בית פורומים שידוכי חרדים

סיפור שקבלתי בוואטסאפ

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-10/10/2019 22:58 לינק ישיר 

*המשימה האמיתית מתחילה*

אתמול, ברגעי השיא של יום הכיפורים, בעמדנו לפני פתיחת הארון לתפילת נעילה, הסברתי לקהל הרב על מהות תפילת הנעילה ועל הקדושה המיוחדת של זמן זה. להפתעתם, ביקשתי ברגעים אלו לערוך מגבית. אך לא מגבית כספית, אלא מגבית של החלטות טובות, קבלת מעשה טוב לשנה החדשה. על ההשראה לרעיון תוכלו ללמוד בסיפור הבא, שהתרחש לפני כשלושים שנה:

בין כל המבקרים ביריד הקוסמטיקה בבולוניה שבאיטליה היה אדם שנראה קצת חריג בנוף המקומי, הרב דוד בורנשטיין, שליח הרבי מליובאוויטש. במזוודת היד שלו לא היו בשמים או מוצרי איפור, אלא כריכים. בכל פעם שהיה מתקיים יריד מסחרי באזור המגורים שלו, אשתו הרבנית מינדי הייתה מעמיסה תיק עם כריכים שהכינה בעצמה, והרב היה יוצא לתור אחר יהודים רעבים שלא עלה בידם להשיג אוכל כשר.

השנים הארוכות בשליחות לימדו אותו לזהות עיניים יהודיות מקילומטר, וכך עצר זוג שחלף במקום ושאל: "האם אוכל להציע עזרה? אולי אתם קצת רעבים?". הם הביטו זה על זו המומים, לא האמינו שזה קורה להם. "האם אנחנו קצת רעבים?" ענה האיש, "אנחנו מורעבים ממש, אשתי כבר עם סחרחורות מדאיגות מהבוקר". הרב בורנשטיין פתח את המזוודה בהתלהבות והזמין אותם לבחור בין מגוון הכריכים.

לאחר שהשקיטו את רעבונם, סיפרו קצת על עצמם: קוראים להם שלמה ושושנה מונסנו, הם מהעיר אנסינו שבקליפורניה ועוסקים באמנות האיפור. הם נוסעים בכל העולם עם כוכבים מהוליווד ומלווים את הצד הקוסמטי. הסיפור מאחורי הרעב שלהם היה מדהים: הם נמנו על בני קהילתו המפוארת של השליח הדגול, הרב יהושע בנימין גורדון ע"ה. בכל שנה בשעת תפילת ה'נעילה', היה הרב גורדון עורך 'מגבית' בין בני הקהילה. אך לא מגבית של כסף, אלא מגבית מצוות. הוא היה מעורר את המתפללים לקחת על עצמם התחזקות רוחנית חדשה.

"אשתי ואני קיבלנו על עצמנו להקפיד על כשרות גם בהיותנו מחוץ לבית. היינו נאמנים מאוד להחלטה שלנו והקפדנו עליה בהצלחה כבר כמה חודשים. בהגיענו לכאן חלה תקלה מסוימת בהיערכות שלנו ומעבר לירקות בארוחת הבוקר, לא מצאנו מה לאכול. כשהגיעו שעות הצהריים, נאבקנו להרגיע את הרעב עם בקבוקי שתיה בלבד, אך דוכני האוכל שמפוזרים בכל פינה לא הקלו עלינו את המלאכה" סיפר הגבר, "אני חייב להודות, שהמאכל האהוב עלי הוא נקניקיות, והן פזורות בדוכנים הללו בכל כמה מטרים. הרגשתי שאני מסתחרר ומאבד שליטה. אט אט התחילו מחשבות ייאוש, אולי ה' יסכים שיש מקרים בהם אפשר לחרוג מהכללים, בכל זאת אנחנו מרוחקים מאוד מאזור יהודי... ואז אתה הופעת פתאום! מבחינתנו, זה נס!".

* * *

"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי". כתב אור החיים הקדוש כי השמים והארץ הם בבחינת רוחניות וגשמיות. משה רבנו אומר לכל אדם ואדם: חבר את הגשמיות עם הרוחניות. אנו נמצאים ביום שאחרי יום הכיפורים, וכעת מתחילה העבודה האמיתית - להוריד את ההתעלות הרוחנית המדהימה שהייתה לנו ביום הקדוש, למעשים בפועל. לחבר הכל יחד. העבודה לא נגמרת בעשרת ימי תשובה, אלא מתחילה מהיום שאחרי יום הכיפורים, עד לראש השנה הבא.

אני מאחל בהצלחה רבה לכל מי שקיבלו החלטה טובה אתמול במגבית אצלנו בבודפשט, או בכל מקום בעולם, וידוע שכאשר הקדוש ברוך רואה שיהודי משתדל בכל כוחו לעמוד בהחלטה הטובה שקיבל - "הבא להיטהר מסייעין בידו", ה' יתברך מסייע להשלים המלאכה, וזוכים לראותם ברכה גדולה.

שבת שלום,
הרב שמואל רסקין
בית חב"ד קרן אור בודפשט


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-13/10/2019 10:14 לינק ישיר 

אשתף אותך בסיפור מבצעים טרי מבית חב"ד שהקמתי בבריכה בה אני שוחה מידי 'לפנות בוקר' (אחד מבתי החב"ד היותר הזויים שיש...).
מעט רקע: בבריכה הזאת שוחות מידי בוקר (בין 4:30-7:00) כבר שנים רבות נשים שמגדירות את עצמן כרחוקות לחלוטין מכל עניין של אידישקייט. הבריכה אינה נפרדת אלא שבמשך השנים הגיעו רק נשים בשעות הללו וכך בהשג"פ הגעתי לשם.
בתקופה הראשונה שלי שם הן השתדלו להחצין את אי שביעות רצונן מכך שאיזה דוסית הגיעה למקום שלהן. חלקן אף העשירו את הידע שלי שבבני ברק יש מספיק בריכות ושהדתיים המלוכלכים עדיף שישחו שם. כשברכתי אותן לשלום לא ענו לי ומידי בוקר שמעתי (ולא בלחישה) "אוף הדתייה הזאת הגיעה גם היום !"
אבל עם ישראל קדוש הוא. לזאת נפטר קרוב משפחה ולהיא, להבדיל, נולד נכד במזל"ט אז התחילו להתייעץ איתי ככה בשושו שאפאחד לא ישמע.
וכך אט אט הלחישות הקולניות החליפו מנגינה וכשבוקר אחד לא הגעתי המציל הקשיש (75) התקשר לשאול לשלומי כיון שה'בנות' דאגו ומקוות שלא עברתי לבריכה אחרת... .
מכאן לשם 'בית חב"ד' התמסד. התחלתי להביא ערכות נש"ק, מגש עם עוגיות ועל ידו כיתוב של הברכה, שיחת השבוע, עלונים לחגים, ערכות מיוחדות לכל חג, משלוחי מנות, מצות לפסח ואפילו לתלות שלט מידי יום שישי/ערב חג עם מידע על הדלקת נרות וכדו'. כעת כבר לא שייך לפספס יום בבריכה ובוודאי לא יום שישי או ערב חג.
בנוסף יזמתי קבוצת Wattsapp של השוחות לשלוח להן ממתק לשבת וחג וכדו'.
במהלך הזמן הקשר עם השוחות מאוד התהדק אלא שהן בעיקר הסכימו לקבל, פחות לקיים מצוות... אחת השוחות הדגישה בפני כל יום מחדש שהיא "שמוצניקית" שגדלה והתחנכה ב'שומר הצעיר' ואין לה ולא כלום עם אלוקים ותורתו !
אלא מה, ששבוע לפני ר"ה היא ביקשה ממני לצלם לה את "ונתנה תוקף" כיון ששמעה את הביצוע של החזן הצבאי ומעניין אותה לראות את המלים. יום אחד שכחתי וביום השני כששוב שכחתי מזה הבאתי לה את המחזור שלי וכתבתי לה בפנים הקדשה מעומק הלב. הנחתי את הסימניה ב'ונתנה תוקף'. היא מאוד התרגשה ואחרי ר"ה סיפרה שבר"ה נסעה עם שוחה אחרת, ה' ירחם, לבית תיפלה רפורמי לשמוע את התפילה. מאוווד כאב לי ! ערב יוה"כ בירכתי אותה בגח"ט ושהקב"ה יכוון אותה למקום הנכון.
היום בבוקר היא ממתינה ע"י המסלול שלי עד שסיימתי לשחות ואז מתחבקת איתי ו... בוכה ללא הפסקה.
לפנכם הסיפור שלה:
ראיתי שנתכרכמו פנייך כשסיפרתי לך היכן 'התפללתי' בר"ה... הפעם החלטתי שעם המחזור שלך אלך למקום *שהוא* שייך. לא מתאים לאכול לפני שהולכים ל"כל נדרי" וגם לא לנסוע, אז הלכתי ככה ברגל עם המחזור עד בני ברק. נכנסתי לביהכ"נ הראשון שמצאתי והתפללתי שם. היה כל כך מרגש !!! החזן ממש קרע שערי שמיים. התפללתי ובכיתי והעיקר נשארתי עד סוף התפילה. חזרתי הביתה ולא היה לי כל רצון לאכול.
למחרת בבוקר הטלפון צילצל ולא הייתי מסוגלת להרים. עדיין לא אכלתי. תפסתי את המחזור וברחתי מהבית. הגעתי לאיזו גינה ולא יודעת מה קרה לי.... לא הפסקתי לבכות. קראתי את כל המחזור בחלק של יו"כ. תקשיבי איזה מלים !!! איזה פיוטים ! זה בטח אחד הספרים הכי יקרים שלך...
אחר הצהריים, עדיין לא אכלתי. לא הייתי מסוגלת ! הלכתי שוב עם המחזור שלי/שלך לאותו בית כנסת. זו דרך לא קצרה ! הייתה תפילה שקוראים לה 'נעילה',
יוהוווו שיינדי ! בחיים לא חוויתי דבר כזה... כשתקעו בשופר הרגשתי שעוד שניה אני בשמיים. איזו הרגשה שלא ניתן לתאר... חזרתי הביתה וקלטתי שזה יום כיפור הראשון בחיים שלי שאני צמה ואפילו מתפללת שמוצניקית שכמוני...
שיינדי, את יכולה בבקשה לרכוש עבורי מחזור לחג סוכות ?...


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-16/10/2019 15:12 לינק ישיר 

**לכל המצטערים שאינם יושבים בסוכה בגלל הגשם... ושמחת בחגך והיית אך שמח**
ספור נוגע, מרגש וכל כך מחכים!

מה ה"אך שמח" שלך???

אני Moshe Manies לפני כשלוש שנים טבעתי בתאונת צלילה חופשית. עברתי החייאה. הייתי מורדם ומונשם. התעוררתי. השתקמתי. עכשיו הכל טוב.

אם יש דבר אחד שאסור לי לשכוח מהתקופה ההיא, זה הסיפור הבא:

אני שוכב על מיטתי שבמסדרון. סוף המסדרון של פנימית א' בתל השומר. בחדר שלידי היו בכיר ממשרד האוצר. מבוגר ששבר את הגב והחבדניק.

השעה שתיים בלילה. אני שוכב שקוע ברחמים עצמיים. לא ישן, לא ער. חושב וחושב מרגיש שמח, עצוב, מסכן ובר מזל. לא סגור עם ועל עצמי.

פתאום. המבוגר מהחדר הסמוך מתחיל לצעוק מכאבים. מקלל את כל העולם ואשתו.

רופא תורן מגיע. הולך בצורה שאומרת "שיגמר כבר הלילה".

הוא קורא לעוד אח ולעוד אחות. הם מטפלים במבוגר. נראה לי שהם עוזרים לו לרוקן את המעיים.

החדר מסריח. החבדניק יוצא. הוא רואה אותי יושב על המיטה וניגש אלי – "תוכל לעשות איתי הכנסת אורחים?" - הוא שואל.

"בטח בשמחה, כל המסדרון שלי. בא תשב".
החבדניק מתיישב על קצה המיטה שלי.

"חבדניק"– אני שואל. "מה אתה עושה כאן?"

הוא רק מחייך. "מה זה משנה?! למה שאדאיג אותך. אני כאן בטעות".

"ולמה אתה כאן?" הוא שואל. אני מספר לו על הטביעה.
ככה שנינו. החבדניק ואני. בפיג'מות של בית החולים יושבים ומדברים - במיטה שבקצה המסדרון.

אז הוא חבדניק, בן ארבעים וחמש. אבא למלא מלא ילדים, יש לו חנות מצליחה. אדם מתוק מתוק. איש מלא אופטימיות, חוכמת ושמחת חיים. מדברים על זוגיות, ילדים, קשיים, פרנסה, אמונה, אכזבות. משתף אותו בהתלבטויות, במחשבות ובפחדים.

שתיים בלילה. מטושטשים מעיפות ומהמציאות. פיג'מות של תל השומר. מדברים על הכל. הכל יוצא.

פתאום הוא אומר לי. "משה אני יכול לשחק אתך משחק?".
"ברור" - אני אומר "אין זמן מתאים למשחק מעכשיו".

למשחק קוראים 'אך שמח' – הוא אומר.
"כל אחד בתורו נותן סיטואציה של 'אך' והשני צריך להגיד מה ה'שמח' באותה הסיטואציה.

לדוגמה - העבירו את המיטה שלך למסדרון. לכאורה זה דבר מעצבן. זה 'אך', זה כואב. אבל אתה צריך למצוא מה המשמח בסיטואציה
"למשל" - הוא אומר: "זה משמח כי זה אומר שמכאן אתה יוצא הביתה. זה אומר שאתה יכול לבחור באיזה שירותים להשתמש בכל המחלקה וזה משמח כי יש לך חדר פרטי".

אז אנחנו משחקים.

"תגיד לי חבדניק" – אני שואל: "מה משמח שאנחנו ערים בשתיים בלילה?"
"קלי קלות" – הוא עונה: "שביום נוכל לישון טוב".

"תגיד לי משה" – הוא שואל: "מה משמח בחולה ההוא שבגלל סכרת הורידו לו את הרגל?!"
קל קלות חבדניק! - אני עונה: "הוא לא צריך לחפש גרביים תואמות בבוקר".

תגיד לי חבדניק – "מה משמח בחולה ההוא שיש לו צהבת וכל העור שלו מתקלף?!"
"מממ שבפורים הוא לא צריך להתחפש לאדם עם צהבת. הוא מגיע מוכן".

"תגיד לי משה - מה משמח בזה שכל דבר שאתה אוכל, אתה מקיא?"
"שאני יכול גם לאכול וגם לרדת במשקל".

"תגיד לי חבדניק. מה משמח בהוא שמת?"
"קלל. שלא יעשו לו בבוקר בדיקת דם. אני שונא בדיקות דם".

ככה אנחנו יושבים ומשחקים עם המון הומור שחור משחור. צוחקים על העולם ועל אשתו.

עד שהגיע רגע אחד של שקט.

"משה" - אומר החבדניק
"אני רוצה לספר לך למה אני כאן ואתה תמצא בזה את המשמח בזה".
"אוקי" – אני עונה
"תשמע" – הוא אומר לי "אני עברתי לפני חודש אירוע מוחי ממש ממש קל, קצת סחרחורות וטשטוש. הגעתי ישר לבית חולים, קיבלתי טיפול והכול בסדר. חוץ מבעיה אחת קטנה".
"מאז האירוע, איבדתי את התחושה והשליטה בסוגרים שלי.
אני לא יודע כשאני צריך לשירותים ואין לי שליטה בזה כך שאני צריך באופן קבוע טיטול.
משה. תגיד לי, מה משמח בזה??"

הבטתי בו בהבנה. זו מציאות ותחושה נוראית לחיות כך.
לא ידעתי מה לענות.

פתאום התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק אותך?" שאל החבדניק בפליאה.

"תשמע" - אמרתי לו "לא יודע מה טוב בזה שאתה צריך טיטולים.
אבל אני רק חושב על זה, מה היית עושה אם זה היה קורה לפני 30 שנה, שלא היה טיטולים?! מה היית לובש חיתולי בד?!
איך היית מסתדר?"

לרגע הוא הוא הביט בי במבט מוזר
ואז פרץ בצחוק אדיר שטלטל את כל המחלקה
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. שנינו צחקנו וצחקנו כמו משוגעים בצחוק מטופש ומשחרר. צחוק של שתיים בלילה בפיג'מות, על מיטה שבקצה המסדרון, פנימית א' תל השומר.

הרופא האח והאחות שסיימו לטפל במבוגר עם הגב השבור יצאו מהחדר והביטו בנו בפליאה.

"מה כל כך מצחיק אותך משה?" שאלה תמר, האחות הכי קשוחה בבית החולים. אבל אני התקשיתי לענות. מה גם שלא ידעתי להגיד לה מה מצחיק.

אבל החבדניק. החבדניק אמר לה בקול נחנק מצחוק: "תגידי תמר, זה לא מזל שיש טיטולים?!"

מהההה?! – היא שאלה.

"הרי טיטולים למבוגרים זה דבר נהדר, דבר מיוחד מאוד" – אמר החבדניק. ותמר שלא ממש התחברה לקטע ההומוריסטי של החיים, התעצבנה וצעקה עליו: "תחזור מיד לחדר שלך!

גם אתה משה, אם אתה רוצה שנשחרר אותך הביתה, לך לישון. אין כאן שום דבר מצחיק!".

אז שכבתי במיטה והרהרתי לי בשמחה ועצב.
אכן דבר נפלא שיש טיטולים ונפלא עוד יותר שאני לא צריך כאלה.

אושר אושר אושר על כל הדברים שיש ושאני יכול לעשות. אז על מה לעזזל לפעמים אני עצוב.

קמתי ממיטתי הלכתי לאחות שישבה ונמנמה בדלפק.
הייתה זו תמר.

"מה משה?! לא נרדם?!" - שאלה.
"אני צריך לכתוב לי משהוא" - עניתי

"אין בעיה, אביא לך דף ועט, בתנאי שתראה לי מה כתבת".

לקחתי את הדף ועט ובכתב רועד כתבתי דברים שאני אסיר תודה עליהם.

וכתבתי רשימות הודיה על הטוב שיש לי. דף גדול מלא בכתב קטן ולא קריא.

כשהחזרתי את העט היא לקחה את הדף קראה קצת ואמרה לי: "לא ברור מה כתבת, אבל הבנתי מה אתה רוצה".

"משה. אני רוצה להשמיע לך שיר" – אמרה תמר.
היא הוציאה את הפלאפון והשמיע לי את שירו של עידן ריכל שאומר בין השאר:

"לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה".

"תשמע משה", אמרה לי תמר, "הלוואי שנוכל לחיות בהרגשת תודה על כל דבר שיש לנו. אבל הבלגן של החיים חזק מזה".

"צודקת - עניתי.
אבל אנחנו צריכים לנסות לחיות ככה, לפחות לפעמים".

חזרתי למיטה שבקצה המסדרון ואמרתי לעצמי.
נכון, אי אפשר כל הזמן לזכור שה'אך' הוא 'שמח' אבל אנסה. אנסה לזכור.

יש לי בעיקר ימים שמחים, אבל יש גם מלא אך.
ולפעמים ברגעים של 'אך', אני נזכר בטיטול של החבדניק.

אתמול דיברתי אתו.
הרי מאז המיטה שבקצה המסדרון. אנחנו חברים בלב ונפש. שמחתי לשמוע שמצבו השתפר בצורה דרסטית.
"כמעט כמו שהיה" הוא אמר.
"אל תשתגע" - אמרתי לו "אם צריך יש טיטולים" ושנינו צחקנו.

***

עברו שלוש שנים.
אבל לי חשוב מתמיד לזכור את הסיפור.
בסוכות אני עושה סעודת הודיה. התקשרתי להזמין את החבדניק. הוא אמר שאולי יגיע. בסוף השיחה שאל אם יש לי טיטולים מיותרים. "לא סיימת עם הצורך בטיטולים?" שאלתי.
"כן כן, אני סיימתי, אבל שבוע שעבר נולדה לי נכדה נוספת. טיטולים זה דבר מצויין. שיהיה בשמחות".


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-22/10/2019 22:22 לינק ישיר 

סיפור עם מסר חשוב

איש זקן אחד נשא בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה.
ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה ?
הרי אתה זקן וחלוש וספר התורה כה כבד !"
"אדרבה" השיב הזקן"
בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה' וככל שספר התורה יהיה כבד יותר כן ייקל עלי לשאת אותו".
והזקן החל לספר:
כאשר גורשו היהודים לתוך גטו ורשה נאמר להם שאם הם לא ירוצו יכו בהם. היה שם איש אחד בן שבעים כפוף וחולני שהחזיק בידו של נכדו הקטן. בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשהוא קם מנפילתו הוא יכול היה רק לצלוע. הסבא שחשש שמא הנאצים יכו את הילד באלות הרים אותו על כתפו והכריח את עצמו להמשיך לרוץ.
"מה אתה עושה ?" שאל אותו מישהו
"הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ אתה זקן וחלש איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?"
"אתה טועה" השיב הזקן
"לא אני נושא את הילד:
הילד הוא זה שנושא אותי אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד".

כאשר אנו מקיימים מצווה כלשהי המצווה הזו מחזיקה בנו. כאשר אנו שואפים להגשים מטרה נעלית כלשהי אותה מטרה מנשאת אותנו ושום משימה אינה נראית לנו קשה או בלתי אפשרית.

בהצלחה !


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/10/2019 15:45 לינק ישיר 

לפני חודשיים, בתחילת חודש אלול, הרב אריה מהארגון שלנו, להב"ה, נפגש איתה, ישב אצלה בבית, והתחנן אליה תעזבי אותם ונעזור לך, שלא תגמרי כמו ת.. א.. הי"ד שנהרגה בתאונת דרכים ברכב של החבר הערבי שלה, היא הביטה בו בעינים ואמרה: " *אני לא מעונינת אני מסתדרת, אל תתערבו לי בחיים* ".

*הבוקר מצאו את הגופה שלה. הי"ד, בת 17.*

ת.נ.צ.ב.ה

תעזבי אותו עכשיו, אח"כ זה יכול להיות מאוחר.

בנצי גופשטיין


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-25/10/2019 16:21 לינק ישיר 

רציף כתב:

סיפור עם מסר חשוב

איש זקן אחד נשא בזרועותיו ספר תורה בהקפות של שמחת תורה.
ניגש אליו אדם אחד ושאל אותו: "האם לא קשה לך לשאת את ספר התורה ?
הרי אתה זקן וחלוש וספר התורה כה כבד !"
"אדרבה" השיב הזקן"
בחרתי דווקא בספר התורה הגדול ביותר משום שנאמר כי 'התורה נושאת את נושאיה' וככל שספר התורה יהיה כבד יותר כן ייקל עלי לשאת אותו".
והזקן החל לספר:
כאשר גורשו היהודים לתוך גטו ורשה נאמר להם שאם הם לא ירוצו יכו בהם. היה שם איש אחד בן שבעים כפוף וחולני שהחזיק בידו של נכדו הקטן. בשעה שהם רצו נפל הילד ונחבל ברגלו. כשהוא קם מנפילתו הוא יכול היה רק לצלוע. הסבא שחשש שמא הנאצים יכו את הילד באלות הרים אותו על כתפו והכריח את עצמו להמשיך לרוץ.
"מה אתה עושה ?" שאל אותו מישהו
"הרי אתה בעצמך בקושי יכול לרוץ אתה זקן וחלש איך אתה יכול גם לשאת את הילד על כתפיך?"
"אתה טועה" השיב הזקן
"לא אני נושא את הילד:
הילד הוא זה שנושא אותי אלמלא הוא לא הייתי מסוגל לעשות אפילו צעד אחד".

כאשר אנו מקיימים מצווה כלשהי המצווה הזו מחזיקה בנו. כאשר אנו שואפים להגשים מטרה נעלית כלשהי אותה מטרה מנשאת אותנו ושום משימה אינה נראית לנו קשה או בלתי אפשרית.

בהצלחה !



בס"ד


סיפור מהמם

תודה רבה רציף


נשלח מהאנדרואיד שלי

_________________





דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-25/10/2019 16:23 לינק ישיר 
בס"ד...סיפור מהמם שקבלתי(:

אני Moshe Manies לפני כשלוש שנים טבעתי בתאונת צלילה חופשית. עברתי החייאה. הייתי מורדם ומונשם. התעוררתי. השתקמתי. עכשיו הכל טוב.

אם יש דבר אחד שאסור לי לשכוח מהתקופה ההיא, זה הסיפור הבא:

אני שוכב על מיטתי שבמסדרון. סוף המסדרון של פנימית א' בתל השומר. בחדר שלידי היו בכיר ממשרד האוצר. מבוגר ששבר את הגב והחבדניק.

השעה שתיים בלילה. אני שוכב שקוע ברחמים עצמיים. לא ישן, לא ער. חושב וחושב מרגיש שמח, עצוב, מסכן ובר מזל. לא סגור עם ועל עצמי.

פתאום. המבוגר מהחדר הסמוך מתחיל לצעוק מכאבים. מקלל את כל העולם ואשתו.

רופא תורן מגיע. הולך בצורה שאומרת "שיגמר כבר הלילה".

הוא קורא לעוד אח ולעוד אחות. הם מטפלים במבוגר. נראה לי שהם עוזרים לו לרוקן את המעיים.

החדר מסריח. החבדניק יוצא. הוא רואה אותי יושב על המיטה וניגש אלי – "תוכל לעשות איתי הכנסת אורחים?" - הוא שואל.

"בטח בשמחה, כל המסדרון שלי. בא תשב".
החבדניק מתיישב על קצה המיטה שלי.

"חבדניק"– אני שואל. "מה אתה עושה כאן?"

הוא רק מחייך. "מה זה משנה?! למה שאדאיג אותך. אני כאן בטעות".

"ולמה אתה כאן?" הוא שואל. אני מספר לו על הטביעה.
ככה שנינו. החבדניק ואני. בפיג'מות של בית החולים יושבים ומדברים - במיטה שבקצה המסדרון.

אז הוא חבדניק, בן ארבעים וחמש. אבא למלא מלא ילדים, יש לו חנות מצליחה. אדם מתוק מתוק. איש מלא אופטימיות, חוכמת ושמחת חיים. מדברים על זוגיות, ילדים, קשיים, פרנסה, אמונה, אכזבות. משתף אותו בהתלבטויות, במחשבות ובפחדים.

שתיים בלילה. מטושטשים מעיפות ומהמציאות. פיג'מות של תל השומר. מדברים על הכל. הכל יוצא.

פתאום הוא אומר לי. "משה אני יכול לשחק אתך משחק?".
"ברור" - אני אומר "אין זמן מתאים למשחק מעכשיו".

למשחק קוראים 'אך שמח' – הוא אומר.
"כל אחד בתורו נותן סיטואציה של 'אך' והשני צריך להגיד מה ה'שמח' באותה הסיטואציה.

לדוגמה - העבירו את המיטה שלך למסדרון. לכאורה זה דבר מעצבן. זה 'אך', זה כואב. אבל אתה צריך למצוא מה המשמח בסיטואציה
"למשל" - הוא אומר: "זה משמח כי זה אומר שמכאן אתה יוצא הביתה. זה אומר שאתה יכול לבחור באיזה שירותים להשתמש בכל המחלקה וזה משמח כי יש לך חדר פרטי".

אז אנחנו משחקים.

"תגיד לי חבדניק" – אני שואל: "מה משמח שאנחנו ערים בשתיים בלילה?"
"קלי קלות" – הוא עונה: "שביום נוכל לישון טוב".

"תגיד לי משה" – הוא שואל: "מה משמח בחולה ההוא שבגלל סכרת הורידו לו את הרגל?!"
קל קלות חבדניק! - אני עונה: "הוא לא צריך לחפש גרביים תואמות בבוקר".

תגיד לי חבדניק – "מה משמח בחולה ההוא שיש לו צהבת וכל העור שלו מתקלף?!"
"מממ שבפורים הוא לא צריך להתחפש לאדם עם צהבת. הוא מגיע מוכן".

"תגיד לי משה - מה משמח בזה שכל דבר שאתה אוכל, אתה מקיא?"
"שאני יכול גם לאכול וגם לרדת במשקל".

"תגיד לי חבדניק. מה משמח בהוא שמת?"
"קלל. שלא יעשו לו בבוקר בדיקת דם. אני שונא בדיקות דם".

ככה אנחנו יושבים ומשחקים עם המון הומור שחור משחור. צוחקים על העולם ועל אשתו.

עד שהגיע רגע אחד של שקט.

"משה" - אומר החבדניק
"אני רוצה לספר לך למה אני כאן ואתה תמצא בזה את המשמח בזה".
"אוקי" – אני עונה
"תשמע" – הוא אומר לי "אני עברתי לפני חודש אירוע מוחי ממש ממש קל, קצת סחרחורות וטשטוש. הגעתי ישר לבית חולים, קיבלתי טיפול והכול בסדר. חוץ מבעיה אחת קטנה".
"מאז האירוע, איבדתי את התחושה והשליטה בסוגרים שלי.
אני לא יודע כשאני צריך לשירותים ואין לי שליטה בזה כך שאני צריך באופן קבוע טיטול.
משה. תגיד לי, מה משמח בזה??"

הבטתי בו בהבנה. זו מציאות ותחושה נוראית לחיות כך.
לא ידעתי מה לענות.

פתאום התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק אותך?" שאל החבדניק בפליאה.

"תשמע" - אמרתי לו "לא יודע מה טוב בזה שאתה צריך טיטולים.
אבל אני רק חושב על זה, מה היית עושה אם זה היה קורה לפני 30 שנה, שלא היה טיטולים?! מה היית לובש חיתולי בד?!
איך היית מסתדר?"

לרגע הוא הוא הביט בי במבט מוזר
ואז פרץ בצחוק אדיר שטלטל את כל המחלקה
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. שנינו צחקנו וצחקנו כמו משוגעים בצחוק מטופש ומשחרר. צחוק של שתיים בלילה בפיג'מות, על מיטה שבקצה המסדרון, פנימית א' תל השומר.

הרופא האח והאחות שסיימו לטפל במבוגר עם הגב השבור יצאו מהחדר והביטו בנו בפליאה.

"מה כל כך מצחיק אותך משה?" שאלה תמר, האחות הכי קשוחה בבית החולים. אבל אני התקשיתי לענות. מה גם שלא ידעתי להגיד לה מה מצחיק.

אבל החבדניק. החבדניק אמר לה בקול נחנק מצחוק: "תגידי תמר, זה לא מזל שיש טיטולים?!"

מהההה?! – היא שאלה.

"הרי טיטולים למבוגרים זה דבר נהדר, דבר מיוחד מאוד" – אמר החבדניק. ותמר שלא ממש התחברה לקטע ההומוריסטי של החיים, התעצבנה וצעקה עליו: "תחזור מיד לחדר שלך!

גם אתה משה, אם אתה רוצה שנשחרר אותך הביתה, לך לישון. אין כאן שום דבר מצחיק!".

אז שכבתי במיטה והרהרתי לי בשמחה ועצב.
אכן דבר נפלא שיש טיטולים ונפלא עוד יותר שאני לא צריך כאלה.

אושר אושר אושר על כל הדברים שיש ושאני יכול לעשות. אז על מה לעזזל לפעמים אני עצוב.

קמתי ממיטתי הלכתי לאחות שישבה ונמנמה בדלפק.
הייתה זו תמר.

"מה משה?! לא נרדם?!" - שאלה.
"אני צריך לכתוב לי משהוא" - עניתי

"אין בעיה, אביא לך דף ועט, בתנאי שתראה לי מה כתבת".

לקחתי את הדף ועט ובכתב רועד כתבתי דברים שאני אסיר תודה עליהם.

וכתבתי רשימות הודיה על הטוב שיש לי. דף גדול מלא בכתב קטן ולא קריא.

כשהחזרתי את העט היא לקחה את הדף קראה קצת ואמרה לי: "לא ברור מה כתבת, אבל הבנתי מה אתה רוצה".

"משה. אני רוצה להשמיע לך שיר" – אמרה תמר.
היא הוציאה את הפלאפון והשמיע לי את שירו של עידן ריכל שאומר בין השאר:

"לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה".

"תשמע משה", אמרה לי תמר, "הלוואי שנוכל לחיות בהרגשת תודה על כל דבר שיש לנו. אבל הבלגן של החיים חזק מזה".

"צודקת - עניתי.
אבל אנחנו צריכים לנסות לחיות ככה, לפחות לפעמים".

חזרתי למיטה שבקצה המסדרון ואמרתי לעצמי.
נכון, אי אפשר כל הזמן לזכור שה'אך' הוא 'שמח' אבל אנסה. אנסה לזכור.

יש לי בעיקר ימים שמחים, אבל יש גם מלא אך.
ולפעמים ברגעים של 'אך', אני נזכר בטיטול של החבדניק.

אתמול דיברתי אתו.
הרי מאז המיטה שבקצה המסדרון. אנחנו חברים בלב ונפש. שמחתי לשמוע שמצבו השתפר בצורה דרסטית.
"כמעט כמו שהיה" הוא אמר.
"אל תשתגע" - אמרתי לו "אם צריך יש טיטולים" ושנינו צחקנו.

***

עברו שלוש שנים.
אבל לי חשוב מתמיד לזכור את הסיפור.
בסוכות אני עושה סעודת הודיה. התקשרתי להזמין את החבדניק. הוא אמר שאולי יגיע. בסוף השיחה שאל אם יש לי טיטולים מיותרים. "לא סיימת עם הצורך בטיטולים?" שאלתי.
"כן כן, אני סיימתי, אבל שבוע שעבר נולדה לי נכדה נוספת. טיטולים זה דבר מצויין. שיהיה בשמחות".


נשלח מהאנדרואיד שלי

_________________





דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-26/10/2019 21:09 לינק ישיר 

חייכנית770 כתבה:
בס"ד...סיפור מהמם שקבלתי(:

אני Moshe Manies לפני כשלוש שנים טבעתי בתאונת צלילה חופשית. עברתי החייאה. הייתי מורדם ומונשם. התעוררתי. השתקמתי. עכשיו הכל טוב.

אם יש דבר אחד שאסור לי לשכוח מהתקופה ההיא, זה הסיפור הבא:

אני שוכב על מיטתי שבמסדרון. סוף המסדרון של פנימית א' בתל השומר. בחדר שלידי היו בכיר ממשרד האוצר. מבוגר ששבר את הגב והחבדניק.

השעה שתיים בלילה. אני שוכב שקוע ברחמים עצמיים. לא ישן, לא ער. חושב וחושב מרגיש שמח, עצוב, מסכן ובר מזל. לא סגור עם ועל עצמי.

פתאום. המבוגר מהחדר הסמוך מתחיל לצעוק מכאבים. מקלל את כל העולם ואשתו.

רופא תורן מגיע. הולך בצורה שאומרת "שיגמר כבר הלילה".

הוא קורא לעוד אח ולעוד אחות. הם מטפלים במבוגר. נראה לי שהם עוזרים לו לרוקן את המעיים.

החדר מסריח. החבדניק יוצא. הוא רואה אותי יושב על המיטה וניגש אלי – "תוכל לעשות איתי הכנסת אורחים?" - הוא שואל.

"בטח בשמחה, כל המסדרון שלי. בא תשב".
החבדניק מתיישב על קצה המיטה שלי.

"חבדניק"– אני שואל. "מה אתה עושה כאן?"

הוא רק מחייך. "מה זה משנה?! למה שאדאיג אותך. אני כאן בטעות".

"ולמה אתה כאן?" הוא שואל. אני מספר לו על הטביעה.
ככה שנינו. החבדניק ואני. בפיג'מות של בית החולים יושבים ומדברים - במיטה שבקצה המסדרון.

אז הוא חבדניק, בן ארבעים וחמש. אבא למלא מלא ילדים, יש לו חנות מצליחה. אדם מתוק מתוק. איש מלא אופטימיות, חוכמת ושמחת חיים. מדברים על זוגיות, ילדים, קשיים, פרנסה, אמונה, אכזבות. משתף אותו בהתלבטויות, במחשבות ובפחדים.

שתיים בלילה. מטושטשים מעיפות ומהמציאות. פיג'מות של תל השומר. מדברים על הכל. הכל יוצא.

פתאום הוא אומר לי. "משה אני יכול לשחק אתך משחק?".
"ברור" - אני אומר "אין זמן מתאים למשחק מעכשיו".

למשחק קוראים 'אך שמח' – הוא אומר.
"כל אחד בתורו נותן סיטואציה של 'אך' והשני צריך להגיד מה ה'שמח' באותה הסיטואציה.

לדוגמה - העבירו את המיטה שלך למסדרון. לכאורה זה דבר מעצבן. זה 'אך', זה כואב. אבל אתה צריך למצוא מה המשמח בסיטואציה
"למשל" - הוא אומר: "זה משמח כי זה אומר שמכאן אתה יוצא הביתה. זה אומר שאתה יכול לבחור באיזה שירותים להשתמש בכל המחלקה וזה משמח כי יש לך חדר פרטי".

אז אנחנו משחקים.

"תגיד לי חבדניק" – אני שואל: "מה משמח שאנחנו ערים בשתיים בלילה?"
"קלי קלות" – הוא עונה: "שביום נוכל לישון טוב".

"תגיד לי משה" – הוא שואל: "מה משמח בחולה ההוא שבגלל סכרת הורידו לו את הרגל?!"
קל קלות חבדניק! - אני עונה: "הוא לא צריך לחפש גרביים תואמות בבוקר".

תגיד לי חבדניק – "מה משמח בחולה ההוא שיש לו צהבת וכל העור שלו מתקלף?!"
"מממ שבפורים הוא לא צריך להתחפש לאדם עם צהבת. הוא מגיע מוכן".

"תגיד לי משה - מה משמח בזה שכל דבר שאתה אוכל, אתה מקיא?"
"שאני יכול גם לאכול וגם לרדת במשקל".

"תגיד לי חבדניק. מה משמח בהוא שמת?"
"קלל. שלא יעשו לו בבוקר בדיקת דם. אני שונא בדיקות דם".

ככה אנחנו יושבים ומשחקים עם המון הומור שחור משחור. צוחקים על העולם ועל אשתו.

עד שהגיע רגע אחד של שקט.

"משה" - אומר החבדניק
"אני רוצה לספר לך למה אני כאן ואתה תמצא בזה את המשמח בזה".
"אוקי" – אני עונה
"תשמע" – הוא אומר לי "אני עברתי לפני חודש אירוע מוחי ממש ממש קל, קצת סחרחורות וטשטוש. הגעתי ישר לבית חולים, קיבלתי טיפול והכול בסדר. חוץ מבעיה אחת קטנה".
"מאז האירוע, איבדתי את התחושה והשליטה בסוגרים שלי.
אני לא יודע כשאני צריך לשירותים ואין לי שליטה בזה כך שאני צריך באופן קבוע טיטול.
משה. תגיד לי, מה משמח בזה??"

הבטתי בו בהבנה. זו מציאות ותחושה נוראית לחיות כך.
לא ידעתי מה לענות.

פתאום התחלתי לצחוק.
"מה מצחיק אותך?" שאל החבדניק בפליאה.

"תשמע" - אמרתי לו "לא יודע מה טוב בזה שאתה צריך טיטולים.
אבל אני רק חושב על זה, מה היית עושה אם זה היה קורה לפני 30 שנה, שלא היה טיטולים?! מה היית לובש חיתולי בד?!
איך היית מסתדר?"

לרגע הוא הוא הביט בי במבט מוזר
ואז פרץ בצחוק אדיר שטלטל את כל המחלקה
חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח. שנינו צחקנו וצחקנו כמו משוגעים בצחוק מטופש ומשחרר. צחוק של שתיים בלילה בפיג'מות, על מיטה שבקצה המסדרון, פנימית א' תל השומר.

הרופא האח והאחות שסיימו לטפל במבוגר עם הגב השבור יצאו מהחדר והביטו בנו בפליאה.

"מה כל כך מצחיק אותך משה?" שאלה תמר, האחות הכי קשוחה בבית החולים. אבל אני התקשיתי לענות. מה גם שלא ידעתי להגיד לה מה מצחיק.

אבל החבדניק. החבדניק אמר לה בקול נחנק מצחוק: "תגידי תמר, זה לא מזל שיש טיטולים?!"

מהההה?! – היא שאלה.

"הרי טיטולים למבוגרים זה דבר נהדר, דבר מיוחד מאוד" – אמר החבדניק. ותמר שלא ממש התחברה לקטע ההומוריסטי של החיים, התעצבנה וצעקה עליו: "תחזור מיד לחדר שלך!

גם אתה משה, אם אתה רוצה שנשחרר אותך הביתה, לך לישון. אין כאן שום דבר מצחיק!".

אז שכבתי במיטה והרהרתי לי בשמחה ועצב.
אכן דבר נפלא שיש טיטולים ונפלא עוד יותר שאני לא צריך כאלה.

אושר אושר אושר על כל הדברים שיש ושאני יכול לעשות. אז על מה לעזזל לפעמים אני עצוב.

קמתי ממיטתי הלכתי לאחות שישבה ונמנמה בדלפק.
הייתה זו תמר.

"מה משה?! לא נרדם?!" - שאלה.
"אני צריך לכתוב לי משהוא" - עניתי

"אין בעיה, אביא לך דף ועט, בתנאי שתראה לי מה כתבת".

לקחתי את הדף ועט ובכתב רועד כתבתי דברים שאני אסיר תודה עליהם.

וכתבתי רשימות הודיה על הטוב שיש לי. דף גדול מלא בכתב קטן ולא קריא.

כשהחזרתי את העט היא לקחה את הדף קראה קצת ואמרה לי: "לא ברור מה כתבת, אבל הבנתי מה אתה רוצה".

"משה. אני רוצה להשמיע לך שיר" – אמרה תמר.
היא הוציאה את הפלאפון והשמיע לי את שירו של עידן ריכל שאומר בין השאר:

"לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה".

"תשמע משה", אמרה לי תמר, "הלוואי שנוכל לחיות בהרגשת תודה על כל דבר שיש לנו. אבל הבלגן של החיים חזק מזה".

"צודקת - עניתי.
אבל אנחנו צריכים לנסות לחיות ככה, לפחות לפעמים".

חזרתי למיטה שבקצה המסדרון ואמרתי לעצמי.
נכון, אי אפשר כל הזמן לזכור שה'אך' הוא 'שמח' אבל אנסה. אנסה לזכור.

יש לי בעיקר ימים שמחים, אבל יש גם מלא אך.
ולפעמים ברגעים של 'אך', אני נזכר בטיטול של החבדניק.

אתמול דיברתי אתו.
הרי מאז המיטה שבקצה המסדרון. אנחנו חברים בלב ונפש. שמחתי לשמוע שמצבו השתפר בצורה דרסטית.
"כמעט כמו שהיה" הוא אמר.
"אל תשתגע" - אמרתי לו "אם צריך יש טיטולים" ושנינו צחקנו.

***

עברו שלוש שנים.
אבל לי חשוב מתמיד לזכור את הסיפור.
בסוכות אני עושה סעודת הודיה. התקשרתי להזמין את החבדניק. הוא אמר שאולי יגיע. בסוף השיחה שאל אם יש לי טיטולים מיותרים. "לא סיימת עם הצורך בטיטולים?" שאלתי.
"כן כן, אני סיימתי, אבל שבוע שעבר נולדה לי נכדה נוספת. טיטולים זה דבר מצויין. שיהיה בשמחות".

_________________




סיפור מהמם,
תודה רבה, חייכנית !


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-26/10/2019 21:15 לינק ישיר 

בס"ד


שבוע טוב


בשמחה


נשלח מהאנדרואיד שלי

_________________





דדווח על תוכן פוגעני

סמל אישי
מנותק
נשלח ב-13/11/2019 09:25 לינק ישיר 

לרגל שבוע המדעות לגמגום, ולרגל פתיחת השלוחה החרדית של אמב"י, הרשו לי לספר את סיפורי, כאדם מגמגם.

הגמגום הופיע בחיי, בערך בגיל 9. למה? למה זה משנה? הגמגום הגיע, ונשאר לתמיד.
בהתחלה, הוא השתלט על המילים שלי לגמרי. כאילו היה שדון, שעמד לי בגרון, ותפס בחוזקה את המילים, שלא יצאו החוצה. כשלא הייתה לי ברירה, נלחמתי בו, ולא בהצלחה רבה. היו מילים והברות שיצאו להם החוצה בכוח, במאמץ.
והתוצאה הייתה, שעמדתי מול אנשים, והראש שלי התנדנד לו ממאמץ.
והאנשים? אוקיי.
היו אנשים נהדרים, שפשוט הקשיבו. והיו נהדרים פחות, שנענעו בראשם ברחמים. והיו גם רעים. "ילד! אני לא מוכר למגמגמים", אמר לי מוכר עצבני אחד. "חחחחח חחחחח חחחחחחחחחח" התפוצצו כמה מצחוק. והיו שניסו לתקן אותי, ובדרך כלל לא קלעו לאמת שרציתי לומר.
והמילים? התחבאו מעצמם. הם לא רצו שיפגעו בהם או שירחמו עליהם, או שסתם לא ישמעו אותם. והם נשארו בבטן שלי, קבורים עמוק עמוק.

בסוף, כבר לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לשחרר את מחסן המילים שלי.

אז התחלתי לדבר. ובדרך היו אנשים נהדרים ונהדרים פחות וגם רעים, אבל למדתי להתמודד איתם. לא פעם, פשוט לבלוע את ההשפלה, ולהמשיך הלאה.
שהגבאי בישיבה, לפני כל פעם שהעלה אותי לתורה, שאל את ראש הישיבה, זה נתן איזו עקיצה בלב. שחבר שאל, מה זה כבד פה וכבד לשון, וחבר אחר צעק, תשאל את שטרן, זה היה יותר מעקיצה.

גם מצאתי, בזכות ההורים שלי, אפיק נוסף להוציא את המילים שלי: מוזיקה. במוזיקה לא צריך לדבר. האצבעות מקלידות על קלידי האורגן, ומשחררות את הנפש, את המילים התקועות, בתצורה שונה, בצורת ניגון. כשיש ניגון לא צריך מילים.

אבל, המילים שלי, רצו להאמר. הם לא רצו להשאר במחסן, ולצאת בתצורה של ניגון. הם רצו להיות הם עצמם.
אז דיברתי, מסרתי שיעורים בישיבה ובכולל, וב10 שנים האחרונות אני גם מלמד ילדים ונוער לנגן.
לפעמים המילים יוצאות נהדר, לפעמים הם נתקעות להם, ויש מלחמה לשחרר אותם.
אבל, היום, לא השדון שיושב לי בגרון מנהל את הדיבור שלי. אני מנהל אותו, וחי עם השדון בגרון ביחסי אהבה שנאה כאלה.
היום אינני מגמגם, אלא אדם שיש לו גמגום. קל, קליל, אבל קיים.
וזה כיף לדבר, לתת למילים לצאת החוצה, גם בקושי. זה כיף שהמילים שלך מקבלות צורה, ואוזן שומעת.


אז פעם הבאה שאתם מקשיבים לי, והשדון בגרון, תוקע לי מילים, התאזרו בסבלנות, ופשוט תקשיבו. לא צריך פרצוף מרחם, ואל תשלימו את הדיבור שלי, אני יודע הכי טוב, מה אני רוצה לומר. פשוט תקשיבו למה שאני אומר, ולא לאיך אני אומר.

אני יודע, זה מעט קשה. אבל שווה שתחכו לי, יש לי כמה דברים חכמים לומר (לפחות תנסו, אולי זה באמת חכם?).

ול80000 המגמגמים/ות. אל תפסיקו לדבר. כי אם לא נדבר אנחנו, אף אחד לא ידבר בשבילנו!

ישראל שטרן


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-27/11/2019 10:21 לינק ישיר 

סיפור מאת הסופר והמחנך ר' חיים ולדר שליט"א

לפני שאתחיל בסיפור, שהתרחש לפני כשנתיים, אני רוצה לתאר קצת את ההורים שלי, זה חלק מהסיפור.

הורי הם אנשים יקרים וטובים שנתנו את הלב והנשמה ולא חסכו מאיתנו את כל מה שהיינו צריכים, עם דגש על מה שאנחנו 'צריכים', כי יש ילדים רבים היום שמקבלים את כל מה שהם רוצים, אבל לפעמים מה שהם רוצים זה לא מה שהם צריכים, ולפעמים מה שהם רוצים זה משהו שהם ממש לא צריכים ואפילו מזיק להם.

הורי התאמצו באמת להיות הורים טובים, לא רק שהילדים יחשבו עליהם שהם טובים, וזה אומר להחליט החלטות נכונות ולהתמודד עם כך שלפעמים הילדים יכעסו ויתמרמרו ויחשבו שהם הורים לא טובים.

כחלק מחינוך זה, היה לנו תמיד אוכל בשפע ובגדים טובים ומכובדים, אך לעולם לא קנינו מותגים. הורי לעולם לא הסכימו לשלם 600 שקלים על בגד שניתן לקנות כמוהו ב-100 שקל, ורק בגלל שרקום עליו שם של חברה מפורסמת לשלם יותר. במילים אחרות, לא התלבשנו במותגים וגם לא היה חשוב לנו לעשות זאת.

כילדים ביקשנו מההורים שלנו לצאת לחופשות. כמובן לא דיברנו על מלון, ואבא שלי היה אומר: "אין שום בעיה, אנחנו נצא לטיולים משפחתיים, טיול אחד גדול וטיול אחד קטן, בשנה". טיול אחד גדול היה טיול לצפון, לחרמון לטבריה, וטיול קטן לאזור המרכז, למקום אחר, בתוך ירושלים. אנחנו משפחה גדולה ובלי רכב, וכל נסיעה כזו הזמנו מיניבוס והכנו בעצמנו את כל האוכל הדרוש לנסיעה.

נקודה נוספת לפני הסיפור, אבא שלי היה מודיע לנו מראש מה התקציב לכל נסיעה, וגם היה מסביר לנו מה הולך על מה, זה כדי שלא נבקש ממנו בשטח כל מיני אטרקציות נוספות. ההורים שלי לא קמצנים, הם פשוט מתנהלים נכון מבחינה כלכלית. למעשה הם אנשים עם עין טובה ונפש רחבה, אבל רק לדברים שצריכים באמת. ואחרי ההקדמה הארוכה הזאת, אנחנו ניגש לסיפור.

לפני שנתיים יצאנו לטיול גדול, שכרנו מיניבוס לכיוון צפון, ותכננו להיות בטרקטורונים ושיט בכינרת. בדרך החליטו ההורים שלנו שהמיניבוס יכנס לנתניה ואנחנו נעשה חניית ביניים ונאכל מול הים.

כשהגענו לטיילת, אחד האחים שלי ביקש ללכת לשירותים. אבא שלי החל לחפש מקום, היו שם כמה מסעדות, אך אבא חיפש מסעדה כשרה. לא הבנו מה הקשר בין שירותים למסעדה כשרה, ואבא הסביר שיש בעיה של חילול ה' שיראו יהודים חרדים נכנסים למסעדה שאינה כשרה, הרי אף אחד לא יודע לאיזו מטרה הם נכנסים. זה היה הסבר מוחץ, לא חשבנו על זה. אבא שלי ואח שלי ירדו מהמיניבוס ונכנסו למסעדה. מה שקרה שם הוא הסיפור שרציתי לספר.

בכניסה למסעדה עצרה אותם אחת העובדות ושאלה אותם כמה אתם. אבא שלי אמר: "הבן שלי צריך לשירותים". היא היססה מעט ואמרה: "אוקי, בסדר". הם נכנסו. אבא שלי המתין בתוך המסעדה וכעבור שתי דקות אחי יצא מהשירותים, ובדיוק אז מנהל המשמרת במסעדה ראה אותו יוצא מהשירותים. הוא הבין מיד שהם לא נכנסו למסעדה והתחיל לצעוק: "זו מסעדה כאן, לא שירותים ציבוריים, באיזו רשות נכנסתם לכאן?!" אבי ואחי לא ענו, מנהל המשמרת המשיך לגעור בהם: "אתם אנשים דתיים, איך אתם מרשים לעצמכם להשתמש בשירותים בלי רשות?!"

אבא שלי נכנס לפלונטר רציני. מצד אחד, הדבר הפשוט והמתבקש ביותר לעשות היה לומר לו: "אדוני, אתה טועה. אני נכנסתי ברשות, קבלתי רשות מהמארחת העומדת בפתח המסעדה להיכנס לשירותים". אך הוא ידע שאם הוא יעשה את זה, הוא יפגע בצעירה ההיא, שבסך הכל עזרה לו, זו תהיה גם כפיות טובה וגם לשון הרע.

מזווית עינו ראה אבא את הצעירה העוקבת מבחוץ אחר הצעקות של מנהל המשמרת, ונראית מפוחדת. מצד שני, מה שקורה כעת זה חילול ה'. מנהל המשמרת וגם הסועדים, ששמעו את הגערות, יכולים לחשוב שהוא השתמש בשירותים ללא רשות.

אך איך עושים את זה מבלי לפגוע בצעירה שעשתה להם טובה, איך אומרים לו את האמת, אבל בלי לגרום שיפטרו אותה?!

אבא שלי הוא מתלמידי הרב אברהם גניחובסקי זצ"ל, ולמד אצלו בישיבת סלבודקה בבני ברק. רבי אברהם היה אדם חכם ואציל נפש, ותמיד אמר: "כל בעיה אפשר לפתור בתשעים אחוז של שכל, ואם היא לא נפתרת אפשר להוסיף עוד עשרה אחוז של שכל ומידות טובות. אז אבא שלי חשב מה הרב גניחובסקי היה עושה ובתוך שניות היה לו גם רעיון.


"אדוני היקר", הוא פונה למנהל המשמרת, "חבל שאתה כועס לחינם, אנחנו מתכננים לאכול כאן, לא רק שנינו, כל המשפחה שלנו תכף תכנס לכאן". אבא שלי לא שיקר, הוא לא אמר "תכננו", הוא אמר אנחנו "מתכננים".

מנהל המשמרת מיהר להתנצל. "הו, סליחה", אמר. "אני ממש מצטער. תבין אותי, פשוט יש אנשים שנכנסים לכאן בלי רשות לשירותים, ואני בטעות חשבתי…"

"זה בסדר", אמר אבי, "רק תגיד לנו איפה אנחנו יושבים".

"כמה אתם?" שאל מנהל המשמרת

"9 נפשות", אמר אבי, ובמקביל שלח את אחי לרוץ למיניבוס שלנו ולקרוא לנו למסעדה.

"בואו, תכנסו למסעדה, אנחנו נאכל שם", אמר אחי.

"מה מסעדה?! איך?!" אנחנו שואלים. מעולם לא נכנסנו למסעדה.

אחי הסביר לנו בקצרה מה קרה במסעדה, ואנחנו מיהרנו לרדת. כבר בדרך התחלנו לדבר אם זה יהיה על חשבון האטרקציה או לא, ואם כן, על חשבון השייט או על חשבון הטרקטורונים, כי החוקים של אבא היו מאד ברורים בעניין הזה, יש תקציב וממנו לא חורגים.

מצד שני, גם המסעדה היתה אטרקציה לא רעה בכלל. נכנסנו בהמוננו למסעדה, ובינתיים כמה מלצרים עמלו לחבר שולחן לשולחן. כולנו התיישבנו, משתדלים לשמור על ארשת מכובדת, לא לצחוק בקול, לא לאכול בידיים...

מלצר ניגש ושאל: "מה אתם רוצים להזמין?"

אבא שלי אמר: "תסביר לי איך עובד כאן".

הוא הסביר לו שצריך לקרוא את התפריט ולהזמין ממנו. ההורים שלי כמובן עיינו בתפריט, ואחרי שהתאוששו מההלם של המחירים החלו להזמין מנות שישביעו את כולם.

זו היתה אטרקציה אמיתית. הרגשנו כמו מלכים, עם מאכלים ומשקאות מפוארים. עצם הדבר לראות את אבא שלי ואמא שלי, אנשים כל כך שמרניים, יושבים במסעדה, זה היה טיול בפני עצמו.

לקראת סיום הארוחה לפתע אנחנו רואים את כל המלצרים במסעדה, כולל מנהל המשמרת ואדם מכובד נוסף שנראה כמו מנהל המסעדה. הם יצאו מהמטבח כשכל אחד מהם מחזיק מגש עם קינוח ועליו זיקוקים. הסתכלנו מסביב לראות איזה אדם חשוב סועד כאן עם פמלייתו, זה היה נראה כמו טקס למלכים ונסיכים. כל הצוות מתקדם לאיטו וזיקוקים יוצאים מהעוגות ומהגלידות.

אבל הם לא נגשו לאף מלך או נסיך, הם פנו היישר לשולחן שלנו, הקיפו אותו ובתנועה מתואמת הורידו את כל הקינוחים לשולחן שלנו.


__________________________________
"מה זה?" אמר אבא שלי, "אני חושב שיש כאן איזו טעות, אנחנו לא הזמנו"

"זה בסדר", אמר מנהל המסעדה, "אתה באמת לא הזמנת, ואתה גם לא תשלם, זו מתנה של צוות המסעדה, לך ולמשפחה שלך היקרה".

הוא התיישב ליד אבא שלי וצוות המסעדה נשאר לעמוד. "תקשיב", הוא אמר, "אחרי שאתם התיישבתם, אמר לי אחד המלצרים שסיגל, המארחת שיושבת בכניסה, בוכה.

"הלכתי מיד לשם ושאלתי אותה מה קרה, היא לא כל כך רצתה לספר לי אבל אני לחצתי עליה, ואז היא סיפרה לי בחשש מה שקרה. 'אני נתתי רשות לבן אדם הזה להיכנס לשירותים', אמרה, 'ואז מנהל המשמרת צעק עליו, ואני הייתי בטוחה שהלך עלי, שמפטרים אותי עכשיו, כבר חשבתי לעצמי איפה אני הולכת לעבוד מעכשיו. הייתי בטוחה שהוא יספר לו שאני הרשיתי את זה, הייתי במתח נורא, ואז להפתעתי אני קולטת שהבן אדם הזה החליט לקחת ארוחה לו ולכל המשפחה הענקית שלו, העיקר לא לפגוע בי'.

"וכאן היא שוב התחילה לבכות", מספר מנהל המסעדה. "'אני בוכה מהתרגשות, הבן אדם הזה עשה את זה כדי להגן עלי, בחיים לא התחשבו בי ככה, אין בני אדם כאלה בעולם!'

"בזמן שאתם אכלתם כאן, אנחנו במטבח כל הצוות, התרגשנו מהמעשה הנאצל והמתחשב שלך", אמר מנהל המסעדה, "וזו המתנה שלנו אליך מכל הלב. וחשוב לי שתדע שאין אנשים כמוך בעולם שלנו, והילדים שלך יכולים להיות גאים בך", ככה הוא אמר לאבא שלי, ואז הגיעה סיגל עצמה והודתה לאבא שלי ולכולנו, ושוב החלה לבכות בהתרגשות.

סיימנו לאכול את הקינוח ואז הגיע החשבון...

אבא שלי פתח את כריכת העור, שבתוכה מגלים את החשבון, ואז הוא גילה שאין שם שום חשבון, היה שם כרטיס הנחה של 50% לפעם הבאה שנגיע למסעדה.

אבא שלי קרא למנהל ואמר: "כל הכבוד לכם על הפעם הבאה, אבל מה עם התשלום על הארוחה הזו?"

"הארוחה הזו היא בחינם", אמר המנהל, "המדיניות במסעדה שלנו שלא לוקחים כסף ממלאכים…"

יצאנו משם למיניבוס והמשכנו לצפון, והיינו בכל האטרקציות. אבל ידענו שכזו אטרקציה מרגשת כמו שהיתה לנו במסעדה בנתניה לא נחווה לעולם. אני לא מתכוונת לאוכל, למרות שהוא היה טעים וערב לחיך. זו היתה הידיעה שאבא שלי עם החכמה והמידות הטובות שלו הצליח גם להתחשב בזולת, גם בבחורה זרה מוחלטת, גם להכיר לה טובה, גם למנוע חילול ה' וגם לחולל קידוש ה' גדול.

מאז עברו שנתיים, כבר נישאתי ויש לי ילד. אני לא בטוחה שאצליח לחנך את ילדיי בצורה הפשוטה, החכמה והמחושבת שהורי חינכו אותי, אבל לפחות אני יודעת לאן לשאוף...


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-21/12/2019 21:08 לינק ישיר 

*סיפור אמיתי - דמעתי (ומרוב שהתרגשתי ישבתי ותרגמתי)*

היה זה בית אבות.
באותו בית אבות, התגוררו שניים בכל חדר.
בכל חדר.

חוץ מחדר אחד – חדרו של מר לפקוביץ.
מר לפקוביץ היה אדם עשיר מאוד. הוא לא רצה אף אחד אתו בחדר והוא שילם עבור מיטה נוספת ריקה.

יום אחד, מר לפקוביץ קיבל טלפון ועל הקו השני עמד הבעלים של בית האבות הוא אמר לו:
"מר לפקוביץ, אני צריך ממך טובה. יש לנו חבר חדש שקוראים לו מר פרידמן ורק בעוד חודש יתפנה לנו מקום בשבילו. בבקשה ממך תן לו לשהות אצלך בחדר למשך 30 יום בלבד. אני מבטיח לך שלאחר מכן, אני אוציא אותו."

מר לפקוביץ היה אדם מאוד נחמד. הוא היה אמן נפלא שיצר יצירות אומנות נפלאות.
הוא גם היה קטוע רגלים והסתובב בכיסא גלגלים. הוא גם היה מאנצ' והשיב לבעלים: "אוקי, 30 יום! מיד לאחר מכן, אני צריך את פרטיותי."
הבעלים הודה לו מאוד.

אוקיי, אז הנה הגיע מר פרידמן לחדרו של מר לפקוביץ. הוליכו את מר פרידמן למיטתו, ומר לפקוביץ רצה להכיר את "החברותא" החדשה שלו.

מר לפקוביץ צעק לכיוונו של האורח החדש: "פרידמן! ברוך הבא לארמון שלי."

מר פרידמן היה אדם בעל מראה זקן, מסכן, וכעסן כזה שמעולם לא פגשתם.
הוא צעק בחזרה: "ארמון? תן לי לצאת מפה, אני לא רוצה להיות פה, אל תדבר אליי, אני לא רוצה לדבר איתך."

מר לפקוביץ שהיה המום אמר לו: "חכה רגע, חכה רגע, זה לא הדיל פה, אני הסכמתי לאדם נחמד. אני לא הולך להתגורר פה עם אדם טרחן וכעסן."
ומר פרידמן השיב כנגדו בכעס: "אני בכלל לא רוצה להיות פה, הילדים שלי שמו אותי פה, תוציאו אותי מפה."

מר לפקוביץ היה המום והתקשר מיד לבעלים ואמר: "בבקשה תוציא אותו מהחדר שלי, אני לא יכול, אני אדם שמח והוא בא לפה עם אנרגיות שליליות."

הבעלים השיב: אוקיי מר לפקוביץ, אני אעביר אותו, אבל בבקשה תארח אותו רק ללילה הזה. אין מי שיקח אותו עד הבוקר." לפקוביץ הסכים.

ואז לפקוביץ חשב לעצמו: איזה מן בן אדם זה הפרידמן הזה, הוא רשע האיש הזה. פשוט רשע. והוא החליט להציק קצת לאורח החדש ללילה אחד ואמר לו: "מר פרידמן, אתה פה עד מחר בבוקר ואז אתה עף מפה. בא נהיה חברים רק ללילה אחד."
ומר פרדמן השיב: "לך מפה, אני לא רוצה לדבר איתך. אתה כזה שמח כאילו העולם כזה טוב."
ומר לפקוביץ אמר: "העולם לא כזה טוב, אני קטוע רגלים על כיסא גלגלים."
מר פרידמן צרח לעברו בחזרה: "העולם שלך הרבה יותר טוב משלי."
"באמת?", השיב מר לפקוביץ, "מה הבעיה שלך?"
ומר פרידמן השיב: בא תתקדם אל הפנים שלי.
מר לפקוביץ התקדם הביט בפנים של מר פרידמן ואמר: "הפנים שלך אוליי לא נראות משהו. אבל הן לא כאלה מכוערות. ראיתי גרוע יותר."
ומר פרדמן השיב: "לא לא, תביט על העיניים שלי."
מר לפקוביץ ראה עיניים ירוקות נחמדות ושאל אותו: "מה הבעיה שלך?"
ומר פרדמן השיב: "אתה לא רואה? אני עיוור!"
מר לפקוביץ שהיה המום השיב: "אני כל כך מצטער. אף אחד לא אמר לי שאתה עיוור."
נכון אמר מר פרדמן: "אני חי בחושך, אתה לפחות רואה את הנכדים והנינים שלך. אני חי בחושך כבר 10 שנים ואני רואה רק שחור. ועכשיו, מר לפקוביץ 'בר המזל והחכמולוג', לך חזרה למיטה שלך."

מר לפקוביץ התנצל כל כך ואמר לעצמו: אוי ויי. הם הכניסו לי אדם עיוור לחדרי והם לא אמרו לי. אני המום שהם לא אמרו לי. אני עוד צועק עליו ונותן לו מוסר. אני לפחות יכול לראות, הוא אפילו לא יכול לראות. אני חייב לעשות משהו למענו. ומר לפקוביץ קטוע הרגליים גלגל את עצמו בכיסא הגלגלים חזרה לצד השני.

ואז לפתע מר לפקוביץ צעק: "פרידמן!"

"מה?", השיב מר פרידמן.

תקשיב לי: "אתה כאן רק ליום אחד, תן לי להיות העיניים שלך. אני אמן ואני הולך לכיוון החלון ואני הולך לתאר בפניך כל דבר שמתרחש בחוץ. אמרת שאתה עיוור 10 שנים וזה אומר שפעם כן ראית אז כשאתאר לך דברים אתה תראה אותם בראש שלך."

ומר פרדמן צעק לעברו: "אתה משוגע ממש. אתה משוגע."

ומר לפקוביץ ביקש: "תן לי רק קצת לעשות זאת. רק חצי שעה בבוקר. מחר ממילא אתה לא איתי ואתה משוחרר ממני."

"אתה מבטיח שזה רק לחצי שעה?" אמר פרידמן.
"אני מבטיח," אמר לפקוביץ.

למחרת בשעה 5:25 בבוקר, מר לפקוביץ צועק בקול: "פרידמן! תתעורר!".

"מה? אני רק רוצה לישון", אמר פרידמן.

"תתעורר מיד," אמר לפקוביץ, "5:25, ויש זריחה ובא נראה מה קורה בחוץ."
ולפקוביץ החל לתאר את הנעשה בחוץ: "אוי עננים יפהפיים, אנשים עוברים בחוץ, יש פה דשא ירוק, השמיים כחולים וורודים, אישה אחת פה מניקה את הבן שלה, סוללים פה את הכביש, הילדים הולכים לבית הספר וכו" והוא תאר לו את כל הפרטים שמתרחשים בחוץ באופן מרהיב. ככה חצי שעה.

אחרי חצי שעה הסתיים הזמן שנקצב ומר לפקוביץ שאל את מר פרידמן: "אהבת את זה?"

מר פרידמן השיב: "אתה משוגע! אל תדבר איתי יותר."

אחרי כמה שעות, באופן מפתיע, פרידמן פונה ללפקוביץ ואומר לו: "לפקוביץ, אני חייב לומר לך משהו. אתה לא כל כך משוגע. בחצי שעה האחרונה, ראיתי בראש את כל הדברים שתיארת. זה היה מדהים! לא הצלחתי לעשות זאת במשך 10 שנים. יודע מה, בא ננסה את זה שוב מחר."
ומר פרדמן נשאר בחדר ולמחרת לפקוביץ תיאר לו שעה שלמה מה מתרחש בחוץ. וביום שלאחר מכן במשך שעתיים.

והשניים האלה נהיו החברים הכי טובים. אחד לא יכול לראות ואחד לא יכול ללכת. זה היה שילוב מדהים. והם נהיו ממש החברים הכי טובים.
"השמש זורחת השמש שוקעת, הפרחים מלבלבים, הדשא הירוק צומח, האוטובוס האדום מסיע את התיירים, האישה עם התינוק, מכבי אש, הצלה וכו'"

והאנשים האלה נהיו החברים הכי טובים ולא היה כבר שום סיכוי שפרידמן עובר לחדר אחר.

ואז פרידמן קרא ללפקוביץ וביקש ממנו שיתקרב למיטתו והוא אומר לו: "לפקו, אני חייב לומר לך משהו. אני רואה עכשיו כשאני עיוור הרבה יותר טוב מהזמן שבו יכולתי הייתי לראות. מעולם לא ראיתי את השמיים, מעולם לא ראיתי את הכוכבים, מעולם לא שמתי לב לילדים שלי, לצבעים או לאוטובוסים, לאופניים, למכבי אש לצבעים היפים, לקשת בענן. עברתי חיים שלמים ולא נתתי תשומת לב לכלום. אתה גרמת לי לראות דברים שמעולם לא ראיתי גם כשלא הייתי עיוור. אני אוהב אותך בן אדם. אתה כל כך מיוחד."
ומר לפקוביץ השיב: "אוי פרידמן, אני לא כזה אדם טוב, בכלל לא כזה טוב. והוא הלך לצד המיטה והחל לבכות."

כחודש אחר כך, בשלוש בבוקר, פרידמן צועק לעבר לפקו: "לפקו!, לפקו!, אני צריך עזרה".
ולפקו לא השיב.

מר פרידמן לחץ על הפעמון לקרוא לאחות והאחות נכנסה פנימה.

"מה קרה מה קרה מר פרידמן?", שואלת האחות.

האחות מגיעה פנימה ופרידמן שואל אותה: "מה קורה מה קורה? איפה לפקו?"

והאחות השיבה: לא אמרו לך? מר לפקוביץ לא הרגיש טוב והוא עבר מן העולם, אתה רוצה לבוא בצהריים ללוויה?".

"איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות", שאג פרידמן, "מה? עוד פעם לקחו לי את העיניים אני לא מאמין?"

"מה הכוונה," שאלה האחות.

"מה השעה?" שאל פרידמן את האחות שהשיבה: "8 בבוקר."
"בדיוק שמונה בבוקר? לכי לחלון ותראי את האישה עם המעיל הכבד והצהוב עם הכלבלב הלבן. נכון היא נראית מגוחך? בבקשה תלכי ותאמרי לי: היא נראית מגוחך היום? מהר תלכי לחלון, עוד מעט מגיע האוטובוס והיא עומדת לעזוב."
והאחות אומרת: "מר פרידמן: על מה אתה מדבר. אין פה חלון בחדר הזה. אנחנו מחוברים לבניין אחר."

ופרידמן צעק לעברה: "שקרנית! אתה מנסה לעשות צחוק מאדם עיוור? מה הכוונה אין פה חלון? אין מצב כזה. כל יום. 10 שעות ביום מר לפקוביץ ישב מול החלון". והוא החל ללכת עם מקל העיוורים לכיוון מיטתו של לפקו והוא הרגיש את כל העולם שלו עולה ויורד והבין שלא היה שם חלון.
מר פרידמן ביקש: "אני חייב ללכת ללוויה. אני חייב לדבר".
והוא הגיע ללוויה ואמר: "יש אנשים בעולם הזה שהם נחמדים. הם מוכנים לשבת מול החלון בשביל אדם עיוור בין 10-12 שעות ולתאר עולם שלם מסביב. אבל יש אחד שהוא לא אדם- הוא מלאך. והמלאך הזה הוא מר לפקוביץ. הוא לא ישב מול חלון. הוא ישב מול קיר. הוא יצר מהעולם הזה חלון! חלון בשבילי. זה לא אדם. זה מלאך."


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-29/12/2019 15:39 לינק ישיר 

הסיפור המרגש של נשיא רוסיה - מר ולדימיר פוטין - חובה קריאה !
( "שלח לחמך כל פני המים" ) .

היה זה לפני מספר שנים , בעיצומו של חג החנוכה . בעיר 'מוסקבה' שברוסיה נערכה מסיבת חנוכה גדולה לקהילה היהודית , אותה כיבדו הרב בערל לאזאר שליט"א – רבה הראשי של רוסיה עד היום , ונשיא רוסיה – מר ולדימיר פוטין .
הרב הראשי נשא דברים במעלת ימי החנוכה , ולאחריו כיבדו את הנשיא לשאת דברים במעמד הקהל הרב ששרר במקום .
פוטין נעמד לדבר והפתיע את הנוכחים :

"שמעו נא יהודים , ברצוני לספר לכם מעשה אמיתי שהיה כאן ברוסיה , אשר אני מכיר את כל פרטיו עד תום .
באחת השכונות התגוררה משפחה עניה – זוג הורים וילד אחד קטן .
ההורים עבדו קשה לפרנסתם מבוקר ועד ליל , כשהילד שלהם היה חוזר לבית ריק ובודד עד שההורים ישובו לבית . רעב ובודד ישב בבית קטן ואפל , חסר מעש וחסר שמחה , עד אשר ישובו ההורים ויתנו קצת אוכל לפיו .
והנה , בשכונתם התגוררה משפחה יהודייה צנועה וטובה , אשר בכל פעם שראו את הילד הקטן מחכה בודד בבית , הם היו ניגשים אליו ושואלים אותו האם יש לו מה לאכול .
ברוב המקרים הוא היה עונה בשלילה , ומיד הם היו טורחים בשבילו ומארגנים לו אוכל חם וטעים , ללא שום בקשה או תמורה .
בשבתות וחגים של היהודים , הם היו מזמינים אותו לביתם והיו דואגים לו למעדנים ובשרים , והכל מתוך יחס טוב , ולב רחב החומל על השני ומחפש כיצד להיטיב לו .
כך במשך תקופה ארוכה הפך הילד הגוי לבן בית בביתם , אשר היה מקבל מנה מכובדת כשאר בני הבית .
גם כשראו אותם יהודים שבגדו של הילד קרוע , הם דאגו לתת לו בגד חם ונעים בקור הרוסי .
הילד הזה לא ידע כיצד להודות להם , הם פשוט הצילו את חייו כל יום מחדש .
עשרות שכנים גויים שידעו זאת לא התייחסו אליו כלל , ורק המשפחה הזאת שדאגה לשני , ופקחה עיניים לראות מה קורה בסביבה הצילה את נפשו האומללה" .
ואז סיים הנשיא פוטין בחשיפה מרעישה ואמר : "יהודים יקרים , רוצים שאגלה לכם מיהו אותו ילד עני ומסכן שהיהודים האירו את חייו ?" , ואז המשיך ואמר : "זהו אני בעצמי .
ואינני יכול לשכוח לעולם את האכפתיות והדאגה שדאגו לי היהודים .

עד היום צלצל באוזניי הניגון של ברכת נטילת ידיים , 'המוציא' וברכת המזון שבירכו בני הבית כשהייתי משתתף איתם בסעודות שבת וחג .
אינני שוכח לכם יהודים יקרים את הטובה שעשיתם איתי , אני נשיא המעצמה רוסיה , ועל כן היחסים בינינו הם כה טובים , והכל בזכות האכפתיות לאחר ולמסכן !" , חתם פוטין בהתרגשות .
[מתוך הספר "משכני אחריך" - הרב ראובן אלבז שליט"א] .

מצווה גדולה להעביר את הסיפור המרגש הזה הלאה .


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-12/1/2020 15:57 לינק ישיר 

*מדברי אמת לא מפסידים*

אחד מתלמידי ישיבת מיר לא זכה למצוא את זיווגו במשך שנים רבות. הוא עבר את גיל עשרים וחמש, ושלושים, וראה את חבריו מתחתנים והוא מתבגר.

ככל שהזמן חלף, המצב החמיר ותחושותיו היו קשות. הוא הגיע לגיל שלושים ושש ועדיין לא מצא את השידוך המתאים לו. ייסורים קשים עברו עליו ועל הוריו בכל התקופה.

בהגיעו לגיל שלושים ושבע הוצעה לו הצעת שידוך שעל פניו נשמעה מצוינת, בחורה כבת עשרים ושמונה הצעירה ממנו בתשע שנים, בעלת מידות טובות, צנועה ויראת ה', הבחור הוקסם מההצעה.

לקראת הפגישה עימה, ניגש הבחור אל ראש הישיבה, הרב רפאל שמואלביץ ושאלו: "מן הסתם, במשך הפגישה תשאל אותי הבחורה מהו גילי, מה עליי להשיב כדי שלא ארתיע אותה? חשבתי שאולי כדאי לי 'לעגל' את הגיל, ולומר שהנני צעיר במספר שנים מגילי האמיתי. האם מותר לי לנהוג כך כדי לתת הזדמנות לשידוך?"

"זו אכן שאלה טובה, בצהריים אני נוסע לבני ברק, אכנס אל מעונו של הרב שטיינמן ואשאל אותו על כך" השיבו הרב.

הבחור שמח מהרעיון והמתין לתשובה.
הרב רפאל שמואלביץ נכנס לביתו של הרב שטיינמן, והציג בפניו את שאלת הבחור.

הרב שטיינמן שמע את הדברים והשיב: "שמע, חיסרון אחד כבר יודעת הנערה על הבחור - שהוא מבוגר ומעוכב שידוך זמן רב, לא כדאי שהיא תגלה עליו עוד חיסרון - שהוא גם שקרן ! הרי ברור שלפני הפגישה היא תבדוק היטב, בחקירות ודרישות, מהו גילו המדוייק של הבחור המבוגר, וכבר בתחילת הפגישה היא תשאל אותו מהו גילו, לפי שהיא מכירה בעובדה שבחורים מבוגרים בגילאים שכאלה מרבים לשנות מן האמת ולהפחית מגילם האמיתי, וממילא כשהיא תשאל לגילו, כוונתה היא לבחון אותו, האם יאמר את האמת או שמא ישקר, ולכן כדאי לו להיזהר לא לשקר".

ראש ישיבת מיר נדהם מעומק תבונתו של הרב שטיינמן ומיהר להעביר לתלמידו את הדברים שהחליט לציית לדברי הרב שטיימן.

נפגשנו השניים וכבר בתחילת הפגישה שאלה הנערה את הבחור לגילו וזה השיב לה את גילו האמיתי.

לאחר מספר פגישות החליטו השניים להתארס.
לאחר האירוסין, סיפרה הכלה לחתן: "עוד לפני שנפגשנו, ערכתי בירור יסודי אודות הגיל המדויק שלך. ובכל זאת מיד בתחילתה של הפגישה הראשונה שאלתי בן כמה אתה. זאת על מנת לבדוק האם הינך דובר אמת, או שמא השקר רגיל על לשונך. ידעתי שבחורים רבים משנים מן האמת בגילאים כאלו,
וכשהשבת לי שאתה בן שלושים ושבע, התרשמתי ממידת האמת שבך, והחלטתי להמשיך את הפגישות..."
('ופריו מתוק')  


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-15/1/2020 10:22 לינק ישיר 

החיזוק היומי שלי

מחשבות של לילה לבן שנמשך אל תוך הבוקר הזה העלו בי המון שאלות בדבר הרצון האישי שלנו להיות מאושרים ואיכשהו נזכרתי בסיפור שאותו אספר לכם עכשיו 
זה מקרה אמיתי השמות כמובן שונו. 
מעשה שהיה כך היה:
כמעט בכל בוקר במהלך 23 שנות המגורים שלי במעלות אני פוגשת את ג'ורג'ט.
ג'ורג'ט היא אישה קשת יום - אלמנה מזה כמה שנים מטופלת ב- 6 ילדים שיהיו בריאים.
בכל בוקר אני פוגשת אותה ותמיד יש בה עצב בפנים ואפשר להבין את העצב שלה כל הקושי הזה בלהיות אישה די מבוגרת אלמנה מטופלת במשפחה ברוכה זה לא קל.
לאחרונה לפני כמה חודשים שמתי לב לשינוי שחל בה והעזתי לפנות אליה והחמאתי לה על כך שהיא נראית ממש ממש טוב לאחרונה.
היא חייכה לה בשקט.
ואני התעקשתי "...נו ג'ורג'ט, ספרי לי מה הסוד את זוהרת לאחרונה את מחייכת לאחרונה מצאת את הזיווג שלך "
היא מילה במילה:
כ'פרה עליק יא ציפי איזה זיווג ואיזה עמייאת את חושבת שיש מישהו שאחראי לאושר שלי אני בפעם הראשונה שהעזתי לעזוב את הבית ואת הילדים שלי ל-4 ימים היה לפני חודשיים דרך העירייה סידרו לנו לאלמנות ליסוע לבית מלון בזיכרון יעקב איזה יופי שמה יא ווילי בחיים שלי לא הייתי בבית מלון ושמה בזיכרון יעקב היו לנו כל מיני הרצאות על טיפוח וסטתיקה על בישולים חחחח הם רוצים ללמד אותי מה זה בישולים ופה היא פרצה בצחוק מתגלגל
אבל היה שם משהו לא י'דעת מה - שפתאום הבנתי.
הבנתי שלא צריך הרבה כדי להיות באמת מאושרת.
הבנתי בפעם הראשונה בחיים שלי שכדי להיות מאושרת אני צריכה לקחת סולם ולעלות עד למעלה.
וכשאני שמה למעלה ואני יכולה לדאוג לעצמי לפרנס את עצמי בכבוד ולהרשות לעצמי לחייך גם אם אני אלמנה שאלוהים ישמור לי את מורדוך שלי זכרונו לברכה.
ומשם מהמדרגה הזותי של הסולם אני יכולה לדאוג יותר לכולם לעשות אותם יותר מאושרים כי אם אני מאושרת כולם מאושרים ואם אני סובלת ולא טוב לי כולם מרגישים את זה על עצמם".
השיחה הזו עם ג'ורג'ט המקסימה שבשיא תמימותה סיפרה לי את סיפור האושר שלה גרם לי לחשוב.
שיחה קטנה עם אישה ענווה ומקסימה סידרה לי את האושר האישי שלי.
ובאמת אנשים על מנת להיות מאושרים לא צריך הרבה בחיים.
התפללו לאלוקים
הרשו לעצמכם לחייך לעולם גם בימים קשים.
וכשאתם תהיו מאושרים תוכלו לספק מהאושר האישי שלכם לכל הסובבים אתכם.

יום טוב ומאושר
נועם זיגדון


נשלח מהאנדרואיד שלי




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > חברה וקהילה > שידוכי חרדים > סיפור שקבלתי בוואטסאפ
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר
לדף הקודם 1 2 3 ... 5 6 7 ... 22 23 24 לדף הבא סך הכל 24 דפים.

bholext
2009 © כל הזכויות שמורות לבחדרי חרדים. קטגוריית אקטואליה וחדשות: עשרות פורומים הכוללים חדשות נעייס, מה קורה בחצרות חסידים, חדשות מחסידויות שונות בארץ ובעולם, דיונים בנושאי אקטואליה, פוליטיקה, בטחון ועוד.