רלבח:
30.03.2016
ישראל גרינהויז.
20 שנה. דור.
ברגע של אמת, עמד האדמו"ר הנוכחי של חסידי גור, ואמר: "ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה'", יבכו, לשון עתיד. אלו היו דבריו מול קהילה שבורה ומיותמת, תיכף לפטירתו של הרבי ה"פני מנחם". איש לא ידע אז כמה מדוייקת נבואתו.
אדמור"י גור, שלשה אחים. הרבי ה"בית ישראל" נטל לעצמו את התפקיד "שושבינא דמלכא", כל ימיו הוקדשו למען הפצת תורת הקדושה. כל מעייניו היו לדאוג לקב"ה שיהיו לו עבדים נאמנים. הוא החדיר בחסידיו עזות דקדושה, תחושת שליחות והתעלות.
אחריו קם הרבי ה"לב שמחה", "שושבינא דמטרוניתא". סבא רחימאי, שמבטו אל חסידיו, והקדיש את רוב פעילותו לסייע להם. הוא ראה את תפקידו לעזור ליהודים. סיוע כלכלי, דיור מוזל, צרכניות, תקנות, סטנציא'ס. לב רחב כאולם, לא יצא איש מדלת חדרו בלי שקיבל משהו, פרי, שוקולד, או דבר מה, וידיו מלטפות, פניו שופעות טוב.
ואחריהם, הרבי ה"פני מנחם", ששילב בין שניהם. פיו ממלל רברבן, הוא דורש ומבקש, התעלות והתקדשות, ומנגד כולו שופע טוב, שעות ארוכות הוא יושב ומקבל אנשים במאור פנים, מתמסר ודואג להם אחר כך מאחורי הקלעים, ולוקח ללב. נשא את כאבם על לבו, עד שנדם.
הכאב היה גדול, פרידה קשה, ועדיין קיווינו ששמש חדשה תזרח עלינו. איש לא ידע ולא הבין. בשבת האחרונה לחייו הדהדו דבריו הנוקבים בחלל בית המדרש, "מעמיד עליהם מלך קשה כהמן", ואנחנו חשבנו על ערפאת, על הפיגועים הנוראים שאירעו באותה תקופה. וביומו האחרון, כיהודי טוב הנוטה למות ומתוודה, ישב מול חסידיו, ובקול שבור השווה את עצמו למשפחת שאול, ובכה "איך האב דאך אזוי גוט געמיינט", והרי רציתי רק טוב עבורכם, אבל "שאול ריחם יותר מדי על האכזרים, ובסופו היה זה אכזר על הרחמנים". לא הבנו. לא יכולנו להעלות בדעתנו מה הוא מתכוין. מי יכול היה לקשר את זה לצילום הפתק שהתגלגל בבימ"ד אח"כ, בו הוא מעביר את ההנהגה.
20 שנה. דור שלם. יש כבר אברכים בני שלושים ויותר, שמעולם לא חוו רבי. אין להם מושג בכלל מה אין להם. אנשים שמגדלים כבר ילדים לישיבות, והמורשת היחידה שיש להם להעביר זה רדידות. ה"בית ישראל" הלהיט את ליבם באש, ואם אין אש ניתן כדורים. ה"לב שמחה" נתן לאנשים תקווה, שמחת חיים. אם אין מה לתת, ניתן להם חיי קבצנות של "חלוקת" לחם וחלב. ה"פני מנחם" היה חורז ושופע חידושי תורה, והיום, כמו אחרון הסטודנטים שקונה עבודות מוכנות, יושב מכון וכותב שמועס'ן בשם הרבי.
כשה"פני מנחם" נפטר, לא הותיר אחריו כמעט מאומה, מלבד ספרים וכתבים. ברוחב לב, בנדיבות אינסופית, חילק את כל כספו. היום, אברכים מכירים רבי שנוטל אחוזים נכבדים מכספי ה"איחוד" לכיסו (כי אנשים תורמים בגלל שהוא הופיע לדינר, לדבריו), שנוטל כספי צדקה ומשתמש בהם לריגול אחרי אברכים שהעיזו רח"ל ללכת לראש הישיבה, וזה עתה הורה לשלם מהם שוחד על מנת לחלץ מהכלא את אחד משכירי החרב שלו שהסתבך בפלילים בשליחותו.
ה"פני מנחם" היה מסתובב ב"היכל", רווה נחת מהבחורים שלומדים. הוא ידע את האמת, שיש כאלו שמגיעים ל"סיבוב" והולכים אחר כך, אבל הוא רצה לראות אותם ביופיים. כמו סבא אוהב, שמסתכל על נכדיו הקטנים באים לבושים ויפים לחתונה, וכולו גאווה, למרות שהוא יודע איך הם יחזרו הביתה...
הרבי הנוכחי הסתובב כמו שוטר, לבדוק שהולכים לישון בזמן. בא לראות בחורים בקלקלתם. כשעבר ליד חדר סגור בחי' הרי"ם, התעקש לפתוח אותו, להביך אותם.
מזה אלפי שנים, יהודים יושבים בשיעור ולומדים בצוותא. דמות השיעור, מעין יעקב או משניות, ועד לפלפולא וריתחא דאורייתא, חקוקות בזכרון היהודי. מי זה האיש אשר ההין לבטל תורה דרבים?! אבל שני שיעורים דקרו לו כקוץ בעין, שיעור "דף היומי" של ר' דניאל חיים, בנו של הפנ"מ, ושיעור "פני מנחם" של האדמו"ר מטאלנא. עמד וביטל את כל שיעורי התורה מבית המדרש. לבל ייזכר שמו של ה"פני מנחם". כי איככה יוכל לשאת את זכרו, שבכל רגע מכה על קדקדו "שאם יזכה יבחין".
כמה אהבה רכש הפני מנחם לכל צורבא מרבנן. פניו היו מאירות למראה כל תלמיד חכם, ולא זז מחבבו. והיום, היכן הוא ר' מנדל שפרן, מה אירע לר' בצלאל וקסלשטיין, מדוע נעלם מהנוף הגוראי ר' יעקב שלמה מוזסון, וכמה שקים של רדיפות נשפכו על ראשו של ר' שאול אלתר.
זה לי עשרים שנה בביתך, גנובתי יום וגנובתי לילה. ויען הצדיק הלבן ויאמר, הבנות בנותי, הבנים בני, הבחורים שלי, כמו שק תפוחי אדמה, המוסדות שלי, אני אחליט מי יהיו בעלי העמותה, ואם לאו "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", השטיבלעך שלי, וכל אשר אתה רואה לי הוא. הכל. הירושה של אחיין שלי, של האמרי אמת, החינוך העצמאי, הכל.
הרבי ה"פני מנחם" היה ילד לפני החורבן. הוא לא הבין אז בפוליטיקה. בעיניים תמימות, הוא ראה למדנים, חסידים, "עובדים", ראה אנשים בבואם אל הרבי, הוא פגש רק את הצד היפה שלהם, רק טוב. את הזיכרון הטהור והתמים הזה הוא נשא על ליבו. העולם ההוא, שנעלם, מעולם לא נפגם אצלו. עליו התרפק כל ימיו, ובהזכירו את המילה "פולין" קמו ועמדו חיים כל אלו.
ובעמדך בחצר הישיבה, מול גל האבנים, עד הגל הזה לדור שלם, לשארית פולין אשר נטמנה בעפר, ואין מצבה, כי אי אפשר לכתוב... ואולי, כי מי יהין לסתום את הגולל ולדעת כי לא ישוב עוד. יעמדו האבנים בעראיותם. אדם סופו לעפר, אבל איך יקברו עולם...
