בס"ד
לילה טוב חבר'ה...
לכבוד סופ"ש,סיפור שידוכי לילי
עוד סיפור על הבחור עם המבט שהיה נוצץ
"פרחים על "הקבר"-
-
-
יום בהיר.
אני צועדת עם שמלתי הקסומה, בהתרגשות...
הוא ממתין לי ליד הרכב,עם חיוך...
"לאן נסע היום"?שאלתי בסקרנות,לאחר שיחה קצרה וחגירה.
"הפתעה" הוא ענה עם חיוך שובב.
"אני סומכת עליך.תמיד לקחת אותי למקומות יפים" עניתי בחיוך,כולי מלאת סקרנות...
פטפטנו על אה ועל דא כל הדרך,כשאני מנסה לנחש לאן פנינו מועדות...
ככל שהתקדמנו ליעד,את הכביש המודרני החליף כביש אבנים עתיק,שהזכיר במקצת את העיר העתיקה בירושלים...
ערביות בכאפיה נראו מהלכות ברוגע עם בני זוגם...
שלט הכריז על בואנו לאיזור טיילת ת"א-יפו...
"בחרת מקום מהמם" אמרתי בטון מרוצה...
הוא חייך.
"ידעתי שתאהבי...שנצא"?שאל...
גלי הים הכחולים בטיילת,קיבלו אותנו בשמחה...
כשאנחנו מהלכים בחן,הללו התנפצו בחוזקה מתיזים עלינו מעט מים מלוחים...
התיישבנו מול הים,בספסל מזדמן ושוחחנו על אה ועל דא בעודי טועמת מהעוגה החלבית,שהוא הכין...
באיזה שהוא שלב ההייתי צריכה לנוחיות ואף הוא...
התחלנו לחפש בטיילת מקום כזה...
לאחר חיפושים נרחבים אחרי "האבידה";)
הגענו לפארק קטן וירוק...ערביות ישבו להן לצד ערבים עם נרגילה ביד
כשילדיהם משחקים שם בקולניות...
פחדתי מעט.
הרגשתי קצת שאני נמצאת בכפר ערבי,אך חשתי בטוחה כשהוא לצידי(;...
הגענו ליעד סוף סוף ו...התפצלנו לנו...(;
כמנהגי בקודש הבטתי במראה...
האודם היה נראה לי חסר,משום מה...
"אני חייבת לתקן אותו מעט" החלטתי.
שלפתי את האודם מהתיק,למרות שהוא היה בצבע שונה מהצבע שהיה בשפתיי...החלטתי לנסות,התחלתי למרוח
אך לפתע-
-
-
גבשושים החלו להופיע בשפתיים
מסתבר שהשילוב של שני האודמים יחדיו יצרו תרכובת "מעניינת" שיצרה מראה לא מחמיא בכלל...
אני נלחצתי כולי...
זה מה שחסר לי.באמצע דייט.להיות עם שפתיים במראה כזה
לבינתיים הבחור חיכה לי בחוץ...
כשאני שומעת אותו צועד הלוך ושוב- הלוך ושוב...
דבר שעוד יותר העלה לי את קצב דפיקות הלב...
ניסתי שוב ושוב לתקן...
אולי יהיה נס
"איו מצב שאני יוצאת ככה..." מלמלתי בעודי מנסה למרוח שוב את האודם הבעייתי...
שלא מספיק גם היה בצבע בהיר מדי שעשה לי מראה חיוור...
מאידך גם זלא היה אופציה להוריד את הכל...התרגלתי תמיד להגיע עם אודם לפגישה...
כך שלא הייתי מוכנה לצאת גם כך...
הוא בינתיים התחיל לכחכח בגרונו...כדי שאבין שהוא מחכה...
אני הבטתי במראה ולא ידעתי את נפשי ממבוכה
"פעם אחרונה שאני מביאה צבע שונה בתיק" אני ממלמלת לעצמי...
הרעשים מבחוץ השתתקו.אין צעדים.
אני נשמתי לרווחה וניסתי שוב את מזלי...
מחקתי הכל עם טישו מזדמן ומרחתי את האודם הבעייתי,בתקווה שאראה איתו נחמד...
הרגשתי מבואסת.הצבע לא היה לטעמי.
אך צעדי הרגליים חזרו להישמע ונוסף לזה גם שיעול קל כדי שאבין שהגזמתי לגמרי
"זהו אני חייבת לצאת ככה.לא אוכל להיות כאן כל היום מול המראה" החלטתי במר נפשי לבסוף...
יצאתי-
-
-
"מה קרה?דאגתי חשבתי קרה לך משהו" הוא נשף נשיפת הרגעה...
"למה נראה לך שיקרה לי משהו"? שאלתי בחיוך מבוייש...
"לא יודע...איזור ערבי,קצת מסוכן" הוא מלמל..
"אז למה לא נכנסת במהירות להציל אותי"?
"הרגשתי לא נעים" הוא ענה במהירות...
"מה ישלך ביד"? שאלתי רטורית בעודי מביטה בפרחים שאחז בידיו...
"הלכתי לקטוף עבורך פרחים" ענה בחיוך...
"אהה הבנתי...במקום לבוא להציל אותי הלכת לקטוף פרחים,כדי לשים על הקבר שלי"
הוא חייך במבוכה.לא ציפה למילים כאלה...
הוא הביא לי את הפרחים...הודתי לו ולאחר זמן כשנרגעתי ,סיפרתי לו כמובן למה התעכבתי...
"זה דווקא צבע שיפה לך" ניסה להרגיע אותי.
אך אני הרגשתי מבואסת...
"הכל יפה לך" הוא ניסה שוב את מזלו...
"תודה" חייכתי מעט...
המשכנו לשוחח.השמש שקעה לה והתחיל מעט להחשיך,התחלתי לרעוד מעט מהרוחות החזקות שהחלו לנשבו מהים...
"שנסע לבית קפה?אני רואה שקר לך" הציע בדאגה...
"לא תודה.אני אוהבת את הנוף כאן" עניתי.
היה לי קשה לעזוב את המקום היפה...
למרות שבאמת היה לי קר מאד
מסתבר שעקשנותי לא הייתה במקומה כלל!
לאחר זמן קצר...התחלתי לפתע לרעוד כולי מקור...
שיני החלו לנקוש להם!
הבחור קם בזריזות..."אני חושב שחייבים ללכת" הוא קבע בפסקנות...
כשאני סוף סוף מסכימה לדעתו.אין ברירה
נאלצנו להיפרד מהמקום היפה ולחזור לרכב בצעדים מהירים...
ישר כשהתיישבתי ברכב אני רואה אותו מפעיל מזגן חימום...
סוגר חלונות.
כאילו זה מלחמה
"תודה חחחח...אני מרגישה שברחתי מאיזה סופת רוחות"
אמרתי תוך כדי צחוק בעודי רועדת כששניי נוקשות להן בחוזקה...
זה היה דייט שונה.מלא מתח ומצחיק.
אין ספק שלמדתי לקח.
לעולם מביאים אודם תואם
ו...שלפעמים צריכים להקשיב מהר לגבר
הסמקתי לי...זלא היה נעים...
