בס"ד
נ.ב
ברור שמי שמגיע בסוף לסך של מס' ילדים קטן.מקבל פחות יחס מוערך בחברה החרדית.(וצריך לתת תירוצים למה הגיע למס' כזה כדי לא לצאת שונה ו"מודרני")
אך ממתי טוב לחיות בשביל המה יגידו?!
תמיד בני האדם במרדף אחרי כמות של כסף.כמות של ילדים.כמות של דפי גמרא/ש"ס/תעודות/כמות של מס' ילדים ש"הצליחו" לחתן/כמות של נכדים ונינים...
כל החיים חיים במחשבה שרק אם אגיע ליעדx אהיה מאושר.
ואביא המון ילדים.כי כך מקובל ואקבל כבוד מהסביבה גם אם אני לא ממש אוהב המון ילדים וחסר סבלנות/אפילו שקשה לאישה/לא ממש בא לי לדאוג ולפרנס אותם רציני ולתת להם ילדות מאושרת...
וכן הלאה...
מעגליות של חיים שחיים במרדף אחרי הרגע שבו אהיה מאושר והרגע שאקבל כבוד מהסביבה על הישגים
בשביל להיות מאושרים.צריכים ללמוד להינות מהרגע.ממה שה' נותן כרגע ולא רק כשאגיע ליעד מסויים.
ולחיות חיים שמותאמים אישית דווקא לנו ולרגשותינו.
יש אנשים שמתאים להם המון ילדים ויש כאלה שזה יגרום להם להיות הורים לא טובים.
יש כאלה שמתאים להם להיות אנשי עסקים ויש כאלה שלהיות שכיר,הכי טוב להם.
יש כאלה שאוהבים ללמוד גמרא ולסיים ש"ס ויש כאלה שמתאים להם ללמוד לאט,ברוגע ולסיים מסכת אחרי שנה.
כשמנסים לחיות בשביל אחרים.כשחושבים שרק אם אגיע ליעד מסויים אהיה מאושר יותר.מפספסים את החיים.מפספסים את הרגע.
אז נכון ששאיפות זה דבר טוב שגורם לבן אדם להתקדם.אך תמיד צריכים להיות גמישים לשינויים. לקחת את כל האופציות ולחשוב על יעדים שנכונים לנו.שמרגיעים אותנו ומאפשרים לנו לחיות חיים אינדוודואליים.
זה בסדר לחלום חלומות גדולים ולצעוד לכיוון זה בצעדים מדודים.
אך ברגע שזה נהפך לחובה/ליעד שרוצים להשיג אפילו במחיר של הרס עצמי/בשביל כבוד מהסביבה/שהערך העצמי תלוי במשהו,בהצלחות("אם הגעתי למס' ילדים מסויים אז אני שווה" "אם הצלחתי בעסק?רק אז אני שווה ומראה שאני חכם")?שם טמון המוקש.
ציינתי עובדה.כמו גרפולוגית
אנלא מצפה מעצמי להרבה.יותר חשוב לי לחיות חיים שמחים ורגועים מאשר לרדוף אחרי "משפחה גדולה"...
