מאמרי הרב אורי הולצמן על התורה

וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו

פרשת תולדות - הרב אורי הולצמן

פרשתנו עוסקת בתולדותיו של יצחק אבינו. שלא כמו העיסוק בחיי אברהם ויעקב שהתורה מקדישה להם פירוט נרחב, הרי שחלק גדול מחייו של יצחק נסתר מאיתנו, והתורה שולחת אלומת אור רק אל כמה פרשיות בודדות בימי חייו. הסיפור הפותח את תיאור תולדותיו הינו סיפור לידתם של יעקב ועשו, מאורע עתיר בפרטים ומלא במשמעויות.

עצם העובדה שהתורה בוחרת לספר כאן על אודות מאורע זה יש בה כדי ללמד אותנו רבות; הלא לפי חשבון השנים אין מקומה של פרשה זו כאן כפי שכבר חישבו חז"ל, שהרי מיתת אברהם המופיעה בסוף פרשת חיי שרה היתה לאחר לידת יעקב ועשו. זאת ועוד, יש שפירשו כי המאורעות המתוארים בהמשך הפרשה על אודות אבימלך ורבקה וסיפור הבארות שחפר יצחק אירעו קודם לידת יעקב ועשו, ומדוע הקדימה התורה את סיפור הלידה?!

חז"ל אמרו על כך כי אין מוקדם ומאוחר בתורה, ובפשט הדברים ניתן להבין כי התורה בחרה לסיים את סיפור חייו של אברהם ורק לאחר מכן לעבור לסיפור חיי יצחק. בעומק הדברים ישנה כאן אמירה נוספת: סיפור הלידה תופס מקום בראשית תולדותיו של יצחק מפני המשמעות היתירה שנודעת לו.

למן ההתחלה היתה לידתם של יעקב ועשו מורכבת:

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר: אִם כֵּן, לָמָּה זֶּה אָנֹכִי?! וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ: שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ, וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ. וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר. וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ (בראשית כה, כב – כד)

בניו של יצחק עתידים מטבע הדברים להמשיך את השושלת, להעמיד את הדור השלישי לאברהם ולבסוף להפוך לאומה בפני עצמה, כפי שהבטיח ה' לאברהם וליצחק. לכאורה אין מבחינה זו כל הבדל בין הבנים השונים שייוולדו, אף אם נניח שאחד מהם יהיה בכור ובעל זכויות יותר משאר אחיו. אולם במקרה זה נקודת המוצא של האחים הינה שווה לגמרי, הרבה יותר מהרגיל בקרב אחים רגילים למשפחה אחת. מדובר כאן בתאומים! הם פותחים את סיפור חייהם מעמדה דומה, הם באים אל העולם מבטן אחת, בלידה אחת. המילה "תומים" כתובה כאן בכתיב חסר, ויש בכך משמעות יתירה של תמימות ואחידות מלאה בין שני התינוקות הנולדים.

זאת היא אמנם נקודת המוצא, אולם כבר בעת ההיריון מלמד ה' את רבקה כי אין הדבר תלוי אך ורק בכך; ישנם נתונים נוספים הקובעים את תפקידו ומעמדו של האדם בחייו, מלבד השאלה מי היא אמו ולמי הוא נולד. שני התאומים האלה, עוד בהיותם יחד ברחם אימם נודע שהם עתידים להיפרד לשני גויים נפרדים: רק אחד מהם ימשיך את השושלת של אברהם ויצחק, ואילו השני יהפוך לגוי אחר, אומה לעצמה.

מהו אם כן ההפרש בין האחים? כיצד זה פנו התאומים שנולדו יחדיו, לדרכים שונות?!

******

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב (שם, כה – כו)

באורח בלתי רגיל נולד עשו כשהוא כבר עשוי, עורו אדום כשל איש מבוגר ומלא בשיער. בשונה מכל התינוקות שבעולם העוברים תהליך ארוך מלידתם ועד היותם לאדם בוגר, עשו היה בוגר כבר בלידתו, ועל כך נקרא שמו עשו. גם לידתו של יעקב היתה מלווה בתופעה בלתי רגילה: ידו אחזה בעקבו של עשו. מהי משמעותה של האחיזה הזאת, והאם יש לה קשר לעובדה שתאומו עשו נולד אדמוני, כולו כאדרת שיער?!

ברי, כי הדברים הללו יש להם נגיעה אל תפקידם ההיסטורי של יעקב ועשו, וכי תוצאותיה של לידה זו עתידים ללוותנו עד שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו. אולם נשים לב כי סיפור הלידה הבלתי שגרתי הזה אינו מסתיים בכך; פרשתנו מוסיפה ומתארת את תהליך לידתם של יעקב ועשו שנמשך עוד זמן רב:

וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד, וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב: הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי. עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ אֱדוֹם. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת, וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה?! וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם! וַיִּשָּׁבַע לוֹ, וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים, וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם וַיֵּלַךְ, וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (שם, לא – לד)

מעולם לא נשמע כדבר הזה: הלא הבכורה היא עניין מולד, נגזרת הכרחית מן העובדה הפשוטה המקנה את הבכורה לבן שנולד ראשון. אולם יעקב מערער על כך: הוא סבור כי ניתן לשנות את מצב הדברים גם בשלב הרבה יותר מאוחר. הלידה לא נסתיימה אפוא; תקופה ארוכה לאחריה עוד חל בה שינוי, ויעקב הפך לבכור על פני עשו אחיו. מה פירוש הדברים?!

******

ישנו הבדל מרכזי המאפיין את האדם מן הבהמה: כל חיות הטבע נולדות בשלימותן, "איל בין יומו קרוי איל, שור בן יומו קרוי שור"[1]. אף שפעמים אנו מוצאים בבהמות התפתחות החלה בהן במהלך חייהן, אין זו התפתחות משמעותית. עיקר צורתן נמצאת בהם כבר מעת הלידה. עובדה זאת ניכרת בסיפור מעשה בראשית, שם נבראו כל היצורים כשהם בשיא שלימותם והתפתחותם, וכדברי חז"ל:

אמר רבי יהושע בן לוי: כל מעשה בראשית - בקומתן נבראו, בדעתן נבראו, בצביונם נבראו; שנאמר: ויכולו השמים והארץ וכל צבאם,[2] אל תקרי צבאם אלא: צביונם.[3]

האדם לעומת זאת חווה תהליך ארוך מאוד של התפתחות וגדילה. הפער העצום שבין התינוק בשעת לידתו לבין מצבו לאחר כמה שנים הוא מפליא ממש. גם במעשה בראשית אנו מוצאים את השינוי הזה בין תהליך בריאת האדם לבין תהליך בריאת שאר החיות, וכדברי חז"ל:

אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום; שעה ראשונה - הוצבר עפרו, שניה - נעשה גולם, שלישית - נמתחו אבריו, רביעית - נזרקה בו נשמה, חמישית - עמד על רגליו, ששית - קרא שמות, שביעית - נזדווגה לו חוה...[4]

כלומר, תהליך בריאת האדם היה ארוך ומורכב, בעל שלבים רבים. דבר זה מאפיין בכלל את מותר האדם מן הבהמה: הבהמה מקבלת את נתוני החיים כפי שהם, אין היא מצפה למאומה ואין היא בעלת יומרה לשנותם. האדם לעומתה הולך ומתפתח; הוא מתקדם כל ימיו עוד ועוד, הוא משיג בעזרת כוחו ותבונתו הישגים רבים.

בהתבוננות בפרשתנו נמצא כי התורה מתארת את אופיים של יעקב ועשו במילים הבאות:

וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד, אִישׁ שָׂדֶה. וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם, יֹשֵׁב אֹהָלִים. (שם, כז)

ישנה כאן הנגדה ברורה בין האחים: בעוד עשו הוא איש יודע ציד, יעקב הוא איש תם. ובעוד עשו הוא איש שדה, יעקב הוא יושב אוהלים.

עשו הוא איש ציד, חיית פרא הגדלה עם החיות והעופות. הוא מקבל את הטבע כפי שהוא מכירו ואינו פועל בו מאומה. גם מגוריו הם בקרב הטבע הפראי; הוא איש שדה. מעולם לא טרח לעצב את מקום מגוריו ולהחיל עליהם את אנושיותו. הוא מתגורר בשדה כפי שהוא, ודיו בכך.

יעקב לעומתו הוא "איש תם". פירוש המונח "תם" הוא שלם; אולם אין הכוונה שיעקב נולד שלם, ההיפך הוא הנכון! שלימותו של יעקב מתבטאת בכך שהוא מכיר בחוסר שלימותו, וכי הוא שואף כל ימיו להוסיף ולהשלים את עצמו. יעקב הוא יושב אוהל: בונה לעצמו בית ודר בו, אין הוא חושף עצמו לפגעי הטבע הפראי, אין הוא רואה בשדה הטבעי מקום ראוי למגורים. הוא שואף לעצב את הטבע ולייצר לעצמו מקום מגורים על פי תפיסתו. הוא מקווה להוסיף ולהתפתח, להשיג בימי חייו עוד ועוד.

להבנתנו, ישנו קשר ברור בין התיאור הזה לבין תיאור הלידה שהופיע בפסוקים הקודמים, שכן סימנים להבדלי הגישות הללו ניכרו בשני התאומים כבר מעת לידתם: עשו נולד כאיש מבוגר, עשוי; הוא דומה לבהמה מן הבחינה הזאת, שכן אין הוא שואף להתפתח עוד. מבחינתו הוא כבר השיג הכל; הוא מקבל את המציאות כפי שהיא, וכל אורחות חייו נגזרים מן המציאות הטבעית כפי שהיא בשדה בין החיות.

לעומתו נולד יעקב וידו אוחזת בעקב עשו, למן הרגע הראשון הוא מושיט את ידו הלאה, חפץ להשיג עוד ועוד. אפילו העובדה הטבעית והפשוטה לפיה הנולד ראשון הוא הבכור – אף עובדה זו אינה תקפה לדידו! הוא מצליח "להשיג" את עשו גם בכך; הוא מנצל את אופיו של אחיו והופך לבכור על פניו.

יעקב מנצל את חוסר האחריות הנובעת מגישתו של עשו, חוסר אחריות הבא כתוצאה מתחושה שהמציאות הינה קבועה; עשו חש כי הוא כבר השיג מה שהשיג עם לידתו, ומכאן ואילך אין לו עוד למה לצפות, הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת! הוא מבלה את חייו כאחת מחיות השדה. אולם יעקב יודע כי האדם נברא בתהליך ארוך, ובידו להשיג אף את הבכורה עצמה אם אך יתאמץ. הכל לפי מעשיו! ואכן בזכות מעשיו הוא זוכה בבכורה, ובזכות מעשיו הוא זוכה גם בברכות אביו, כפי שנלמד בהמשך הפרשה.

******

בשלב הראשון ביצירת האדם נאמר וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה (בראשית ב, ז). בשלב זה אין האדם שונה מן ה"נפש החיה" שנבראה ביום השישי, הבהמות, החיות והשרצים. השינוי במעמדו של האדם חל כאשר הוא מושם בגן עדן וניתנת לפניו האפשרות לאכול מעץ החיים; כאשר נפתחת לפניו האפשרות להתקדמות נוצר ההבדל הבסיסי והיסודי ביותר בין האדם לבין החיה.

חז"ל מלמדים כי שופריה (- יופיו) דיעקב אבינו מעין שופריה דאדם הראשון[5].  ניתן לפרש זאת, כי כדרך ששלימותו ויופיו של אדם הראשון הם תוצאה מיכולתו להתאמץ ולהשיג התקדמות. כך מאפיינת מידה את יעקב אבינו, שהבין כי ביד האדם לשנות את מצבו מן השורש ואין הדבר תלוי אלא בו, ועוד בלידתו היתה ידו אוחזת בעקב עשו.

להרשמה: [email protected] להערות: [email protected]   העורך: [email protected]