"וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקֹר אֶת הַכֹּל"
הרב אורי הולצמן – פרשת ויצא
בפרשתנו אנו לומדים על סיפור גלותו של יעקב בחרן בבית לבן אחי אמו. גלות זאת היא הראשונה שישראל מתנסים בה, ויש בה סימן ויסוד לגלויות העתידות לבוא עליהם, ובפרט לגלות מצרים.
התורה מתארת באריכות את תולדותיו של יעקב בחרן, נישואיו לבנות לבן והתעשרותו, עד בריחתו מבית לבן ומרדף לבן אחריו. כל זה שזור בתיאור מורכב של מערכת היחסים הסבוכה שהוא מנהל עם לבן, חותנו הרמאי, מערכת יחסים אותה מסכמים חז"ל בהגדה של פסח במשפט אחד:
צא ולמד: מה בקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו? שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל!
בפשוטו, אמירה זו של חכמים לגבי לבן צריכה טעם. היכן מצינו שביקש לבן לעקור את "הכל"? מן המתואר בפסוקי התורה עולה כי אף שלבן הונה את יעקב כמה וכמה פעמים הרי שמעולם לא היתה כוונתו להרגו או להרוג את בניו. אפילו המרדף האחרון בו התבטא לבן במילים קשות – "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", אף הוא נסתיים בשלום ובכריתת ברית. וכי בשל אמירה זאת בלבד ראו חז"ל בלבן בעל כוונות זדוניות עד כדי כך?
ברצוננו להציג כאן קריאה חדשה ואולי מעמיקה יותר בפסוקי התורה. נתחקה אחר מגמותיהם של לבן ושל יעקב ונלמד להבין מה היה שורש המאבק ביניהם, ומדוע הוא כה עקרוני.
******
יעקב בורח מבית אביו ואמו מפחד עשו אחיו, נע ונד בלי בית, גולה במקום נכרי. הוא מבקש לו מקלט בבית דודו, ולרגעים נדמה כי אכן מצא לו שם בית; לבן מחבקו ומנשקו כשהוא מכנהו "עצמי ובשרי", פותח לפניו את ביתו ונותן לו לשבת עמו. לכאורה, אין טוב מזה.
חודש ימים לאחר בואו של יעקב לביתו, פונה אליו לבן בדברים: הֲכִי אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם?! הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ! (בראשית כט, טו). דבריו אלו מעוררים תמיהה: מן המתואר בתורה נראה כי יעקב ישב עמו בביתו, כאורח, כבן משפחה. כפליט הבורח מפני אימת מוות. אף אם נניח שיעקב סייע מעט למארחו במטלותיו, עדיין דברי לבן תמוהים. מהיכן בא לו הרעיון להעסיק את יעקב בצאן, כאחד העבדים?! אין כאן אפילו הצעה לעבודה, אלא קביעת עובדה, כביכול ברי הוא שיעקב בא לחרן על מנת לעבוד ללבן, והשאלה הנותרת היא רק גובה משכורתו.
תשובתו המשונה של יעקב ללבן מכפילה את התמיהה: וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה (בראשית כט, יח). היכן שמענו דבר מעין זה, לעבוד בשדה ולקבל את האישה בשכר העבודה? דבר זה ראוי לעבד, שאדונו משיאו שפחה כפרס על עבודתו הנאמנה. אולם כאן אנו עוסקים ביעקב, בן אחותו של לבן, ממשפחת אברהם! והכלה הינה רחל, בתו של לבן!
הרמאות שנוקט בה לבן בליל הנישואין כאשר יעקב מגלה כי האישה שניתנה לו היא לאה, מצטרפת אף היא אל שרשרת האירועים המוזרה. רמאות מעין זו הינה דבר בלתי מובן; לא רק האינטרס של לבן בדבר זה צריך באור, אלא גם הקלות הבלתי נסבלת בה הוא מבצע זאת, כביכול החלפת הכלה בכלה אחרת היא מעשים שבכל יום. תגובתו של יעקב המקבל עליו את גזר הדין של עבודת שבע שנים נוספות בשוויון נפש כמעט, אף היא אינה מובנת, בלשון המעטה.
******
התנהגותו של לבן הארמי מלמדת על גישתו אל האנשים שסביבו. מבחינתו, המציאות שסביבו נועדה כולה לשרתו ולהעצים את עשרו, האנשים שבביתו הינם כולם עבדיו; אין הוא רואה חילוק בין בנותיו לאדם אחר. כל אלו נועדו להעצימו, כראש המשפחה.
התייחסותו של לבן אל בנותיו הינה אכן כאל שפחות. הוא רואה באישה רכוש, אותו ניתן להעביר מיד ליד תמורת בצע כסף. אין הוא מכיר כלל במושגים כמו "משפחה", או קשר אמתי שבין איש לאישה; כל אלו אינם כי אם אמצעים לתמרן את העבדים לעבוד עבורו ביתר נאמנות; אם ניתן לרצות את העבד על ידי שפחה שתאפשר לו לפרוק את יצריו, מה טוב.
גם כאשר בא יעקב לביתו נוהג בו לבן באותה גישה עצמה: אף לרגע אחד לא עלתה בדעתו המחשבה כי יעקב אחיינו ראוי ליחס שונה משאר עבדיו ילידי ביתו. אין הוא רואה לפניו אלא את האפשרות לצרף אל מעגל השעבוד נפש נוספת, איש מוכשר בעל כוח רב, המסוגל לעבוד במשק ולהשביחו. הנידון אכן הינו רק על הדרך בה ניתן לגרום ליעקב העבד לעבוד את אדונו.
יעקב הגולה, מבין היטב להיכן נפל בבואו לבית דודו; הוא אוהב את רחל אהבה עזה, אהבת איש לאשתו. אולם אין הוא משלה את עצמו. יודע הוא כי אין לו כל אפשרות להשיג את ידה בדרך כל הארץ בה אדם נושא את אשתו. היטב הוא מבין כי גם בבנותיו אין רואה לבן מאומה יותר מאשר בשפחות, והוא סוחר בהן באותה שיטה עצמה. יעקב מפנים כי על מנת לשרוד, ובוודאי על מנת להשיג את מבוקשו - לשאת את רחל בת לבן לאישה, עליו לקבל על עצמו את כללי המשחק; לפעול על פיהם ולנסות לתמרן בעזרתם את לבן.
משום כך, מציע יעקב ללבן הצעה לפי רוחו, לה לא יוכל לסרב: שבע שנים תמימות של עבודה תמורת רחל! לבן מורגל בעסקאות כגון דא; רגיל הוא לחלק את השפחות בין העבדים תמורת עבודה ראויה, וכך הוא נוהג גם הפעם.
החלפת רחל בלאה אחותה בליל הנישואין תואמת לגמרי לשיטתו של לבן. שלטונו המוחלט על שפחותיו בא לידי ביטוי גם בהחלטה עבורן מי ישכב עמן בלילה. החלפת שפחה זו באחרת אינה נחשבת בעיניו, ואף כאשר מדובר בבנותיו אין אצלו יציאה מן הכלל; הנשים הינן רכוש המועבר מיד ליד כרצונו.
זהו פשר דברי לבן ליעקב טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ מִתִּתִּי אֹתָהּ לְאִישׁ אַחֵר (שם, יט). לבן מעדיף בהחלט להשיא את בנותיו-שפחותיו לעבדו, מאשר ליתן אותן לאיש נכרי! לפי הכלל הידוע, ילדי העבד והשפחה שייכים לאדון: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ (שמות כא, ד). אם רחל תהיה לאיש אחר יפסיד לבן את הוולדות, בעוד שאם היא תהיה ליעקב גם הוולדות יהיו שלו, עבדי עולם!
גם את הרוע הזה מקבל עליו יעקב בלית ברירה. ואכן אין ברירה בידו: כעין עבד הוא, נתון ביד אדוניו לשבט או לחסד. אולם לכשעצמו, הלא גישתו הוא הינה הפוכה בתכלית: הוא חותר ליצירת מערכת יחסים כנה עם נשותיו, הוא מקווה למלטן מגורל העבדות המצפה להן; כוונתו היא להקים כאן משפחה של ממש, משפחה הראויה לזרע אברהם בה תהיינה הנשים בעלות מעמד עצמאי ולא שפחות, משפחה בה יהיו הבנים הנולדים כבני מלכים ולא בני עבדים.
אם היה לבן מתוודע אל כוונותיו של יעקב היה מסכלן. אולם יעקב פועל בחכמה: הוא מתנהג עם לבן כעבד אל אדוניו, מקבל עליו את ההתעמרות ואת השפלת נשותיו, ובו בזמן פועל ליצור בקרב משפחתו תודעה אחרת, המנותקת מכבלי העריצות של לבן; הוא מחנך את בני ביתו ואת נשותיו בדרך שונה, בה יש מקום של כבוד לאדם ולרצונותיו, בה אין מקום לעבדות! אמת, דבר נורא הוא לבנות בית בדרך של עבדות, אולם זאת היא הדרך היחידה האפשרית.
משום כך, מקבל עליו יעקב את שבע שנות העבדות. שבע השנים הינן סמליות בהקשר זה: הן מביעות עבדות שלימה, מוחלטת. בפרשת משפטים, כאשר התורה שמה גבול לעבדות, היא קובעת: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי, שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד. וּבַשְּׁבִעִת, יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם! (שם, א). התורה מונעת מהעבד העברי עבודת שבע שנים, מפני שבכך הוא ייחשב ל"עבד", באופן סופי. עבודת שש השנים היא העבודה המקסימלית המותירה עדיין את האדם בחירותו, בעצמאותו. יעקב מבקש אם כן להביע השתעבדות גמורה בפני לבן.
וכך הוא נוהג לאורך כל הדרך: כאשר הוא מסיים את עבודת שבע השנים הוא פונה אל לבן ואומר לו: הָבָה אֶת אִשְׁתִּי כִּי מָלְאוּ יָמָי, וְאָבוֹאָה אֵלֶיהָ (בראשית כט, כא). לשון גסה היא זו, כלשון עבד המבקש לפרוק את יצרו, ואינו רואה באשתו מאומה מעבר לכך. אולם לגישה זו מצפה לבן, ואותה בלבד הוא מבין; יעקב נאלץ אפוא להעמיד פנים מול חותנו.
******
כאשר נולד יוסף, פונה יעקב ללבן בדברים: תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן וְאֵלֵכָה (שם ל, כו). מן הלשון "תנה" אנו למדים כי עד כה היו הנשים והילדים ברשותו של לבן באופן טוטאלי. לראשונה מכריז כאן יעקב על עצמאות; לראשונה הוא מודיע לחותנו כי הוא רואה בעצמו ראש משפחה, ולא עבד. כי נשותיו הן נשים, ולא שפחות. וְעַתָּה מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי (שם, ל). הוא בעל בית בפני עצמו!
יעקב מבקש לעצמו את משפחתו. אולם כמובן, הדבר אינו מתקבל על דעתו של לבן; מבחינתו כל משפחת יעקב הינה שלו, עבדיו ושפחותיו. אם יש לברר את עניין המשכורת – הוא יעשה זאת. אולם כל התייחסות אחרת אינה מתקבלת על הדעת. יעקב נותר אפוא בעבדותו, מדוכא תחת שלטון לבן. האווירה השולטת בכל היא רצונו של לבן ובעלותו המוחלטת; לתפיסה זו שותפים כל אנשי בית לבן, בניו ועבדיו: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה (שם לא, א). לבן הוא האדון, ואין בלתו!
אולם כאשר ה' מצווה את יעקב לשוב אל בית אביו, מבין יעקב כי הדרך היחידה לקיים זאת היא על ידי מעין התקוממות כנגד לבן, העריץ השולט בכל. אין אפשרות לעשות זאת מבלי לשתף את נשותיו בדבר. יתירה מכך: לפני יעקב עומדת שאלה עקרונית. האם רחל ולאה שותפות לדרכו? האם הן מבינות כי האדם לא נועד לחיי שעבוד ועבדות? האם הן מסכימות כי עריצותו של לבן ושלטונו על אנשי ביתו הם דבר בלתי ראוי? האם הן מסוגלות להביט בעצמן באופן אחר, לראות בעצמן נשים עצמאיות, או שהן שבויות כליל תחת עולו של אביהן?
וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה הַשָּׂדֶה אֶל צֹאנוֹ (שם, ד). אין הם מסוגלים לנהל שיחה בבית לבן. אזניו הנמצאות בכל ושליטתו המוחלטת מונעים זאת. ובכלל, עבדיו ושפחותיו של לבן אינם בעלי מקום פרטי בו יוכלו לנהל את ענייניהם. עבדים הם! אין להם עניינים פרטיים כלל, כבושים הם תחתיו.
יעקב פונה אליהן, ומנסה להבין את עמדתן. האמנם מבינות הן את תפיסתו? הוא מדבר בעדינות. הוא מייחד את דבריו אל העניינים הממוניים, אל מקנה הצאן. הוא מפרט באזניהן את גישת העריצות של לבן, ומצפה לשמוע אם הן מבינות את דבריו. אין הוא נוגע בעניינים האישיים יותר! הוא נמנע מלהזכיר את יחסו של לבן אל בנותיו, כאל שפחות, כאל חפץ המועבר מיד ליד, מעבד לעבד.
אולם רחל ולאה מבינות היטב את כוונתו; לא לחינם היו הן נשותיו של יעקב שנים רבות. הן מדברות במישרין על הנקודה הכאובה: הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה בְּבֵית אָבִינוּ?! הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ, כִּי מְכָרָנוּ! (שם, יד – טו). גישתו של יעקב נשאה פרי; רחל ולאה מבינות אף הן כי לא יתכן שאב יסחר כך בבנותיו. אף שהן רוצות בכל ליבן לשהות עם יעקב, יודעות הן כי הדרך בה נמסרו לידיו על ידי אביהן אינה ראויה. בכך נסללת אפוא הדרך ליציאה מבית לבן, למרידה בסמכותו.
לבן אינו מוותר כמובן, ובמרדף אחר יעקב הוא מבטא בתמציתיות את כל תפיסת עולמו: וַיַּעַן לָבָן, וַיֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: הַבָּנוֹת בְּנֹתַי, וְהַבָּנִים בָּנַי, וְהַצֹּאן צֹאנִי, וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא! (שם, מג). אין הוא מכיר בקיום אחר מלבד קיומו המוחלט, הבלבדי. האחרים זכאים להתקיים רק תחת חסותו. לבן מייצג פילוסופיה של עבדות, ממש כמו העתיד לבוא על ישראל שנים לאחר מכן, בארץ מצרים המכונה בתורה "בית עבדים".
******
לבן ביקש לעקור את הכל. הוא ביקש להכניע את יעקב תחתיו; אולם מעבר לכך, הוא ביקש למנוע מיעקב את קיומו העצמאי, את זכותו להקים בית ולגדל ילדים. אם היה לבן מצליח בתכניתו, אזי אכן היה נעקר הכל: הוא היה רוכש לו עבד מוכשר ובעל כח - וכל הוולדות, שנים עשר הילדים, היו שלו, עבדי עולם! המאבק בין יעקב ללבן היה עקרוני, מאבק של תפיסת עולם הכולל בתוכו את עצם קיומו של יעקב, ואת עצם האפשרות להוציא מזרעו את עם ישראל – להמשיך את השושלת של אברהם ויצחק.
התורה נאבקת בעמדתו של לבן; בפרשת משפטים כבר בארנו, ועתידים אנו לבאר עוד, את יחס התורה וגישתה אל העבדות. גישה הפוכה בתכלית מגישתו של לבן הארמי! התורה מגבילה את זכותו של האב על בתו; אין לו בה שליטה ללא מצרים. וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים (שמות כא, ז). בתו של אדם אינה רכושו, אישה היא לעצמה. מצווה זו ניתנת לישראל מיד אחר מתן תורה, כי תודעת החירות יסודית היא לכינונו של עם ישראל, ובלעדיה נעקר הכל.
להרשמה: [email protected]
להערות: [email protected]
העורך: [email protected]
