מפגש עם דוד המלך והצלה מפתיעה

מיימוני
לא היית צריך ללכת רחוק כל כך .

יש בפורום הזה אשכול  "עיונים בשיטת הרמב"ם בנושאים מחשבתיים"

https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=1&topic_id=3160825

בעמוד 
https://www.bhol.co.il/forums/topic.asp?whichpage=2&topic_id=3160825

ישנה אמונה בדרך משה, ואמונה בדרך דויד, ואמונה בדרך משה היא משייה מהמיצרים, אבל אמונה בדרך דויד היא אמונה אשר היא גם בתוך מיצרים, ואפילו בגיא צלמוות ממש, אמרו בגמרא 'מהו דתימא ליחוש משום יקרא דדויד', והרי שיש לחוש ליקרא דדויד, ואם כן מדוע קמ"ל שקוראים בתרגום. אלא, היינו יקרא דדויד, לידע מה היה ומה אינו היה, שהואיל והכל יודעים דדויד חסיד הוא, ופרסם רצון ה' בכל מקום, יש לידע מיהו תלמידו בחסידות ומי אינו תלמידו בחסידות, שמשה היה צדיק בסתר, אבל בגלוי היה מפרסם דין ומשפט, משא"כ דויד עושה משפט וצדקה, לפיכך משה שהיה צדיק בסתר לא ירשו בניו את גדולתו, שאין ממשיכו אלא מי שלא ימיש ממנו, ועל כן מה יש לפרסם, מה לי אי היה או אינו היה, ומי היה יהונתן בן גרשום בן מ(נ)שה, מוטב כסהו כלילה, אבל דויד ירשו בניו את גדולתו, לפי שהייתה חסידותו מפורסמת, לפיכך יש לידע מי הם הבנים היורשים ומי הם שאינם יורשים, לפיכך האריך בסיפור הדברים בספר הנביא, ויואב סבר דתו לא מיקרו בנים, ודויד סבר בנים סכלים מיהא מיקרו, ועל כן יש לומר מי יורש ומי אינו, והיינו יקרא דדויד, לידע יקרתו באמת היכן היא, ועל כן קריאת תהלים סימן ממורק, לברר האמת והאור מהחושך, ועל כן מלכות דויד בישראל נמשלה ללבנה, שפעמים אורה נראה ופעמים אין אורה נראה, אבל יוסף "בני יעקב ויוסף סלה" היינו דווקא הלבנה כשהיא במילואה, אבל דויד הוא לבנת ישראל אף בשעה שאורה נסתר, ובנים סכלים מ"מ מיקרו, ומילוי הלבנה המפורסם הוא בשעה שהם לגוי אחד בארץ, ומכאן לשאלת המציאות והדמיון, כי הנה האם אמונה ניתנת להיבחן, שאלה שונה אשאל, אם אומנות ניתנת להיבחן, והתשובה ודאי, כי ניתן להסבירה באופן מובן, מה היא מסמלת ומדוע, והמילה 'רציונלי' רגילים לאומרה בכוונת 'אנליטי', וזה לא יצדק באומנות, אמנם אם ניתן לפרשה בכלים אנליטיים אז זה סימן שתורם ועוזר לאומנות, אבל אינו מוכיח צדקת שמה כ'אומנות', אלא צריך היגיון עמוק המסתבר לשומע, כגון זה וזה נותן רושם והרגשה כזו וכזו, ועכ"פ הוא סובייקטיבי ודעת איש אחד שונה מחבירו, אבל היכא שיש פירוש אז מיקרי 'אומנות', וכן הוא באמונה, כי כל אשר ניתן לפרשה בכלים המתקבלים, אז אמונה ראויה היא, ועכ"פ הוא סובייקטיבי, אבל דווקא משום כך אין לדחות אמונה ללא כלים ברורים, ואי משום 'מהיכא תיתי' אינו די לדחות אמונה או אמנות, אלא מיבעי לומר מהיכא נדחה, ואי משום כך וכך נדחה, אז שמא כך וכך יש להשיב, וכן הלאה, כי כיוון שהוא סובייקטיבי, אז מיבעי לבחון על דעת סובייקטים אשר יש להם טעם להשיב, ועל כן כשם שתהלים סימן ממורק, כך זהו גם סימן צירוף אמונה, לבחון אי כך או כך, ולא די ב'צפניה' הצפון, שהוא אינו ניכר כלל, ואין יורשים בניו את גדולתו, על כן רק באומר ואמירה ברורה יש לברר הדעה מה אמר ה' ומה דיבר ה', ומילואו הוא ב'חזקיה' בחוזק ממש, שרק שם ניכר הדבר, ועכ"פ כך יש לברר תמיד האמת, על דרך מה שהוא ידוע על דעת הסובייקט, ולא על דעת אובייקט בניתוח מתמטי אנליטי, שהסבר הידוע ע"פ אובייקט הוא משייה מתוך מיצרים, אבל זה רק מין אחד של אמונה, ועומק האמונה פעמים שאינו ניכר, רק אורו נסתר, ואין לו מיצרים כלל, כי אין מיצרים לאמונה, ואין מצרנות לאמונה, וע"כ הוא תלוי באמונה עצמה, בידך עיתותי, אגורה באהלך עולמים, אם אלך בקרב צרה תחיני, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי

מיימוני
הלינקים שציינתי

https://www.youtube.com/watch?v=fod9xMTPcAo

https://www.youtube.com/watch?v=NI8DNFrCwlU

הם סיפורים על עליות נשמה כביכול שנראים אמיתיים ולדעתי הם דימיוניים בדיוק כמו הסיפור על דוד המלך.
לכן גם העתקתי את ההודעה שמנוסחת על עליית נשמה בימינו ללא קשר לדעת הרמב"ם

כדי להקל מצאתי קישור לאותן שיעור של שני כשעוסק בעליית נשמה 

אני אכן מניח שהבנת את המשמעות

ועל כל פנים אמרתי באופן המובן, שהאמונה, דווקא בסימולה ע"י דויד, מסמלת את הצירוף ובירור דבר מדבר, והאמונה הזו אין לה 'מיצרים' ו'מצרנות' כלל, כלומר אינה כלל ניתנת לבחינה ב'רציונל אנליטי', אלא היא נבחנת בהגיון הלב, אי יש פירוש ומשמעות לה, כמו באמנות, שאין צורך בהסבר "אובייקטיבי", אלא העיקר הוא ברושם הסובייקטיבי, ועל כן דווקא הוא תלוי על דעת הסובייקטים, אי יש טעם להשיב, ואי יש תשובה מטעם אחר ותשובת טעם נוסף, ועומק הדבר הוא באמונה עצמה, ואמנם נכון שלא כל תלמידי האמונה יורשים את גדולתה, כשם שלא כל בני דויד יורשים את גדולתו, והאריך הנביא בסיפור הדברים משום יקרא דדויד, כלומר שיקרא דדויד הוא לדעת מיהו היורש האמיתי ומי אינו, וכן בעניין האמונה, לא כל דעה סובייקטיבית היא יורשת אמיתית לאמונה או האמנות שהיא מפרשת, וצריך לפרש היטב איזו דיעה ראויה לירש את האמונה או האמנות, ואיזו דיעה אינה ראויה, והיינו יקרא דהאמונה, שזה כבוד האמונה לדעת איזו דעה ראויה לאמונה ואיזו אינה, אבל לא משום שהאמונה היא ניתנת לבחינה של רציונל אנליטי, אלא דווקא משום שהיא סובייקטיבית ונבחנת בהגיון הלב, זהו הטעם לבוחנה ולברר ולצרוף וללבן בו האמת

העניין הוא שאמונה או אמנות אינם עניין לחיפוש הוכחות, וזה מה שטענתי, ודאי הוכחה יכולה להועיל, אבל כמו שבפקולטה לאמנות לא תמצא מישהו שמביא 'הוכחות' שהאמנות הזאת ראויה אלא טיעונים האם זה עושה רושם ואיזה רושם זה עושה, והסברים מדוע זה עושה רושם כזה וכזה או לא, וכמו שבפקולטה לפילוסופיה לא תמצא הוכחות לדעות פילוסופיות, אלא טיעונים שדעה פילוסופית כזו נשמעת סבירה בעיני פילוסוף פלוני ודעה פילוסופית אחרת נשמעת סבירה בעיני פילוסוף אלמוני, והסברים אשר יאמרו מדוע יש היגיון וסברא בדעה פילוספית זו ומדוע יש היגיון וסברה אחרת דווקא בדעה הפילוסופית האחרת, 

כך בדיוק בפקולטה לתיאולוגיה, אין לשאול אם יש הוכחה לתיאולוגיה אחת או לתיאולוגיה השנייה, אלא טיעונים כמו מה דעתו התיאולוגית של מאמין פלוני ומה דעתו התיאולוגית של מאמין אלמוני, 

ובחשבון כללי של כל הסברות והמחשבות והאמונות והדעות והרעיונות והחלומות והנבואות הניתנים להעלות על הדעת, בדרכי אמונה בעלמא "כך אני מאמין", או בדרכים אחרות "צירופי מקרים החוזרים על עצמם ונראים כמצביעים על אמונה פלונית" או "צירופי סברות המתקשרות יחד באופן שנותן תימוכין באמונה אלמונית", או "צירופי רגשות ואמונות אשר המין האנושי נהג ונוהג להאמין בהם בדבקות באופן המראה שאמונה זו דבר טבעי היא לבן אנוש" וכן כל כיוצא באלו, 

מתוך ארסנל כל הרעיונות האפשריים, יש למצוא אילו סברות ודעות הנהוגות במין האנושי ראויים להיות השורש האמוני לדעתו של תיאולוג פלוני או לדעתו של תיאולוג אלמוני, כגן האם הדת הראויה לדעת תיאולוג פלוני היא 'דת החסד', או לדעת תיאולוג אלמוני 'דת החכמה', או לדעת תיאולוג פלמוני 'דת הצדק', ולדעת תיאולוג פללמוני 'דת התפילה', ולדעת תיאולוג צלמוני 'דת האל המונכח', או לדעת תיאולוג צלילמוני 'דת השירה', וכן הלאה ככל מיני הדתות והאמונות אשר ישנם בעולם.

והינך רואה שיש כאן שלושה הגדרות מחוייבות המציאות בהסבר אמנותי או פילוסופי או תיאולוגי, כמו גם בהסבר ספרותי או הלחנתי או בידורי או אתלטי או ריקודי, וכן הלאה, בכל דבר ישנם מרכיבים בסיסיים ברורים: 
א. טיעון: "האם זה עושה רושם", "האם זה מעורר רגש", "האם מדובר בדבר המעורר התפעלות בנפש"
ב.  הגדרה: "איזה רושם זה עושה", האם זה מעורר שמחה, או עצב, מעורר עניין, מעורר התלהבות, או דווקא מעורר רוגע ושלווה, מעורר מחשבה, או נדמה כדבר סתמי שלא מעורר מחשבות התעמקות, מעורר רצון, או מעורר אכזבה, מעורר זעם, או מעורר רחמים, מעורר פירוד, או מעורר אהבה, מעורר עצלות, או מעורר מרץ, מעורר מחשבות בעד דעה פלונית או מעורר מחשבות נגד דעה פלונית
ג. הסבר: "מדוע זה עושה את הרושם הזה", האם יש איזה משהו במיצג האומנותי או בדעה הפילוסופית או בדיעה בתיאולוגית אמונית, האם יש באלו איזה תכונה מסויימת שאכן יכולה לגרום את הרגש שהוגדר בסעיף ב'? נניח, ציור של אנשים רוקדים, מעורר שמחה, ציור של אנשים בוכים, מעורר עצב, אם האנשים לבושים כבני תרבות מסויימת, זה עשוי לעורר דעה על בני אותה תרבות, אם הם נדמים בציור שמחים, אז הציור מציג אותם כשמחים בהקשר שבו הציור מוצג, אם הם נראים עצובים, הציור מציג אותם עצובים בהקשר שבו הציור מוצג, אם יש מחשבה שמתאימה למה שאנשים יודעים, אז מניחים שהיא מתאימה לסברה האנושית הטבעית, אם היא לא מתאימה למה שאנשים יודעיםייתכן שהיא לא מתאימה כלל, וייתכן שהיא מתאימה למשהו שעוד לא גילינו, או לדבר שבאופן טבעי לא באמת יודעים אותו, אלא אולי רק משערים, וכן הלאה,