"מה אתה מצפה שיקרה?", שאל אותי אסף ליברמן ברשת ב'.
קשה לי לענות לשאלה כזו במילה אחת, כי למקום שממנו נשאלה השאלה – כלומר לתודעת גובה הדשא שבה הדיון מתנהל – יש שלוש מגירות בלבד לאחסון התשובות שלך:
מגירה א' – "אני רוצה שהימין ינצח ושגנץ יושפל"
מגירה ב' – "אני רוצה שהשמאל ינצח ושנתניהו ילך לכלא"
מגירה ג' – "אני רוצה משיח עכשיו".
ובמילים אחרות – או ניצחון פוליטי של אחד הצדדים, או ייאוש מהמציאות והעברת פתרונה לבורא עולם לבדו.
אבל באמת, אני צריך שתהיה למראיין את היכולת לשמוע תשובה שמחוץ לכל ארון המגירות הזה.
אבל עכשיו אין קשב.
הכל על הציר כן ביבי לא ביבי – ולא משנה מה תגיד הכל הרי נובע מהרצון לסגור אחד על השני את המגרות הללו שאין בלתן.
מכירים את הסצנה הזו, ששני המתגוששים הולמים אחד בשני ולא מצליחים להכריע, ובסוף שניהם מתיישבים על הרצפה מתנשמים ומתנשפים ומציצים בשארית כוחותיהם אחד על השני – ואז מתחילים להקשיב?
זה מה שאני מצפה שיקרה עכשיו.
שני המתגוששים הללו מכונים שמאל וימין – אבל באמת מדובר כאן בשני האתוסים המכוננים של הציונות.
המתגושש הראשון הוא המתגושש היהודי, אשר מחובר יותר לעניין הלאומי, מסורתי, אמוני ודתי.
קרי, מחובר יותר לזהות.
המתגושש השני, הוא המתגושש הישראלי. הוא מחובר יותר לעניין האוניברסלי, לצורך ב"נורמליות". מחובר יותר לחירות.
המתגושש הישראלי מרגיש שרימו אותו – הרי כבר בקונגרס הראשון החלטנו ש"הציונות דבר אין לה עם הדת", הרצל ביקש לכלוא את הרבנים בבתי הכנסת כמו שכולאים את הצבא במחנות צבאיים (קסרקטינים) כלומר – להפוך אותנו לעם אזרחי ככל העמים הנאורים, כשכל אחד בוחר את דתו. הבטיחו לו להיות ישראלי במקום יהודי.
המתגושש היהודי מרגיש גם הוא שרימו אותו – הבטחתם מדינה יהודית, ואתם עושים הכל נגדה. תמיד בעד הערבים, בעד המסתננים, בעד כל דבר שרומס ערכים יהודיים, לטובת "חזון הנורמליות" שלכם.
שני המתגוששים מגייסים את כל היתרונות שבידם.
המתגושש היהודי מגייס את יתרון הרוב שלו, כלומר את הדמוקרטיה.
המתגושש הישראלי מגייס את הייתרון הממסדי שלו, כלומר את המערכות שאינן נבחרות – התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה וכו'.
כמו אמנו רבקה המסכנה, בפרשת 'תולדות' שנקרא השבת, שני התאומים המאוד לא זהים הללו, מתגוששים ברחמנו כבר מאה וחמישים שנות ציונות לערך.
שימו לב שהויכוח שבשלו נתקענו עכשיו, אינו על ביטחון או כלכלה או שום דבר אמיתי אחר, הויכוח הוא לכאורה על שטויות.
הרי ברור שגיוס החרדים מעולם לא עניין באמת את ליברמן וגם לפיד לא בדיוק הגיע אלינו משדות הקטל...
אלא מה, מדובר בפוליטיקאים בעלי חושים חדים שמשתמשים בענייני דת ומדינה שניתנים לפתרון קל אם רק באמת רצו, כדי לרכוש את ליבו של המתגושש הישראלי.
במקביל, החרדים עושים בדיוק את אותו הדבר כדי לקנות את ליבו של המתגושש היהודי.
אגב, הסרוגים, לא רלוונטיים כלל בסיפור, כל שיש להם להציע זה קצת יותר ימניות מהליכוד, מומלץ לקרוא שוב את תגובתי לקרפל כדי להבין מדוע (רצ"ב בתגובה הראשונה).
בכל אופן שני המתגוששים הללו הגיעו, אחרי 150 שנה לנקודת האיזון. פעם ניצח זה ופעם ניצח זה.
לאורך השנים, השלו שני הצדדים את עצמם שיצליחו לעצב את הבית הלאומי המשותף על פי האתוס שלהם, ועכשיו שניהם על הקרשים – תיקו.
המציאות הפוליטית חסרת המוצא היא קצה הקרחון, היא הביטוי לנקודת האין מוצא הזהותית שלנו.
אנחנו לא מסוגלים להכריע בשאלה מי אנחנו ולכן לא מסוגלים להכריע בשאלה מי ינהיג אותנו.
זהו – אומר לנו אבינו שבשמים (כלומר המציאות), אין יותר תשובה לשאלה 'מי?' ולשאלה 'איך?' לפני שתענו לשאלה 'לאן?'.
בדיוק לשאלה הזו ניסתה, ולדעתי גם הצליחה, מפלגת 'זהות' לתת מענה. זהות הצליחה להראות כיצד מאחדים את שני ההפכים לכאורה – כיצד מייצרים ביניהם סינרגיה.
נגענו באור.
מדהים היה לראות במועד א' כיצד שני המתגוששים התאחדו נגדנו – כי באמת איימנו על שניהם.
אבל עכשיו שניהם על הקרשים ומה שאני מצפה זה שיוותרו על החלום לנצח אחד את השני ויתחילו להקשיב לפתרון של זהות.
לך תסביר את זה לקלמן ליברמן בשלוש דקות...
https://www.facebook.com/MFeiglin/posts/2630862403659525?__tn__=K-R
