סיפור שקבלתי בוואטסאפ

סיפור ששווה לקרותו עד הסוף. אותי זה נורא חיזק עד כמה צריך לאהוב את הילדים.

סיפור אמיתי :

היה זה לפני שנה.
הגעתי, יחד עם מנין וחצי מבני משפחתי  להר המנוחות בירושלים לאזכרת אבי ז"ל שנפטר לפני עשרים שנה. למרות הזמן שחלף אנחנו מקפידים מדי שנה לעלות לקבר, ולאחר מכן לציין את היארצייט בסעודת מצווה לעילוי נשמה.
אלא שהפעם, בעוד הננו אומרים את סדר האזכרה, אנו רואים מחזה מוזר שהסיח את דעתינו.
כמה קברים מעל, ממש צמוד לשביל, הגיע צעיר ברכב קטן.
הצעיר הוציא גליל אדום ושיטח אותו כמעין "שטיח אדום" עד לקבר מסויים. לאחר מכן, הוציא משקית ענקית עשרות נרות נשמה והניח אותם בצידי השטיח.
כשסיים הוציא שלט שהיה מגולגל כמו ספר תורה (להבדיל) עם שני מקלות מצד לצד, הניח אותו על הקבר. לאחר מכן סקר את השטח נראה מרוצה ואז פסע לרכב הקטן שלו ונעלם.
מהמקום שלנו לא יכולנו להבין מה הסיפור כאן. הנחנו שכנראה גם לו יש יארצייט או משהו כזה ושהוא מתכנן איזה טכס עם נרות נשמה. אבל השטיח האדום והשלט לא ממש הסתדרו בתסריט הזה ואחד מילדיי פשוט רץ לשם לראות מה פשר הדבר.
הוא חזר לבן כולו. "אתם לא מאמינים" הוא אומר אתם יודעים מה כתוב על השלט?
מה כבר יכול היה להיות כתוב, שם הנפטר? שם המשפחה?
מה שהוא סיפר היה מופרך לגמרי: כתוב שם "גלית התינשאי לי" אמר הבנאדם מצא לו מקום להציע הצעת נישואין.
האמת זה הדליק אותנו ולא במובן החיובי. כבר שמענו על כל מיני הצעות, בחוף הים וביפו ובגן הוורדים, אבל "הר המנוחות?" בדיוק מצאת מקום להציע נישואין? עם שטיח אדום? ועם נרות נשמה במקום נרות רגילים? ובמחשבה שניה אוי לו אם היה מביא נרות רגילים? מה זה כאן אתר תיירות?
מישהו העלה את הסברה שהמיקום נבחר בשל הנוף המקסים שנשקף מהקבר ההוא לכל הרי ירושלים, וזה אפילו עיצבן עוד יותר. אתה משתמש במקום כמו בית קברות לאתר צילומים להצעת נישואין. הלו, מה נסגר איתך?
אחד מחתניי רצה לרוץ ולהרוס לו את הכל. "בשניה אחת אני קורע את השלט ומגלגל לו את השטיח לוואדי" אמר.  אבל אני עצרתי בעדו. "זה לא שייך לנו, והוא יכול לפנות למשטרה" אמרתי. "וחוץ מזה אני לא בטוח אם מבחינת ההלכה יש היתר להזיק לאדם גם אם הוא טועה. בא נמתין ונדבר אל ליבו שאין זה יאה לעשות כך".
סיימנו את האזכרה שלנו והתקדמנו לכיוון האתר התיירותי החדש והמוזר.
כמו שאנחנו באים, אנו רואים את מכוניתו של הצעיר מתקדמת שוב במעלה ההר, לאט לאט, יש לו את כל הזמן שבעולם. המכונית נעצרה בקצה הקיצון של השטיח האדום. ירדה ממנה צעירה היישר על השטיח, היא נראתה מרוגשת מאד, הם הלכו על השטיח עד שהגיעו אל הקבר עליו התנוססה הכתובת "....התינשאי לי".
ובשלב זה לפני שהספקנו לומר משהו, התפרצה הצעירה בבכי קורע לב, ואז התנפלה על הקבר שמצדדיו הוצבו המקלות שהחזיקו את השלט, השתטחה עליו והחלה למרר בבכי.
כשמישהו ממרר בבכי אתה לא מתחיל להעיר הערות ובטח לא עושה משהו כמו להזיז דברים או להרוס. אז פשוט ישבנו בשקט וצפינו בנעשה. הצעיר הביט עלינו הוא נראה נבוך ביותר ולא היישיר אלינו מבט.
לאחר דקות ארוכות של בכי חזק ועמוק השתתקה הצעירה לעוד מספר דקות ואז קמה הביטה אל השלט האומר "התינשאי לי" ואמרה בקול "כן" ושוב פרצה בבכי.
הם עמדו זה מול זה ואנחנו חשנו כמי שחודרים לפרטיות, אך אז, להפתעתינו, פנה הצעיר אליה ואמר "הנה הזדמן לנו לעשות זאת בפני עשרה אנשים, אז אולי ננצל את ההזדמנות ומישהו יגיד קדיש. איכפת לכם"?
פה הוא כבר בלבל אותנו. אנחנו היינו מלאים עליו ובדרך להעיר לו הערות קשות, והוא בטבעיות הכי פשוטה בעצם מבקש מאיתנו להשתתף במיצג ההזוי שלו. האמת, שום דבר לא הכין אותנו לפנייה שכזו.
התקרבתי ואחריי בני משפחתי ואז פניתי אליו ואמרתי: "אני בהחלט אשמח לומר קדיש ואפילו לעשות אזכרה אבל אתה בטח מבין שהמחזה הזה יוצר אצלנו שאלות, אתה יודע, קדיש אומרים באזכרה לא בשמחה. ושמחות עשים באולם לא בבית קברות אז מה לחתן בבית הקברות?"
זה היה חצי ביקורת חצי התעניינות. כלומר המילים היו ביקורתיות אבל על הפנים שלי היה מרוח חיוך מזוייף.
הצעיר סקר אותי ואת ה"חיוך" שלי ואחר כך סקירה קצרה על ילדיי וחתניי. אני חושב שזה היה הרגע שהוא והצעירה שלצידו הבינו שהחבורה מולו למעשה באה לטרוף אותו, רק שלא כל כך נעים לה לעשות את זה...
היה זה רגע מביך מאד. לשתי הצדדים. אני משער שאתה מבין למה... ואת הרגע הזה הצילה דווקא הצעירה.
"תראה דוד" אמרה "אני חושבת שאצטרך לספר להם את הסיפור שלי ואז הם יבינו".
הבחור הצעיר נראה מופתע אך לאחר שנייה הנהן לה שתעשה זאת.
ואז החלה צעירה לספר את סיפורה וזהו הסיפור הכי עוצמתי מרגש סוחף ונוקב ששמעתי בחיי.
"אני בת למשפחה חרדית" אמרה. "לא סתם חרדית. בת לאברך בן תורה שחוץ מתפילות ולימוד לא היה לו דבר בעולמו, ולאמא צדיקה לא פחות. מורה ומחנכת כשרה ותמימה.
הם הולידו עשרה ילדים ואני הייתי הרביעית.
חונכנו בחינוך הכי שמור שיש. בבתינו לא היו שום מכשירי תקשורת ואפילו עיתונים יומיים לא.
כל חיי נסבו סביב תורה ושמירת המצוות ומבחנים של אבא לאחים שלי ושולחן שבת שבו דיברו רק דברי תורה. וכך הייתי אני.
אל תשאלו איך, בגיל 14 התחלתי להתקלקל.
איך זה קרה? אין לי מושג. אני לא יכולה להאשים אף אחד. פשוט ההתבגרות שלי היתה מוקדמת ומהירה, לא הצלחתי לעשות סדר ברגשות ובמחשבות שלי ומצד שני הייתי מספיק סגורה כדי לא להפנות להורים שלי עם השאלות והמחשבות והרגשות שהתרוצצו אצלי.
בגיל 14, עוד בכיתה ח' התחלתי להעלם לכל מיני מקומות וההורים שלי התמימים פשוט לא ידעו מכלום. שיקרתי להם לכל אורך הדרך.
ואז עליתי לסמינר, אחד הסמינרים הכי חשובים בעיר, כאלה שלא מקבלים כל אחת, אני התקבלתי אוטומטית כי יש משפחות שמתקבלות אוטומטית, אבל אני עצמי הייתי במקום הכי רחוק שנית להעלות על הדעת.
תוך חודש, עלו עליי במשהו שלא ניתן היה להעביר עליו לסדר היום. אני מתכוונת משהו שכולל צפצוף מוחלט על מחצית ממצוות התורה. כמובן שהעיפו אותי מהסמינר וגם סיפרו להורים שלי על מה ולמה.
אני זוכרת את הוריי ביום ההוא שעה שהושיבו אותי מולם ואמרו גלית (שם בדוי) "מה קרה לך"?
אני זוכרת שעניתי להם בחוצפה ובזלזול שכמותו לא רק לא שמעו מימיהם, אני מאמינה שלא היה להם שום מושג שקיימת אפשרות לחוצפה שכזו. אני זוכרת את אימי מתכווצת מכאב ובוכה ואת אבי מביט בי ולא אומר דבר.
למחרת בבוקר אבא שלי העיר אותי וביקש ממני ללכת לטייל איתו.
הוא אמר לי שהוא ואמא דיברו עליי כל הלילה והחליטו שלא לכעוס עלי על מה שעשיתי וגם לא על מה שאני אחליט לעשות הלאה. הוא הסביר לי שהם חשבו ביחד איפה הם טעו בחינוך שלי ולא מצאו משהו כזה, חוץ אולי מכך שלא דיברו איתי על השינוי שמתחולל בי. אבי אמר שהם שמו לב שמתחולל אצלי משהו, ושאני רוצה לפרוץ מסגרת אך הם החליטו שלא להתייחס לזה כדי לא להעמיד אותי במצב לא נעים ולא לגרום לאיזה ריב שידחוף אותי למצב יותר גרוע. הוא סיפר שהם גם שקלו בלילה שאולי האשם בי, אך הגיעו למסקנה שהם לא יכולים להאשים ילדה בת 15 שהתבגרה מהר כמוני ושכנראה עוברת משהו שאין לה שליטה עליו.
אבא שלי אמר לי: המסקנה היא שאנחנו לא נריב איתך אלא נעזור לך. את הבת שלנו ואנחנו אוהבים אותך. אנחנו לא מאשימים אותך וגם לא את עצמנו, אנחנו פשוט נתמודד ביחד. זה מה שאנחנו נעשה.
אחר כך הוא חיבק אותי. נתן לי קצת כסף ואמר: "אנחנו מחכים לך בבית. מבטיח לך שום דבר לא ישתנה".
אני זוכרת את עצמי מסתובבת סוערת כולי. הייתי מוכנה למצב של מלחמה ושנאה אבל התגובה של ההורים שלי היתה כל כך אחרת שנשארתי עם הסערה בתוכי.
מכאן ואילך התחלתי במסע של הרס שאני בטוחה שאף בית לא היה עומד בו.
בתוך חודש הפכתי מנערה צנועה וחסודה לחילוניה גמורה ואפילו ברמות שרוב החילוניות לא מגיעות לשם. אני מתכוונת לטבעות משונות ועגילים מוזרים ותספורת מזעזעת וקרחות ושתיה ומילים נוראות שיצאו מפי.
אין לי מושג מדוע עשיתי זאת, שנים לאחר מכן הסבירה לי פסיכולוגית שרציתי לוודות את גבולות האהבה של הוריי, בעצם רציתי להוכיח להם ולי שהם שונאים אותי ושכל ההתנהגות שלהם היא רק משחק. ומדוע רציתי זאת? שוב חלק מההתבגרות הפסיכית הנוראה שלי ואולי של האישיות המורכבת שלי.
אך הם לא עשו אפילו טעות אחת. בעצם, אם אני מסתכלת מצד אחר, הם עשו טעויות נוראות. הם סיכנו את כל עשרת ילדיהם התמימים והמצומצמים שלפתע ראו אחות שלהם חילונית לגמרי משמיעה שירים גויים ולא, לא מסכימה לשמוע באזניות אלא בקולי קולות. הם התמודדו עם בושות נוראות ועם סכנה לשידוכי כל ילדיהם.
הם טעו. עוד איך טעו אבל  ל ט ו ב ת י. ואני הייתי עיוורת ומלאת כעסים ומופרעת מכדי להבחין בכך.
בעצם עזבו חילונית. התנהגתי כמו מרשעת. זה מה שהייתי. יכולתי בקלות להקל עליהם, לא לבייש אותם ככה. לנסות להתחשב בדברים שהם קריטיים מבחינתם אך לא רק שלא עשיתי זאת אלא ההפך. עשיתי כל מה שיכולתי כדי להתגרות בהם לשנוא אותם להשניא את האחים נגדם ולמרר את חייהם.
ובכל הזמן הזה, פעמיים בשבוע אבא יוצא איתי להליכה משוחח איתי בנחת אומר לי מילים טובות ומרגיעות. מאמין בי. לא מנסה להחזיר אותי בתשובה (כי כשרק אמר מהו שנראה לי כמו, התנפלתי עליו כמו רוטווילר). הוא היה מייעץ לי כיצד לפעול בתוך החיים החילוניים שלי ובתוך כל התסבוכות שנכנסתי אליהם.
גם אימי נתנה לי יחס חם, אך היא מטבעה היתה יותר סגורה והתקשתה להתנהל איתי כפי שאבי התנהל, אך גם מצידה זכיתי ליחס חם דואג ואוהב. האמת היא שההקרבה שלה היתה בלתי אנושית כמעט, כי היא כאישה ידעה היטב עד כמה אני רחוקה מהחינוך שנתנו לי. למעשה אין לי מושג איך היא מצאה כוחות להיות בד' אמותיי. אני לא מדברת על הבושות הנוראות שהנחלתי לה כמחנכת ידועה. הוריי היו אמיתיים וישרים מכדי לשים לב לדברים כאלה. אני מדברת על המהות. אני הייתי כל מה שהיא חינכה שלא להיות, כל הבגדים שהיו בעיניה סמל התרבות והפריצות הגויית. והיא היתה צריכה לכבס את בגדי החילוניים ולספק את צרכיי, שידעה כי הם בניגוד גמור לאמונתה וחינוכה.
ואז החלו הילדים להינשא בזה אחר זה.
למען האמת ציפיתי שהם יבקשו ממני, בצורה זו או אחרת להגיע בבגדים מתאימים. לכבד אותם. ומדוע ציפיתי כי ידעתי בדיוק מה אומר להם שישכחו מזה ושלא יתערבו לי בחיים ועוד השמצות מהסוג זה. אך להפתעתי (ואולי אפילו לאכזבתי) כל המילים הללו נותרו בתוכי כי הם לא ביקשו ממני כלום. אני זוכרת את עצמי פשוט ממתינה לזה וזה לא מגיע. לזכותי ייאמר שהגעתי בצורה מכבדת מבלי שבכלל התבקשתי. אין לי מושג מדוע. במצב המלחמתי שהייתי בשנים הללו היה מתאים לי להרוס את הכל.
כך עברו עשר שנים.
עשר שנים תמימות שאני בחילוניות. עם השנים הפסקתי להתפרע והתחלתי ללמוד. ממומנת לגמרי על ידי הוריי למרות המצב הכלכלי הנורא שלהם. בלי התנייה ובלי שום הערות. פשוט ביקשתי והם נתנו.
אומרים שמה שלא עושה השכל עושה הזמן. ואני הייתי מוסיפה לזה טיפול פסיכולוגי שעברתי.
האמת שעברתי המון טיפולים אבל הם לא עזרו משום שתמיד גיליתי שהמטפלות יותר טיפשות ונבערות ממני. כולם ככולם ישר הכו על העניין החרדי, ניסו למצוא מתחת האדמה סיבות מדוע עשיתי את הצעד שלי ומדוע גם אחרי שעשיתי אותו אני לא מרגישה טוב. במחשבה שניה, הטיפולים הללו והמטפלות הללו, דווקא כן עזרו. הן גרמו לי להוציא מעצמי את השבחים על הוריי ועל אחי ועל הציבור ממנו באתי, פשוט משום שלא היה לי אפילו מילה אחת רעה לומר עליהם, היתה מטפלת אחת שפשוט הטיחה בי שאני מזוכיסטית שסוגדת למי שפגעו בי. עזבתי אותה וידעתי שהיא מחרבת ותחרב את חיים של מאות אנשים מפני שהיא כלל לא אשת מקצוע אלא פועלת על פי האג'נדה שלה האנטי חרדית.
בסוף הגעתי לפסיכולוגית חילונית מבוגרת ושפויה. לאחר שעשתה את הבדיקות שלה איתי, כיוונה אותי לזה שאין לי את מי להאשים ושאני צריכה להתבונן אל תוך עצמי. מה יש בחיי שגורם לאי יציבות לאי יכולת התמדה ליחסים רעועים עם אנשים (למעט משפחתי שפשוט נצמדו אלי ונכנעו לי לחלוטין), היא בתהליך שארך שנים, הובילה תהליך של תיקו שבסופו של דבר עמדתי מול עצמי ויכולתי להבין מה אני רוצה באמת.
ויום אחד אמרתי לה: אני רוצה לחזור למשפחה שלי.
היא הבינה היטב מה אמרתי "את מתכוונת שרוצה לחזור לדת הלא כן? כי את המשפחה שלך מעולם לא עזבת".
"לא בדיוק": אמרתי לה "אני דווקא עזבתי אבל הם..... הם מעולם  לא עזבו אותי" וכאן התחלתי לבכות בכי תמרורים ארוך שהחל תהליך של שחרור כל המחסומים שהיו בי.
היא הציעה לי שלא לעשות זאת מיד, כדי שלא לאכזב אותם שוב. הציעה לי לעשות זאת בתחילה ביני לבין עצמי ורק כשאני רואה שזו החלטה יציבה ואמיתית לצאת עם זה מול הוריי.
היא צדקה. לא יכולתי לסמוך על עצמי ועל אישיותי ההפכפכה. לא יכולתי להעמיד את עצמי שוב בטלטלה נפשית וגם לא להעמיד את משפחתי ואת הוריי במבחן נוסף.
כאן החלה תקופת ה"אנוסים" שלי, אבל בהפוך על הפוך על הפוך.
התחלתי להתפלל ולשמור שבת ולקיים מצוות אבל בסתר. לא כי פחדתי מחילוניים ולא כי פחדתי מהחרדים. אלא כי פחדתי מעצמי.
התחלתי להתחזק לחזור לימי הנעורים להתחבר לסידור ולתפילות ולתהילים ולהלכות ולשבת. אני זוכרת את הפעם בה שמרתי שבת מלאה כהילכתה לאחר שנים כה רבות כמה רוגע זה הביא לי וכמה התרגשות ושמחה. כבר לא יכולתי להתאפק, רציתי כל כך ללכת להוריי ולבשר להם את הבשורה הכי טובה שקיבלו מימיהם. וזה כל כך הגיע להם.
דמיינתי איך אני אומרת לאבא ואמא שלי "חזרתי". לא "חזרתי בתשובה". "פשוט חזרתי".
חשבתי על החיבוק של אבא שלי, על הדמעות של אמא שלי.
לאחר חצי שנה החלטתי שהגיע הזמן. תכננתי את זה ליום א' שלאחר שבת. (באותו הזמן התגוררתי בדירה משל עצמי.)
העצה של הפסיכולוגית היתה ממש מעולה. לקחת את הזמן, לעשות את זה בחכמה. אך לא היא ולא אני הבאנו בחשבון את המורכבות הבלתי נתפשת של החיים.
השבת עברה עליי בהתעלות בלתי רגילה, החלטתי להקדים את הבשורה למוצאי שבת. הייתי לגמרי שלמה עם עצמי. פשוט ספרתי את הדקות לבוא לבית הוריי ולבשר להם את הבשורה הטובה.
אך הטלפון הקדים אותי. כמה דקות אחרי צאת השבת נשמע צלצול. אימי היתה על הקו. "גלית" כך אמרה "קרה משהו לא טוב אני בבית חולים עם אבא".
לקחתי את הרכב ונסעתי לשם כל עוד רוחי בי. הסתבר שאבי קיבל התקפת לב קשה והובהל בשבת לבית החולים ואושפז לטיפול נמרץ.
לא יכולנו להיכנס. המתח הלך וגאה. כל המשפחה הגיעה וכעבור שעה יצא הרופא עם הבשורה הנוראה מכל.
אבא השיב את נשמתו לבוראו.
- -   -

כולנו בכינו, אבל אני? אני התחלתי לצעוק ולצרוח? "אבא שלי למה הלכת? למה עכשיו? הו צריכים לתת לי כדורי הרגעה.
את ההלויה אני כמעט לא זוכרת הייתי הלומת כדורים והתעלפתי כמה פעמים. אני מאמינה שהיו מי שהאשימו אותי בליבם אבל אפילו לא הייתי מודעת בשביל לחשוב על זה. הייתי שבורה ורצוצה על כך שאבי הלך מן העולם בלי שידע על החלטתי.
במהלך השיבעה סיפרתי למשפחתי על החלטתי. הן ממש קיבלו את זה בחום ואהבה חיבקו אותי ונשקו אותי ואמרו שזו נחת רוח בשמים לאבא.
גם הם התאכזבו שאבא בחייו לא התבשר על כך אך הם היו כל כך חדורי אמונה ואמרו לי שמבחינתם אבא רואה ושומע הכל. השנים הרבות בחילוניות השכיחו לי את האמונה התמימה הזו, שאף אחד לא באמת מת ושרק גופו נקבר אך נשמתו חיה וקיימת. מבחינתם אבא יודע הכל. אפילו על חצי שהשנה שעברה עלי..
ועדיין... הכאב היה בתוכי. היה מגיע לו את זה בעודו חי. היה מגיע לו את הרגעים הללו של אושר של ניצחון של ידיעה כי דרכו היתה נכונה היה מגיע לו.
חזרתי לגמרי לדת לא רק בלב גם בלבוש ובשנתיים האחרונות התחלתי לשמוע שידוכים. בחיים לא האמנתי שאתחתן בשידוך. אבל אפילו זה קרה ולפני כחודשיים הציעו לי את הבחור הזה, שגם הוא עבר תהליך דומה לשלי למעט היחס מצד המשפחה... הם לא היו כמו ההורים שלי ואני לא מגנה אותם על כך. דווקא ההורים שלי היו אלה שהתנהגו בצורה לא צפויה. תכלס' הוא חזר בשאלה ואחר כך בדרך חתחתים חזר בחזרה.
אתמול, אחרי תקופה ארוכה של פגישות שעלו יפה הוא אמר לי שהוא רוצה להראות לי משהו. לא ידעתי מה. ציפיתי לאיזה אתר מעניין או אטרקציה.
אבל כשנפגשנו היום, הוא הוריד אותי בגבעת שאול וביקש ממני להמתין עשרים דקות. צייתתי. לאחר מכן חזר והוביל אותי להר המנוחות. לא הבנתי מה הוא רוצה אבל לא רציתי להרוס לכן לא שאלתי שאלות.
ואז הוא עצר, יצאתי מהרכב פסעתי על השטיח האדום היישר לקבר של אבא שלי...
כאן היא פרצה בבכי גדול והצביעה על השלט גדול "התינשאי לי".
"בטח שאנשא לך" אמרה. "אם אתה כזה חכם ורגיש להציע לי נישואין דווקא במקום הכי חשוב לי בעולם, קבר אבי, שיראה משמים שכל התנהגותו המיוחדת הרגישה והמקסימה כלפיי למרות שלא היה מגיע לי – נשאה פרי – והנה אני חזרתי להיות הבת שתמיד חלם עליה, שומרת מצוות צנועה ובעיקר שמחה ומאושרת ושלמה עם עצמה אתה ראוי לזה.
ואז הוסיפה ספק לנו ספק לקבר הדומם "אני אבוא שוב להזמין אותו לחופה שלי שיהיה נוכח ביום שמחתי ואני מבטיחה שלעולם לעולם לא אשכח אותו".
כשהיא סיימה את סיפורה כולנו מיררנו בבכי. אלה לא היו דמעות אלא בכי חזק וסוחף שטלטל את כולנו. איזה סיפור מדהים איזה מסר בלתי רגיל.
אמרתי קדיש וכולם ענו אחריי אמן. זה היה הקדיש הכי מצמרר שאמרתי בחיי. אני כמעט מתבייש לומר שבקדיש שאמרתי חצי שעה לפני כן על אבי לא בכיתי ככה.
אני מאמין שכל אחד מאיתנו יצא מהאזכרה זהו עם תובנות לכל החיים לגבי יחסינו אל ילדינו האמונה בהם וההליכה איתם בכל תנאי, ואת המסר הזה אני רוצה להעביר דרכך, שתלך ותספר את הסיפור המיוחד והבלתי רגיל הזה, למען ההורים למען הילדים ולעילוי נשמתו של אותו אברך מיוחד צדיק וחכם ששמו יצחק בן מרדכי תהיה נשמתו הטהורה צרורה בצרור החיים


נשלח מהאנדרואיד שלי

תוקן על ידי רציף ב- 27/05/2018 17:29:31