"בעקבות הפוסט של הדין והדיין, אני מעלה כאן סיפור שהעליתי בדף האישי בדיוק לפני שנה פחות יום, המתאר מקרה עצוב ויפה אליו הייתי עד בילדותי בשכונת מא"ש. כמדומני שסיפור זה מלמד אותנו שלא הכל שחור ולבן, ובכל מקום אור וחושך משמשים בערבוביה.- - - - - - - - - -
על מוישה הכושי מסנגל, שנאבק להתקבל לקהילה במאה שערים. סיפור חמוץ - מתוק לשבת.
הסקנדל של הדרת האתיופים והשפלתם ביקב בידי נציגי האל עלי אדמות - משגיחי הכשרות של "העדה החרדית", מחזירים אותי אל ילדותי, אל אותה שבת בבית הכנסת בשכונת מאה שערים. מאורע שנחרת אצלי חזק וכנראה השפיע עלי בעתיד כשבחרתי ללמוד סוציולוגיה ומדעי החברה, להבין מה לעזאזל הולך פה.
מי שגדל בלב ליבה של שכונת מאה שערים, מן הסתם הכיר את יודא לייב פרנק, נכד של רבי צבי פסח פרנק, כמדומני, ואחד הטיפוסים המעניינים והססגוניים בשכונה. מצד אחד קנאי לוהט שנאבק במדינה הציונית ודגל בהסתגרות ובדלנות מוחלטת, מצד שני אינדיבידואליסט מובהק ששם קצוץ על הסביבה ומעולם לא חישבן לאחרים, תופעה נדירה למדי במרחב החרדי.
הוא גם היה מוהל שמל אלפי תינוקות ועשה זאת עד יומו האחרון (גילוי נאות: הוא חתך לי ולבני הבכור). היו בו ניגודים רבים ומעניינים שהפכו אותו לאדם צבעוני, תופעה מרעננת בלב השכונה האפורה, שלא לומר שחורה. מי יכול לשכוח את עיניו התכולות והרושפות שעה שהתהלך בשכונה לאיטו וידיו מאחורי גבו כאציל הפוסע בערוגות אחוזתו.
למרות הקיצוניות העזה והאש שפיעפעה בו והאלימות שלא היתה זרה לו (נשים רבות מדי לא ישכחו את הגידופים והיריקות שחטפו ממנו כשעברו בשכונה בלבוש "לא צנוע"), היו לו גם צדדים של פתיחות וסקרנות כלפי העולם החיצון.
זכורני שהיה נוהג להצטרף לטיולים ("נסיעה למקומות הקדושים") של ארגוני הנוער בבית מדרשנו. זו היתה הזדמנות עבורו לטייל בטבע ולהזין את עיניו בנופי הגליל. אני זוכר את הברק במבטו כשהיה מזין את עיניו בפרחים ובצמחים. הוא היה עומד מסומר על מקומו ותמיד היה צריך לזרז אותו לעלות לאוטובוס. אני חושב שאם לא היה נולד חרדי, כנראה היה מתנדב בחברה להגנת הטבע.
ועכשיו ללב העניין: היתה לו חיבה של ממש כלפי מצטרפים חדשים לעולם החרדי, בעלי תשובה ובמיוחד גרים. בניגוד לאקסקלוסיביות ולחשדנות שאפיינו את הסביבה שלו, הוא האמין בכל מאודו בצירוף זרים תחת כנפי האמונה החרדית (ובמיוחד זו הקנאית והאנטי ציונית).
ביתו היה פתוח לרווחה לבעלי תשובה וגרים, והוא ורעייתו היו דואגים למחסורם וגם שידוכים הם היו מארגנים להם.
אחד התחביבים האהובים על יודא לייב היה לקחת אנשים שנראו בעבר כמו גויים / חילונים ולדגם אותם עם הופעה חרדית אותנטית, עם דגש על המניירות של אופנת מאה שערים. אמרנו שליודא לייב היתה חיבה עזה לנכרים שהתייהדו. וכך הכרנו בשכונה את מוישה, אפריקני מסנגל, נוצרי קתולי בעברו שחצה את הקווים אל האמונה היהודית - אורתודוקסית. החזות שלו עם הפאות והזקן, השטריימל והקאפטן הצהוב, בהחלט היתה אז המרענן הרשמי בשכונה. אני זוכר את מוישה בבית הכנסת שלנו, ''בית המדרש אור הנעלם דחסידי ברסלב'' במא''ש, שעד השנים האחרונות נחשב לצנטרום המיתולוגי של חסידי ברסלב מהזרם המרכזי. למוישה היתה שם פינה קבועה, שם היה מתפלל בהתלהבות יתרה מתוך הסידור, בהברה אשכנזית מתקדמת למדי. הוא היה בנאדם איכותי, רליגיוזי כזה שחיפש רוח ומשמעות. תמיד חייך בענווה לכולם.
מוישה היה מקורב מאוד ליודא לייב והיה לתלמידו הקרוב. יום אחד החליט יודא לייב לפנק את יקירו כראוי. ומה זה פינוק אמיתי בקרב הגברדיה החרדית? כמובן רכישה של עליה לתורה בקריאת התורה של תפילת הבוקר של שבת.
מה עשה יודא לייב, שלא היה טיפש ולקח בחשבון תקלות צפויות: הוא קנה כביכול לעצמו עלייה מכובדת (שישי!) ואז כשנקרא לעלות לתורה, הוא אותת למשה יקירו לעלות לבימה.
לא אשכח את פניו הנרגשות של משה. אפילו צבע עורו לא יכול היה להסתיר את פניו הסמוקות והנרגשות. וכך צעד לעבר הבימה בעוד יהודה לייב עוטף אותו עם טלית ופניו קורנות מנחת, כאב המלווה את בנו לעליה של בר המצווה. אבל אז החלה מהומה: כמה אנשים קמו והודיעו שלא יסכימו לשערוריה הזו: לתת ל"איש כזה" לעלות לתורה בבית המדרש שלנו. הנימוק של "סאיז פאסט נישט" (זה לא מתאים) נשמע מכל עבר. גם ככה לא כולם רוו נחת מכך שבעלי התשובה קיבלו שם עליה לתורה, אבל כושי? זה כבר היה יותר מדי. שני הגבאים של בית הכנסת נחצו בין שני המחנות: אחד תמך בעלייה שלו לתורה ואילו השני התנגד נחרצות. אבל יודא לייב לא היה פראייר וכמו תמיד שש אלי קרב. הוא הודיע שהתפילה לא תימשך עד שמשה עולה לתורה. הטונים עלו והתעצמו והאידיש מעולם לא נשמעה ג'יהאדית כל כך. אבל הגבאי הבדלן היה עקשן וארז את ספר התורה.
בנקודה הזו יודא לייב תפס את משה שהיה חיוור כולו, הניח יד רכה על כתפו ויחד צעד עימו מחוץ לבית המדרש. לא לפני שזעק בכאב: "אני לא רוצה להיות חלק מהמקום הזה!" לאחד הוא סינן: "הלוואי והיתה לך את יראת השמים שלו". וליד השער אמר לשני אנשים שעודדו אותו: "תאמינו לי, אם לא בני המשפחה שלי, הייתי מחתן אותו עם הבת שלי. יש לנו כבר בלי עין הרע יותר מחמישים נכדים. לא יזיק לנו גם כמה נכדים שנראים אחרת". (אם אני זוכר נכון, 16 ילדים היו לו, מרביתם בנות).
במשך תקופה ארוכה לא ראינו את יודא לייב בבית הכנסת. כשחזר ביום מן הימים, השתיקה שלו היתה רועמת במיוחד. עם הגבאי ההוא יותר לא החליף מילה עד יומו האחרון.
ומה עם מוישה? מאז עקבותיו נעלמו עד עצם היום הזה. היו אי אלו שמועות שהוא הלך לאי שם ביו"ש ונקלט אצל אחינו המזרוחניקעס, אבל אני לא ראיתיו יותר ועד היום אני מחפש אותו"
