|
|
| נשלח ב-4/3/2019 22:18 |
 |
| |
המקרא שולל חסרונות וציינתי לזה שלושה פסוקים לדוגמה, וחז''ל באו אחריו ומלאו את דבריו לתקן במקומות שנראה כביכול חיסרון כלפי מעלה, ואינו שולל בשום מקום (הידוע לי) היפעלות כללית או גוף. הינחמות מעידה על טעות בעבר וזה דבר שאי אפשר. טענת אתה ששלילת הגוף וההיפעלויות באה כבר במקרא, ואם אתה סמוך רק על הפסוקים הנ''ל אז ההפרש ברור ואין למדין דומה משאינו דומה. זמן של מצב רוח רגיל ('פחות שמחה') לא מוכרח להיתפס כחיסרון, וההלכה מלאה בהבדלים בין הפסד למניעת רווח ובאופן כללי בין קום ועשה לשב ואל תעשה. חשבו שהוא שונה מאיתנו באופן מהותי, אך שללו ממנו רק חסרונות ולא את ההיפעלות הכללית עד שדרשהּ בן מימון (ואאל''ט הוא מציין במפורש שזה נאבד באובדן ספרי חכמינו וכו'). אדרבה אם בידיך ראיות הציגן נא נגד השמש ואקבל.
תוקן על ידי שולח_דברים ב- 04/03/2019 20:23:17
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2019 22:35 |
|
| |
בחומש עצמו, אכן אין הבחנה, גם האנשה וגם הגשמה.
בנ״ך יש כבר התקדמות מסויימת כמו שציין שולח.
בתלמוד יש סתירות כדרכו, יש בו מחד האנשה ברורה כמו ׳לכבודו׳ או ׳נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני׳ ועוד כמו שציינתי, מאידך יש בו קצת שלילת הגשמה כמו לגבי המשכן והקרבנות וכדו׳, וכן שלילת חולשות כמו נחמה או טורח וכדו׳, מה שהביא להבחנה הנ״ל.
באשכול אחר ציינתי לדברי התנחומא, שבתשובה לשאלה על הקרבנות, ענה שהקרבנות אינם אלא לריח, משמע שאכילה היתה בלתי מתקבלת אצלו אבל ריח שנתפס כרוחני יותר כן, אבל במדרש רבה שללו לגמרי הכל.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2019 23:06 |
|
| |
אתה לא רוצה ללמוד אל תלמד. אני לא רואה שום רמז להבחנה כזו. לעשות חילוקים אפשר בין כל שני דברים (זה אפילו רובין מסוגל, צריך רק להיות כמה שנים בישיבה).
|
|
|
|
| נשלח ב-4/3/2019 23:23 |
|
| |
מסקנה יפה שאינני רוצה ללמוד, אם כי קצת פחות מוצלחת מהמסקנה שאין שום רמז להבחנה הזאת.
תוקן על ידי שולח_דברים ב- 04/03/2019 21:27:37
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 00:01 |
|
| |
ייש''כ. אכן את כתב תמים לר''מ תקו לא ראיתי מעולם ועל כסאך לא ישב זר, ורק נסמכתי על דברי סליפקין: The Tosafist R. Moshe Taku asserts that God sometimes takes on human form, and considers it heretical to deny—as Rambam does—His ability to do so ובמאמר התגובה הוסיף Furthermore, if Rashi understood the firmaments to be physical structures, then the implication of God being above the firmament is that He is spatially above them—and as R. Avraham ben HaRambam points out, any being that is spatially defined is by definition corporeal. In fact, R. Moshe Taku, in Kesav Tamim, uses precisely this sort of argument to argue that God is corporeal, pointing out that in numerous places God is described in spatial terms as being above the rest of the world.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 02:06 |
|
| |
בהחלט צריך לראות הדברים במקורם אלא שזאת דרך ארוכה בלא שכבר יעמר וירקד לפנינו בעל מחבר מאמר ויסדר השיטות עם ציטוטים ומובאות (לא כסליפקין שנקט נפשיה בקצירא וגם אין מלאכתו בכך). ביני ביני בא לידי מאמר שכתב אפרים קנרפוגל ושמו 'האמנם היו בעלי התוספות מגשימים' ולאחר שאקרא אותו בימים הקרובים דומה שתשבע לה נפשי.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 02:45 |
|
| |
עפרא לפומיה אינו דבר כ''כ נורא, ואדרבה במגילת איכה (ג,כז-כט) כתוב שזה דבר טוב לכולם: "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו, ישב בדד וידום כי נטל עליו, יתן בעפר פיהו אולי יש תקווה". ואפשר לפרש בנקל יתן בעפר פיהו כמו יתן עפר בפיהו, כמו במלכים ב ט,ל "ותשם בפוך עיניה" שכתב שם רד''ק בפירוש ראשון "ותשם בפוך עיניה - ותשם פוך בעיניה. וכמוהו שלחו באש מקדשך שלחו אש במקדשך" (ואמנם כך הוא לשון פוך בכל מקום בנ''ך ולכן נראה יותר כפירוש שני עיי''ש. ואת זה נטל מאת ר' יונה אבן ג'נאח שהחזיק מאד מדרך ההיפוכים למיניהם עד שקבלו עליו הבאים אחריו, והא לך לשונו: "אבל ההפוך בענין באמרו 'על הרים יעמדו מים' הענין על מים יעמדו הרים, כאשר אמר 'לרוקע הארץ על המים'. 'נרפא נגע הצרעת מן הצרוע' נרפא הצרוע מן נגע הצרעת, כמו 'אז יאסוף אותו מצרעתו'. 'כל העובר על הפקודים' משפטו כל העוברים עליו הפוקדים. 'ותשקמו בדמעות שליש' הטעם ותשקמו דמעות בשליש, והשליש מידה מן המידות כאשר אמר 'וכל בשליש'. 'ותשם בפוך עיניה' משפטו ותשם הפוך בעיניה, כאשר אמר 'כי תקרעי בפוך עינייך' וכו' "), ואף כאן מתפרש היטב יתן עפר בפיהו.
ואולם התרגום כתב שם יתן בעפרא פומיה וישתטח קדם ריבוניה (וכן פירש ראב''ע), וכוונתו שלא סתם ממלאים הפה בעפר שאינו סימן לכלום אלא משתחווים בהכנעה וממילא בא העפר לפה, כמו שכתוב בישעיה 'אפיים ארץ ישתחוו לך ועפר רגלייך ילחכו', ובזה לשון הפסוק מדוקדק טפי.
תוקן על ידי שולח_דברים ב- 05/03/2019 01:13:49
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 10:52 |
|
| |
בנקודה זו, עדיפה בעיני המודעות של הריא"ז על פני חוסר המודעות המוחלטת של הרמב"ם, באשר למהפכה התיאולוגית שהוא מחולל, עד כדי יצירת דת חדשה, שאין לה מאומה לא עם דת התנ"ך ולא עם זאת של חז"ל, שאילולא ההלכה המאחדת לא היה שום דמיון בינה ליהדות המסורתית.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 12:18 |
|
| |
oפקן
הלא מה שעומד ביסודה של כל תאולוגיה היא תפיסת האל שלה ואופי היחס בינו לבין האדם או עמו.
ובעוד שבמקרא מה שעומד במרכזה של ההויה הדתית הוא הפולחן, המשכן והקרבנות, משום שתפיסת האל שלו בדומה בנקודה זו לתפיסת האילים בעת העתיקה הוא אל בעל תכונות אנושיות שזקוק לשירות ולנחת רוח מריח הניחוח, כשבתמורה לכך הוא נותן בטחון ורוב תבואות, זו מהות הברית בין האל לעם, בהגותו של הרמב"ם כל מערכת הפולחן מושלכת אל פח האשפה, משום שתפיסת האל שלו אינה מאפשרת זאת, ולפתע פסגת ההגשמה הדתית אינה השירות לאל אלא ההשגה האינטלקטואלית הדי חד צדדית.
גם חז"ל שהתקשו בתפיסת האל התנכי"ת, ופירשנו אותה באופן יותר מעודן, עדיין שמרו על היסוד המהותי שלה, האל זקוק לאדם שנברא לכבודו, והאדם לא נברא אלא לשמשו, והריח ניחוח אמנם איננו מריח הבשר על האש אלא מהנחת העריצי של אמרתי ונעשה רצוני, אבל העסקה והברית יכולה להמשיך, אבל להרמב"ם אין מקום עוד לעסקה זו כך שכל חומש ויקרא ועוד חלקים נרחבים מהתורה כמו גם ההגשמה שבה אינם מוצאים את הצדקתם אלא ברמה הפרמטיבית של מקבלי התורה.
האין כאן מהפכה תיאולוגית מוחלטת, מלבד כל שאר חלקי מחשבת הרמב"ם שלא עמדתי עליהם כאן.
באשר להגשמה במקרא עצמו, הלא הרמב"ם עצמו הודה בעובדה שהמקרא מלא מזה, והשוואתו אפשרות הפרשנות של סיפור הבריאה לפרשנות ההגשמה בתורה מוכיחה זאת, אבל בעיני עיקר הנקודה אינה ההגשמה אלא ההאנשה שעל יסודה בנויה כל דת ישראל, כשבלעדיה צומחת בלית ברירה דתו החדשה של הרמב"ם או זאת של ליבוביץ.
העובדה שכולם קיבלו את שלילת ההגשמה אינה מהוה הוכחה אלא להתקדמות התודעה האנושית באופן שאין עוד אפשרות לחזור אחורה, אלא שיש שמודעים לכך ומבינים שאין להתפתחות החדשה מאומה עם המלא ישן שבה, או יותר מכך יש שיפתחו תיאוריות שלימות לראות בתהליכי ההתפתחות של התיאולוגיה היהודית דבר מובנה ומתוכנן מסיני עצמו, ויש שלא יהיו מודעים לכך ויראו בפרשנותם המהפכנית את המשכיות היהדות המקורית.
נדמה, שניתן לומר, שאין יסוד המשכיותה של היהדות אלא בחוסר המודעות הזאת, בפרשנות התיאולוגית כמו בפרשנות ההלכה, הלא אנחנו כולנו יחד עם רבותינו מתיוונים גמורים הננו, אלא שבזכותה של מערכת הפרשנות חסרת המודעות הזו בכחנו לשמור על הקנקן הישן מלא החדש שלנו.
תוקן על ידי oפקן ב- 05/03/2019 10:36:08
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 12:34 |
|
| |
ספקן
אין במקרא פסוקים המורים שה' אינו זקוק כלל לבני אדם? דוגמה אקראית - אם צדקת מה תתן לו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 13:31 |
|
| |
אוסיף עוד, שגם אם לא נקבל את תפיסת הברית כמו שביארתי שלדעתי מוכח מכל פרשיות התורה, הרי פשוט שבעצם המעבר מאל פרסונלי לאל פילוסופי, וההשלכות על אופי היחס בין האדם לאל, אין לך מהפכה תיאולוגית גדולה מזו.
וזאת מלבד כל שאר מהפכות הרמב"ם באשר להתגלות לנבואה ולהשגחה, או למקומן של המצוות או התפילה בדת.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 16:21 |
|
| |
מה משמעותי במהפכה בקשר לנבואה?
אגב כמדומה לי שבין היתר הרמב''ם נזקק להגדיל מאד את מעלת הנביאים כדי שיוכל לשלשל כהוגן את מסירת השמועה, כמו שכתב בהקדמה למשנה תורה "ועמוס קיבל מהושע ובית דינו וישעיהו קיבל מעמוס ובית דינו'' וכו'.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 20:36 |
|
| |
מהפכת הנבואה היא שנבואה איננה שליחות אלא השגה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/3/2019 20:52 |
|
| |
ניסוח נאה. אבל במה זה השפיע על התפיסות ביהדות? נראה די שולי, בוודאי ביחס לחידושים העקרוניים בקשר להתגלות ולמקומן של המצוות בדת (אם כי התפיסה שמצוות אינן צורך גבוה יש כבר בנ''ך בכמה מקומות כפי שציין תלמידטועה אחד מהן, ובוודאי בחז''ל מצינו שהמצוות לצרף בהן) שאלו (אמורים להיות) נוכחות במחשבת האדם בכל רגע.
|
|
|
|
|
