סיפור שקבלתי בוואטסאפ

החיזוק היומי שלי ✍ היה זה ברוסיה כשיהודים סבלו מהקומיניסטים ואבוי למי שיתפש ברשתם הסיכוי שיצא מהכלא הסובייטי בחיים לא היו בטוחים כלל ועיקר. יום אחד עבר חסיד בשם ר' בן ציון שם טוב ברחוב וראה חייל סובייטי אוחז בידיו של חסיד להוליכו לכלא. ר' בן ציון מיהר לעבר החייל והחל לנשקו ולחבקו ואמר לו כבר זמן רב שלא ראיתי אותך ורמז בבעיטה ליהודי שימהר לברוח ואכן הוא ניצל את המהומה וברח. ר' בן ציון עומד ומחבק ומנשק החייל ושואל אותו האם אתה לא מכיר אותי? הרי לחמנו ביחד במקום פלוני החייל השיב לו שהוא בכלל לא לחם באותו איזור לאחר כמה דקות כשהבין ר' בן ציון שהאיש כבר נמצא רחוק מהאיזור הוא ענה לחייל שכנראה הוא התבלבל בשל הדימיון לחברו . החייל הבין שהיהודי ברח הוא פנה לר' בן ציון ואמר מכיון שבגללך האיש ברח אתה תבוא במקומו. ענה לו ר' בן ציון כשאתה תבוא למפקד שלך ותגיד שיהודי בלבל לך במוח והאיש ברח אתה תצא מזה טיפש לא אני. אז בא נגמר את העסק עם מתנה יפה והוא נתן לו בקבוק וודקה משובח ועוד כמה רובלים. והחייל עזבו לנפשו. כשאדם מוכן להקריב מעצמו למען האחר הקב"ה לא שוכח זאת. כמה חסד אנחנו יכולים לעשות אחד עם השני עם בני הבית שלנו לעזור לאישה לילדים שלנו. בלי חסד העולם לא יכול להתקיים . מחסד אף פעם לא מפסידים. בימים אלה אנחנו צריכים להתחזק בתורה וגמילות חסדים שעל ידם נינצל מחבלי משיח אמן! זיגדון נועם. https://api.whatsapp.com/s?phone=+972528930233&text=היי%20אני%20רוצה%20לקבל%20את%20החיזוק%20היומי%20%20%20%20%20תודה

בס"ד עזרא עדס 9; סיפור לארוחת בוקר *בעיירה בספרד* "מעניין, לשם מה שלח אותנו הרבי לכאן?" – אמר האברך הצעיר לאשתו. "גם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה" – סחה לו רעיתו, "הרי אין כאן אפילו יהודי אחד בכל הסביבה..." הייתה זו שיחתם של זוג צעיר, אשר רק לפני שבוע נישאו בארצות הברית. הוא למד רבנות והתכונן להיות רב במקום אליו ישלחהו הרבי מליובאוויטש. והנה שלחם הרבי לעיירה נידחת בספרד לגור בה. יהודים אין כאן, אף לא אחד. אוכל כשר עליהם להביא ממרחקים. בינתיים נכנסים הם לבית מלון להינפש ממסעם ולהישאר שם עד שימצאו מקום מגורים ק *בעיירה בספרד* "מעניין, לשם מה שלח אותנו הרבי לכאן?" – אמר האברך הצעיר לאשתו. "גם אני שאלתי את עצמי את אותה שאלה" – סחה לו רעיתו, "הרי אין כאן אפילו יהודי אחד בכל הסביבה..." הייתה זו שיחתם של זוג צעיר, אשר רק לפני שבוע נישאו בארצות הברית. הוא למד רבנות והתכונן להיות רב במקום אליו ישלחהו הרבי מליובאוויטש. והנה שלחם הרבי לעיירה נידחת בספרד לגור בה. יהודים אין כאן, אף לא אחד. אוכל כשר עליהם להביא ממרחקים. בינתיים נכנסים הם לבית מלון להינפש ממסעם ולהישאר שם עד שימצאו מקום מגורים קבוע. והנה הגיע יום שישי לפני שקיעת החמה, והשליח, אשר התחיל לעבוד בפונדק כדי להתפרנס, ירד למרתף, לקחת משם דבר מה. יורד הוא במדרגות למטה. והנה מה רואות עיניו? בתוך חשכת המרתף זיק של אור. הוא התקרב וראה את בת הפונדקאי עומדת ומדליקה נר, וידיה מכסות את עיניה. "מה זה?" – הוא אומר בליבו, הרי הם גויים, מעניין שבדיוק עכשיו בקבלת שבת... היא מדליקה נר. לאחר שסיימה הנערה את הדלקת הנר, ניגש אליה שליח הרבי ושאלה: "מדוע הדלקת את הנר?" "מסורת היא אצלנו" – ענתה לו הצעירה, "גם אימי מדלקיה נרות מידי שבוע בשבוע, וכן גם סבתי". "מה קורה כאן?" – הרהר הצעיר בעלותו במדרגות מן המרתף, הדלקת נרות שבת בסתר, במרתף חשוך. מסורת מדורי דורות... בספרד... יש דברים בגו. מיד החל להתעניין אצל הפונדקאי ואשתו, אילו מנהגים נוספים שמורים בידם מדורי דורות. ואז שמע: "פעם בשנה אנחנו יורדים למרתף ואוכלים שם מצות שבעת ימים". "ומה עוד?" שאל במאור פנים. "כן, אנו גם נוהגים לצום יום אחד בשנה", נזכרה האישה. "מתי צמים אתם?" שאלוה שלוחי הרבי. בעלי הבית נקבו בתאריך. "זהו יום כיפור!" – קראו השלוחים. "רק משפחתכם נוהגת מנהגים אלו או שיש כאן אנשים נוספים השומרים על מסורת זו?" – שואלת השליחה. "כל תושבי המקום נוהגים מנהגים אלה. מסורת הם לנו מדורי דורות וכולנו מקפידים עליהם". – עונה הפונדקאי. "נסו להיזכר, האם יש לכם תקנות נוספות?" – ממשיך הצעיר בחקירותיו. "כן!" ענתה הבת – בענין הנישואין. "נכון!" – אישר אביה, "אין אנו מתחתנים עם אנשים זרים, אנו נישאים אך ורק עם בני המקום. ומקפידים על זאת הקפדה יתירה." "בודאי!" – אישרה האישה, "חלילה לנו מהתערב עם זרים. מסורת קדושה היא לנו אשר כל אב מעביר בצואה ובשבועה לילדיו." "כלומר, אינם מתבוללים בין האומות. זהו זה!" – קראו החב"דניקים פה אחד. "יהודים אתם!" אמרו בהתרגשות. כל תושבי העיירה הזו יהודים, מאנוסי ספרד. נפלא! גילינו ישוב מלא ביהודים אנוסים, אשר לא התחתנו עם הגויים במשך מאות שנים, אשר הם עצמם אינם יודעים לאיזה עם נבחר שייכים הם!" החסיד לא ידע נפשו מרוב שמחה. פניו האירו באמרו לאשתו: "נקיים שיעורים קבועים לכל אנשי הישוב בתנ"ך, ביהדות, ובדינים. אני מלמד את הגברים, ואת מלמדת את הנשים." "גם את הילדים נלמד!" – הוסיפה נלהבת. "אתה תהיה כאן הרב." "כמובן! כמובן! נעזור לכם בארגון" הוסיפו הפונדקאים. "יש כאן עבודה רבה" – הרהר השליח בקול. נבנה בית כנסת ומקווה. עתה הם הבינו למה הרבי שלח אותם... להצטרפות לקבוצות עם כבוד הרב1; https://api.whatsapp.com/s?phone=18184459606&text=אבקש%20להצטרף%20לקבוצת%20שות%20עם%20הרב%20עדס

בס"ד עזרא עדס 9; סיפור לארוחת ערב 9; אומר רבינו נחמן בן פיגא הצדיק הקדוש על ידי מעשיות של צדיקים ממשיכין אור של משיח בעולם. ודוחה הרבה חושך וצרות מן העולם. 9; לרפואת הילד המתוק מדבש רפאל לאל בן מטי מטילדה ואשר ולרפואת רונית בת הדסה אסתר ולרפואת רונית בת שמחה ולרפואת שמחה בת רחל ולרפואת רינת בת איילה ולרפואת שולמית בת פאני ולרפואת כל חולי עמו ישראל. ולעילוי נשמת יצחק בן טובה ז"ל ולעילוי נשמת חיה חנה בת רות ז"ל. 9;   *לראות את השמים מתוך מעמקי התהום* סוזי, בעלה וילדיה - כולם ילידי בלגיה - חלמו תמיד על ארץ הקודש. ארץ ישראל. ויום אחד הם הגשימו את החלום. פשוט קמו, עזבו הכול ועלו לארץ. הם הסתדרו לא רע וחיו בנעימים, שמחים באווירה שבה גדלים ילדיהם. באחד החגים הגיעו הוריה של סוזי לבלות עם ילדיהם בארץ. בחול המועד תכננה המשפחה הצעירה טיול. "ניסע לאשקלון", אמרו. "יש שם עתיקות. נשב על חוף הים. יהיה נחמד". והיה נחמד באמת. המשפחה ביררה ומצאה חוף ים שומם, ללא מציל, אבל בעיקר ללא שום בעיות צניעות. הם נהנו שם, יושבים ביחד, משוחחים, ואז ביקשו שניים מהילדים רשות רק לטבול את כפות הרגליים במים. "מה? בשום אופן לא", סירבה סוזי, אבל הילדים התחננו. "מה אכפת לך, אימא? אנחנו מבטיחים שלא ניכנס לים. רק נטבול את הרגליים". משהו בלב אמר לסוזי: תגידי לא! אבל המשהו לא הסביר למה, וסוזי הרשתה להם לטבול את כפות הרגליים במים. "ותזכרו: לא יותר!" הזהירה. הם התקרבו למים, וסוזי ישבה עם אמה לשיחה של גישור בין הזמנים שבהם הן חיו בנפרד. חמיה למד באותה שעה עם בעלה, חתנו. תמונה ממש יפהפייה. חוף ים רגוע, הגלים המתנפצים משמיעים קול שעושה משהו לכל בן אדם והשקיעה שהחלה להסתמן. השמש לחצה על שפופרת צבע הארגמן המיוחד שלה והשמים החלו מצטבעים באדום. "כמה יפה", אמרה הסבתא ונאנחה. "חבל ש-". באותו רגע התעורר אותו משהו בליבה של סוזי. "רגע, איפה הילדים?" היא קמה והסתכלה סביבה. "מה זה איפה? הם אינם כאן על החוף?" גם הסבתא התחילה לתור בעיניה. ולא, הם לא נראו על החוף. "אולי הלכו לאסוף צדפים", הציעה הסבתא. אבל הם לא נראו בשום מקום, וסוזי הרגישה איך עולה בה גל של חרדה. "אני דואגת", אמרה ולא הוסיפה מילה. לא לפתוח פה לשטן, לימדה אותה אמה מילדותה. ואז, פתאום, היא הבחינה בצרור שיער בתוך המים. הבת נאבקת עם הגלים. היא חידדה את מבטיה והבחינה גם בבן כשהוא מתמודד עם אחותו ההולכת ושוקעת, מרים אותה אבל לא מצליח לאחוז בה יותר מרגע. היא שבה ונשמטת, הוא מנסה להרים אותה, ושוב... את אימת הרגעים האלה אי אפשר לתאר, אבל אפשר להרגיש. כמה מפחיד. איך הם הגיעו לשם? הרי הבטיחו רק לטבול את כפות הרגליים במים! אבל הזמן לבירורים האלו לא הגיע. סוזי נתקפה חרדה והחלה לזעוק אל בעלה: "בוא, תראה מה קורה לילדים! תציל אותם!" הבעל קם מיד, ובמבט קצר הבין מה מחריד את אשתו. הוא השיל במהירות את כובעו, את מעילו, ורץ למים. רץ אבל לא הגיע למקום בו היו הילדים בסיכון נורא. הוא עצמו התחיל להיאבק במערבולת שהייתה שם, והיא שסחפה את הילדים. המקום שבו הם היו והמקום שאליו הוא הגיע היו במרחק זה מזה, ובמים הסוערים הוא התאמץ מאוד לחתור ולהגיע אליהם, אבל לא הצליח. על החוף עמדה סוזי, בוכה, צועקת, מתפללת שמשפחתה תינצל. בעיניים כלות היא ראתה איך משחק גל ענק בבעלה, מרים אותו, משליך אותו. כדור ים. והילדים! ככל שהאימה התעצמה והשקיעה התקדמה, היא הבינה שבנה עושה הכול כדי להציל את אחותו. ואז, ברגע מסוים, הצליחה הבת להרים את ראשה, אמרה משהו לאחיה ושבה ושקעה. האח החל לחתור אל החוף, והגיע. לא בקלות, אבל הגיע. הוא עמד לפני אמו בוכה. "אימא, סליחה! לא יכולתי! ניסיתי! היא אמרה לי להניח לה ולצאת. לפחות אתה תישאר, היא אמרה. אימא, סליחה!" רגע נורא. רגע מטלטל מאין כמותו. האם שמחה לראות את הבן חי ובריא, אבל הבת... מה יהיה עליה? היא התפללה בזעקה, בדמעות. החוף היה ריק מאדם. להתקשר? למי? איך בכלל תתאר היכן הם נמצאים? ייאוש. פשוט ייאוש. אבל האבא שבשמים השליך להם קרש הצלה. היה זה דייג שישב באזור עם החכה שלו, ושמע את הזעקות. הוא בא לבדוק מה קורה שם, כפי שאמר, והאם, בבכי, הצביעה על קדקוד השיער שניסה להיחלץ שם, באשמיו, מן המים. "אני רואה", אמר הדייג. "היא במערבולת. בעצם אין סיכוי, אבל אני אנסה". הוא ניסה. הדייג שהיטיב לשחות והכיר את הים, הצליח במאמצי על להגיע אל הבת, תפס אותה בשערה וגרר אותה החוצה, אל החוף. היא נשארה מוטלת על החול, מקיאה, חוזרת אט אט אל עצמה ואז החלה לצעוק: "אבא! איפה אבא!" אבא היה שם במים, נאבק מרות. השמש כבר שקעה, וחשיכה החלה לרדת. "מצטער", אמר הדייג. "אין מה לעשות. מאוחר מדי, חשוך מדי". "לא!" צעקה הבת בייאוש. "אל תגיד את זה! החיים שלנו בלי אבא אינם חיים! תציל את אבא, בבקשה, בבקשה!" הדייג, שלא עמד בפני התחנונים, שב וחזר למים. והבת, על החוף, בכתה בכי מר. "אבא שבשמים", אמרה. "אני יודעת שאני מתלבשת לא לפי כללי הצניעות. אבא, אני מבטיחה שאתקן את הכול. שאתלבש רק כמו שצריכה להתלבש בת בית יעקב. אזרוק את הבגדים האחרים. אזרוק, לגמרי! שאהיה צנועה, באמת צנועה. אבל אבא שבשמים, תציל את אבא שלי!" אבא שבשמים שמע את תחינותיה. כנגד כל הסיכויים הצליח הדייג בחשיכה ההולכת וגוברת לאתר את האב. הוא הושיט לו יד וניסה לאחוז בידו של האב שכבר נחלש והחל לאבד את כוחותיו. על החוף נישאו בינתיים תפילות בדמע ובזעקה גדולה, וסופסוף הצליח הדייג לאחוז בידו של האב. לאט לאט הוא משך אותו אחריו ו-הצליח. הם הגיעו לחוף. חלשים מכדי לדבר. פגועים וחסרי נשימה, אבל חיים. "למה? למה עשיתם לנו את זה?" שאלה סוזי את הילדים. "אימא, זה לא היה בכוונה. רק טבלנו את כפות הרגליים במים ולא ידענו שהמים ממש על יד החוף מאוד עמוקים, ומצאנו את עצמנו בתוך מערבולת, נסחפים בלי להבין ולדעת מה קורה לנו. זה היה נורא". הבת בכתה, הבן שתק, וההורים? הם אמרו "נשמת" עם מלוא כוונת הלב. "תראו איך ה' משגיח עלינו", אמר האב לאחר שכוח הצלה שהגיע למקום טיפל בו, והוא הצליח לדבר. אפשר היה לא לראות? כשהמשפחה החלה להירגע, נפנו כולם, בבת אחת, אל הדייג. "אנחנו...", התחילו לגמגם. "אנחנו לעולם לא נוכל להחזיר לך גמול על מה שעשית. הצלת משפחה שלמה!" את המשפט הזה הצליחה הסבתא לבטא. היא, כאילו, הזדקנה בשעה האחרונה... "איך עשית את זה?" שאלה הבת. "אמרת שאין סיכוי. אז איך?" "כשאמרת לי שאין טעם לחיים בלי אבא, הרגשתי שאני חייב לנסות", הוא אמר נבוך. "בסך הכול די התאמצתי להוציא אותך מהמערבולת. שזה יהיה בלי שמחה? את זה לא יכולתי לקבל". "בבקשה", התעשת האב. "תגיד לנו מה שמך". "שמי נחום", אמר הדייג ונפנה לקפל את החכה שלו. "דגים כבר לא יעלו היום בחכה", אמר. "העלית דגים ממין לגמרי בלתי צפוי", אמר הסבא. היחיד באזור שלא איבד את חוש ההומור שלו. "נחום, ברוך תהיה", אמר האב בקול צרוד. "אנחנו רוצים לשמור על הקשר איתך. בוא נחליף מספרי טלפון. כתובות". נחום היסס, אבל מבטי בני המשפחה הפצירו בו. וכך נפתח השער בבית המשפחה לליבו של נחום הדייג. הסוף? כבר הבנתן. נחום חובק בחום על ידי המשפחה, התקרב, ונוספה עוד נשמה יהודית טהורה לקהל עובדי ה'. ואם אתם חושבים שהסוף טוב מדי ובמציאות זה לא עובד ככה, כדאי שתחשבו פעם שנייה.