אם מישהו אחר היה מספר לי את הסיפור הזה הייתי משוכנע שזה פייק לחלוטין.
אבל נתחיל מהתחלה. אתמול אשתי לאה נסעה לירושלים.
היא עלתה על קו 402 בבני ברק.
בשלב כלשהו עולים לאוטובוס המלא לעייפה קבוצה של בחורים מישיבת גור, ומתחילים כמובן להזיז את הנשים "יש מקום מאחורה!" "אחורה! זה אוטובוס מהדרין!" כמובן אין פוצה פה.
לא היה מקום לכולם אז חלקם נעמדו במעבר.
ופה זה רק מתחיל.
זוג אחד נאלץ להיפרד, ובעוד האב נותר בקדמת האוטובוס אשתו והילדה בת ה3 ישבו מאחור.
בחורים עומדים ביניהם, הילדה עוברת בין האב לאם ובמעברה נגעה בטעות באחד הבחורים.
ובכל פעם שהיא עוברת הוא מסנן לעברה "שיקצע"(לילדה בת שלש, כן?)
בשלב מסויים נמאס לו והוא אומר לה, "זו הפעם האחרונה שאת עוברת, שיקצה"
הילדה עקב קומתה הנמוכה לא ממש שמעה אותו,מתישהו היא משתעממת ומתחילה לבכות, אבא שלה שמע אותה מקדימה קרא לה לבוא.
נאמן לדברו הבחור לא נותן לעבור.
בשלב הזה אשתי כבר לא יכלה להתאפק, היא אמרה לאמא אבל היא פחדה לעשות משהו.
אז לאה קמה ואמרה לו שיתן לה מיד לעבור, הבחור כמובן לא נותר חייב וכינה אף אותה בשלל כינויים נאים.
למזלה היה באוטובוס חייל והיא ביקשה ממנו להתערב, הוא איים על הבחור שיוריד אותו מהאוטובוס ותשקוט הארץ.
אז קודם כל, מיותר להרחיב על עומק הסטייה, אך יותר מכך זה מלמד על בריונות. כוחם של בריונים בשתיקה, בפחד, בחוסר הנעימות לעמוד מולם ולעשות סצינה.
אבל ברגע שמעזים להתמודד מולם הם מוכיחים את הטענה כי כלב נובח לא נושך.
אז תעשו טובה, אל תתנו להם.
דניאל פקטורוביץ
נשלח מהאנדרואיד שלי
