תלמיד ט'
א. כמובן מוסר הוא דבר מצוי, משום שאף חברה אנושית אינה יכולה להתקיים ללא מוסר. אבל אף על פי כן, היהדות היא הדת שהדגישה את העניין המוסרי כערך היסוד החשוב ביותר במבנה החברה, בחוקים שבין אדם לחבירו, וכמידותיו של הקב"ה שבהם מצווה האדם לידבק. הנצרות, כפי שהיא עצמה טוענת, איננה מחדשת דבר, אלא מנסה להדגיש את זה בצורה שלדעתה יותר ברורה ויותר טובה, אולי עד כדי כך שאצלם המוסר הופך לערך היסוד היחיד. אבל כמובן, הפיכתו לערך היסוד היחיד איננה אומרת שהם המקור, והרי הם עצמם אומרים שישו היה יהודי, וחשוב אצלם להראות שדתם ניתנת כהמשך לדת משה, וכהמשך למלך דויד שהלך בדת משה.הם מסכימים בודאות שהיהדות היא מקור רעיונותיהם, ו"אלוקות" איננה רק צורת ביטוי לזיהוי, אלא תוכן ורעיון של אישיות מזוהה, ולכן אם ישו מסתמך על אלוקי היהודים, הרי שהוא מסתמך על רעיון המזוהה עם אלוקי ישראל, ולא על רעיון אחר. כל זה, כאמור, לפי טענותיהם עצמם.
ב. לגבי מגזר עמי הארץ, אז ראשית אנו מכירים את דברי ב"ה לכל אדם ישנה שהרי חוטאים רבים היו ולמדו תורה ונתקרבו, והרי ב"ש במקום ב"ה אינה משנה, אבל יותר מכך, עצם העובדה שב"ה מצביעים בדבריהם על עובדה שמתוך הדברים מובן שגם ב"ש לא חולקים עליה כעובדה, הרי היא מוכיחה שמדובר בתופעה מוכרת מצויה ואקטואלית. ומאמר נוסף בחז"ל, שמראה עד כמה קיבלו את עמי הארצות או החוטאים, שבבית המקדש בשמחת מצווה של בית השואבה, היה נוסח מיוחד בשמחה לצדיקים גמורים ולבעלי תשובה, כך שכנראה היה שמור להם מקום של כבוד כבעלי תשובה כפי שהם. מעבר לכך, הנושא אינו רק האם ישנו מגזר של עמי הארץ, אלא בעיקר האם היהדות כיהדות פונה גם לעמי הארצות, והאם כשמישהו ממגזר עמי הארצות רוצה ללמוד ו"לקבל עליו להיות חבר", האם זו אופציה שמתקבלת ויש כלים לקבל זאת ולהכיל אותם,
ג. להוכיח שהתנ"ך הגות מסודרת. אני פיתחתי שיטה של קריאה בתנ"ך, שמאפשרת קריאה 'חלקה' בתנ"ך, קריאה ברורה וזורמת שכל הקורא מבין את כוונת המשורר באופן ברור ויכול ללומדו כספר לימוד לעצמו. אם אתה רוצה שאוכיח זאת, אני מניח שאינך מצפה שאכתוב פה את כל מה שפירשתי בתנ"ך, אבל כתבתי בעבר בפורום דברים רבים, ביניהם כאשר דנו פה בספר איוב, ואכתוב כאן לאחר הדברים עוד פירוש לשתי מערכות מספר קוהלת, שתוכל להבחין כיצד לקרוא את התנ"ך באופן שבהחלט ראוי לתואר 'הגות מסודרת'. כמובן, הגות בסגנון זמנם, וברעיונות שהטרידו אותם אז.
ד. אכן לא כתבתי 'שלא היה בכח כותבו' לכתוב כך שיילמד ללא פירוש, אלא שראוי תמיד ללמוד עם פירוש. ודאי אתה מכיר את דברי הרמב"ם, על הפסוק "ולא נחם אלוקים", שמביא שאלה למה שלא ייתן בליבם אומץ ויוכל להנחותם בדרך הקצרה, כי דרך ה' שאע"פ שהוא מעל הטבע, כאשר עושה נס לאדם נותן מקום גם לטבע, ויחד עם הטבע שנברא על ידיו, מצרף לו ניסים, ובוחר דרך לשלבם יחד כפי שנראה בעיני חכמתו.
ה. היהדות אכן פיתחה פילוסופיה פחות או יותר באותו זמן... אבל מעבר לכך, עיקר עניינה של היהדות הוא לא בפירוש רוחני למציאות הגשמית או הבנה שכלית במציאות הפרקטית, שדברים אלו הם פילוסופיה, אלא עיקר עניינה של היהדות הוא ברוחניות נבדלת לחלוטין, בהבנת הדבר המופשט, בהבנת הרוח המוחלטת והשכל הטהור.
ו. כמו שאמרתי, זה שהיהדות היא מקור העיסוק הרציני ביותר בעניין המוסר אינו אומר שהמוסר הוא ערך עם בלעדיות, אני אכן סבור שמה שהיהדות תרמה הוא בעיקר את החכמה והאמת, אבל כל עוד אנו חיים בעולם הזה, ולא בעולם המושלם, אז יש ערך חשוב גם למוסר כעוזר לאמת, מבחינה מעשית אבל גם מבחינה לימודית, כי המוסר הוא משל לחכמה של האמת העמוקה,ולפיכך הוקש כבוד אב ואם לכבוד המקום, וכבוד תלמידי חכמים לכבוד המקום, כי המוסר הוא דוגמא של אמת של מעלה, אשר למד לא נאמר אלא אשר יצק מים על ידי אליהו, כי זה הוא החלק הניכר בייצוג האמת, אף על פי שחשוב מאוד לזכור שאינו האמת עצמה.
******************************
פירוש שתי מערכות בספר קוהלת, עבור סעיף ג'.
אני כותב כאן את הפירוש, ואם יש לך קושיא או הערה, אתה מוזמן להסביר את דעתך בעניין.
מערכה ראשונה: פרק א' פס' יז - פרק ג' פס' יג
חלק ראשון:
(פרק א' פס' יז - פרק ב' פס' ב:) זוהי למעשה פתיחה, בה קוהלת מציג את שתי האפשרויות שעמדו בפניו: לעסוק בחכמה בלבד (יז), שהתברר לו שהיא באה על חשבון השמחה (יח), או לעסוק בשמחה בלבד (א), שכמובן נראתה לו חסרת פשר ללא החכמה (ב).
חלק שני:
1. (פרק ב' פס' ג-יב): כאן מתחיל הדיון לכן הוא מחליט לעבור לתוכנית משולבת "וליבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות" (ג). הנימוק אינו ששני הדברים נצרכים, כי אז היה צריך למצוא את המינון הנכון. אלא הנימוק הוא "עד אשר אראה אי זה טוב לבני האדם אשר יעשו תחת השמים מספר ימי חייהם" (ג), ואכן בסוף הדיון הוא מגיע לחלוקה מוגדרת בין תפקיד החכמה לתפקיד השמחה, ולפי זה גם ניתן לשלב את שניהם כל אחד במינון הנכון, וכפי שהוא יסביר בחלק השלישי.
בחלק השני בסעיף 1, על כל פנים, הוא מפרט את סוגי השמחה שניסה, כי את ענייני החכמה קל להסביר מייד, מה מצא או לא מצא בהם, לעומת זאת ענייני השמחה תלויים בהרגשה, וכל אחד יאמר אולי הוא לא בדק את ההרגשה הזאת או הזאת, לכן הוא מפרט את סוגי השמחה שניסה (ד-י), ומציין שבכולם לא מצא תועלת בלתי מוגבלת (יא). ובצד זה "ופניתי אני לראות חכמה והוללות וסכלות" (יב).
2. (פס' יג-יד.) וכאן הוא מתחיל להראות, מה מצא בחקירתו.
ראשית הוא מציין, ש"יש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" (יג). כלומר, החכמה מאירה את הדרך, מגלה לאדם מסתרים, ורואה את הנולד וצופה מראשית אחרית - "החכם עיניו בראשו" (יד).
3. (פס' יד-טז.) לאחר מכן הוא מזכיר, שגם בכל חקירתו את החכמה ראה שהיא אינה צופה את כל הדברים כי אם את חלקם, אי נמי אינה שולטת בכל הדברים כי אם בחלקם, ועניין זה הוא מסכם במילים "וידעתי גם אני שמקרה אחד יקרה את כולם" (יד). "ואמרתי אני בליבי, כמקרה הכסיל גם אני יקרני, ולמה חכמתי אני אז יותר?" (טו) ועל כך הוא עונה, שכיוון שהחכמה מגלה מראשית אחרית, לכן לא רק שהחכם יודע מראש מה יהיה, אלא גם אלו שאחריו יזכרוהו אותו ואת חכמתו ו"אין זכרון החכם עם הכסיל לעולם" (טז), ונמצא שחכמתו בעלת ערך לזמן רב, גם כאשר יקרהו מקרה ולא יוכל להוציא חכמתו בעצמו מהכוח אל הפועל.
4. (פס' יז-כא) וכאן הוא מבין, שכל ההשקעה הרבה שהשקיע בשמחה, הייתה להרגשתו כעת ללא תוחלת "ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, שאניחנו לאדם שיהיה אחרי" (יז). כלומר, הואיל והחכמה מועילה תמיד, אבל השמחה מועילה רק בעת השמחה, אם כן השקעה יתרה בשמחה אינה מועילה למשקיע יותר ממה שיוכל ליהנות ממנה, ולכן הוא מגיע מכאן למסקנה, המבוארת בחלק השלישי:
חלק שלישי:
(פרק ב', כב- ג', יב.)
1. (פרק ב' פס' כב-כו:) "כי לאדם שטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה, ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס" (כו), כלומר החוטא עוסק באגירת דברים לשמחה, "לתת לטוב לפני האלוקים", שאחר כך זה יגיע למי שלוקים ירצה, כי הוא לא יספיק ליהנות מהכל, אבל אדם צדיק עוסק ב"חכמה ודעת ושמחה", כלומר בחכמה ודעת בכלליות, אבל בשמחה מקומית כמו שמבואר בפסוקים אלו, "אין טוב באדם שיאכל ושתה וראה טוב בכל עמלו... כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני", והסיבה היא, "כי מה הוה לאדם בכל עמלו וברעיון ליבו שהוא עמל תחת השמש, כי כל ימיו מכאובים וכעס עניינו גם בלילה לא שכב ליבו", כלומר הואיל ובכל מקרה אין לאדם הישג ההווה ונשאר אצלו תמיד כי אם ההווה שלו מלא במכאובים וכעס, לכן "אין טוב באדם שיאכל ושתה וראה טוב כל עמלו.. כי מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני", והחוטא יש לו "עניין" כלומר עיסוק שכלי ומחשבתי, היאך "לאסוף ולכנוס" שמחה, אבל החכם שכלו מושקע בחכמה ודעת, ושמחה - הוא מסתפק בשמחה שבהווה בלבד, כי ממילא אין לדעת מה ילד יום - ומכאן הוא מגיע למסקנה הבאה:
2. (ג, א-ח) "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" - לא תמיד צריך "לאסוף ולכנוס", כי אם "עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך".וכיוון שזו המסקנה, הוא מפרט במה לדעתו ניכר הדבר שלא תמיד צריך לאסוף ולכנוס, ואלו הם הכ"ח עתים.
3. סיכום סופי: (ג, ט-יב) אין יתרון בעמל לאסוף ולכנוס (ג), אלא לכל עת (פס' ה - את הכל עשה יפה בעיתו), אמנם טוב לאדם שיהיה לו מבט כללי והיכרות עם העולם הרחב (פס' ה - גם את העולם נתן בליבם), אבל מבלי לאסוף ולכנוס ללא גבול, כי בין כה לא יגיע לסוף ולא ייהנה מהכל (פס' ה - מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלוקים מראש ועד סוף) ולכן מבחינת השקעה בשמחה - "אין טוב בם כי אם לשמוח ולעשות טוב בחייו (פס' ו).
מערכה שנייה: פרק ג' פס' יג - פרק ה' פס' ז.
חלק ראשון: טבע והשגחה
1. טבע והשגחה מצד האדם - הטבע ויוצא הדופן - ישנו טבע קבוע - "כל אשר יעשה האלוקים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע"(יג), אך יש דבר אחד שיוצא דופן המאפשר שינוי בטבע "והאלוקים עשה שייראו מלפניו" (יג) - "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"
2. טבע והשגחה מצד האלוקים - הגזרה ויוצא הדופן - בהתאם לשינוי שהקב"ה איפשר לאדם לעשות בטבע, הקב"ה השאיר גם לעצמו אפשרות כנגדה לשינוי בטבע, כדי לתקן אם אדם יקלקל - "מה שהיה כבר הוא ואשר להיות כבר היה" (יד) - הכל נגזר מראש, מה שהיה היה ומה שיהיה "אשר להיות" - גם כן - "כבר היה", ואם כן היאך ישתנה הטבע, "והאלוקים יבקש את נרדף" (יד), האלוקים קבע בעולם כלל, חוק המאפשר שינוי בחוקי הטבע, שהוא תיקון הקילקול.
3. ההשגחה אינה ניכרת בעולם הזה - (מה שיובא לדיון מייד בחלק הבא, אבל ראשית הוא מציין כעובדה) - "ועוד ראיתי תחת השמש, מקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע" (טז) - העובדה היא שההשגחה אינה ניכרת, אך ההכרה בהשגחה משתלבת באותה תובנה שהעלינו קודם "כי עת לכל חפץ"(יז), כיוון שלא כל הזמן צריך לאגור "לאסוף ולכנוס" דברי שמחה, לכן הקב"ה קבע עת שבה לא ניכרת ההשגחה, והיא העת בעולם הזה, ועת שבה כן ניכרת ההשגחה"את הצדיק ואת הרשע ישפוט האלוקים"(יז), והיא העת בעולם הבא "ועל כל המעשה שם"(יז)="על כל המעשה" את כל המעשה האלוקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, והיכן? "שם"(השי"ן בקמ"ץ) במקום בלתי נודע, שבשלב זה של ההגות היהודית אפילו אין לו שם (השי"ן בציר"ה), אלא הוא מקום סתמי המוגדר במילה "שם" (השי"ן בקמ"ץ).
חלק שני: ההשגחה אינה ניכרת בעולם הזה
(פרק ג', יז - ד', ג) כאן מציין קוהלת את שתי השאלות הפשוטות על טענת ההשגחה בעולם הבא:
1. "מי יודע?"(כא) "מקרה בני האדם ומקרה הבהמה, ומקרה אחד להם כמות זה כן מות זה" (יט) "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" (כא). אף אחד לא רואה מה קורה לרוח אחרי המוות - אף אחד לא רואה שהקורה לרוח האדם שונה מהקורה לרוח הבהמה. ואם כן חזרנו לרעיון הקודם ש"אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו" (כב) - כלומר, ודאי כדאי לשמוח בעולם הזה בהווה, ולא להצר על צרת מחר שאין אנו יודעים מה קורה שם. - ואם כן:
2. "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש, והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כוח ואין להם מנחם"(א) עד כדי כך ש"ושבח אני את המתים שכבר מתו" (ב) וכו' ואם כן, מה תועיל כל טענת העולם הבא שאיננו רואים, בעוד שבעולם הזה אנו יודעים שישנם בהחלט בעיות לא פשוטות?
חלק שלישי: ההוכחה להשגחה נלמדת מטבע בני האדם
(פרק ד', ד - ד', טו)
1. ובכן, מה ממריץ אנשים לעמול הרבה, ולעבוד קשה והגיע להישגים גדולים, עד כדי הישגים על חשבון אחרים, עד כדי עשיית עושק ופגיעה באחרים? "כי היא קנאת איש מרעהו" (ד). ההתחרות. כיוןו שזה הממריץ לעשות מעשים גדולים בלא התחשבות באחרים, זה מה שמביא לאותם הישגים על חשבון האחרים, המביא לצרה שהוזכרה לעיל של העושקים את "העשוקים אשר נעשים תחת השמש" (א).
2. וכאן, מתחיל קוהלת לדון - האם אכן האיש הפוגע והעושק - אכן מרוויח מהעשיקה?
א. "הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו"(ה). אנו רואים שהכסילים יושבים באפס מעשה, ואינם משתתפים בתחרות דלעיל של "קנאת איש מרעהו" (ד)אבל האם אכן זהו הפסד? שאלה זו תתברר בפסוקים הבאים. אי נמי, אפשר לקרוא בסימן שאלה "הכסיל חובק את ידיו - ואוכל את בשרו"? כלומר זוהי לא רק אמירה המביאה אותנו לשאול, אלא זה נאמר בתמיהה. והתשובה: "טוב מלוא כף נחת, ממלוא חופנים עמל ורעות רוח"(ו). עדיף מעט נחת, לשבת בחיבוק ידיים בבית, מאשר לרוץ ולרדוף אחרי העושר בחוץ. כי אולי העושר נמצא בחוץ, אבל האושר נמצא הרבה יותר קרוב. ובודאי שההשוואה לאדם בפסוק הבא תעזור לנו להיווכח בכך: "יש אחד ואין שני, גם בן ואח אין לו, ואין קץ לכל עמלו, גם עינו לא תשבע עושר, ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה?"(ח) אנו רואים אנשים, "אחד" חי לבדו, "ואין שני" אין איתו אדם שהוא צריך לפרנסו, "גם בן ואח אין לו" אין לו למי להוריש את כל הונו, ואף על פי כן "גם עינו לא תשבע עושר", ונשאלת השאלה - "ולמי אני עמל ומחסר את נפשי מטובה?" - מה יצא לו מכל זה? למה כל ההשקעה, העמל, הרדיפה אחרי העושר?
3. ומכאן מגיע קוהלת למסקנה, שבסעיף 4 תוכיח לנו על מציאות ההשגחה:
"טובים השנים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם. כי אם יפולו האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שני להקימו" (ט-י) וכו'. העובדה הפשוטה היא, שבאמת במקום להשקיע בעושר עצמי שאין למי לתת אותו, מוטב להשקיע בעושר אנושי, להעשיר את עצמך ואת אחרים, שבזה הרווח הגדול פי כמה, ואם כן, אם אנו כבר יודעים שמה שגורם לחטא הוא הקנאה, כלומר הרצון לעשות הכל בכל מחיר, גם על חשבון האחר - הרי שעתה אנו לומדים שבזה העולם לא יכול להתקיים, ולכן ודאי שכדי להצליח באמת צריך לעשות חסד ולא להתעשר על חשבון אחרים, שזה מביא בסופו של דבר לחיסרון.
4. ואמנם, אומר קוהלת, מספר קוהלת שנסיונו הראה שלטווח ארוך באמת מי שמנצח הוא הטוב ולא הרע: "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל (יג), ואומר קוהלת - ראיתי שכך העולם מתנהל - "ראיתי את כל החיים המהלכים תחת השמש - עם הילד השני אשר יעמוד תחתיו" (טו), אומר קוהלת שאכן ברגע שהילד מסכן וחכם "עומד תחתיו", כלומר מולך במקום המלך זקן וכסיל, מייד כל החיים שתחת השמש ממהרים ללכת אחרי הילד מסכן וחכם. ומכאן רואים, שאכן ישנה השגחה שדואגת שבסוף יהיה צדק, ואם אין רואים זאת מייד, אין זאת אלא מהסיבה האמורה לעיל "כי עת לכל חפץ", "עת לבקש ועת לאבד, עת לשמור ועת להשליך" והקב"ה קבע שיהיה עת גם לרע.
חלק רביעי: אין לחשב חשבונות שמיים
(פרק ד', טז - ה', ז.)
1. "אין קץ לכל העם לכל אשר היה לפניהם" (טז) - כמו בפסוק "הנביאים אשר היו לפני ולפניך מן העולם וינבאו על ארצות רבות ועל ממלכות גדולות", כך כאן - "אין קץ לכל העם" אנשים רבים היו "לפניהם" - לפני המלך זקן וכסיל ולפני הילד מסכן וחכם שמלך אחריו, "גם האחרונים לא ישמחו בו" (טז), ובדור הבא אחרי, כבר ישתנה המצב ויהיה מישהו שלישי, ששוב אין האדם יודע איך יהיה "כי מי יביאנו לראות במה שיהיה אחריו". ואומר קוהלת:
2. "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלוקים... אל תבהל אל פיך וליבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים... כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלוקים ירא" (ד,יז - ה,ו). כלומר, אל תתחיל לחשב חשבונות, לא אם אלוקים צודק או לא צודק, ולא להתעסק בנדרים וזבחים ("טוב אשר לא תידור משתידור ולא תשלם", "וקרוב לשמוע מתת הכסילים זבח") עדיף לא להתעסק בנדרים וזבחים לשנות גזרות שנגזרו, ולא חלומות והבלים לנסות להיות "מייבין" של מה קורה בשמים ומה שצריך או לא צריך לקרות, " כי ברוב חלומות והבלים ודברים הרבה - כי את האלוקים ירא", זה מה שחשוב, ו"אל תט ימין ושמאל"
3. והתשובה הכללית שעלינו לענות לכל הקושיות, היא לא לנסות להבין כל דבר באופן נפרד, כי שונה בדבר מפריד אלוף, רק להבין הדברים באופן כוללני, ולפרש כל דבר על סמך כללי החכמה, כי להבין מה ישמח אותנו כדומה, ומה יתן לנו עושר, זה כבר אמרנו שבעניינים אלו אין לנו אלא ההווה, ולא "לאסוף ולכנוס", ודכוותה בעסקי שמים, לעסוק בהם להרווחת עושר, זה "ולחוטא נתן עניין לאסוף ולכנוס", ואין לעסוק בעסקי שמים לצורך העושר, כי ממילא לא תדע מה ילד יום, אלא בעניין האמונה להאמין בכללות "כי גבוה מעל גבוה שומר" (ז), ומעבר לכך "אל תט ימין ושמאל הסר רגלך מרע", "קנה חכמה קנה בינה, אל תשכח ואל תט מאמרי פי. אל תעזבה ותשמרך, אהבה ותצרך"
 |
|
|
