אין מי שלא מכיר את השיר 'התקבצו' של אידיש נחת. אחד הלהיטים הגדולים של שנת תשע''ה, ואולי אף של העשור כולו.
לפני כחצי שנה האזנתי לו לתומי, וגיליתי שמאחוריו עומדת מקהלת ילדים מבוססת עם 3 אלבומים איכותיים מלאים בשירים מדהימים, שהשיר 'התקבצו' לאו דוקא המוצלח מביניהם.
התאהבתי לגמרי ברגש, בקצב ובתכנים.
לדעתי, סוד הקסם שלהם הוא לחנים מצויינים המוגשים מצד אחד ברגש רב ובניחוח של 'פעם' ומצד שני בעיבודים עכשויים במינון הנכון.
ימים שלמים האזנתי להם ללא הפסקה, התענגתי על כל צליל וכבר התחלתי לזהות סולנים, עד ש-
הראש שלי התחיל לכאוב.
ממש ככה.
התחלתי להבין את החסרונות שלהם:
רגש זה דבר מצויין, כיף מאוד לשמוע ילדים שמבינים מה הם שרים, אבל עומס רגש מהווה מטרד. ואידיש נחת בהחלט סובלים מעודף רגש.
יכול להיות שעם צעקות אפשר להתגבר על קשיי מנעד, אבל למאזינים זה לא ממש נחמד, בלשון המעטה.
(מי שהעז לטעון שפרחי מיאמי שרים בצעקות - שינסה לשמוע שיר של אידיש נחת)
אז למסקנה, לפעמים אני מקשיב פה ושם לשירים שלהם, אבל חזרתי 100% למיאמי האהובים.
ומי שבכל זאת רוצה השוואה ברורה:
מצד הלחנים: גם כשמדובר בירחמיאל ביגון - קשה להתחרות עם יוסי גרין, המלך הבלתי מעורער של המוסיקה החסידית בכל 4 העושורים האחרונים.
אבל עדיין פה ושם אפשר למצוא כמה לחנים 'מאולצים'.
מצד הילדים: מיאמי הרבה יותר טבעיים, בלי כל מיני אפקטים לקולות, וזאת מעלה ענקית. (עודף רגש וצעקות כבר הזכרתי)
מצד העיבודים: אני אישית מעדיף לחזור לקלאסי של מונה רוזנבלום ומשה לאופר, אבל אם כבר אלקטרוני - אז נפתלי שניצלער, אברמי ברקו ויאן פרייטור.
בכל אופן, מי שמתעניין אודות אידיש נחת - מומלץ בחום, רק לא יותר מדי.
אגב, עוד אחד שסובל מעודף רגש זה מוטי שטיינמץ. יש לו קול מדהים וממש כיף ומעורר השראה לשמוע שיר או2 שלו. אבל אלבום שלם ברצף זה קשה. (ויש לו אלבום מצויין! שווה להאזין, אבל שיר ליום...)
