בעל בעמיו
איקון ירוק.
אכן כדאי לעבור על האשכול ההוא.
שמו, למי שירצה לחפש לפי השם,
"ושקצונו כטומאת הנדה" [שינפלד]אני מעתיק משם סיכום בהיר של שתי השיטות ביחס לנידה בין הראשונים, שיטת הרמב"ם ושיטת הרמב"ן, כפי שסיכם אותן חברנו הטוב מאז, ממללא
בואו לא ניתמם ונודה שיש שתי תפיסות-על למעמד הנידה בעיניים יהודיות:
א. תפיסת הרמב"ם - ע' במו"נ, ח"ג, פמ"ז, המחלק בין אנשי הצאבי"ה שדוגלים בכך 'שהנדה תהיה בבית לבדה, המקומות שהיא דורכת עליהם נשרפים, מי שמדבר אליה נטמא, ואף אם נושבת רוח על הנידה ועל איש טהור הוא נטמא' ואילו 'ראה אפוא מה רב ההבדל בין זה לבין דברינו: כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה, נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו', ולא נאסרה אלא ביאתה...ואילו אנו איננו טוענים שיש טומאה וטהרה אלא ביחס לקודש ומקדש".
ב. תפיסת הרמב"ן - עה"פ ויקרא, יב, ד: "והנכון בעיני, כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם, והאנשים והנשים ירחקו ממנה, ויושבת בדד ולא תספר עם בני אדם כלל, כי גם דיבורה טמא אצלם, והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת, והזכירו זה גם רבותינו, ואף מבט שלה מוליד היזק..."
וכן שם, יח, יט: "ועוד הגידו בו ניסיון אמיתי, והוא מנפלאות תמים דעים בתולדה, כי הנדה בתחילת זובה אם תביט במראה של ברזל הבהיר ותאריך לראות בה יראו במראה טיפות אדומות כטיפות דם, כי הטבע הרע המזיק שבה תוליד גנאי, ורוע האויר ידבק במראה. והנה היא כאפעה הממית בהבטתו, וכל שכן שתזיק לשוכב עמה אשר תדבק גופה ומחשבתה בו ובמחשבתו, ולכך גזר עליו הכתוב 'ותהי נדתה עליו', כי רעתה רוע המתדבק...כי יזכיר בה לעולם טומאה, שהיא כשרץ וכאיש המצורע שטומאה להם בגופם".
 |
|
|
