סיפור שקבלתי בוואטסאפ

בס"ד עזרא עדס 9; סיפור לארוחת ערב 9; אומר רבינו נחמן בן פיגא הצדיק הקדוש על ידי מעשיות של צדיקים ממשיכין אור של משיח בעולם. ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם. 9; לרפואת הילד המתוק מדבש רפאל לאל בן מטי מטילדה ואשר ורפואת התינוק המתוק נתן שמעון בן עדי וישראל, והרך הנולד לביא ישראל בן מיטל וצחי יצחק, ולרפואת רונית בת הדסה אסתר ולרפואת רונית בת שמחה, ולרפואת שמחה בת רחל ולרפואת רינת בת איילה ולרפואת כל חולי עמו ישראל. ולעילוי נשמת הילד אריאל ירמיהו בן נתלי ז"ל 9; *בשורה טובה* ישראל היה בן יחיד לר' חיים ושרה, תושבי  העיר קפושוור שבהונגריה. שנים רבות ציפו לפרי בטן, וכאשר נולד סוף-סוף התמלא ביתם אור. הוריו השגיחו עליו בשבע עיניים, טיפלו בו באהבה ובמסירות אין-קץ, מתוך ציפייה לרוות ממנו נחת. הילד לא אִכזב. הוא התקדם יפה בלימודיו, עד שגדל לבחור וחיפש ישיבה מתאימה. כעת ידעו ההורים כי ייאלצו להיפרד מבנם למשך זמן רב. כמנהג הימים ההם, היו הבחורים נוסעים לאחת הישיבות המפורסמות, הרחק מן הבית. עד מהרה נמצאה ישיבה מוצלחת. זו הייתה ישיבתו של הגאון רבי יהודה אסאד, רבה של סרדהלי, מגדולי רבני הונגריה. מאז שמע הבן על הישיבה החל להתרגש לקראת לימודיו בה. קשה היה להוריו להיפרד מבנם אהובם למשך זמן רב כל-כך, אך גדולה הייתה תשוקתם שבנם יעלה במעלות התורה ועבודת הבורא, והמקום לכך הוא הישיבה. באותם ימים החלה להתפשט בעולם רוח ההשכלה. צעירים יהודים רבים, ובהם גם בני ישיבות, נסחפו במגמה שנשאה עמה הבטחה לעתיד מזהיר. ר' חיים חשש מאוד שבנו ייגרר אף הוא אחר ההשכלה. ישראל הבטיח בלב נרגש כי ישקוד על התורה ועל העבודה ולעולם לא יתפתה לרעות בשדות זרים. בבוא העת כבשו ההורים את חששותיהם, ונתנו לבנם את ברכת הדרך. בדמעות שהציפו את עיניהם הביטו אחר עגלת הנוסעים המתרחקת בדרך העפר, אל העיר סרדהלי שבסלובקיה. בימים ההם שירותי הדואר לא פעלו כהלכה. קרוב לשנתיים חלפו, ולהוריו של ישראל לא היה כל מושג אם הוא מסתדר בישיבה, לומד בשקידה, או שמא חלילה... מי יודע. המסר היחיד שקיבלו מבנם, באמצעות עובר אורח, היה שהגיע בשלום לישיבה. ישב ר' חיים וערך מכתב ארוך לרבי יהודה אסאד, ובו ביקשו לכתוב לו בפרוטרוט על מצבו של בנו, הן בלימוד, הן ביראת שמים. גם אם האמת אינה משמחת, כתב, הוא מבקש בכל לשון של בקשה, לכתוב לו את כל האמת. במילים האלה סיים ר' חיים את מכתבו. שבועות עברו. בכל פעם שעברה מרכבת הדואר בעיר רץ אליה ר' חיים ושאל אם נתקבל מכתב מסרדהלי, אך המענה בושש לבוא. אט-אט החלה הדאגה לכרסם בליבו. דמיונו הציג לפניו תמונות קודרות. בעיני רוחו ראה את בנו נופל אל פי-פחת. את שתיקתו של ראש הישיבה פירש כחוסר יכולת לכתוב לו את האמת. לעומתו, שרה הייתה חזקה באמונתה. כל העת ניסתה לעודד את רוחו של בעלה, אולם קולה לא נשמע באוזניו. ר' חיים שקע בעצב ובדכדוך. ליבו נקרע מכאב על בנו יחידו שנפל ככל הנראה בפח יקוש. הצער והכאב הכריעו את האב. הוא נפל למשכב ונחלש מיום ליום. רופאים הוזעקו אליו, ניסו לאבחן את מחלתו, ללא הצלחה. הם כינו את מחלתו 'מחלה מסתורית'. מצבו הידרדר מיום ליום, והרופאים קבעו כי לא יוכל להאריך ימים במצב כזה. שרה, שטיפלה בבעלה במסירות, שמעה על פרופסור מומחה המאבחן חולים במבט בלבד. מאמצים רבים עשתה, כדי להביא את הפרופסור לבדוק את ר' חיים. כאשר סוף-סוף בא המומחה הגדול, הביט בפניו של החולה, ומיד הרים את קולו: "מדוע הטרחתם אותי לבוא אל אדם שכבר נמצא בשערי המוות? חבל אפילו על הכסף לקניית תרופות בעבורו". הפרופסור פנה לארוז את חפציו, ובאותו רגע נכנס הדוור אל הבית וקרא: "הגיע מכתב מסרדהלי!". עיניו העצומות של ר' חיים נפקחו לרגע. שרה פתחה את המכתב והחלה לקוראו: "ידידינו הנכבדים, ר' חיים וזוגתו תחיה, ראשית עליי להתנצל מאוד על האיחור במענה למכתבכם, שבא בעקבות טרדותיי המרובות בלימוד עם בחורי הישיבה וברבנות סרדהלי, ושוב אני מצטער על כך מאוד. "לשאלתכם בקשר לבנכם, אין לי מילים לשבח את מעלותיו, כי הוא עולה ומשתבח מיום ליום, ועליו קראתי את הפסוק 'ישראל, אשר בך אתפאר'. אשרי ההורים שזכו לבן כזה, אשר אור של תורה ויראת שמים גם יחד קורנים מפניו". על המכתב התנוססה חתימתו של רבי יהודה אסאד. כשסיימה שרה לקרוא את המכתב הבחינה לפתע כי בעלה מקשיב בעיניים פקוחות לרווחה ופניו משתנות. בלי לחשוב פעמיים החלה לקרוא את המכתב שוב. לתדהמת כל הנוכחים, ובהם הפרופסור, חזרה אדמימות ללחייו של החולה. הפרופסור הביט בו כלא-מאמין והחליט להישאר. לא עברה שעה קלה ור' חיים היה מסוגל לשבת על מיטתו. הפרופסור החל להסתובב בחדר אנה ואנה, ממלמל לעצמו: "כיצד ייתכן שמת יקום לתחייה?...". שרה הסבירה לרופא את הרקע למכתב. "מסתבר", אמרה, "כי מחלתו המסתורית של בעלי הייתה הגעגועים והחששות לבננו היקר. עתה, כאשר הגיע המכתב המיוחל המבשר בשורות טובות כל-כך, מחלתו נעלמת מאליה". אחוז התפעלות נפרד הפרופסור מהמשפחה, והודה כי המקרה גורם לו לשנות את דעתו על האמונה בבורא העולם, שכן רק אצל יהודים ייתכנו דברים כאלה. כאשר הגיעו הדברים לאוזני ראש הישיבה רבי יהודה אסאד אמר, כי האירוע הזה ממחיש את דברי הפסוק "שמועה טובה תדשן עצם". להצטרפות לקבוצות עם כבוד הרב1; https://api.whatsapp.com/s?phone=18184459606&text=אבקש%20להצטרף%20לקבוצת%20שות%20עם%20הרב%20עדס