מי שלא ראה את הקדוש והטהור מויזניץ מתפלל לא ראה תפילה מימיו

הישועות משה כלל לא דמה בהתנהגותו /בסגנון התפילה לאמרי חיים (כפי שכנראה האמרי חיים היה שונה בבחינה זו מאביו).  כל אדם הוא אישיות בפני עצמה וזה טבעי ונורמלי. . גם אחיו של ר'מנדלה לא דומה בהתנהגותו /בסגנון התפילה לישועות משה.
האמת שרק הקב"ה יודע מה יש בלב של הבן אדם. אנחנו רואים את החיצוניות.
מבחינה החיצוניות ר' מנדלה מחכה אחד לאחד (כמו שחקן מקצועי) את אבא שלו בכל התנועות ובהקצנה מאוד גדולה (לא ראיתי את החיקוי בתכונת 'המתמיד' של אביו) 
לעיניים  רגילות של בשר ודם זה לא נראה אמיתי. אבל כאמור, את האמת יודע רק בורא כל עולמים, שהוא ורק הוא יודע מסתרי לב

א אַל תְּבַהֵל עַל פִּיךָ וְלִבְּךָ אַל יְמַהֵר לְהוֹצִיא דָבָר לִפְנֵי הָאֱלֹהִים כִּי הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְאַתָּה עַל הָאָרֶץ עַל כֵּן יִהְיוּ דְבָרֶיךָ מְעַטִּים. ב כִּי בָּא הַחֲלוֹם בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים. 
פסוק א 

אל תבהל — אל יוציא פיך מלין לפניו בביתו בבהלה, ולבך אל ימהר, כי אם תביננו, כי הלב כמו אובד ותועה בעסקי העולם. על כן אמר משיח ה': "מצא עבדך את לבו" (שמואל ב ז, כז). ודע, כי האלהים נצב עליך ורואה אותך ושומע דבריך, כי הואבשמים בגבהי מרום הגבוהים, ואתה על הארץ ואין למטה ממך. על כן יהיו דבריך מעטים, שלא תסתכן; כמו שהיה כהן גדול ביום הכפורים מתפלל תפלה קצרה ויוצא.

אמר אברהם המחבר: הנה נא הואלתי לדבר, כי בעבור היות כבוד המקום מלא כל מקום, ולא יוכל האדם להשמר בכל מקום, הוכן לו מקום שיהיה לו קבוע לתפילתו, והוא חייב לכבדו. גם חייב הוא האדם להודות ולשבח לאלהיו בכל רגע, כי חסדו עמו בכל חלקי הרגע, שיחיינו ויתענג בהרגשות. רק בעבור היות האדם מתעסק בעסקי העולם, הושם לו זמן שיתפלל בו, והם עתים ידועים: ערב ובקר וצהרים; כי כל מי שיש לו עינים ידע עת צאת השמש ועת נטותו ועת בואו. על כן חייב אדם שיתפלל, שישמור פתחי פיו ויחשוב בלבו שהוא עומד לפני מלך, בידו להחיות ולהמית. על כן אסור שיתפלל אדם ויכניס בתוך תפילתו פיוטין לא ידע עיקר פירושם, ולא יסמוך על המחבר ברצונו הראשון, כי אין אדם אשר לא יחטא, או המעתיקים חטאו.