ביקורת

אחת מהחסמים הגדולים ביותר אצל בני אדם היא הביקורת. רובנו מבקרים ללא הפסקה את האנשים שסביבנו. אנו מבקרים את בני הזוג, חברים, עמיתים לעבודה וגם אנשים שאנחנו בכלל לא מכירים וכל זה על סמך החיצוניות שלהם (איך שהם נראים, מדברים, מתנהגים, מתלבשים וכו').

רק חלקים קטנים מהביקורת באים לידי ביטוי בדיבור. רוב הביקורת מתרחשת אצלנו במחשבה ולמרות שהיא לא נאמרת בפועל היא נחשבת כביקורת לכל דבר.

על מה מעידה ביקורת?

ביקורת מעידה על כך שאני מבקר את עצמי. אנו מבקרים כאשר אנו מזהים אצל זולתנו דבר שלילי שנמצא בנו (שיקוף). הזיהוי של העניין השלילי אצל האחר, מפעיל אותי מעצם היותו קיים גם בי. אפשרות אחרת היא ביקורת הנובעת מזיהוי של דבר הפוך לנו לחלוטין (קוטבי). גם ביקורת שכזאת איננה חיובית היות והיא מעידה על קיצוניות. הביקורת מגיעה מהמילה "ביקור" והיא דומה לביקור אצל מישהו מבלי שהוזמנו או קיבלתנו רשות להיכנס. אני מבקר על סמך מה שאני רואה מבחוץ מבלי שאני בכלל מכיר ויודע, ובו בזמן הביקורת משקפת את הפנים שלי בבחינת "הפוסל- במומו פוסל".

ממה נוצרת הביקורת?

ביקורת היא בדיקת התיאום בין "מוצר" ל"תוכנית". הביקורת נולדת מתוך רשימת ציפיות שבנו אצלנו ההורים, הסביבה והחינוך. מדובר ברשימה לא-אנושית, שאנו מחילים אותה על כל מי שאנו באים איתו במגע, וזאת למרות שבפועל גם אנחנו לא עונים על כל הקריטריונים שברשימה. כל מי שאיננו תואם את רשימת הציפיות, למעשה מזכיר לנו את העובדה שגם אנחנו לא בדיוק תואמים את הציפיות, והדבר מעורר בנו את הביקורת.

האם אסור בכלל לבקר?

מותר לבקר אבל רק בתנאים מסוימים. מותר לי לבקר כאשר אני מעורב. מותר לי לבקר אם זהו תפקידי או שהדבר נדרש במסגרת המקצוע שלי וכן אם קבלתי רשות מהאדם שמולי או התבקשתי על ידו לבקר אותו. בכל סיטואציה אחרת, אין מקום לביקורת. גם המושג "ביקורת בונה" איננו אמיתי. מדובר בביקורת לכל דבר, כשהמילה "בונה" רק משמשת לה עטיפה יפה וחיצונית. מדובר בסך הכל בתירוץ.

כיצד מנמיכים ביקורת? כיצד מפסיקים לבקר?

ראשית מבינים שהביקורת חוסמת, פשוטו כמשמעו. מדובר בשינוי שקשה מאוד לאדם לעשות אותו. באופן כללי, אנשים מפחדים משינויים ושואפים לקבע את הקיים. ההחלטה לעשות שינוי והיישום שלה בפועל מגיע מהצד הילדותי שבכל אדם. זהו צד שקיימת בו גמישות, התחדשות ויצירתיות. הילד שואף לשינוי, ולכן ילדים מסוגלים להשתנות ביתר קלות. השינוי הופך להיות קשה יותר ככל שאנו מתבגרים, אולם הצד הילדותי ממשיך להיות קיים בנו לא משנה בני כמה אנחנו.

לאחר שמפנימים עובדה זו, מחליטים לחולל שינוי ומתחילים לנסות וליצור אותו, אנו נזקקים לסביבה חדשה ותומכת. הסביבה התומכת נוצרת באמצעות דוגמא אישית. כפי שביקורת יכולה להיות מופנית כלפי כל אחד, כך גם הסביבה התומכת יכולה להתקיים בכל מקום: בקבוצה, בזוגיות, עם שכנים, חברים ועוד.

כיצד יוצרים סביבה תומכת?

ישנם כמה כלים המאפשרים לנו ליצור סביבה תומכת. הכלי הראשון קשור בביקורת. סביבה תומכת לא יכולה להיווצר ללא הורדת ביקורת. בנוסף לכך ישנם כלים נוספים כמו: דיבור בגוף ראשון (לדבר ב"אני" ולא ב"אתה"), להמנע משיפוט, לא להאשים, לא לנסות לחנך את הזולת (להימנע מלהעיר), לא להשתמש במידע שהזולת (בן הזוג, חבר וכו') הפקיד אצלנו בכדי לפגוע בו, להימנע ככל הניתן משימוש במילים "למה", "אבל" ו"דווקא" בעיקר בראש משפט, לא לתת מחמאות על דרך השלילה ("היום את דווקא נראית נפלא"), להימנע מהתניות (אם תעשה כך וכך אני יעשה…), להקפיד על שפת גוף פתוחה ולא מאיימת, להקפיד על טון דיבור ועוד.

שיפוט

כאמור, אחד מהכלים בעזרתם בונים סביבה תומכת הוא הימנעות משיפוט. לא כולם יודעים מהו ההבדל בין שיפוט לביקורת. ביקורת יכולה להיות גם ציון עובדה קונקרטית ונכונה לגמרי ("האיש הזה שמן"). שיפוט, לעומת זאת, הוא הליך שבו מכריעים בדילמה וחורצים דין. אדם שיפוטי הוא אדם ששופט אנשים וסיטואציות מבלי שהוא שומע את כל הצדדים או מברר את כל העובדות. שופט הוא מינוי שיש לו תקוף רק כאשר ישנה הסכמה משני הצדדים ע"מ שישפוט. הליך שיפוטי שמתרחש רק כאשר צד אחד מבקש אותו, אסור שיתקיים ללא הסכמת הצד השני. כמובן ששפיטה נחשבת לכזאת גם אם היא נעשית מהצד במחשבה מבלי שהתבקשתי.

האשמה

האשמה היא השלב שמגיע בד"כ לאחר השיפוט, כלומר פסק הדין. אדם שנגרר להאשמה, הוא אדם שחורץ דין אפילו מבלי שהוא שופט. האשמה עוד יותר חמורה ועוד יותר סוגרת משיפוט, שכן כמוה כהכרזת מלחמה. אם בשיפוט אנו לא יודעים את העובדות והעדויות כולן, בהאשמה העובדות והעדויות כלל לא מעניינות אותנו. יש לנו קביעה מוקדמת ומאשימה מוכנה מראש. אדם מאשים בדרך כלל שמנסה לצבור כוח מול האחר. האשמה אינה פוגעת באדם כאשר אין בו כלום מאותה האשמה. מאידך, כאשר יש בהאשמה משהו מן האמת, האדם שמולי מרגיש לכוד והוא נכנס למגננה והישרדות.

אדם מאשים בד"כ יתקל בתגובה חריפה מצד המואשם. שיפוט והאשמה הם כלים שליליים שנכנסים לא פעם למערכת הזוגית או החברתית, בזמן שאין להם מקום, בטח לא במערכת שבין שווים כמו מערכת זוגית.