|
|
| נשלח ב-11/8/2019 20:49 |
 |
| |
המשיח נעמד בכניסה לירושלים ושאף אוויר הרים צלול כיין. הראש שלו כאב אחרי שלאורך כל הדרך אלפי רכבים צפרו לו שיזוז לשוליים. הסימנים הראשונים להגעתו של המשיח היו עשרות דיווחים בווייז על מפגע בצד הדרך- ותמונות של תימהוני מזוקן שרוכב על חמור לבן. ירושלים, שכבר ראתה במהלך שנותיה אלפי אנשים שהכריזו על עצמם כמשיח, הגיבה באופן די מנומנם ורק אתר אחד שלח כתב מפוהק שימתין לאיש עם הזקן הלבן מתחת לגשר המיתרים. מאחוריו נעמדו גם כמה סקרנים שלא היה להם משהו טוב יותר לעשות. "בוקר טוב אדוני" אמר הכתב המנומנם בשעה שהמשיח הגיע סוף סוף לגשר המיתרים. המשיח קצת התאכזב מהכמות הדלה של האנשים שהתגודדו מאחורי הכתב. בתוך תוכו הוא ציפה למשהו הרבה יותר מרשים- הוא זכר איך סגרו את ירושלים כשטראמפ הגיע לביקור. "בוקר טוב עם ישראל!" ענה המשיח ובחיוך צחור שיניים הוסיף "באתי לגאול אתכם". הכתב הירושלמי גלגל עיניים וחשב שהנה, הוא שוב שרף לעצמו שעה מהבוקר על עוד חולה נפש, אבל אז - התחיל פתאום רעש חזק שלא נשמע כמוהו מעולם. השמים התעננו ברגע, אנשים החלו לגלות סימני לחץ ורק המשיח היה נראה רגוע לחלוטין. בכמה מוקדים בירושלים מאות בני אדם הוציאו את הניידים והחלו לצלם. הר הזיתים החל להיבקע לשניים, זרם של מים פרץ והציף את מנהרות הכותל. מבזקים מיוחדים בכל העולם החלו להופיע בזה אחר זה, אלפי סטטוסים טענו שמדובר בפוטושופ או בקידום למופע החדש של ליאור סושרד, בעוד אחרים טענו שמדובר בצירוף מקרים של צינור מים שהתפוצץ ותזוזה של לוחות טקטוניים, אבל כשבית המקדש עטוף באש ירד מהשמים וריחף מעל הר הבית- לאיש כבר לא היה ספק. מאותו רגע, מאות אזרחים ניסו להשיג סלפי קדוש והכתבים שהספיקו להגיע, נלחמו על הניסיון להשחיל שאלה למשיח. "אני אשיב לכולכם" אמר המשיח וליטף ברוגע את זקנו הלבן "כן, אתה אדוני" הוא הצביע על יאיר שרקי. שרקי הנרגש לא איבד את העשתונות ושאל: "למה בית המקדש ממשיך לרחף ולא יורד למטה?" המשיח היה מרוצה מהשאלה, בכל זאת, הוא שתל אותה במוחו של שרקי. הוא הישיר מבט למצלמה ואמר: "כל עוד לא ימונה כהן גדול, בית המקדש לא ירד למטה" ב'רשת' ו'קשת' הציעו מיד לצלם תוכנית ריאליטי חדשה שתקבע מי יהיה הכהן הגדול הבא ולתת לקהל לבחור ולתת לאסי עזר להנחות, ראש הממשלה התקשר ליו"ר הכנסת שימנה ועדה שתחליט, בכל הארץ התכנסו אנשים לריקודי שמחה ספונטניים אבל אז, בשיא ההתרגשות- פוסט אחד בפייסבוק שינה את הכל. "למה דווקא כהן" כתב ערן פרידמן מחולון "מדובר באפליה בלתי מתקבלת על הדעת. צריך לפתוח את התפקיד גם לישראלים ולויים!" הפוסט עלה מיד ב'סטטוסים מצייצים' וב'צינור' וגרף אלפי לייקים ומאות שיתופים של הזדהות. במקביל, שרונה מרום-שטרית העלתה פוסט שקו המחשבה הפטריארכלי שהכהן הגדול חייב להיות דווקא גבר, הוא מיזוגני ושוביניסטי ואחרי שתפקיד המשיח כבר ניתן לגבר, צריכה להיות העדפה מתקנת ולמנות אישה לתפקיד. "דווקא אישה?" הדהד את המסר שלה גדי טסמה מחדרה "אם כבר מדברים על אפליה, אז ברור שהכהן הגדול צריך להיות אתיופי- מה גם שאחרי עשרות שנים בהן אנחנו חוטפים מהמשטרה, אנחנו מבינים הכי טוב בקורבנות!" מאות נהגים שהיו על איילון יצאו מיד מהכביש מחשש לחסימות מחאה. נציגי איחוד מפלגות הימין והמפלגות החרדיות צייצו בטוויטר שמכיוון שמדובר באירוע מכונן דתי- פשוט שהכהן הגדול צריך להיות חובש כיפה, אבל לא הצליחו להסכים האם סרוגה או שחורה. והאם הוא צריך להיות תלמיד מרכז או הר המור, ספרדי או אשכנזי, מכיניסט או בוגר ישיבת הסדר, תלמיד כיסא רחמים או ישיבת פוניבז'. מסביב למשיח החלו להתאסף הפגנות ענק. קבוצה אחת מחתה נגד העלאת מחירי הנדל"ן המטורפת שתתרחש כתוצאה מירידת בית המקדש ויוקר המחיה שצפוי לעלות, אחרים מחו על בחירתה ירושלים, כרגיל, בלי להתחשב בפריפריה ובתושבי הצפון, מאות טבעונים הפגינו על מנהג הקורבנות שצפוי להתחדש, פעילי איכות הסביבה מחו נגד האש היוקדת שעוטפת את בית המקדש ונוער מרצ התנגד לקביעה שגואל העם היהודי חייב להיות דווקא יהודי. המשטרה נאלצה להפריד בין מפגינים שהחלו לזרוק כיסאות אחד על השני, פחי אשפה ותחנות אוטובוס הוצתו, קללות איומות הוטחו בכל מי שהציע שהכהן הגדול יהיה מהמחנה שלו והמפלגות הדתיות איימו להפיל את הממשלה ולצאת לבחירות חוזרות המשיח הביט סביב. הוא עצם את העיניים בייאוש, הזיל דמעה, נקש באצבעו והחזיר את העולם כמה ימים אחורה. הוא חזר לשבת מתחת לכיסא הכבוד ואמר "הם נשארו אותו דבר" - - - - - - - - - - עוד מעט יסתיים לו הצום וכל אחד יחזור לעיסוקיו וענייניו. השאלה הגדולה העומדת כעת בפנינו: מהו המסר והלקח שלמדנו מיום זה? אם אדם עשה השתדלות וצם היום, אבל יצא מתשעה באב ללא כל שינוי רוחני ופנימי, אזי לא שווה כל הצום מאומה! אלא מה המסקנה? - הצום איננו העיקר, אלא שינוי המעשה! זה ממש יפה ונחמד לראות יהודים כותבים סטטוסים בנושאים של "אהבת חינם", חסד, עזרת לזולת וכן שאר נושאים שבין אדם לחברו וכו'... אבל בואו ונהיה אמיתיים! דיבורים לחוד ומעשים לחוד! "אין המדרש עיקר - אלא המעשה!". בשביל לראות בעייניים את בית המקדש, צריך כל אחד מאיתנו להשתפר ולעשות שינוי רוחני ופנימי. כבר מעכשיו, שכל אחד יחשוב בליבו ויאמר: מה אני יכול לעשות בשביל לזרז את הגאולה? כיצד אוכל לסייע ולהתנדב לעזרת החלשים? כיצד אוכל להשפיע על יהודים אחרים לחזור בתשובה, לשמור שבת ושאר מצוות? וכן הלאה... כל אחד צריך להרגיש מחויבות אישית כלפי הקב"ה ולעשות כל שביכולתו למען התורה הקדושה ולמען עם ישראל. דעו לכם אחים יקרים! מיום שחרב בית המקדש, הקב"ה נמצא בצער גדול מאוד והשכינה הקדושה מייללת ובוכה ואין מנחם לה (ככתוב במגילת איכה). כל יהודי חייב לזכור זאת תמיד ולשים את הדברים הללו נגד ליבו בכל יום ויום!!! אחים ואחיות יקרים! אסור שנגיע לשנה הבאה שוב פעם בלי בית מקדש - פשוט אסור! בידינו לשנות את הדבר! אסור לנו להיות אנוכיים ולחשוב רק על עצמנו. אם כל אחד יקדיש כמה דקות ביום לחשיבה חיובית למען התורה ולמען אהבת אחים ביננו, הגאולה תגיע חיש מהר בין רגע - ישועת ה' כהרף עין! יהי רצון שניקח את כל הדברים האמורים כאן לתשומת ליבנו וניישם אותם הלכה למעשה ואז "ובא לציון גואל" במהרה, בקרוב ממש - אמן ואמן! *מצווה גדולה לשתף ולהעביר הלאה.. * שנשמע בשורות טובות, ישועות ונחמות... ושנה הבאה נשיר ונהלל בירושלים הבנויה עם משיח בן דוד במהרה, אמן כן יהי רצון! נשלח מהאנדרואיד שלי
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-11/8/2019 20:54 |
|
| |
עשיתי להנ"ל עריכה קלה. חברתי 2 פוסטים. בתשובה של המשיח שיניתי טיפה את תשובתו של המשיח. כל תזוזה לטובה עושה המון בשמיים ! כולם מתכוונים לטובה, נאהב את כולם, כולל כולם. את כל עם ישראל, וכל העולם. גאולה שלימה עכשיו ! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-12/8/2019 11:30 |
|
| |
נ. ב. גם צום לעצמו וללא תשובה הוא דבר ענק וזכות גדולה, הכותב טעה. נכון שעיקר המטרה של הצום זה תשובה, זה לא נכון להגיד שהצום לא שווה שום דבר. הצום שוה ואנחנו שוים ואהובים נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2019 14:09 |
|
| |
להיות חבר טוב – זה לפעמים להציל חיים סיפור מרגש על נער מסכן, נערים אחרים המציקים לו, ועל הכרת תודה מיוחדת במינה. מאת דוד ארוון יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס. שמו היה עמית. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד יקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח סתם איזה יורם. היה לי שבוע עמוס במיוחד (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי נגד נערים משכונה אחרת) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של נערים רצים לכיוון עמית, מעיפים לו את כל הספרים מהיד ומפילים אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מטרים ממנו. הוא הביט לכווני וראיתי את העצב בעיניו. ליבי יצא אליו, רצתי לעברו כשהוא זוחל מסביב כדי לחפש את משקפיו. ראיתי דמעות בעיניו. הגשתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה סתם מגעילים" הוא הסתכל אלי וחייך. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה שיוצאת הישר מהלב. עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו איפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי. שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן, והוא ענה שהוא הלך לבי"ס פרטי עד לפני זמן קצר. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן. דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. הסתבר לי שהוא דווקא היה ילד די "קוּל". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל? והוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו שבוע וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי. ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הציוד. אמרתי לו , נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים. במהלך 4 השנים הבאות , עמית ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון , התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שנישאר חברים למרות שכל השיכבה צחקה עליו על כך שהוא "יורם". בסוף השנה, עמית נבחר לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עמית באותו יום, וחשבתי לעצמי, "הוא אחד מאותם נערים שבאמת מוצאים את עצמם במהלך התיכון". הוא היה נראה ממש טוב. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג – אתה תהיה גדול". הוא הסתכל עלי במבט מלא הכרת תודה וחייך. כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: "סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעבור את שנות הנערות בשפיות – ההורים שלך, המורים שלך. אבל יותר מכל – לחברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני עומד לספר לכם סיפור..." הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו היום. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי , ניצלתי , החבר שלי הציל אותי מהתאבדות". שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור, הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו החיוך מכיר התודה. עם דמעות בעיניהם. עד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה. ואתם חברים יקרים – אף פעם אל תמעיטו בעוצמה של פעולותיכם הקטנות ביותר. פעולות אלו יכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה. אלוקים שם אותנו בתוך חייהם של אנשים אחרים בכדי שנשפיע עליהם בדרך כלשהי. חשוב שתמיד נזכור זאת. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-21/8/2019 19:38 |
|
| |
שלא נדע
לאישה אחת הייתה הזדמנות לחטט בטלפון של בעלה. ברשימת אנשי הקשר היא מצאה שלוש שמות מענינים; "נגיעות העדינות ביותר "," דמעה מתוקה "ו"גברת חלומותיי". האשה כעסה מאוד והיא החלה להתקשר למספרים האלה כדי לגלות את מי אהוב ליבה הסתיר תחת שמות אלה. התברר שהמספר "מגע עדין" הוא של אמא שלו, המספר "דמעות חמודות" הוא של אחותו. וכשהיא התקשרה למספר "גברת החלומות שלי", הטלפון שלה צילצל. האישה בכתה מחרטה, מכיוון שחשבה רע כל כך על בעלה, ואז הוציאה את כל כספה מהחשבון ונתנה אותם לבעלה.
כשסיפרה לאימו על כך, אמא שלו הלכה וקנתה לו שעון זהב. כשגילתה אחותו על כך, היא נתנה לאחיה אופנוע. הבעל התרגש מאוד מהגישה הזו ואפילו בכה מעט. ואז הוא לקח את השעון, לקח את הכסף, עלה על אופנוע ונסע להפגש עם מישהי שהיתה רשומה בטלפון שלו כ " יוסי החשמלאי....".
נשלח מהאנדרואיד שלי
תוקן על ידי רציף ב- 21/08/2019 17:38:30
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2019 10:14 |
|
| |
*בס"ד* *בוקר טוב... חיזוק יומי... כח' אב* *כשאתה עושה חסד, אתה מוסיף לך חיים* כשהחסיד הרב שמואל יהודה דסקל זצ"ל, היה בן תשע שנים פרצה מלחמת העולם השנייה. סיפר הרב: "אני לא זכיתי להיות ילד, מהר מאד הפכתי למבוגר. אבי ואמי חלו במחלת הטיפוס, ועל ביתנו ירדה עניות גדולה, חרפת רעב ממש. כשנסגר בית הספר המקומי, עבדתי כשוליית סנדלר. תמורת עבודתי קיבלתי זוג נעליים לחורף וזוג נוסף לקיץ. כמו כן העניקו לי הלקוחות 'טיפים', שאותם השליכו לתוך קופסת פח שניצבה לצידי. במטבעות קניתי סוכריות לילדי הכפר. הכל ידעו שמידי ליל שישי שמואל יהודל'ה מחלק סוכריות. הרגעים שבהם זכיתי להנות אחרים היו נחמתי בעוניי. זו הייתה חיותי!" ('איש חסד היה') באותן שנות עוני ורעב משווע, בימים שבהם כל פיסת לחם הייתה יקרת ערך, הצליח הרב שמואל יהודה לגלות אפשרויות לחסד ולהטבה. אף שהיה ילד, וילדים מטבעם רואים את העולם במבט אנוכי יותר, הם חושבים על עצמם וערים פחות לרגשות זולתם, הטיב עם האחרים (הרב חיים ולצר) יש אומרים שקוקה קולה הוא טעם החיים יש אומרים כי לנסוע על מרצדס אלו החיים כל מותג ממתג את עצמו כדבר שמביא לאדם חיות, נותן לו גן עדן בעולם הזה. רבי שמואל יהודה דסקל אמר שאותם הרגעים בהם נתן סוכריות לילדים, להנות משלו לאחרים, נתנו לו חיים, החיו אותו באותם זמנים של קושי ועוני קשה. כשאתה עושה חסד, אתה מוסיף לך חיים, מוסיף לך חיות ואושר, אושר מתמשך וסיפוק. לא סתם אמרו חז"ל שיותר ממה שאתה עושה עם העני, העני עושה איתך, אתה הבאת לו שקל, עשית לו חסד, הוא נתן לך חיים... (רונן קרתא) *יום טוב ובשורות טובות* חודש טוב ומבורך ! *לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!* נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/8/2019 14:45 |
|
| |
החיזוק היומי שלי סיפור יפה שקראתי ושיתפתי שתפו גם אתם נהג אוטובוס ותיק מספר : "זה היה מיד לאחר הקמתה של אשדוד שהיתה באותה עת חולות מדבר ושממה. קו האוטובוס בו נהגתי התחיל בבוקר באשדוד ולקח מעט חרדים שגרו באשדוד ועבדו בבני ברק, ומשם המשיך הקו לחיפה. בשעת צהרים בדרכי חזרה הייתי מחזיר את הנוסעים מבני ברק לאשדוד. לקו הזה היו נוסעים כמעט קבועים ותחנות מאד קבועות. בוקר אחד עלה על האוטובוס חייל דתי ושאל אם אני עובר דרך "ניר גלים''? ניר גלים הוא מושב סמוך לאשדוד, מעט אחרי איזור התעשיה השבתי ב'כן'. תוכל לעצור לי שם ? לשניה חשבתי להשיב "אין לי תחנה שם" אבל אחרי שניה אמרתי לעצמי תעשה טובה לחייל והשבתי "בשמחה". כשהגעתי ל"ניר גלים" והורדתי את החייל בתחנה שהיה צריך, קמה אשה זקנה שישבה בתחנת האוטובוס, ושאלה אותי "אתה לחיפה"? "כן" השבתי מופתע שהרי זו לא היתה תחנה בה אני אמור לעצור... "יופי" היא אמרה "אני כבר מביאה את הסלים". בטרם הספקתי להגיב, חזרה וגררה מהתחנה סלים גדולים ורבים עד שירדו כמה אברכים לעזור לה לעלות את הסלים לאוטובוס ואף פינו לה את הכסא. לאחר שהתארגנה עם הסלים הרבים והתיישבה לבטח התנעתי את האטובוס ויצאתי אל הכביש הראשי כשבראשי מנקרת שאלה... "סבתא" אני שואל "למה חיכית בתחנה הזו?" "מה זה למה ?" היא ענתה בתמיהה "יש תחנה, לא?'' "כן, יש תחנה אבל מי אמר לך שיש שם אוטובוס שנוסע לחיפה"? "אף אחד", היא עונה ואני לא מבין. "אז למה עמדת שם אם לא ידעת שצריך לבא אוטובוס לחיפה?" "כי זו התחנה שיש " ענתה בסבלנות כאילו הייתי קשה הבנה, "לאן הייתי צריכה ללכת ? לא לתחנה ?" "כן" אני אומר שוב ומסביר את עצמי: "אבל בתחנה שעמדת לא היה צריך לעצור אף אוטובוס לחיפה בעצם גם אם היית ממתינה בתחנה עד הלילה, לא היה מגיע אוטובוס לחיפה". "אבל הנה אתה באת" היא משיבה בהגיון. "נכון" אני מאשר "אבל אני לא הייתי צריך בכלל לעצור בתחנה הזו במקרה הבאתי את החייל ואם לא הייתי עוצר מה היית עושה ?" "מחכה לאוטובוס אחר" היא עונה בשיא ההיגיון. משהו לא מובן לי ואני מתעקש ומקשה: "אבל גם הוא לא היה עוצר לך כי בתחנה הזו אין עצירה לאוטובוס לחיפה". "אבל עצרת, נכון ?" "נכון", אני מאשר מופתע מההיגיון ומהמציאות שבה התרחשו הדברים והמשכתי: "בכל זאת מה חשבת כשהלכת לתחנה שאין בה עצירה לאוטובוס של חיפה?" "אני הייתי צריכה לחיפה" היא מסבירה לי בפשטות. אמרו לי תלכי לתחנה ממול מעבר לכביש שם יש אוטובוס לאשדוד תיסעי לאשדוד ומשם תיקחי אוטובוס לחיפה כששמעתי אמרתי לבורא עולם: "אבא שבשמים אני אשה זקנה ועייפה, אין לי כח ללכת לצד השני של הכביש עם כל הסלים שלי, ואין לי כח להעלות את כל הסלים לאוטובוס של אשדוד, ואח"כ לרדת ממנו, ולחכות בתחנה ושוב לעלות עם כל הסלים הללו לאוטובוס לחיפה, אז בקשתי ממנו יתברך שיביא לי את האוטובוס לחיפה עכשיו, פה, לתחנה הקרובה". "נו...?" אני אומר. "מה נו? אתה רואה ! בקשתי והוא הביא לי את האוטובוס לחיפה לכאן לתחנה". סבתא, אני שואל בהתרגשות, כשאני מבין שנס כביר התרחש לנגד עיני, ואני לקחתי בו חלק לא קטן "איך בקשת"? "ככה כמו שאנחנו מדברים" היא לא מבינה מה ההתעקשות שלי לרדת לפרטים הקטנים, אבל היא משתפת פעולה, וכל הנוסעים מאזינים בדממה ובתדהמה על ההשגחה הפרטית הניסית שחוו זה עתה במו עיניהם ומאזינים בקשב ובהתפעמות לדברי הזקנה. "אמרתי - רבונו של עולם, אני זקנה וחלשה ועייפה, בבקשה תעשה לי טובה ותביא לי את האוטו לחיפה לכאן, זה הכל... זה הכל !" או אז הבנתי שכדי להתפלל אין צורך בסידור, אין צורך בחזן ואפילו לא בבית כנסת. פשוט צריך לפנות לבורא העולם ולבקש... וזהו.. זיגדון נועם https://api.whatsapp.com/se nd?phone=+972528930233&text=היי%20אני%20רוצה%20לקבל%20את%20החיזוק%20היומי%20%20%20%20%20תודה נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/9/2019 10:17 |
|
| |
*הבוקר בבית הכנסת* ילד בן 8: תגיד, נכון עכשיו אנחנו בחודש אלול? אני: נכון מאוד. ילד בן 8: ונכון שאומרים שאלול זה ראשי תיבות "אני לדודי ודודי לי"? אני: נכון, זה מ'שיר השירים' על האהבה ההדדית שיש בין אלוקים וישראל. ילד בן 8: כן. אבל למה אומרים על אלוקים שהוא דוד שלנו? תמיד אומרים עליו "אב הרחמן", "אבינו מלכנו"... הוא דוד או אבא? אני: ילד בן 8: אני: ילד בן 8: *מסתכל לצדדים* אני: <לוחש> בוא'נה ילד, מאיפה באת עם השאלה הזאת?! תכף תרצה שאצייר לך כבשה... ילד בן 8: אז אתה יודע את התשובה? אני: וואלה לא... ילד בן 8: אז אני אגיד לך! אבא לפעמים נותן עונש וכועס אם לא מתנהגים טוב, אבל דוד לא כועס, רק תמיד כשהוא מגיע אז הוא מביא איתו מתנות ולוקח אותך על הכתפיים. ככה בחודש אלול שלפני ראש השנה, אלוקים לא כועס עלינו ומרים אותנו על הכתפיים שלו... אני: וואוווו! ילד בן 8: טוב אני חייב ללכת! תכף זורקים סוכריות... נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2019 10:31 |
|
| |
אחד הבחורים ברמת אביב החליט לטוס לרבי בחודש אלול, ניגש לראובן ואמר לו: "ראובן אני טס לרבי לחגים, תן לי צידה לדרך". ראובן ענה לו: "מעבר לכל מה שלמדנו על אלול, המלך בשדה, מראה פנים שוחקות לכולם, העניין לטוס לרבי וכל שאר העניינים, יש *עניין* נוסף באלול- צריכים גם.... לחזור בתשובה!". נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-8/9/2019 09:38 |
|
| |
שכנים יקרים, שבוע טוב ומבורך. אני רוצה לשתף אתכם בנס גדול שקרה לנו בערב שבת האחרונה - אחיין שלי (בן 3) יצא לשחק עם חבריו לשכונה כאשר ההורים עסוקים בהכנות לשבת. לאחר כ2-3 שעות שגיסתי לא שומעת מהילד, היא יוצאת לחפש אותו אצל כל החברים מסביב וכו' לאחר חיפושים ממושכים כולל חיפוש ברכב החליטה לבדוק בפגז'... לתדהמתה גילתה את אחייני ישן, אדום ורטוב מזיעה... ב"ה בניסי ניסים הוציאו אותו מהר והילד בריא ושלם. לאחר בירור עם ילד התברר שהוא נכנס מהדלת הקדמית ודילג אחורה עד הפגז' אולם כשרצה לחזור לא הצליח לטפס לספסלים הקדמיים וכך נתקע ובכה ללא מענה עד שנרדם... ב"ה בחסדי ה' המרובים הילד ניצל אבל מוסר ההשכל החשוב הוא- חשוב להקפיד על נעילת הרכבים... וכמובן, להודות להקב"ה על כל יום שאנחנו וילדנו בריאים ושלמים... בשורות טובות. נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
| נשלח ב-10/9/2019 18:48 |
|
| |
תורגם מאנגלית: בכל יום שישי אחר הצהריים המורה של הבן שלי מבקשת מהתלמידים להוציא דף נייר ולרשום את שמותיהם של ארבעה ילדים איתם הם רוצים לשבת בשבוע הבא. הילדים יודעים שבקשות אלה עשויות להיענות או לא. בכל יום שישי אחר הצהריים, אחרי שהתלמידים חוזרים הביתה, המורה של הבן שלי מוציאה את פיסות הנייר, מציבה אותם מולה ולומדת אותם. היא מחפשת דפוסים. מי לא התבקש על ידי מישהו אחר ? מי בכלל לא ידע את מי לבקש ? למי היו מיליון חברים בשבוע שעבר ואף אחד השבוע ? המורה של הבן שלי לא מחפשת תרשים ישיבה חדש או "תלמידים מצטיינים." המורה מחפשת ילדים בודדים. היא מחפשת ילדים שמתקשים ליצור קשר עם ילדים אחרים. היא מזהה את התלמידים הנופלים בסדקים בחיי החברה של הכיתה. זו האסטרטגייה המבריקה ביותר שנתקלתי בה. זה כמו לקחת רנטגן של כיתה כדי לראות מתחת לפני השטח של הדברים וללבם של התלמידים. זה כמו כריית זהב - הזהב הוא הקטנים הזקוקים לעזרה קטנה. התלמידים שזקוקים למבוגרים להיכנס וללמד אותם איך להתיידד, איך לבקש מאחרים לשחק, איך להצטרף לקבוצה. וזה הרתעה לבריונות, מכיוון שכל מורה יודעת שבריונות בדרך כלל מתרחשת מחוץ לטווח הראייה ואילו האמת יוצאת על אותם גליונות נייר בטוחים, פרטיים, קטנים. כאשר המורה של הבן שלי הסבירה את הרעיון הפשוט והגאוני הזה, בהיתי בה בפה תלוי. "כמה זמן את משתמשת במערכת הזו?" שאלתי. מאז קולומביין אמרה. כל יום שישי אחר הצהריים מאז קולומביין... (הטבח בתיכון קולומביין התרחש בשנת 1999. שני תלמידים, ביצעו טבח ירי המוני וגרמו למותם של 12 תלמידים ומורה אחד, ולאחר מכן התאבדו, לפי דיווחים הרוצחים היו תלמידים מאוד לא פופולריים, והיוו מטרה לבריונות רבה בבית הספר – מקור: ויקיפדיה). א ל ו ה י ם אדירים. וכך המורה של הבן שלי החליטה להילחם באלימות, כשהיא יושבת בכיתה הריקה שלה ובוחנת את הרשימות שנכתבו - זה להציל חיים. אני משוכנע בזה. היא מצילה חיים ! לכל דבר - אפילו אהבה, אפילו שייכות - יש דפוס לכך. והיא מוצאת את הדפוסים האלה דרך הרשימות האלה - היא שוברת את קודי הניתוק. ואז היא נותנת לילדים הבודדים את העזרה שהם צריכים. מדהים ! נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/9/2019 20:53 |
|
| |
עזרא עדס סיפור לארוחת בוקר אומר רבינו נחמן בן פיגא הצדיק הקדוש על ידי מעשיות של צדיקים ממשיכין אור של משיח בעולם. ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם. לרפואת התינוק המתוק מדבש רפאל לאל בן מטי מטילדה ואשר ולרפואת רונית בת הדסה אסתר ולרפואת אברהם בן כרמלה ולרפואת התינוק המתוק אריאל בן נטלי ולרפואת כל חולי עמו ישראל. בס''ד *שתיקה יפה בשעת תפילה* ר' מאיר כהן הי"ו, דמות מוכרת בסימטאות הצרות של מאה שערים, שם נמצאת החנות אותה הוא מנהל - 'צרכניית ברסלב'. אוי לו למי שייתפס במניין בו מתפלל ר' מאיר ויחליט כי באמצע התפילה הוא עונה לטלפון. באותם רגעים פשוט יאדימו פניו של מאיר, והוא יתחיל להתרגז עליו, והכל התחיל בגלל מעשה שהיה: בתו של ר' מאיר לא חשה בטוב. הימים ימי חודש אב בשנת תשע"א, וזמני תשובה משמשו לבוא. בהתחלה חשבו כי הדבר יעבור, אבל מצבה של הבת ולא לא רק שלא השתפר, אלא הורע והחמיר. ר' מאיר פנה אל טובי הרופאים, עד שהתברר כי ביתו חולה ל"ע במחלה הידועה, והיא נמצאת במצב שאינו מבשר טובות. ר' מאיר החל להסתובב במסדרונות בתי החולים, כשהוא מצפה לישועת ה', ולא פסק לרגע מלהתחנן ל-ה' שיעמיד את בתו על הרגליים בריאה ושלמה. ערב ראש השנה. השנה החדשה בפתח. מתברר שהמחלה מקננת בגופה של הבת בשלוש מקומות שונים. ר' מאיר מספר ש"בכל אותה התקופה הלכתי לרבנים בכדי לקבל את ברכתם ועצתם וקיבלתי על עצמי כל מיני קבלות לעתיד, אבל הרגשתי שאני צריך לקבל על עצמי קבלה אמיתית, חזקה ורצינית יותר". "בעודי מסתובב בחצר אחד מבתי החולים בארץ, פגשתי אדם שהכרתי מבית הכנסת בו אני מתפלל. הכרתי אותו כאדם שאינו נמנע מלדבר בבית הכנסת, ואף בזמן התפילה. הוא סיפר לי שהיה לו מוות קליני, ואמרו לו בשמים שגם כשנבצר ממנו להגיע לבית הכנסת בו הוא רגיל להתפלל, אפילו אז התפילות שהציבור מתפללים באותו בית הכנסת לא עולות, בגלל שהוא מדבר כשהוא נמצא. הייתי עם דמעות בעיניים. באותו רגע קיבלתי על עצמי שלא לדבר יותר בבית הכנסת". "בכל אופן, קבעו לבתי ניתוח ליום שני הקרוב. בבוקרו של אותו היום הגעתי לבית חולים, וביקשתי מהאחות לעשות בדיקה נוספת. המרדים כבר היה עם המזרק ביד, ואז החלו לעשות בדיקות חוזרות, לבקשתי. "כך המתנתי במשך כחצי שעה של בדיקות. הייתי מודאג. פתאום האחות קוראת לכל הצוות ואומרת לי 'כולם מיותרים'... חטפתי פיק ברכיים. פחדתי. חשבתי שאין כבר מה לעשות. אבל אז ניגשה אלי הרופאה והראתה לי את תוצאות הבדיקות, ואומרת שמה שהיה בבדיקות הקודמות, הגידול בשלשה מקומות שונים, נעלם! ונשאר רק משהו קטן. "כשהבת שלי שמעה את זה, היא ניתקה את חוט האינפוזיה והתחילה לרקוד איתי. מיד התחלתי לומר 'הלל' ו'נשמת כל חי' עם בתי,תוך שאנו מזילים דמעות של אושר. כשסיימנו פנתה אלינו הרופאה ואמרה 'אני רופאה כבר עשרים ושתיים שנה, ואני לא זוכרת מקרים כאלו, ובטח ובטח שלא ראיתי תפילות בוקעות לב ושמים כמו שלכם'"... ר' מאיר ממשיך ומספר שאחרי שהשתחררו מבית החולים, "כשהגענו הביתה, פתחתי מיד את הכרך הראשון של 'משנה ברורה', והתחלתי ללמוד הלכות בית הכנסת, בעקבות אותו המפגש בבית החולים. כתוב שם, בסימן קנ"א סעיף א', שאין לנהוג קלות ראש בבתי כנסיות, ושבמקום שמדברים בו בזמן התפילה המקום נהפך לבית עבודת אלילים רח"ל, ולכן בית הכנסת שמדברים בו דברי חולין זה כמו שאדם הולך להתפלל במנזר ח"ו. פעם שמעתי סיפור על יהודי בן ארבעים ושתיים שלא היו לו ילדים, וכשקיבל על עצמו שלא לדבר בזמן התפילה, מיד ראה ישועה וחבק בן זכר תוך פחות משנה". מסכם ר' מאיר ואומר ומעורר: "ולכן כל אדם שצריך לאיזו שהיא ישועה, יראה לקבל על עצמו שלא לדבר בבית הכנסת ובפרט בזמן התפילה, וקבלה זו יפה כוחה אף יותר בתקופה זו, בה אנו מתאבלים על חורבן בית מקדשנו, שזה זמן מסוגל להתחזק בעבודת השם". ה' יעזרנו להתחזק בנקודה זו, שלא לדבר שום שיחת חולין בבית הכנסת, ובפרט בשעת התפילה, ובזכות זה נזכה להיוושע בכל מילי דמיטב ובכל מה שצריכים, אמן נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/9/2019 10:33 |
|
| |
*בס"ד* *בוקר טוב... חיזוק יומי... כו' אלול* *כל כך שווה להקשיב ולהאזין לכל אדם* ישיבת מועצת גדולי התורה שבה היה אמור להשתתף לראשונה הרב משה פיינשטיין זיע"א כיושב ראש, נועדה להתקיים מיד בתום שיעורו ותפילת מנחה. מחוץ לכותלי הישיבה המתינה לו מכונית ועם תום תפילת המנחה הקיפוהו תלמידיו כדי ללוותו החוצה ללא עיכוב. בעומדו להיכנס למכונית פנה אליו עני בבקשת צדקה, רבי משה שלף מארנקו מספר מטבעות ונתנם לעני, אך העני לא הסתפק בצדקה ופתח בשיחה עם רבי משה בעוד הנהג והתלמידים מאבדים את סבלנותם, ואחדים מהם אף ניסו לרמוז לעני שרבי משה ממהר מאד, אך הדבר לא עזר. לאחר שיחה בת עשר דקות התנצל רבי משה, לחץ את ידי העני ונכנס למכונית. אחד התלמידים אזר אומץ ושאל את רבו: "מדוע לא הסתפק הרב בנתינת הצדקה לעני, ובאמירה שהוא ממהר ואינו יכול להקדיש זמן לשיחה?" השיבו רבי משה: "עליך להבין שהשיחה הייתה חשובה לאדם הזה הרבה יותר מאשר הכסף, מצוות הצדקה שלי כללה גם זאת, להראותו שאני מתעניין בדעותיו ושאינני כה עסוק מכדי להאזין לו..." אולי הצדקה הטובה ביותר לאדם היא להטות לו אוזן, להקשיב לו, לתת לו לפרוק את ליבו. כולנו עניים בדבר הזה, אין אדם שלא נזקק לאוזן קשבת, אם פנה אליך אדם, הוא לא סתם פנה אליך, כנראה שאתה חשוב לו, תעצור את מרוץ חייך ותן לו תשומת לב קטנה. רבי צבי אלימלך, בעל הספר הקדוש "בני יששכר" אמר: "כשאדם מקשיב לאנשים אחרים ושומע את כל צרותיהם ומצוקותיהם, הקב"ה שמח כל כך במעשה הזה, עד אשר הוא דואג שלאדם שהקשיב לו, לא יהיו את אותן צרות, בעבור שהקשיב לליבם של אחרים". רבי דוד, בנו של הרב משה פיינשטין, אמר: "אבי חס על זמנו ומעולם לא בזבז דקה, אולם אם אדם עני או מודאג שפך לפניו שיחו, במשך שעה תמימה יכול היה אבי להקדיש לו את השעה הנחוצה". כמה חשובה הטיית האוזן לאחר, עד שהבטיח הרב צבי אלימלך שאדם המקשיב לצרת האחר, יזכה לא לקבל את אותה הצרה. מספר דקות מזמנך לאחר, לאישה, לבעל, לילד, יכולים להסב לו נחת גדולה, לך אלו רק חמש דקות, בשבילו הן הצלת נפשות... (רונן קרתא) *יום טוב ובשורות טובות* *לגאולת והצלחת עם ישראל. אמן!* נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/10/2019 00:51 |
|
| |
סיפור מרגש שהועלה באחת מהקבוצות : *אני מנהל סניף דואר מזה עשור שנים (ועובד דואר 25 שנה). אני חושב שלא קשה להסביר מה דורש התפקיד הזה. מדובר בתפקיד קשה ותובעני, עם המון לחץ ומצב מתמיד של מחסור בכוח אדם ובזמן.* *בדואר, בניגוד לכל שירות אחר, מוטיב המיידיות הוא קריטי. אנשים שולחים מכתבים וחבילות ומעוניינים שיגיעו בזמן, אני משער שיש רבים שמגחכים כשאני מחבר בין 'דואר' ל'עמידה בזמן', בפרט בתקופה שאני מדבר עליה, המצב היה קטסטרופה בשל השינויים שהתרחשו בדואר. כמנהל אתה צריך להחליט בכל רגע נתון עשרות החלטות, מאיוש אשנבים ועד העברות למיון, קבלת חבילות וחלוקה לתיבות הדואר הפנימיות. למעשה, הייתי גם מנהל וגם אשנבאי וגם ממיין וגם כל תפקיד שצריך לעשות, כי הלחץ אינו מאפשר לך לשבת אפילו רגע במשרד.* הסיפור שאני רוצה לספר אירע לפני כשנה, ביום שלישי כ"ח באלול, יומיים לפני ראש השנה תשע"ח. ויש משמעות לתאריך. בשעת צהריים מגיע לקוח ומבקש לעשות העברת כסף למקסיקו. למי שאינו יודע, יש שירות של העברת כספים של 'ווסטרן יוניון'. אם אתה רוצה לשלוח סכום כסף לכל מקום בעולם (עד לאחרונה גם לאיראן), כל מה שאתה צריך לעשות זה לפנות לסניף דואר ולהפקיד, ובתוך מספר שעות האיש שרצית להעביר אליו את הכסף, מגיע לאחד מסניפי 'ווסטרן יוניון' ומושך את הכסף. ובכן, הבנאדם מגיע עם 5,000 דולר, ומבקש להעבירם למקסיקו, לחמיו שזקוק לסכום הזה. הפקידה מנסה לעשות את העברה, אך מסתבר שהייתה תקלה במחשבים וההעברה נתקעה. ובינתיים הקהל בסניף מצטבר, אנשים רוטנים, ממהרים, לחוצים, ולאחר כמה ניסיונות אני אומר לפקידה שתניח לזה ותמשיך לקבל קהל בעניינים אחרים. האיש אומר לי: "רגע, אבל אני בתור". אני משיב לו: "נכון, אבל יש איזושהי בעיה ואנחנו לא יכולים לעכב את כולם". האיש מרים את קולו ואומר לי: "זה לא בסדר מה שאתה עושה!". אני מנסה להיות אדיב ואומר לו: "תבין אדוני, יש עוד אנשים שצריכים את הפקיד, וההעברה שלך ממילא לא עוברת. בוא תמתין כמה דקות ואני מבטיח לך שננסה שוב". לאחר מספר לקוחות, אני מורה לפקידה שוב לטפל בעניינו, אך ההעברה שוב לא מצליחה להתבצע. ניסיתי לעזור, אך מגיעה לנו הודעת שגיאה. "אני כאן בסניף הכי גרוע בארץ ישראל, עם המנהל הכי גרוע בארץ" הלקוח הלחוץ חייג בינתיים לחמיו, ושוחח עימו בעברית ובקול גדול. לא סתם הוא עושה את זה. הוא מעונין שכל הסניף ישמע מה שיש לו לומר. "כן, אני כאן בסניף הכי גרוע בארץ ישראל, עם המנהל הכי גרוע בארץ. עוד לא ראיתי בנאדם כל כך לא מקצועי". הוא אמר וכל הסניף על העובדים והקהל, מאזינים. חלקם גם נהנים מההשפלה שלי, כי גם להם יש חשבון עם הדואר ואיך יפרעו אותו אם לא דרכי?! הוא ממשיך לשוחח בטלפון, והחל לשפר את כישורי הנאום שלו. הוא תיאר לחמיו בצורה ציורית מה אני עושה כעת, כמה לאט אני עושה את זה, ואיך אני מנהל את הסניף באופן כללי. האיש הזה פשוט השפיל אותי לעיני כל. השתלח בי וגם היתה לו לשון חדה ומרושעת, הוא ידע איך לעשות זאת. ניסינו לעזור לו בפעם השלישית ושוב אותה תקלה. והלקוח לא מפסיק לחרף ולגדף ובעיקר להעליב. מעולם לא פגשתי בבנאדם כל כך אלים מילולית. הוא תיאר אותי בלעג, בציניות מושחזת. הוא תיאר לחמיו ולקהל המאזינים מתוך הדמיון שלו איך אני בביתי שלי, איזה בן אדם לא-יוצלח אני, וגם ידע לספר להם איך זכיתי בתפקיד המנהל, בגלל פרוטקציה של מישהו שלא הצליח לדחוף אותי למקום אחר. אני מאריך בתיאור הפגיעה וההשפלה כדי לשתף אתכם במה עברה הנפש שלי באותם רגעים. אומרים שהמלבין פני חברו הרי הוא כשופך דמים, ובכן, אני חשתי זאת על בשרי. הושפלתי בפני קהל רחב שלא בא להגנתי. אני מנסה ללמד זכות על שתיקת הקהל. באותה תקופה תפקוד 'דואר ישראל' באמת היה מתחת לכל ביקורת, ועדיין ציפיתי שיהיה מישהו שיבוא להגנתי. אך עיקר הכאב שלי היה שהעובדים שלי, האנשים שמתחתי, היו עדים לכך. היה עובד אחד שניסה להשתיק אותו, אך הוא החל להפנות את חיציו כלפיו, העובד השתתק בבהלה והבנאדם חזר עלי והמשיך בהשפלותיו. שעת הסגירה הגיעה. נאלצתי להודיע לאיש שהיום לא תתבצע העברה, ואם הוא מעוניין שינסה לבוא מחר על הבוקר, בתקווה שזה יצליח. התגובה שלו היתה ארסית וקולנית. "תשכח מזה", אמר. "אני במקום הזה לא דורך. בעצם אני חוזר בי, אני כן אדרוך כאן, אך רק ביום שכף רגלך לא תדרוך כאן. ואני מודיע לך שיום זה קרוב מאוד, אני לא אנוח ולא אשקוט, עד שאתה תעוף מהמקום הזה בבושת פנים, ואם אפשר מדואר ישראל בכלל. אתה בושה למוסד הזה. אני אדאג שהממונים עליך ידעו על זה". והלך. זה היה האות וכל העובדות פרצו בבכי נשארנו העובדים. היתה שתיקה מביכה באוויר. כמה עובדות בכו מהעומס הרגשי שנפל עליהן, ואני חשתי כמו האדם הכי מושפל בעולם. לא ידעתי מה אני עושה עם מה שקרה לי. חשתי כעס עצום ושנאה גדולה על האיש הזה שהתעלל בי ככה, ופצע את נפשי בפני העובדים שלי ובפני כל הקהל. לפתע עלה רעיון במוחי. בין צוות הפקידות הייתה אחת שלא זכתה לפרי בטן 12 שנים. מה לא עשינו למענה, חילקנו בינינו ספרי תהלים וקיבלנו על עצמנו קבלות רוחניות, אך דבר לא קרה. ואז מצאתי עצמי קורא בהתרגשות: "אני מוחל לאיש הזה, ומקדיש את כל מה שעברתי כדי ש... (כאן נקבתי בשם העובדות ובשם אמה) ובעלה יזכו לפרי בטן במהרה!". זה היה האות וכל העובדות פרצו בבכי. רק מי שהיה שם הבין איזו הקרבה זו. ההשפלה שעברתי היתה משהו שבני אדם לא מוחלים עליו 20 שנה. ואני לקחתי את זה טרי ומדמם, והגשתי כמנחה למען רווחתה של האישה שלא זכתה בפרי בטן. באורח מוזר זה הקל גם עליי. סיימנו את העבודה והלכנו הביתה. באותו לילה לא ישנתי. המילים הקשות שאמר האיש חרכו את נשמתי, וגרמו לי מפעם לפעם לפרץ דמעות. הבוקר הגיע, יצאתי לתפילה ומשם לסניף. העובדים פתחו אשנבים, חצי שעה עברה ואז לפתע פורץ לסניף האיש המעליב והפוגע מאתמול. כולם נתקפו באלם. ומה הוא עושה אם לא ניגש אליי, לוחץ את ידי, מחבק אותי בחום ואומר לי: "אני רוצה לבקש ממך סליחה ומחילה על מה שעשיתי לך אתמול! אני ממש מצטער על זה! לא יודע מה נכנס בי, אני אעשה הכל כדי שתמחל לי!". לא הבנתי מה נפל עליו וכיצד שינה את עורו בתוך כמה שעות. "אתה לא תאמין", אמר, "כפי שאתה יודע, חמי המתין בביתו להודעה ממני שההפקדה בוצעה. הוא היה צריך ללכת לבניין משרדים בו שוכן ה'ווסטרן יוניון' כדי לקחת את הכסף, אך כל עוד לא נתת לו אישור שההפקדה בוצעה לא היה טעם ללכת לשם. "כמה דקות אחרי שיצאתי מכאן, בערך בזמן שהוא היה צריך להיות שם, אירעה רעידת אדמה במקסיקו בעוצמה של 7.1 בסולם ריכטר. עשרות בניינים קרסו וביניהם בניין המשרדים שהוא היה צריך להיות בו, כדי לקחת את ההפקדה שלו, כמובן אם זו הייתה מתרחשת. מאות אנשים נהרגו באזור הזה, וביניהם יהודי אחד, הרב חיים אשכנזי. מצאו אותו כמה ימים לאחר מכן יחד עם עשרות הרוגים נוספים, בבניין שבו חמי היה אמור להיות. "אני התרגזתי עליך בה בשעה שהקב"ה עיכב את ההפקדה כדי שחיי חמי יינצלו, ואני כל כך מתבייש במה שעשיתי. אני יודע שאתה לא יכול למחול על מה שעשיתי לך אתמול, וגם אין לי דרך לתקן כי היה כאן קהל גדול, אבל אני מוכן לעמוד כאן ולבקש ממך לפני כל אחד ואחד סליחה ומחילה, רק בבקשה תמחל לי!". וכעת לגולת הכותרת של הסיפור שתקתי ולא הוצאתי הגה מפי. "זה בסדר, הוא כבר מחל לך!", אמר אחד מהעובדים שלי. "מה?" "אתמול כשיצאת הא הודיע שהוא מוחל לך, על כל הפגיעות וההשפלות הללו, ובלבד שאחת מהעובדות כאן תיפקד לאחר תריסר שנים ללא ילדים". האיש הביט בי. חסר מילים. ופתאום החל לבכות בכי גדול ונורא, ממש קורע לב. "איזה רשע אני!", אמר בין יפחה ליפחה. "ואיזה צדיק אתה! פגעתי בך על לא עוול בכפך, ואתה לא זו בלבד שלא הגבת, אפילו מחלת לי, אני מקווה שאוכל לעשות תשובה על מה שעשיתי לך, וגם אני אתפלל למען העובדת הזו". הוא צעד לכיוון היציאה, ולפתע ליד הדלת הסתובב ואמר: "אתה לימדת אותי שיעור לכל החיים". והלך. וכעת לגולת הכותרת של הסיפור. אתה אולי לא תאמין. אבל 9 חודשים וחצי בדיוק לאחר המקרה, הזה נולדה לפקידה שלי בת, כן, זו שהייתה חשוכת ילדים במשך 12 שנים. ואין אפילו אחד שלא יודע ומבין בזכות מה ולמה התרחש הנס הזה. בורא עולם מסובב את עולמו כרצונו, הוא קלקל את המחשבים, כדי שיהודי עם זכויות במקסיקו לא יצא מביתו כדי לקבל את ההפקדה, ולא ימצא את עצמו במרכז רעידת אדמה קטלנית. במקביל, הוא שולח לכאן ברנש שישפיל אותי, כפי שלא השפיל אותי אדם מימיי, כדי שאוכל למחול ולתת את המחילה שלי במתנה לזוג חשוך ילדים. *וכעת, מי שיש לו ספק כלשהו בהשגחה הפרטית המופלאה שסובבת אותנו – שפשוט יבוא אליי. אני אחד שיודע...* נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-8/10/2019 14:32 |
|
| |
*רגע קדוש, משנה חיים* מספר יהודי, שמסיבות אישיות חפץ בעילום שמו: אני עובד בחברה בינלאומית, שלעיתים לוקחת את עובדיה ולקוחותיה הגדולים לנסיעות שונות בחו"ל. לפני כשנתיים יצאנו למסע מאורגן לארצות הברית, ופעלתי על מארגני הנסיעה כי בין הביקורים השונים נגיע כולנו גם לאוהל הקדוש של הרבי מליובאוויטש. הביקור עורר מאוד את כל הנוסעים, שאמרו שזה היה החלק המשמעותי ביותר במהלך המסע. כאשר הגענו לאוהל, ירדו כל יושבי האוטובוס, מלבד אחד מלקוחות החברה, ערבי המתגורר במזרח ירושלים, שנותר לשבת במקומו באוטובוס. שאלתי אותו לסיבת הדבר, והוא אמר שאיננו יהודי. סיפרתי לו שהרבי קיבל ומקבל את כולם, ולאוהל מגיעים גם מי שאינם יהודים. המלצתי לו להצטרף, להכנס ולהתפלל. הוא ניאות לבקשתי ונכנס יחד עם הקבוצה אל אוהל הרבי. במשך דקות אחדות, גם כאשר כולם כבר סיימו את תפילתם, הוא עוד נותר בתוך האוהל והתפלל. ניכרה עליו התרגשות עזה ובלתי שגרתית, דמעות זלגו מעיניו והוא התבטא כי אינו מסוגל להתנתק מהמקום הזה. ימים ספורים אחר כך הוא התקשר אליי בכדי לספר על דבר שמטלטל אותו: "אחר הביקור שלנו באוהל הרבי", סיפר, "טלפנתי לאמי וסיפרתי לה על הביקור. הבעתי בפניה פליאה על ההתרגשות הרבה שפעלה בי תפילה במקום יהודי קדוש". היא שמעה את דבריו, וגילתה לבנה ההמום כי היא יהודיה, ולפיכך, אף הוא יהודי... נשלח מהאנדרואיד שלי
|
|
|
|
|
|
