המשברים שגרמו נזק רב לכלכלות השוק הם חובקי עולם, אך לפני שנפנה לדון בהם, נעסוק תחילה בכלכלת ישראל, שבה סוציאליזם נוקשה (שהלאים כמעט הכל, אפילו יותר מהקומוניזם הרוסי, כולל אדמות ומים), הוליד את משטר הניצול והעושק המכונה בזדון “קפיטליזם חזירי” כאילו יש איזה דמיון או קשר בין הכלכלה הישראלית, שיאנית הריכוזיות, הנשלטת בידי פוליטיקאים וביורוקרטים ובידי המונופולים של האוליגרכים שהם השליטו עלינו, לבין כלכלת שוק המתמרצת ביזור בבעלות, תחרות והתייעלות.

במשך עשרות שנות סוציאליזם הופנו מרבית המשאבים בישראל לקיבוצים, למושבים ול”חברת העובדים”. אחרי פשיטת הרגל של משק העובדים והחברות הממשלתיות, אפשרה הריכוזיות שיצר המשטר הסוציאליסטי לקומץ אוליגרכים להשתלט על רוב הנכסים במשק, בתהליך הפרטה מזויף. הנכסים פושטי הרגל של הממשלה והמפלגות נמכרו להם בפרוטות, באשראי שסיפקו עמיתיהם בבנקים ה”מולאמים”. האוליגרכים ומאות הסייענים שלהם השתלטו על מרבית הנכסים במשק, בתמיכת התקשורת שבבעלותם. הם ספסרו במחירי המצרכים והשירותים ויצרו פערים עצומים בין מרבית הציבור, שבקושי גומר את החודש, לבין המיליונרים, המיליארדרים, אלפי משרתיהם ועשרות אלפי עובדי המונופולים המקבלים – בעזרת ההסתדרות - שכר מנופח על חשבון עמיתיהם.

פער זה והריכוזיות האדירה של כוח פוליטי וכלכלי המצוי בידי מעטים שמנצלים אותו לרעה, הוא שמאיים כיום על עתידה הכלכלי והחברתי של המדינה. הוא - ולא חלום הבלהות על כלכלה תאצ’ריסטית הקיימת כביכול בישראל. זה המצב בישראל. ובעולם?

בעולם, הסוציאליזם הוא כבר כישלון מוכח ונחרץ אפילו בצורתו המתונה, כמדינת הרווחה ה”סוציאל דמוקרטית”, ואולם הידיעות על כך טרם הגיעו להוזי האוטופיות השולטים באוניברסיטאות. בדמיונם של אלה חי עדיין “המודל השוודי” כפי שנראה לפני 20 שנה לפחות, אף שזה השתנה מזמן ללא הכר, ומה שלא השתנה פשט רגל - לפעמים בדממה (בשוודיה על ידי הפרטה גמורה של החינוך, שומו שמיים) ולפעמים בלהבות.

כמו לכל עסק, כך גם לכל משטר סוציאליסטי בא הקץ בעת שהכנסותיו אינן מסוגלות לכסות את הוצאותיו. גורלו של משטר כזה נחרץ גם אם הוא נהנה מסובסידיות אדירות מגזל המסים שהוא חומס מהאזרחים, כפי שקרה בישראל בעת שהממשלה סבסדה את חברת העובדים ואת הקיבוצים והמושבים. אלה היו החממות האידיאליות ביותר שנוצרו אי פעם כדי לגדל בהם משטר קולקטיוויסטי - והן נכשלו כישלון חרוץ.

מלחמת הסוציאליזם בזכויות הקניין וצידודו בהלאמת הרכוש דיכאה את היצירתיות האנושית ואת היוזמה הפרטית. הסוציאליזם, בנוסף לריכוזיות הממאירה של כוח פוליטי וכלכלי שהוא יצר, גם פגע אנושות בתחרותיות, בהתייעלות ובפריון. הוא חנק את מנועי הצמיחה של העסקים הקטנים והבינוניים, דלדל את התעסוקה והפריון, הגדיל את “תשלומי ההעברה” ויצר פערים וגירעונות בלתי נסבלים.

ה”קפיטליזם” שרוי אף הוא במשבר חמור, אבל בניגוד לסוציאליזם, אין זה משבר הנובע מעצם טבעו. למרות הטיעון של התועמלן הגאון קארל מרקס, שהמציא את הקריקטורה הדוחה של הקפיטליסט צמא הדם (בעל האף היהודי!), כלכלת השוק אינה מערכת ערכים או אידיאולוגיה, אלא רק שיטה מוצלחת ביותר לייצור מוצרים ושירותים. ערכה בכך שהיא גאלה את מרבית האנושות מעוני משווע וממחסור מצמית. זהו הערך העליון שהנחילה לנו כלכלת השוק, והוא התנאי למימוש כל הערכים ההומניים האחרים.

להאשים את כלכלת השוק במשברים שפקדו אותה זה כמו להאשים את המכוניות בתאונות דרכים. יש אכן תאונות הנגרמות בשל תקלה מכנית במכונית, אך רוב התאונות הן תוצאה של טעויות אנוש. באופן דומה, גם בכלכלת השוק נוצרים משברים עקב פגמים באופי האנושי: רדיפת בצע, חוסר אחריות, רצון לשעבד אחרים וכן, גם טיפשות. בימינו, המעורבות הגוברת של הממשלה במשק נעשתה כה מעיקה ויקרה, עד שיש חשש שהיא תכריע אפילו את כוח היצירה המשקם של הקפיטליזם.

משבר הנדל”ן ושוק ההון, המשמש רבים כהוכחה סופית לכישלון הקפיטליזם, לא היה תוצאה של כשל שוק או “כישלון קפיטליסטי”. הוא נוצר בשל שתי התערבויות ממשלתיות מאסיביות: הצפת הכלכלה האמריקאית באשראי זול על ידי הבנק המרכזי, אחרי משבר הדוט קום, והצבתם של אנשי קלינטון בראש שתי חברות ממשלתיות למחצה, פאני מיי ופרדי מאק. בלי הצפת המשק באשראי זול אי אפשר היה למכור משכנתאות חסרות כיסוי בטריליוני דולרים; ובלי המינויים הפוליטיים בפאני ופרדי לא היה ניתן להפיץ משכנתאות רעילות כאלה. משכנתאות אלה הן שגרמו לספקולציה בנגזרות שהפילה את הבנקים ואת וול סטריט.

הבנקאים הצטרפו ל”חגיגת” הספקולציה בנגזרות לא רק בשל רדיפת הבצע שלהם (שהיתה אתנו מאז ומעולם), אלא גם בגלל ההכרח שלא לפגר אחרי מתחריהם בפאני מיי ופרדי מאק, שספסרו במשכנתאות וגרפו רווחי ענק. זה לא פוטר אותם מאחריות למעשיהם הנלוזים, אך יש לזכור שללא מעורבות ממשלתית לא היה מתפתח שוק משכנתאות רעילות בטריליונים והמשבר לא היה פורץ. לכן, כמו אצלנו היום, הסיבה היסודית למשברים גדולי ממדים היא מעורבות ממשלתית המשחיתה את המשק ואת הפוליטיקה.

העובדות אינן מבלבלות, כמובן, את שונאי הקפיטליזם (בייחוד האינטלקטואלים המקנאים בחסרי מעמד אקדמאי העושים כסף). בישראל יצר האתוס המרקסיסטי, השולט בהשכלה הגבוהה ומדביק בו את מרבית האליטות, צורה קיצונית של טינה אנטי קפיטליסטית. כל רווח נחשב לעושק משום שעל פי מרקס (ותורת הערך המופרכת שלו), מקורו בניצול. זו כמובן נבואה המגשימה את עצמה, כי מי שמאמין שרווח נוצר מעושק ינהג כך, ולכן עשיית עסקים בישראל איננה חוויה מרנינה, והספסרות היא תופעה מקובלת מאוד בקרב הטייקונים.

“הקפיטליזם”, אבי הרווח (וההפסד!) נחשב לחטא הקדמון שיש לעקרו. לשונאי הקפיטליזם לא אכפת אם הוא הביא לעולם שפע אדיר ורווחה, ובייחוד למעוטי הכנסה (כמו היום בהודו ובסין). הם בזים להישגיו, המופלאים בכל פרמטר אנושי, מתוחלת חיים ובריאות, ממעמד האישה והילד ועד לחינוך ולנאורות. יש להם אובססיה אחת: להבטיח “שוויון” שהם קוראים לו “צדק חברתי” - מונח שאיש אינו מסוגל להגדיר - כדי שלא תהיה עילה לקנאה. שונאי הקפיטליזם מתכחשים לעובדה שכל משטר שניסה להבטיח שוויון יצר רק שוויון בעוני ובאומללות ומשטר של דיכוי. לעומת זאת, משטרים שדגלו בחופש כלכלי אמנם לא הביאו לשוויון מוחלט, אבל צמצמו פערים במידה רבה. וחשוב מכך, אפשרו לשכבות נמוכות ההכנסה חיי רווחה שבעבר גם עשירים רק חלמו עליהם.

המהומות של “כובשי וול סטריט”, ושל “השמאל הלאומי” ודומיו מוכיחות שקל להסית נגד הקפיטליזם. יש גם מימון בשפע ורשתות תומכות למזימה להפיל ממשלות נבחרות ולהשליט במקומן משטרי כפייה סוציאליסטיים. החתרנים מסתמכים על הבורות הכלכלית הנפוצה בקרב סטודנטים המושפעים מסופרים פופולריים, המשמיצים את הקפיטליזם, ומפרופסורים בעלי תיאוריות מרקסיסטיות עבשות העוסקים באינדוקטרינציה אינטנסיבית של תלמידיהם (בדקו את רשימת הספרים והמאמרים שבהם מאביסים אותם).

התפרקות החברה היוונית מלמדת איזה אסון עלולות להמיט מהומות של “מחאה חברתית”. בהשוואה לכך, אפילו הבעיות החמורות ביותר של ה”קפיטליזם החזירי” ייראו כמשחק ילדים.

למנוי למגזין TheMarker  חייגו:  5200