, תהלוכת ספר התורה מצפת למירון. מקורה לכאורה לפי דברי אנשי צפת, בגלל שבימים עברו לא היה ספר תורה במירון (והיו מתעכבים שם כמה ימים), על כן לקחו ספר תורה מצפת כדי לקרות בו, וכדי להרבות בשמחה לכבוד רשב"י ולכבוד התורה עשו שמחה גדולה בלווית הספר תורה. בל"ג בעומר שנת תרע"א בעת הדלקת המדורה על גג האוהל של רבי שמעון בר יוחאי, ארעה טרגדיה נוראה, דחיפת ההמון שעל הגג היתה כה גדולה, עד שהמעקה עליה נשענו האנשים שהיתה רעועה נהרסה ואתה גם יסודות הגג, שמונה הרוגים היו שם, ומתוכם ששה מבני צפת, אז עלה בדעתם של כמה מרבני צפת לבטל את מנהג ההדלקה במירון בל"ג בעומר, או לפחות לאסור על הנשים להשתתף, כי ראו במקרה הזה אות מן השמים. ובאמת כן היה, וכפי שכתב ר' ישעיה הורביץ מצפת בספרו עדן ציון: "באסיפת החכמים והזקנים שבעיר גזרו איסור על שבע שנים שלא יבואו הנשים למירון בל"ג בעומר, ואז נחלש במקצת השמחה הגדולה, ובפרט שבשנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה, וערבה כל שמחה, וזה נמשך לכמה שנים". על דבר הסתירה המשתמע לכאורה, כי בספר שבחי האר"י מבואר שרצון הרשב"י רק בשמחה ולא בבכיות ומרירות, ובחרדים ובשאר ספרים מפליאים ההתעוררות והתפלות ובכיות במקום הזה. ואמרתי בזה לכבוד התנא האלוקי הרשב"י זיע"א העומד לנו במקום קודש הקדשים כדאיתא בזוה"ק מאן פני האדון ד' דא רשב"י וכו', דכל ת"ח המבין ויודע ומכיר גודל קדושת המקום, ידע כי השנים כאחד טובים ומצומדים כאשה אל אחותה, כי א"א בעולם להגיע אפי' אפס קצהו לשמחה אמיתיות השופע במקום הזה אם לא כי יתבונן וילבוש חרדה ורעדה וישפיל עצמו ויבטש דרמיה, כמ"ש בזוה"ק גופא דלא סליק נהורא דנשמתיה מבטשין יתיה, ולפי ערך הביטול והאין וביטול המסך המבדיל החומר הגס, כן לעומת זה ממילא יבוא ויושפע אור השמחה שמחה אלוקית, ובזה נאמרה וגילו ברעדה, א"א לבוא הגילה אלא מתוך רעדה שקדמו ואם לאו השמחה אינה אלא הוללות. כבוד מלכים ידוע שהרה"ק מרוז'ין זצ"ל שאל וברר פעם איך נראה ההילולא של הרשב"י במירון, והשיבו לו בפנים - יום כיפורים, ובחוץ שמחת תורה. והרה"ק הנ"ל קנה החזקה להדליק "הדלקה" בציון הרשב"י. שבתא טבא. הרה"ק ר' אברהם וויינברג זיע"א מסלאנים, כשהיה על הציון הק' של רשב"י במירון, אמר 'שבתא טבא', כלומר, שאף בקדושת המקום נשפע בחינת שבת מכוחו דרשב"י דאיקרי שבת. בית אברהם למירון צריך הכנה מיוחדת. פעם כאשר עבר כ"ק האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" מגור זצ"ל בדרכו ליד מירון, אמרו משמשיו בקודש שלא רחוק מכאן זה ציון הרשב"י במירון, וכיוונו לרמז בזה שאפשר ליסוע לשם. השיב להם ה"אמרי אמת" "מירון דארף האבען א ספעצילע הכנה" (מירון צריך הכנה מיוחדת).

לימוד זוהר בציון הרשב"י

על קבר הרשב"י לומדים הזוהר. ביום א' הסמוך נלך להמקום שהזכרתי קבוצת תנאים שמאי והלל, ויש תפילה מיוחדת על כל צדיק וצדיק. ועל קבר רשב"י לומדים הזהר באימה וביראה ובדביקות גדול אחר כך, לשמח את הלב, גם אני אקח הזוהר כי כמה ניסים אורעו שם, כי צריכים ללמוד הזוהר באימה וביראה ובדביקות גדול, ואחר כך לשמוח הלב שמחה רוחניות ולא שום אבלות ועצבות, כי באלה חפץ רשב"י, והוא בדוק ומנוסה, ואחר כך נודרים ונדבות ומתפללים תפילות. מתוך אגרת השל"ה הק', הובא גם בטעמי המנהגים לימוד זוהר בקבר הרשב"י. ורבי שמעון בר יוחאי ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם וכו'. ובכן תדעו כי הם שמחים מאד בקרותכם זוהר על מערתם או בכפר הסמוך להם, ואם תתמידו לקרות כן יגלו לכם רזין עילאין וכו'. מגיד מישרים פרשת אמור פעם כשהיה הרה"ק מקארלין זצ"ל במירון אמר: "זיי זאלען שכל האבען, אין יעדער זאל טוהן פאר זיך, מירון איז א הארט פאר אלע". ,(שיהיה להם שכל, וכל אחד יפעל לעצמו, מירון הוא מקום בשביל כולם). כשחזר ממירון אמר: נאכן צוריק קומען פון מירון האט מען שוין נישט וואס צו רעדן און בעטן, און אויב איינעם פעלט נאך עפעס, איז דאס א סימן אז ער איז אין מירון נישט געווען (אחרי שחוזרים ממירון אין כבר מה לדבר ולבקש ואם למישהו עדיין חסר משהו, הרי זה סימן שהוא לא היה במירון). ברכת אהרן ש"בתי ב"בית י" כל ימי חיי. ר"ת רבי ש'מעון ב'ן י'וחאי, שנזכה להיות דביקים בל ימי חיינו בבית ד' "בקודש הקדשים", וכמבואר במאמר תקל"ח במידות רשב"י דהשכינה שורה בציון הרשב"י. תורת גד

נס ע"י הרשב"י

היה מעשה נורא בל"ג בעומר במירון אצל ציון התנא הקדוש רשב"י זי"ע ועכ"י. דהמנהג שעושים שם הדלקה והיו נוהגים בכל שנה למכור זכות ההדלקה, בעד מעות הרבה, ובאותה שנה קנה זכות ההדלקה איש נגיד אחד בעד עשרת אלפים גילדען, שהיה הון רב בימים ההם. אחר שעשו ההדלקה שהיתה על גג המערה, והתחילו לרקד, והיה שם קהל גדול על הגג יותר מהכיל, והצפיפות והדוחק היה עד אין לשער, וככה זמרו ורקדו בהתלהבות ובהתרגשות דקדושה, ובגודל הלחץ זו הדחק נפל האיש הנ"ל שהדליק את ההדלקה מן הגג ר"ל, ונשברו רגליו לא עלינו, ומפני שכל הקהל היו מזמרים ורוקדים ברוב התלהבות, לא ראו ולא הרגישו שאחד נפל מן הגג, והוא שכב על הארץ ביסורים גדולים, וביקש וצעק שיבואו לעזרו, ולא נשמע קולו מפני קול המזמרים. אחרי זמן מה עבר שם אדם אחד והרגיש שיש אדם שוכב על הארץ, וניגש אליו ויספר לו את אשר קרהו, והאיש הזה נטלו בידו ויניחוהו באחד החדרים הסמוכים לשם, והלך לבקש איזה רופא, שהיה דבר קשה למצוא אז במקום ההוא, והיה צריך ליסע עם עגלה עד הכפר הסמוך להביא לו איזה רופא, ובתוך כך עברו כמה שעות. כאשר בא האיש עם הרופא להחדר שהניח שם את החולה, לא מצאו שם, והיה לו עגמת נפש בי לא ידע מה נעשה עמו, והלך האיש לבקש ולשאול מי יודע מה נעשה עמו, וכאשר התחיל לבקשו, פתאום ראה אותו שהוא מרקד בהתלהבות גדולה, וניגש אליו ושאלו מה הוה, והתחיל האיש לספר, דכאשר הניחו שם בהחדר, פתאום נתגלה אליו התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ואמר אתה עשית היום השמחה הגדולה לכבודי, על כן אתה צריך להיות בריא, ונתן ידיו הקדושים על רגליו השבורים ר"ל, ונתרפאו מיד, ועמד על רגליו והלך חזרה לרקד כאילו לא אירע כלום. גדלות יהושע

תחיית המתים

והנני עד ראיה לספר בקהל מעשה נס ופלא שראיתי בעיני בהיותי במירון ביום ל"ג בעומר בשנת תרפ"ג, שחל אז ל"ג בעומר ביום השישי, ושכמעט רוב הקהל מאלפי ישראל שהיו שם בל"ג בעומר נשארו אז במירון לשבות שם את יום השבת, וטעמנו אז שמחת שבת עילאית ופלאית. וביום שבת קודש בבוקר אחר תפילת מוסף שהתפללנו אז בבית המדרש על יד ציון קוה"ק הרשב"י במנין האחרון קרוב לחצות היום, ויהי נשמע קול רעש גדול שילד אחד מאחינו הספרדים שאמו נדרה והביאתו לעשות לו תגלחתו ,החאלאקה, הראשונה במירון כמנהג הידוע, פתאום אחזתו מחלת הה"ר רח"ל ושבק לנו חיים. והילד היה מונח באחד החדרים הקטנים הבנויים למעלה עלי גגות הציונים בחצר הקודש, וציוו הרופאים (שהיו מטעם הממשלה) שצריכין לעשות הסגר על כל אנשי החצר על מספר ימים. וכשנשמעה פקודה זו, רבים מההמון נבהלו והתחילו לברוח מהחצר החוצה אל ההרים וגבעות אשר שם, אבל מיד הגיעו ובאו שוטרי הממשלה וסגרו החצר על שעריו ואין עוד יוצא ואין בא. ומבית ומבחוץ נשמעים קולות ובכיות, כי רבים מהיוצאים מחוץ לחצר עזבו את ילדיהם ואנשי ביתם וחפציהם בפנים החצר, והחצר נסגר ונשמר על ידי השוטרים. ועל כולם עלה ונשמע קול יללה מהאשה אם הילד המת, שבנה הראשון והיחידי שהביאתו על תגלחתו הראשונה, אין, ונהפכה שמחתה לתוגה. ואנכי בעיני ראיתי את הילד מונח בחדרו על הארץ ירוק ומת. וכל הקהל הצטערו מאוד על נפש אחת מישראל וצער אמו, ולא יכולנו מרוב צער לעשות קידוש ולסעוד סעודתא דצפרא דשבתא. והנה פתאום קמה אם הילד וחגרה מתניה כאשת חיל, ולקחה הילד המת על ידיה וירדה למטה בבית הכנסת שעל יד הציון הק' הרשב"י, והניחתו על הרצפה שעל יד הציון הקדוש, ובקול מר ובבכי צעקה האשה אם הילד, הוי צדיק, צדיק ר' שמעון, הנני אמתך באתי לכאן לכבודך לגלח בני היחידי אשר נתן לי השי"ת בזכותך, וקיימתי את נדרי אשר נדרתי להביאו כאן ביום ל"ג בעומר, ואתמול הביאותיו חי ועשיתי לו התגלחת בשירים ובזמרה בתוף ובכנור במשתה ובשמחה, ועתה איך אסע מכאן בלי הילד וכו', ובאיזה פנים אבואה הביתה. וקולותיה ובכיותיה היו נשמעים על כל החצר הקדוש, ולב מי לא נמס כמים לשמוע את קול צעקת האשה מרת הנפש. אחר כן קמה ואמרה, צדיק צדיק, הנני מניחתו לפניך כמו שהיא, אנא ממך אל תביישני ואל תחזיר פני ריקם, ותחזירו לפני חי ובריא כמו שהביאותיו אתמול לפניך, ויתקדש שם שמים ושמך בעולם, וידעו כי יש ד' וצדיקים שופטים בארץ. ולסגולה סגרו הדלת של הבית הכנסת של ציון הרשב"י ולא נשאר שם רק הילד. כעבור איזה רגעים, הקול נשמע מבית הכנסת צעקת הילד לאמו, והחכם שם פתח הדלת לפניה, והנה הילד קם על רגליו וצועק אמא תני לי מעט מים כי צמא אני, ונתנו לו מים, והיא העלתו הגגה למקום חדרה מקודם, ונעשה שם רעש גדול מתחיית הילד המת, וכל הקהל באו לראות הילד החי, וגם הרופאים נתאספו שמה ובדקו את הילד והודו ואמרו שאין זה בדרך הטבע כלל אלא מעשי ניסים תחית המתים על ידי התנא האלוקי רבי שמעון. והתירו תיכף ומיד לפתוח שערי החצר, והיה אז קידוש ד' גדול מאוד, וכל הקהל ברכו אז מחיה המתים. הילולא דרשב"י

ישועות בציון הרשב"י

הרה"ק מוהר"ש מסלונים זי"ע היה רגיל לספר כל ל"ג בעומר, שאשה אחת בעלת הון רב באה למירון בל"ג בעומר ובקשה מר' שמעון שימליץ עליה שמשלוח הסחורה ששלחה על ידי הספינה יעבור בשלום ותרויח במסחרה, ועל ידה עמדה אשה אחרת שבקשה מרבי שמעון היות ויש לה בת שהגיעה לפרקה והיא צריכה כסף רב בערך שלוש מאות רובל לנדוניא. כאשר שמעה האשה הראשונה בקשת השניה, לקחה שלוש מאות רובל ונתנה לאשה השניה, ואמרה לר' שמעון ראה כי אני מילאתי את בקשת האשה, לכן מבקשת אני ממך שתעשה גם כן בקשתי להמליץ טוב עלי. קובץ אליהו

ירידת גשמים בעקבות הקפות מסביב לציוני הרשב"י ובנו

פעם אחת כאשר ירדו גשמים בחג הסוכות, ומרן הבית יוסף נצטער על כך, נתגלה אליו המגיד אור לכ' בתשרי ואמר לו, והא גשמים דאתו לא הוו דוגמת שפך לו קיתון על פניו ח"ו, אדרבה נתקבלו דבריכם, ורשב"י ובנו שמחו לקראתכם בקרותכם זוהר על מערתם ובכפר הסמוך להם, אלא כיון דהקפתם לר' אלעזר בד' מינים הבאים לרצות על המים, נתעוררו המים ובאו, ואילו הייתם מקיפים פעם אחרת, היו רוב גשמים באים לעולם כמו בימי חוני המעגל. וכלל זה יהיה בידכם, כל זמן שהעולם יהיה צריך לגשמים ביותר, תלכו ותקיפו הצדיקים הנזכרים ותענו, ועל כל צרה שלא תבוא על הציבור תקיפו אותם שבעה פעמים ותענו. מגיד מישרים פרשת אמור

ישועה בזכות ההקפות במירון

הגיע מכתב בקשה מחוץ לארץ להמקובל רבי חיים שאול הכהן דוויק זצוק"ל, שמושל העיר שבא מקרוב שם מציק מאד ליהודים, והרה"ק המקובל הנ"ל נסע למירון לשבת של סליחות לפני ראש השנה עם עשרים מתלמידיו, והיה שם ה' ימים, ובכל יום עשה שם הקפות סביב הציון הקדוש של ר' אלעזר עם ארבעת המינים שהיו בידינו מהשנה שעברה, וכשחזר ירושלימה מצא טלגרמה (מכתב מהדואר) בביתו ונתבשר כי מושל העיר מת פתאום וליהודים שם היתה אורה ושמחה. הילולא דרשב"י

"ישועות בזכות הרשב"י"

שמעו מה שמעיד רבי עובדיה מברטנורא לפני כחמש מאות שנים: "הרבה עקרות נפקדו, וחולים נתרפאו בנדר ונדבה שהתנדבו למקום ההוא". השל"ה הקדוש, שעלה לארץ ישראל בשנת שפ"ב, כותב: "על קבר רשב"י לומדים הזוהר באימה וביראה ובדביקות גדולה, כי כמה ניסים ארעו שם".

סגולת הח"י רוטל.

הרה"ק ר' בן ציון מבאבוב זצ"ל, מצוה במכתבו לנדור על חלוקת ח"י רוטל משקה לכבוד הרשב"י לסגולה להיפקד בזש"ק. ובזמנינו נפוץ מאוד סגולה זו, ורבים נושעו עי"ז.

שמן משחת לרפואה.

פעם בא איש אחד עם בתו לקבל ברכתו של האדמו"ר מטשורטקוב, רבי ישראל פרידמן זצ"ל, בתו, שהגיעה לפרקה, סבלה מעיוות בפניה. הם נכנסו ובכו לפניו. גם הוא בכה ואמר לאבי הנערה: "מה ביכלתי לעשות". בסוף הם יצאו מבית האדמו"ר והתחילו ללכת לדרכם. לפתע, פתח רבי ישראל את דלת ביתו וקרא להם לחזור אליו. "נזכרתי עתה", הסביר האדמו"ר, "שיש לי שמן זית ששלחו לי מההדלקה במירון שהשתמשו בל"ג בעומר. קח את השמן המסוגל הזה ותמשח אותו לבתך, והקב"ה יעזור". כך עשה ולאט לאט נתרפאה. האדמו"ר מטשורטקוב היה רגיל לספר נס זה בכל שנה בל"ג בעומר, בזכות רשב"י.

זיווג בזמן הנכון.

רבי יונה לבל, הידוע בדור הקודם כמי שניהל חלוקת שתיה חינם במירון, התגורר בירושלים. בבחרותו הוא מאוד ביקש לקיים את דברי חז"ל - שהם גם מנהג ישן של עיר הקודש - להתחתן עד גיל עשרים. ברם, השידוך המתאים עדיין לא נמצא ונותר חודש אחד עד ליום הולדתו. כיצד אפשר גם לסכם התנאים וגם לעמוד תחת החופה בזמן כה קצר, אולם, רבי יונה לא התייאש. כשנותרו שלושה שבועות בלבד, נסע רבי יונה למירון לשפוך את תפילתו לפני בורא העולם במקום הקדוש הזה. כל אותו הלילה הוא התפלל ליד ציון הרשב"י, קרא את כל ספר תהלים, התחנן בכל לבו ובקש את בקשתו האישית. למחרת הוא חזר לירושלים. ובחסדי השם זכה לבנות בית נאמן בישראל לפני יום הולדתו העשרים, בזכות רבי שמעון בר יוחאי.

הולך בלי כסא גלגלים

בשנת תשכ"ג קרה אסון פתאומי לאיש פשוט מעדות הספרדים. איש בריא היה, עובד בתחנת דלק במרכז הארץ. יום אחד התעלף באמצע העבודה, ונשאר משותק ברוב גופו. הרופאים המטפלים בו בבית החולים עשו מאמצים לרפא אותו, ברם לאחר שנתיים עדיין לא חל שום שינוי במצבו. הוא החליט שישועתו אינה בידי אדם, וגמר בדעתו לנסוע למירון ולהתפלל אצל רבי שמעון, שאולי תבוא רפואתו בזכות רשב"י. הוא הגיע עם חבריו ברכב בימי אלול תשכ"ה. היתה שם קבוצה של בחורים מירושלים שראו אותו ודברו אתו., כל יום האיש ישב בכסא גלגלים ליד הציון של רשב"י ובנו רבי אלעזר, ושפך את תפלתו בשברון לב ובדמעות שליש. לאחר כמה ימים הוא ניסה לקום מהכסא, ולפלא פלאים לעיני הקהל, התחיל לפסוע פסיעות ראשונות בלי סיוע. בזכות התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי. מפי הרה"ח ר' אהרן לבל שהיה אחד מקבוצת הבחורים

תפילת אבות על בנים

מסופר על ידי המקובל רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א, שאומר: "סיפור זה חשוב כתחיית המתים". בשנת תשנ"ט יהודי חרדי מהעיר חולון הרגיש שהגיעו מים עד נפש. בנו החל לרדת משמירת המצוות זה שנתיים מזמן הבר מצוה שלו, עד שהתפרסם הדבר ברבים. יום אחד החליט לדבר ישירות עם בנו. "איזה בושה יש לי ממך, אתה פורש מן הדרך שלנו, ואני ואמך סובלים מזה יום ולילה". "אני מבין את העולם אחרת", השיב בנו. העלה האיש רעיון חדש. "בוא איתי היום למירון, אולי..." כשנכנס האיש להיכל רשב"י נפלו עיניו על שלט קבוע בקיר הנקרא "תפילת אבות על הבנים". "כן", הוא חשב, "בשביל זה באתי לכאן" הוא קרא את התפילה בלב נשבר עד שעיניו זלגו דמעות שנשרו על זקנו. לאחר שעה התחיל לחפש את בנו כדי לחזור הביתה. פנה אליו בנו ואמר: "אבא, אני מתחרט על שסרתי מדרך אבותינו, ומעכשיו אני מקבל על עצמי לשמור תורה ומצוות בכל ליבי", בזכות רבי שמעון בר יוחאי. מוסיף רבי גמליאל הערה: "כל ליל שישי אני מדבר לפני קבוצה שנשרו ורוצים להתחזק ביהדות. בחנוכה תשס"ו, סיפרתי להם את המעשה הזה, ואחר כך ניגש אלי בחור אחד ואמר לי 'רבי, הסיפור הזה נכנס עמוק לתוך לבי, ואני מבטיח לך שמהיום והלאה אני אתחיל להניח תפילין, מצוה שזה שנים הפסקתי לקיים. הכל בזכות הסיפור". מסיים רבי גמליאל: "באמת, רואים מזה כח התשובה הבאה מרבי שמעון בר יוחאי".

זכיה בלוטו

רבי יוסף אבוקסיס, תושב ירושלים, ישב כל לילה לכתוב ספר תורה על מנת להקדיש אותו לבית הכנסת אשר בו התפלל. הוא עסק בכך לשם שמים, כדי לזכות את הרבים, ובסופו של דבר הגיעו כל מאמציו לידי סיום בשנת תשל"ה. אולם, כאשר הכין את הדרוש להכנסת ספר-התורה, התברר שחסר לו כיסוי לכמה הוצאות, כגון פרוכת לספר התורה ועלות סעודת המצוה. אמונה חזקה בצדיקים לפעול ישועות היתה בו, ברם רק באמצעות איזה השתדלות מצידו. אמר: "אני אקנה לוטו השבוע, ואסע לרבי שמעון להתפלל שבזכותו אני אזכה". במירון, הוציא רבי יוסף את הכרטיס מכיסו, הניחו על הציון והתפלל שהקב"ה יצליח את דרכו בלוטו הזה כדי לכסות את כל ההוצאות. למחרת הוא זכה, בסכום הנצרך להכניס את הספר תורה שלו ברוב הדר בזכות התנא האלוקי, רבי שמעון בר יוחאי.

רבי שמעון מחזיר רחוקים בתשובה

רבי אשר שטרנבוך שליט"א נסע פעם במונית בירושלים, ושוחח עם הנהג בענינים שונים. הנהג, כבן שלושים, אמר לו: "בזכות הרשב"י אני דתי היום". "איך", שאל רבי אשר בתמיהה. "פעם היתה לי נסיעה למירון. כאשר הגענו לשם, חשבתי שבמקום לחכות שעה במונית גם אני אכנס להתפלל. למען האמת, באותו זמן סבלתי מכמה מחלות - מאולקוס שהרופאים אמרו שאני חייב לעבור ניתוח, וגם כל פעם שהסתכלתי לצד שמאל כאבו לי העצבים ביד השמאלית. נכנסתי למערה, ישבתי בספסל ואמרתי תהלים עד שהגיע הזמן לנסוע בחזרה לירושלים. בהתחלה, לא שמתי לב, אבל בהמשך הבחנתי שהכאבים ביד השמאלית נעלמו לגמרי, ואחרי יום הלכתי לבדיקות בבית החולים והיה דבר פלא, לא היה שום זכר של אולקוס". "ודאי, אמרתי לעצמי זה רק בזכות רבי שמעון בר יוחאי. ומאז אני משתדל להקפיד בשמירת המצוות ככל האפשר".

הצלת ספרי תורה ממירון ביום הזעם

בחודש כסלו תש"ז החמיר המצב בארץ כאשר הכריזו באו"ם על הקמת מדינה ישראלית. מאורעות דמים פרצו ברחבי הארץ. במירון נשאר עוד יהודי אחד, וחכם אהרן שמו. מפתחות הדלתות של רשב"י היו תחת ידיו, וכשומר נאמן אינו רשאי לעזוב את המקום הקדוש הזה בידי עריצים. ברם, מאידך גימא, להיות יחידי בין אויבים רוצחים , ותושבי כפר מירון היו אויבים צמאי דם, אינה אלא טפשות. למען האמת, חכם אהרן עוד ציפה שיבואו יהודים לחלצו. באישון לילה שם את שני ספרי התורה בשק, יחד עם הנר-תמיד מכסף, ושם על שכמו. ברגש בלתי נודע לו, נשק לאבני הציונים, סגר את הדלתות והשערים וצעד בכבדות בכיוון צפת. הוא גישש באפילה ופילס לו דרך בואדי לימון ובואדי טאבחין , עד שבסוף הגיע אל קצה הרובע היהודי של צפת. אמרו עליו, שבזכות רשב"י מלאכים הובילוהו בהרף עין לצפת. כך חכם אהרן היה גם ראשון האזרחים שחזרו למירון, מצויד במטאטא ובדלי כדי לטהר את המקום מנגעי הזדים. זכה לאריכות ימים, רובם במירון, וכן זכה לקבורה במירון סמוך לקבר רבי יוחנן הסנדלר, זיע"א.

מירון - תש"ח

אייר תש"ח, ארץ ישראל במלחמה ויהודיה היו בסכנת נפשות. ירושלים היתה במצור, וגם בגליל התחוללו קרבות קשים עם הערבים. לאחר שנכבשה צפת ונשארה בידי היהודים, עבר קו החזית מערבה. במשך דורות כפר מירון היה ישוב ערבי. בכל שנה נאלצו היהודים לשלם להם מס מיוחד בעד הגנתם על הקברים. בשנים האחרונות, כתוצאה של הסתה, הביטו הצעירים הערבים במירון בשנאה על היהודים, וזה הוסיף מתח בין הצדדים. עתה, הפכה מירון לבסיס חשוב לאויב הערבי. הם השתמשו בבנין רשב"י למחנה לחילים ערבים. בקרבתו הקימו להם עמדות מבוצרות אל מול צפת היהודית. לפעמים גם הרעישוה והפגיזוה מרחוק. הסכנה היתה מוחשית, ובחסדי השם הערבים האלה ברחו ועזבו את המקום לחלוטין, בזכות רבי שמעון.

שבת במירון - מנהג החסידים

להרגיש מירון בל"ג בעומר אף כשהוא מרוחק

אצל החוזה מלובלין זי"ע היה אחד ממקורביו בשם ר' פרץ. אמר לו הרה"ק מה עתה במירון. השיב לו שמח מאוד. אמר לו הרה"ק תרצה להיות במירון. השיב לו, איך אפשר לי להיות. ונתן לו הרה"ק מעט שיריים מאכילתו בשולחן, ויצא מכליו ומחושיו והתחיל לנגן פזמון 'בר יוחאי' בקול, ורקד מאוד שלא ידע כלל שהוא בלובלין, ואחר כך תפס אותו הרה"ק מלובלין ואמר לו, ר' פרץ, היכן אתם, אז תפס שהוא בלובלין. כתבי ר"י שו"ב

להרגיש מירון בל"ג בעומר אף כשהוא מרוחק

מסופר על הרה"ק מצאנז, שפעם כשערך את שולחנו הטהור ביום ל"ג בעומר, היה שם יהודי אחד מארץ ישראל, ובאמצע אכילת המייערן חשב היהודי הנ"ל בינו לבין עצמו על השמחה הגדולה השוררת במירון ביומא קדישא הדין, וחבל שהפסיד בהאי שעתא הזדמנות זו לשמוח שם בהר הקודש. הרה"ק תפס תיכף את מחשבתו, וקרא אותו ונתן לו קצת מהמייערן ואמר לו 'דא האסטו מירון' ותיכף באותו רגע התחיל היהודי להרגיש את השמחה הגדולה השוררת במירון, והתחיל לרקוד בהתלהבות אש קודש, עד שכל הקהל התחיל לרקוד אתו יחד. עטרת חיים ר' שמעון נמצא בגמרא. פעם ביקש בחור רשות מה'בית ישראל' זיע"א לנסוע למירון, והשיב לו 'הרי יש לך את רבי שמעון בגמרא'. אומרים בשם ה'פני מנחם' מגור זצ"ל שהיה רגיל לפרש דברי הגמרא 'טש בי מדרשא' ('טש' פירוש החביא), היינו שרבי שמעון החביא את עצמו בהגמרא. תגלחת מצוה עפר מירון. מסופר על יהודי מירושלים שהתעשר ממכירת עפר זה ליהודים בפולין ובארץ אשכנז. באיגרת שנשלחה בשנת תנ"ט אל רבי דוד אופנהיים, מודיע הכותב על משלוח אבן קודש מציון רשב"י. עפר מירון. חסיד וויזניצא תושב צפת עלה בל"ג בעומר לציון התנא האלוקי רשב"י במירון. בשהותו במקום הקדוש גברו געגועיו לרבו, לבו התחמם בקרבו, ובו במקום החליט לנסוע אל רבו ה'צמח צדיק' לוויזניצא, על חג השבועות הקרב ובא. החלטתו היתה נחושה כל כך, עד שמפני החשש שמא יעכבוהו בביתו החליט לא לחזור לביתו לצפת, אלא לנסוע מיד ממירון לחיפה ומשם באניה לוויזניצא, ואת ההודעה על נסיעתו ושלח מחיפה. כמנהג יהודי הישוב הישן לבש גם הוא בל"ג בעומר בגדי שבת, כך שהשטריימל והקפטן היה עמו, והיה לו את הטלית ותפילין ומעיל פשוט שאותו לבש בדרך למירון. באותה שנה היה במירון שטפון גדול, וכל דרכי העפר שהובילו מהציון הק' הפכו להיות בוץ טובענית שלא איפשרה ללכת עליהם. החסיד מצא עצה גם למכשול זה, הוא פשט את הקפטן, לבש את המעיל, והחליק במורד ההר כשהוא ישוב על שולי מעילו. כשהגיע לתחתית ההר צרר את המעיל הספוג בבוץ, לבש את הקפטן, המשיך לחיפה, ומשם לאחר הפלגה ארוכה ומיגעת ודרך ארוכה ביבשה הגיע לשלום למחוז חפצו וויזניצא. כשנכנס לתת שלום לה'צמח צדיק', שמח לקראתו, ושאלו, האם הבאת לי משהו מארץ ישראל. בוש ונכלם עמד החסיד והתנצל שנסיעתו היתה חפוזה ושלא הספיק להביא עמו דבר. שום דבר לא הבאת מארץ ישראל חזר ה'צמח' ושאל. התנצל החסיד שוב, ומתוך גמגום מה של בושה סיפר שאין לו מאומה בלתי אם גוויתו והמלבושים שעליו, זולת זה הביא עמו רק מעיל נוסף המלא בבוץ ממירון. כששמע זאת ה'צמח צדיק' ביקשו לתת לו את המעיל, נטלו שיפשפשו וניערו היטב מן הבוץ שהפך להיות יבש ופריך. לאחר מכן טרח ה'צמח צדיק' בגופו לאסוף את כל גרגירי העפר לתוך מטפחת נקיה וצחורה, התרומם ואמר בהתרגשות, באף מתנה לא יכולת להנות אותי כמו במתנה זו. 'אדמת קודש מקרתא קדישא מירון, ערכה לא יסולא בפז'. (אבן שתיה)