תרבות השנור: מפעלי הצדקה והצדקת הצדקה (וגם תוכנית כללית עבור הציבור)

יהודים אנחנו, ושמחים על ההזדמנות לתת צדקה.

רגש אנושי של אחוות אדם מפעם בנו, ואנו חשים דאגה לגורלו המר של הזולת.

וההלכה מצווה עלינו שלא להעלים עין ולא לקפוץ את ידנו אלא לתת לזקוק.

ואנו עושים זאת בשמחה.

הפוסקים קבעו חובה שכל אדם יתן חלק קבוע מהכנסותיו, עשירית היא המעשר, ויחלק את זה למטרות צדקה.

ואנו החרדים נתבעים ונותנים.

והצדקה הדרושה אינה זו שמחלקים לעניים המגישים יד ברחוב. הצדקה הנחוצה היא לאלו שבדרך כלל מסתירים את מצוקתם. לטובתם נחלצים קרובים וחברים ורבנים שמכירים את הסיפור ומנסים לארגן סכומים שיכולים לעזור.

וכיון שהנזקקים מסתתרים, וכיון שהצדקה המעולה היא זו שבה אין הנותן מכיר את המקבל, יש מתווכים. וכיון שזו מלאכה רבה מדי עבור אדם אחד, להיות מתווך, יש ארגונים.

וכאן מתחילות שאלות.

איך יש לבחור את יעדי הצדקה? איך יש לבחור את הנזקקים? הרי לא כל התרומות יספיקו לכולם.

יש גדרים בהלכה, אבל המתרימים אינם מקפידים עליהם. הם מפרסמים את המצוקות, והבוחר יבחר.

וכאן מתחילות בעיות. האם ניתן לסמוך על המפרסמים והמחלקים? כמה מן הכסף הנאסף מגיע למטרתו וכמה מממן – לפעמים בצדק כי מגיע תשלום ולפעמים מתוך ניצול לרעה – את האוספים והמתווכים?

ועדי צדקה מקיימים קשר רצוף עם רבנים שמאשרים את פעילותם, מעידים שהכל בסדר, ולעתים מפקחים על החלוקה, או מממנים מחלקים. אבל מטבע הדברים לא תיתכן שקיפות. ואם אין שקיפות, זו הזמנה לקחת חלק מן התרומות לא רק לצרכי תחזוקה אלא גם כמשכורות וכו' וכו'.

וזו לא הבעיה היחידה. ההבטחות המדומיינות לארגן ברכות ותפילות של רבנים מפורסמים, שרק את חלקן ניתן לקיים. הסיפורים המומצאים על ברכות והצלחות שבאות עם התרומות. זה דגם פסול מבחינה חינוכית. ואולם העוסקים בתחום אומרים שהמטרה מצדיקה את האמצעים, שהסיוע לנזקקים מצדיק את זה.

כל אלו נושאים שיש לדון בהם וכבר דנים בהם. אני רוצה להתייחס לשאלה שעד כמה שידוע לי הועלתה לראשונה לפני עשרות שנים בידי סופר יהודי שביקר אותה באחד מסיפוריו.

תרבות השנור.

הסיפור נקרא "והיה העקוב למישור" (עקוב=עקום). המחבר הוא שמואל יוסף עגנון, סופר דתי ושומר מצוות שמתח, בין השאר, ביקורות על תופעות בחברה הדתית של ימיו (אז לא היו חרדים רשמיים).

בסיפור הארוך הזה הוא מספר על מנשה-חיים, בעל מכולת שהפסיד אותה ומעתה לא היה מסוגל לפרנס את משפחתו, ולאחר שניסה למצוא דרכים להתפרנס נאלץ – ובהמלצת אשתו - לבחור בדרך האחרונה שנותרה לו: איסוף צדקה. הוא קיבל מכתב המלצה ויצא לחזר על הפתחים בעיירות היהודיות. הקשר עם הבית ניתק בינתים.

עגנון מתאר את התהליך הפסיכולוגי שעובר על האדם הנורמטיבי שהופך לקבצן, ניתוח ראוי לתשומת לב.

ואז מגיע הסיפור אל אחד משני הרגעים הגדולים שלו. מנשה-חיים הקבצן החדש מקבל הצעה מקבצן ישן: למכור את המכתב שלו תמורת סכום יפה. הוא מסכים ובכך הוא פותח את הדרך להמשך.

הקבצן הישן מת ובימים ההם לא היו אמצעי זיהוי. המכתב שהיה בידו מזהה אותו בתור מנשה-חיים ולאחר דיונים מסכימים הרבנים להתיר את אשתו מעגינותה.

מנשה-חיים חוזר הביתה בדיוק כדי לגלות שאשתו התחתנה שוב והיא בהריון. אם יגלה מיהו, היא תצא מבעלה והילד יהיה ממזר. וכמובן הוא לא יוכל לקבל אותה בחזרה (הוא כהן, אבל היא אבודה גם אילו היה ישראל). היא אבודה לו בכל מקרה.

לכן מנשה חיים מחליט להעלם ולהשאיר אותה באושרה.

החלק השני ראוי לדיון בפני עצמו, והבאתיו רק עבור הקורא הסקרן. מה שמעניין אותי זה החלק הראשון.

המצב שבו אדם בוחר להיות קבצן, ומגלה שזה מקצוע.

אציין רק נקודה אחת שמצדיקה את הכותרת של הפרק הזה. בעיני מבקרים ספרותיים, עגנון האמין שהעקוב באמת הפך למישור, שמנשה חיים כיפר בסבלו ושתיקתו על החרפה של יציאתו לקבצנות. אני סבור להפך. העקוב, תופעת הקבצנות, הופך למישור, לדרך חיים של יהודים בעולם שבו לא מצאו לעצמם פתרונות אפשריים ראויים יותר. זה לא "מישור" באמת. זה מישור בעיני הקהילה היהודית הרחבה אבל בוודאי תופעה פסולה במבט אובייקטיבי (וכן, זו הזמנה לדיון על ערכים ועל פרשנות. אתם צודקים. רק הבעתי את עמדתי).

וגם אצלנו, החרדים, קבצנות ואיסוף שנור הם דרך של לכתחילה. ועל זה אני רוצה לכתוב.

אני מניח שיש מחקרים על תופעת העוני ותופעת הקבצנות, ואין בידי לנסות להכירם וכל שכן לסכמם. אני חייב לציין שיש מקרים שבהם אין מנוס מהישענות על הציבור, על רחמים, על סיוע. יש כאלו שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם לחלוטין. יש כאלו שאינם מסוגלים לעזור לעצמם זמנית. יש מטלות שהן בלתי אפשריות גם עבור אדם שמוכן לעבוד קשה.

מי יכול להרשות לעצמו לקנות דירה? שיקום.

ידעתי.

כולם נשארו לשבת.

אחד הרגעים הקריטיים בציבור שלנו או בכל הציבור היהודי בארץ, ולמעשה גם במדינות אחרות, זה הרגע בו מחתנים ילדים.

ההוצאות הן ענקיות. והדאגה לדירה היא המרכזית והגדולה מכולן.

הורים רבים מגלים שאם עשו מאמצים כל חייהם להתפרנס בהתאם לאמצעים שהיו להם, ואפילו לחסוך, מחיר הדיור לזוג הצעיר הוא מעל ליכולת שלהם.

לא אפרט נתונים כלכליים. זה לא התחום שלי. אבל הנושא הזה מפורסם מאד. ויש מפלגה שקמה והצליחה לזכות לייצוג נאה בכנסת רק בגלל שהבטיחה לפתור את בעית הדיור. לפחות עבור אנשים עובדים. אי אפשר לומר שהם הצליחו. שוב, כלכלה זה לא התחום שלי ודי לי להצביע על כך שהבעיה בלתי אפשרית עבור רבים, ומשפחות רבות ממשיכות לחיות בשכירות.

גם אצלנו.

ומנגד – יש תביעה לקנות דירות לזוגות הצעירים, בחור הישיבה שהופך לאברך ואשתו שתעבוד בבית ובחוץ כדי להחזיק בן תורה.

אם זה אפשרי זה נפלא. אבל גם עבור פרוייקט כלשהו בעיר רחוקה מהמרכז או עבור השקעה בדירה להשכרה כדי לממן בשכירות דירה קטנה יותר במקום מרכזי – גם זה מעל ומעבר.

וזה אצל מי שמחתן אחד. ומה יעשה מי שמחתן יותר ילדים, ב"ה?

למשל שמונה בבת אחת?

איני יודע מיהו. אזהר ואציין את שמו רק בראשי תיבות. ל. ש.

ל. ש. לפי התמונה על העלון שמופץ כרגע, נראה אדם לא צעיר, שזקנו כבר מלבין. כובע השטריימל מזהה אותו כחסיד ויתכן שגם מאפשר לנחש מאיזו חסידות הוא בא.

התואר "הגה"ח" עשוי לרמז שהוא בעל משרה תורנית כלשהי, או שזו דרך להעצים את רצונו הטוב של התורם לתת כסף למשפחה של תלמיד חכם שנפטר.

מצד שני, אולי הוא עובד באיזה מקום ופשוט לא סיפרו על זה? היו תקופות שועדות צדקה הדגישו שהמוטב הוא תלמיד חכם. והיו תקופות, לא ייאמן, שהדגישו שהוא עובד לפרנסתו. הרגשתי האישית היתה שראוי יותר לעזור למי שמנסה לעבוד. איני יודע מה המקרה כאן. אבל העילה לטרגדיה היא רצף השמחות הגדול של נישואי הילדים.

שמחות שעולות ביוקר. כן.

לפי התיאור, ל. ש. חיתן שמונה ילדים בזמן קצר. לא ברור לי איך זה אפשרי ולמה חכו כל כך הרבה, אבל זה יכול לקרות. לפי התיאור בדף, כל מה שנשאר עכשו להחזיר הוא סכום של עשרת אלפים שקלים לחודש. לא כתוב כמה חודשים או שנים צריך לשלם את הסכום הזה.

גם לא ברור אם הוא קנה דירות לילדיו. הרבה שאלות פתוחות. אמנותו של מחבר העלונים הוא לגלות טפח, להדגיש טפחים של מעלות ולהסתיר את כל השאר.

עם זאת, אפשר להבין של. ש. נסע לחו"ל לאסוף כסף, כנראה לארה"ב. היה לו מאורע לא סימפטי. הוא אסף סכום גדול של צדקה, הפקיד אותו אצל המארח שלו. במוצש המארח הכחיש את הכל. (היה עליו לארגן שטר כמובן. הוא עבר על ההלכה. אפשר וקל להבין למה ועדיין נהג ברשלנות).

הסיפור הזה הוא כנראה אופייני. גם הצורך לאסוף כסף בצדקה. גם ההשלכות המסוכנות לבריאות. בדיחה בני ברקית אכזרית קובעת שחתונה והתקף לב לאבות בעלי החובות הם ענין נפוץ. זו בדיחה מרושעת, ואני משער שאין לה כמעט בסיס. במקרה זה, לפי העלון זה הרקע למותו בלא עת של ל. ש. לבו לא החזיק מעמד מול העול להחזיר הלואות בזמן.

מה שלא ברור לי זה איך מספיק להם סכום של עשרת אלפי שקלים לחודש כדי לפרוע. האם אסף קודם לכל מספיק. האם הגיע להסדר פרישה ארוך טווח? החוב והפרישה היו קיימים, לפי העלון, לפני שנפטר.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");