האם פיקוח מחרקים הוא למהדרין בלבד?
הרב יצחק דביר
לאחרונה התעורר מחדש הדיון בצורך לבדוק ירקות ופירות מחרקים קטנים שעל גביהם. דעת המתירים יוצאת מנקודת הנחה שמדובר בנגיעות חדשה שהתגלתה בדורנו בזכות אמצעים טכנולוגיים המאפשרים גישה וחזות טובה יותר של החרק, וכחיזוק להיתר הם מעלים את השאלה: האם יתכן שאבותינו נהגו שלא כדין ואכלו חרקים?.
כדי להתייחס לשאלה זו בצורה ראויה, יש לצאת לבירור הלכתי והיסטורי שיענה על השאלה הבסיסית – האם באמת מדובר בבעיה חדשה?
- האם היה ידוע על נגיעות בעבר?
כל המעיין בדברי הפוסקים במהלך הדורות ימצא אזהרות ביחס לנגיעות בירקות ובפירות שונים. כך למשל הזהיר הפרי חדש, שעל גבי החסה והכרוב מצויים חרקים קטנים ורבים, והוא קובע שבחלק מעונות השנה אין כלל אפשרות לאוכלם. גם בשאר ירקות העלים היתה מוכרת בעיית הנגיעות הרבה: כך למשל העיד הבן איש חי על עצמו, שמעולם לא אכל נענע. אזהרות דומות מצאנו גם לגבי הקטניות: השל"ה הקדוש העיד שפעמים רבות הוא פסל לשיווק בעירו את כל האורז בגלל הנגיעות שהייתה בו. כך גם נמצא ביחס לזיתים, תמרים, גודגדניות, פטריות, פטל, עלי גפן וסלק (הבן איש חי כותב, שפעם אחת בשנה הוא מעלה עלי סלק על שולחנו - בראש השנה לצורך הסימנים, וגם אז הסלק הוא בבחינת 'לראותם בלבד'). ואפילו לגבי תותים מעיד המהרח"א שבארם צובה גזרו ואסרו את אכילתם בשל הקושי בבדיקתם, וכך אנו מוצאים גם בקהילות נוספות.
אם כן, אין זו סוגיה חדשה, אלא בעיה נושנה ומוכרת, המלווה אותנו מזה דורות.
- האם אסרו גם חרקים קטנים כמו שאוסרים כיום?
בימיו של בעל החכמת אדם עלתה טענה שיש לאסור את השימוש בחומץ משום שכאשר נתבונן בזכוכית מגדלת נגלה שכל החומץ עשוי מתולעים. טענה זו נדחתה על ידיו בשתי ידים, שהרי "לא ניתנה התורה למלאכי השרת", ואם נעבוד בצורה כזו נצטרך לאסור את אכילת כל המאכלים שעליהם מצויים חיידקים. אולם למעשה, החכמת אדם אסר את השימוש בחומץ כמו שהוא – משום שבהתבוננות אל מול קרני השמש - גם בלא זכוכית מגדלת - ניתן לגלות תולעים קטנות ביותר, והבעיה שתולעים אלו היו קטנות כל כך, עד שיש שכתבו שאפילו סינון בבד עבה אינו מועיל כדי לנקות את החומץ.
בנוסף, במקרים רבים העידו על זיהוי תולעים קטנות ביותר רק אנשים בעלי חדות ראיה מיוחדת. כך מעיד השל"ה הקדוש, שרק כשהגיע לפראג נתוודע לנגיעות הקיימת באורז, מציאות שלא הייתה מוכרת וידועה בעירו הקודמת, משום שרק חדי ראיה מצליחים לזהות אותן. בארם צובה למשל, התעורר פולמוס נרחב כאשר לאחר שנים רבות שבהם נהגו לאכול עלי גפן, נמצאו על גביהם תולעים דקות מאוד. הפוסקים מעידים שבהתבוננות ובעיון רגיל קשה למצוא את החרקים על עלים אלו, ורק הבקיאים בכך הצליחו לזהותם, בשורה התחתונה, בית הדין של ארם צובה פסק לאסור את אכילתם של עלי הגפן מאותו זמן ואילך.
לאור כך כותב החתם סופר ובעקבותיו מכריע גם המשנה ברורה, שלמרות שבין מיני המרור השונים החסה הוא המין המובחר ביותר מבחינה הלכתית לאכילת מרור, כאשר אין בנמצא אנשים יראי שמים הרואים היטב ומכירים את דרך הבדיקה הטובה של עלי החסה, עדיף להקל ולאכול ירק אחר מרשימת סוגי המרור, ולא לאכול חסה שלא נבדקה בדיקה כנדרש מתולעים.
המסקנה העולה מהדברים היא, שזכוכית מגדלת אינה כלי עזר רלוונטי כדי לזהות תולעים, אך בהחלט יש מקום לבדיקה של אנשים היודעים איך וכיצד לחפש את התולעים הקטנטנות שאינן נראות במבט רגיל לרוב העולם.
על פי עיקרון זה פועלות מעבדות הכשרות בדורנו. הן אינן משתמשות לצורך הבדיקה בזכוכית מגדלת או בכל אמצעי עזר מגדיל אחר, אך הפירות והירקות נבדקים על ידי אנשים יראי שמים שהתמחו בזיהוי החרקים השונים ויודעים מה הם מחפשים ואיפה בדיוק. למען האמת, אין צורך במעבדה מיוחדת לבדיקות שכאלו. האמצעים לבדיקת מציאות חרקים בתוצרת חקלאית נמצאים בכל בית בישראל - הבעיה היא שכדי לזהותם יש צורך במומחיות ובלימוד יחד עם סבלנות המאפשרת לבחון כל פרי במתינות ובנחת.
- האם במהלך הדורות בדקו לעומק או שמא אסרו רק מה שראו על גבי הפרי?
במקורות שהובאו לעיל אכן ניכרת הטרחה המרובה והמאמץ שנעשה בכדי לזהות את החרקים. אך לא רק השקעה של זמן היתה בכך - אנו מוצאים מקרים בהם זיהוי החרקים נעשה תוך שימוש בתאורה שונה או על גבי רקעים אחרים. כך מספר נכד דודו של המהר"ל בספרו דמשק אליעזר, שהחרקים שלא היה ניתן לזהותם על גבי העלים עצמם, זוהו כאשר ניערו את העלים על גבי בגד שחור שעליו צבעם היה בולט יותר. בספר בן אברהם מסופר שבאופן זה זיהו נגיעות שהיתה קיימת בפטריות. בנוסף, בפוסקים רבים הוזכר זיהוי של חרקים על ידי בדיקת עלה הירק כנגד השמש או כנגד הנר.
אם כן, לא רק מבט שטחי וכללי נצרך בשעת הבדיקה, אלא יש לחפש את השיטה והדרך היעילה והמתאימה ביותר לזהות את הנגיעות שבכל פרי וירק.
- האם הפוסקים אסרו כאשר משתבשת בכך שיגרת החיים הנורמלית?
החרק שממנו הזהירו הפוסקים שוב ושוב בצורה הרחבה ביותר היה המילבי"ן. רבי יונה לנדסופר מעיד שחרק זה נמצא על גבי כל הכלים ובכל המקומות. גם הפרי חדש מעיד, שאם משאירים מאכל גלוי בחוץ הוא עלול להתמלא מתולעים אלו ולהאסר. בעל ספר יסוד ושורש העבודה מספר, שאנשי מעשה היו נוהגים להבעיר אש בתוך הכלים לפני שהיו משתמשים בהם כדי להימנע מתולעים הללו, ובצוואתו לבניו הוא מוסיף, שעם כל הזהירות והחששות הללו, הוא חיבר תפילה מיוחדת קודם אכילתו - שלא יכשל בחרקים.
במהלך הדורות גזרו על כמה וכמה מיני פירות שלא לאוכלם כלל (!) בגלל הקושי שבבדיקתם. אחד הדיונים המורכבים היה בענין התולעים שהיו בעבר במי השתיה. הפרי חדש הורה שכל המים בירושלים זקוקים לסינון, ובפאת השולחן מעיד שכך המצב בכל ארץ ישראל. פוסקים רבים עמדו על כך שישנן תולעים העוברות גם דרך סינון בבגד עבה, ובשל כך, רבים אסרו שתיית מים המוחזקים כנגועים ולא סמכו על הסינון. ניתן להעריך שפסק זה גרם לציבור טרחה ועוגמת נפש, הרבה יותר מהדרישה להוסיף כמה שקלים כדי לקנות ירקות מפוקחים או לנקות תותים עם מברשת שיניים.
- סיכום
במהלך כל הדורות היו כאלו שהתמחו בנושא החרקים ומצאו ממצאים שלעיתים הקשו על הציבור שלא הכיר את הבעייתיות שבדברים. לעיתים מדובר היה מדובר במאכלים הנמצאים בשימוש יומיומי, והגילויים החדשים הובילו להפסקת השימוש בהם. גם כיום אנו עדיין נפגשים עם אותה בעיה עתיקת יומין של נגיעות ותולעים, וכפי שעשו בעבר, כך גם אנו נמשיך ונברר את המציאות והמצב בפירות ובירקות, בדיוק כפי שנהגו אבותינו במשך כל הדורות. ואותם הרוצים לומר שאין לאסור את התולעים הקטנות שנתחדשו בימינו, יצטרכו לענות על השאלה הבאה: האם כל הנגיעות שנאסרה בדורות הקודמים נעלמה ופרחה לה, וכיום נוצרו תולעים חדשות המותרות באכילה?
(מקורות: פרי חדש יו"ד פד, לד; בן איש חי ש"ב פרשת נשא; של"ה שער האותיות אות קו"ף קדושת האכילה קיג; פחד יצחק אות ת 'תולעים בירקות'; זבחי צדק יו"ד פד; כנסת הגדולה הגהות בית יוסף יו"ד פד; משנה ברורה תעג, מב; חכמת אדם שער איסור והיתר כלל לח; בן אברהם שער נ אות יח; דרכי תשובה יו"ד פד, טו וצג; שו"ת משאת משה יו"ד ד; דמשק אליעזר עמ' קפד; כנפי יונה סימן פד; יסוד ושורש העבודה שער שביעי; פאת השולחן הלכות ארץ ישראל ג, יט; שו"ת חתם סופר או"ח קלב. מקורות נוספים יובאו בעזרת ה' במאמר מסודר שיפורסם בעתיד).
אלו תולעים אסורות?
הרב יצחק דביר
לאחרונה אנו נחשפים לטענות המערערות על החובה שבבדיקת הירקות והפירות מחשש לחרקים. לאור זאת יש שרצו להתיר מעיקר הדין אכילת ירקות עלים המוחזקים כנגועים, גם אם לא עברו ניקיון שהוכח כיעיל, ויש שהגדירו זאת כנוהל לעסקים מפוקחים ברמת כשרות רגילה.
להלן נתייחס לכמה מן הטענות שבפי המתירים, ונברר כיצד נהגו והכריעו בהם בדורות הקודמים:
מהו גודל החרק האסור?
התייחסות ראשונה לגודל החרק האסור מן התורה אנו מוצאים בדברי הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ה הכ"א):
האוכל בריה טמאה בפני עצמה כולה הרי זה לוקה מן התורה, ואפילו היתה פחותה מן החרדל.
בהלכה זו השתמש המהר"ם בן חביב (שו"ת קול גדול, סי' ה) כאשר נשאל מהו גודל החרק האסור:
שאלה: חומץ בן יין דרכו כשמתיישן לגדל תולעים דקים עד שמסננים אותו ד' או ה' פעמים ועדיין רישומן ניכר שהם רוחשים בשולי הכלי, והם דקים יותר מחוט השערה שאין בהם ממש, זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש, מבעיא אם יש חשש בחומץ זה?... תשובה: מה שנראה מן המשנה ומן הגמרא ומן הפוסקים דבריה אפילו היא פחותה מן החרדל לוקה מן התורה, ואין חילוק אם היא דקה מחוט השערה או גסה מחוט השערה...
חשוב לשים לב שהמהר"ם בן חביב אינו רואה את דבריו כחידוש, אלא הוא מבין 'מן המשנה ומן הגמרא ומן הפוסקים' שכל ברייה ואפילו הדקה ביותר אסורה.
לאור הלכה זו אנו מוצאים דיונים רבים בפוסקים בענין חרקים קטנים כל כך שלא ניתן לזהותם משום שהם מסתתרים בכפלי הפירות והירקות[1], וכן על תולעים שבמשקים שהם קטנים כל כך עד שיש חשש שאפילו סינון המשקה בבגד צפוף לא יועיל להסרתן משום שהן עלולות לעבור בנקבי המסננת[2].
יצויין שכל החרקים הנבדקים במעבדת כושרות, ובהם אנו עוסקים במאמר זה – נראים בעינים בלא שום אמצעי עזר (זכוכית מגדלת, מיקרוסקופ וכדומה).
האם התורה אסרה חרק שרק מי שבקי יכול לזהותו
פוסקים רבים תלו את הקושי בבדיקה בכך שלא כל אחד מסוגל לזהות את החרקים, אלא דווקא בעלי ראייה חדה הבקיאים במראיהם. כך לדוגמה כותב השל"ה לבניו (קדושת האכילה סי' קיג):
גם הנני מודיע אתכם, מחמת הכנימות הקטנות נקראות מילב"ן, רגילין להיות בימי קיץ בכל הפירות היבשות, כמו 'פלוימן', ו'רוזייני' גדולים וקטנים, וכן מיני קטניות, ואורז ודוחן, ובמדינתכם לא הורגלתם לראות אחר זה, והיא מילתא דשכיחא, וכמה פעמים בקהלה קדושה פראג אסרתי כל השוקא שמוכרים דברים אלו, מפני שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא.
תיאורים דומים אנו מוצאים בפוסקים רבים.[3] כדוגמה בולטת לכך יש לציין את סוגיית החרקים בעלי הגפן, אותם נמנו לאסור בית הדין של ארם צובא, ובעקבותיהם גם חכמי הספרדים בדורות הבאים.[4] על גודלן של התולעים המדוברות ניתן ללמוד מתיאורו של בעל ה'משאת משה' (יו"ד סי' ד):
שמצאו בהם תולעים קטנים דקים עד מאד צנומות קדים שכמעט אין העין שולטת בהם, רבוצות וכבושות בורידים של העלים ישתרגו ויסתבכו בקרן זוית, ורוב הבודקים לא ימצאו בהם כלום ויראום חלקים ונקיים, וכאשר יבאו הבקיאים במקומם וחזקי הראות אחר העיון רב יניעום בחודה של מחט ויתלו להלך ע"ג העלין עודם מהלכים נטמנים באחת הפחתים בחדודי בליטת הפצולים ונעלמים מן העין ולא ימצאום עוד.
האם התורה אסרה חרקים שלא ניתן לראותם על רקע הפרי?
בין הקשיים המרכזיים שהזכירו הפוסקים בהתמודדותם עם נגיעות החרקים, הוזכר הקושי לזהות את החרק על גבי רקע הפרי. משום כך הציעו הפוסקים לבודד את החרק ולזהות אותו על רקע אחר. וכך מתאר זאת הרשב"א (שו"ת ח"א סי' רעה):
הרחש ההוא מיד נודע מקומו שמקומו משחיר וכולו הוא נברא וזה קטן מאד מאד. וכמה פעמים נסינו ונוטלין אותו ממקומו ומניחין על צפורן האצבע והוא רוחש והולך.
רבי אליעזר אשכנזי מאפטא, נינו של המהר"ל מפראג (דמשק אליעזר עמ' קפד), הורה לזהות כך את התולעים שעל גבי עלי הירק:[5]
ראיתי בין בירק שקורין פאטרישק"א בלעז, וכן בירק שקורין קאפיק - שאין רואים עליו שום תולעת, חובטין אותו על בגד שחור נופלים ממנו תולעים עד אין מספר, והתולעים גם כן ירוקים ואינן נראין על הירקות רק על הבגד השחור... וכן נימא בכרוב שקורין אותו קרויט כשהוא כבוש, ואז אוסרין אותו לאכול...
בדומה לזה פוסקים רבים הציעו להיעזר באור השמש כדי לזהות את החרקים שעל גבי עלי הירק, וכן את אלו המצויים בחומץ ובמים.[6] כדוגמה נביא את תיאורו של ספר 'בן אברהם' (סי' נ ס"ק מב) לזיהוי התולעים שבחומץ:
אין העין יכולה לראות עד שיתנו אותם בכלי זכוכית לבנה ויניחו אותו נגד השמש במקום שאין נדנוד המשקה, ומי שיש לו עין יפה ירגיש בהם ע"י נדנוד התולעים שרוחשים ושטין בו, הא לאו הכי אין התולע נראה כלל. וכן יש בדיקה אחרת שנותנין מעט חומץ במראה וירגישו בהם מכח הרחישה שרוחשים על הזכוכית של המראה...
האם אבותינו היו מודעים לנגיעות שכזו?
במהלך הדורות פוסקים רבים נאלצו לאסור או להמליץ שלא להשתמש בגידולים המוחזקים כנגועים כאשר לא ניתן לזהות את החרקים שעליהם או להסירם מחמת ריבויים או קטנותם. אזכור ראשון למקרה שכזה אנו מוצאים בהגהות שערי דורא (סי' נב ס"ק א):
ושמעתי שרבינו האור זרוע אביו זצ"ל עשה מעשה כן שהתליע קמח חיטים וצוה להוליכו לנהר דונאיי להשליכו, ולא רצה להתיר למכור לגוי פן יאפנו פת וימכרנו לישראל.
כדבריו פסק הרמ"א (יו"ד סי' פד סעי' ה). בש"ך (לשו"ע שם ס"ק יד) הסביר שהסיבה שאסרו את השימוש בקמח היא משום 'שהם קטנים, שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה'.
עדות מעניינת על מנהגם של תושבי ארץ ישראל בעת הקדומה אנו מוצאים בדברי רבי חיים אבולעפיא (ספר חנן אלוקים עמ' קמט):
יושבי ארץ הגליל תובב"א שמדקדקים הרבה מאד, ואסרו האורז לגמרי ימים רבים, ואסרו התותים השחורים לעולם, ובשנה הזאת (שנת תצ"ה) אסרו הפולים, ותמיד מעיינים הרבה בירקות...
בתקופות שונות אנו מוצאים פוסקים נוספים שנאלצו לאסור את השימוש במוצרים שונים בעקבות הימצאותן של התולעים הקטנות וחוסר האפשרות לזהותן ולהסירן. כך נמצא לגבי: קטניות,[7] פטריות,[8] עלי ירק,[9] תותים,[10] גודגדניות,[11] חומץ,[12] פירות וירקות יבשים,[13] עלי גפן,[14] כמון,[15] זיתים,[16] ענבים[17] ועוד.
[1]. כך כתב בתשובת חינוך בית יהודה סימן נו. ואת דבריו העתיקו גם רבי עקיבא איגר, בהגהותיו על שו"ע יו"ד סי' פד; בפתחי תשובה, סי' פד ס"ק ז; ובמחזיק ברכה, יו"ד סי' פד ס"ק לד; זבחי צדק, יו"ד סי' פד ס"ק קיב; בית לחם יהודה, יו"ד סי' פד ס"ק כו; כף החיים, יו"ד סי' פד ס"ק קלו. בשו"ת חתם סופר, יו"ד חלק ב, סי' עז, הורה משום כך שלא למכור פירות יבשים בחנויות בעונות שבהן הם מוחזקים כנגועים.
בדומה לכך מתאר בספר 'בן אברהם' (סי' נ ס"ק יח) את הנגיעות המצויה בתותים שמחמתה גזרו קהילות רבות להימנע מאכילתם. וכן בספר פלא יועץ, ערך 'בדיקה', כתב שירא שמים יימנע מאכילת תותים, וכך כתב רבי דוד פארדו בספר מזמור לדוד, הלכות תולעים: 'בתותים ודאי דלית בהם בדיקה, ולכן אני נזהר שלא לאוכלם', והביא דבריו בדרכי תשובה, יו"ד סי' פד ס"ק צג. ובספר משא חיים, לרבי חיים פלאג'י – מנהגים א, ד שם כתב: 'ועל התותים דפשט איסורו בעירנו איזמיר כנודע, אם הולך למקום אחר ונותנין לו מיני מתיקה מזה יזהר שלא יבוא בפיו', ובספר פת לחם, ח"א סי' מא: 'בענין התותים שמעתי מהרב המובהק כמהר"ר יוסף קובו נר"ו, שבעיר הקודש ירושלים תוב"ב אינם אוכלים אותם, כי נמצאים בהם תולעים, כעין התותים עצמן, ואין להם בדיקה. ומהיום ההוא לא אכלתי אותם...'. ובספר כוס ישועות, לרבי ישועה צייאדה, אור ישועה אות ת', כתב: 'מעשה היה בשנת התש"ד שהיו התותים של אותו השנה מתולעים והכריזו הבי"ד לאוסרם באכילה'. וכן על מרן הסטייפלער סיפרו שמאז ששמע שיש חשש תולעים בתותים – נמנע מלאכול תותים (יתד נאמן, כד אב, תשמו). כך גם מעיד הגר"ע יוסף: 'מזה זמן שמענו שבתותים מצויים תולעים, ועל כן לא היינו אוכלים תותים, אלא סוחטים אותם ומסננים אותם בבד, והיוצא היה נקי וכשר...' (מתוך שיעורו בפרשת בא תשנ"ט).
ובדומה לזה הוזכרה גם הנגיעות בכרובית במעם לועז (שמיני ו). נגיעות זו הזכירו לאיסור בפרי חדש, יו"ד סי' פד, ס"ק לד; בפאת השולחן, הלכות א"י סי' ב ס"ק יג; בספר פת לחם, סי' א ס"ק כ; שו"ת מלמד להועיל, חלק' ב סי' כב.
[2] בתולעים כאלו העוברות בחורי הבגד עסקו בכנסת הגדולה, יו"ד סי' פד הגהב"י ס"ק פז; ובשו"ת בעי חיי, סי' קכו; שו"ת הרמ"ז, סי' ב; פחד יצחק, אות נ ערך 'תולעים בחומץ'; בפרי מגדים, משב"ז סי' פד ס"ק טז; חקרי לב, יו"ד סי' מב; מחזיק ברכה, יו"ד סי' פד ס"ק ח; חכמת אדם, סי' לח ס"ק ח; שו"ת תשובה מאהבה, ח"א סי' צד; במנהגי חת"ס, עמ' קעה; עיקרי הד"ט יו"ד סי' ט ס"ק ו; ספר פת לחם, ח"א סי' יח; טוב טעם ודעת, תליתאי, סי' קס; תהלה לדוד, יו"ד סי' טז; שו"ת צמח צדק, יו"ד סי' סב; משיב דבר, ח"ב סי' כח; בן איש חי, ש"ב נשא ה; אבני נזר, יו"ד סי' פא; ערוך השולחן, יו"ד סי' פד סעי' לח; המהרש"ם בדעת תורה, יו"ד סי' פד ס"ק ג; בשו"ת דברי חיים, יו"ד ח"ב סי' נד; בשו"ת שלמת חיים, יו"ד סי' ח.
[3]. כעין זה בפרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד: 'וכן בכרוב שקורין קול פיוו"ר יש שנים שמתגדלים בה תולעים הרבה והם קטנים עד מאוד ואי אפשר לשום אדם לבודקם, ובשנים שידוע שיש בה תולעים אין לאוכלה כלל'. ובפרי תואר, יו"ד סי' פד ס"ק טו: 'ויש מין עשב וקרוי בובא"ל ותוכו עשוי גרעינים דקים לאין מספר ונמצאים בהם תולעים קטנים שאין כל עין שולטת בהם'. ובדעת קדושים, יו"ד סי' פד ס"ק ח, כתב: 'אינם ניכרים רק לבקיאים ובמתינות גדול ובבדיקה'. וכך כתב הבן איש חי, ש"ב נשא יט: 'דבש תמרים שקורין בערבי סילא"ן, שקונין מן חנוונים דבר יום ביומו לאכלו ולצורך התבשיל, צריך להזהר לסננו בחתיכת בגד תחלה, כי ימצא בו נמלים או יתושין ואין ניכרין לעינים'. ועל החסה כתב החתם סופר, או"ח סי' קלב: 'ומנקים אותם מרחש תולעים קטנים הנמצאים מאוד מאוד בימי פסח ואינם ניכרים לחלושי ראות', ויש שרצו לדקדק שהחתם סופר אסר דווקא כאשר אינם נראים לחלושי ראייה, אך לא כאשר נראים לחדי ראייה בלבד. אמנם המתבונן בספר מנהגי החתם סופר, סי' ז אות ד, יראה כיצד טרחו ובדקו את החסה לליל הסדר תלמידים מיוחדים בזכוכית מגדלת, ובשאר השנה היה נמנע מאכילת ירקות עלים. כך גם ניתן ללמוד מהגהותיו על השו"ע, או"ח סי' תעג ס"ק ה, שם הוא מספר שבאחת מן השנים לא הצליח לנקות את החסה מתולעים, ולכן אכל חריין. וכן פסק במשנה ברורה, סי' תעג ס"ק מב: 'אכן כתבו שבמין חזרת (היינו שאלאטי"ן) מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין ע"כ מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי טוב יותר ליקח תמכא'. דברים דומים כתבו גם בשו"ת שאלת יעב"ץ, ח"ב סי' קכד; כנפי יונה, יו"ד סי' פד; שולחן גבוה, יו"ד סי' פד ס"ק מא; זבחי צדק, יו"ד סי' פד ס"ק צט; דרכי תשובה, יו"ד סי' פד ס"ק טו; ובשו"ת יד יוסף, סי' נו; בן אברהם, סי' נ ס"ק מב; במשמרת שלום, יו"ד סי' פד, שפתי דעת ס"ק ח; וכך כתב נכד המהרש"ם, דעת תורה, או"ח סי' תעג.
[4]. חנן אלוקים, למהר"ח אבולעפיא, עמ' קיט; שו"ת אדמת קודש, ח"ב יו"ד סי' א; שו"ת בית דינו של שלמה, סי' יט; מעם לועז, שמיני ו; בן איש חי, שנה שנייה פרשת נשא ח; ספר בן אברהם, סי' נ ס"ק כח; יד אפרים, סי' צא ס"ק ד; זבחי צדק, יו"ד סי' פד ס"ק צט; בכף החיים, יו"ד סי' פד ס"ק צד, כתב שכך הסכימו גם רבני ירושלים וחברון. וכ"כ בחזון עובדיה, תרומות ומעשרות, עמ' קיג.
[5]. דבריו הועתקו גם בכנסת הגדולה, יו"ד סי' פד הגהב"י ס"ק סב; פרמ"ג, יו"ד סי' פד שפ"ד ס"ק לד; שולחן גבוה, יו"ד סי' פד ס"ק מא; זבחי צדק, יו"ד סי' פד ס"ק קג; כף החיים, יו"ד סי' פד ס"ק קכד; ובשו"ת ריב"ם שנייטוך, יו"ד סי' כז; וכעין זה גם בילקוט מעם לועז, שמיני אות ו.
[6]. פוסקים רבים דיברו על איסורן של תולעים שאינן נראות אלא באור כנגד השמש, בהם: חכמת אדם, סי' לח סעי' ח; שו"ת הרמ"ז, סי' ב; פחד יצחק, אות ת ערך 'תולעים בירקות', ושם הביא אפשרות גם לבדוק כנגד הנר; שולחן גבוה, יו"ד סי' פד ס"ק מא; שו"ת חינוך בית יהודה, יו"ד סי' נו; זבחי צדק, יו"ד סי' פד ס"ק צט; חכמת שלמה, יו"ד סי' פד ס"ק ה; שו"ת ריח שדה, סי' ז; בית לחם יהודה, יו"ד סי' פד ס"ק כג; ערוך השלחן, יו"ד סי' פד ס"ק לו; בן איש חי, ש"ב נשא; כף החיים, יו"ד סי' פד ס"ק כז; שו"ת שלמת חיים, הגרי"ח זוננפלד, יו"ד סי' ח; מנחת שלמה, תנינא סי' סג.
[7]. כך רואים בספר החינוך, מצוה קסג, שאסר להשתמש בהם בי"ב חודש הראשונים, וכן באיסור והיתר הארוך, שער מא, ובהלכות ומנהגי מהר"ש, לרבנו שלום מנוישטט, רבו של מהר"י מולין, אות תפז; השל"ה, קדושת האכילה אות קיג; חנן אלוקים, דף קמט; כרם שלמה, למהר"ש אמריליו, סי' יד; וכן בשו"ת שבות יעקב, ח"ג סי' קד; המהרש"ק, טוב טעם ודעת, קמא סי' קכב; שו"ת ישמח לבב, יו"ד סי' יד; וכן בערוך השלחן, יו"ד סי' פד סעי' סג.
[8]. המהרש"ל, ים של שלמה, חולין פ"ג סי' ק; של"ה, קדושת האכילה, אות קיא; בפחד יצחק, אות ת ערך 'תולעים בירקות'.
[9]. דמשק אליעזר, עמ' קפד; פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; פרי תואר, יו"ד סי' פד ס"ק טו; ספר מעם לועז, שמיני אות ו; ובשלחן גבוה, יו"ד סי' פד ס"ק מ; הכרתי, סי' פד ס"ק יט; הגהות חתם סופר, סי' תעג על סעיף ה; קיצור שלחן ערוך, סי' מו סעי' לט.
[10]. חנן אלוקים, עמ' קמט; שו"ת אדמת קדש, ח"א יו"ד סי' ד; חקרי לב, יו"ד סי' נג; בן אברהם, שער נ אות יח; רבי דוד פארדו, ספר מזמור לדוד, הלכות תולעים; דרכי תשובה, יו"ד סי' פד ס"ק צג; ספר משא חיים, לרבי חיים פלאג'י, מנהגים אות א ס"ק ד; בספר פת לחם, ח"א סי' מא; כוס ישועות, לרבי ישועה צייאדה, אור ישועה, אות ת.
יש להעיר שככל הנראה לפחות חלק מן המקורות הנ"ל מתייחסים לתותי עץ ופרי שיח הפטל ולא לתותי שדה.
[11]. בספר בן לוי, מפתח לכנה"ג אות קכז; מחזיק ברכה, יו"ד סי' פד ס"ק כה.
[12]. כנסת הגדולה, יו"ד סי' פד הגהב"י ס"ק פז; שו"ת בעי חיי, סי' קכו; פרי מגדים, משב"ז סי' פד ס"ק יח; מנהגי חת"ס, עמ' קעה.
[13]. בשו"ת חתם סופר, יו"ד חלק ב סי' עז; שו"ת מלמד להועיל, ח"ב סי' כב.
[14]. חנן אלוקים, למהר"ח אבולעפיא, עמ' קיט; שו"ת אדמת קודש, ח"ב יו"ד סי' א;, מעם לועז, שמיני אות ו; שו"ת בית דינו של שלמה, סי' יט; יד אפרים, סי' צא ס"ק ד; בן איש חי, שנה שנייה פרשת נשא אות ח; ספר בן אברהם סי' נ ס"ק כח; זבחי צדק, יו"ד סי' פד ס"ק צט, הובא שכך הכריע גם הרב החסיד מהר"ש לניאדו; ובכף החיים, יו"ד סי' פד ס"ק צד, כתב שכך הסכימו גם רבני ירושלים וחברון. וכ"כ בחזון עובדיה, תרומות ומעשרות עמ' קיג.
[15]. פרי חדש, יו"ד סי' פד ס"ק לד; פאת השלחן, סי' ב ס"ק יג; שו"ת דבר משה, יו"ד סי' ח; בית דוד, סי' כח; עיקרי הד"ט יו"ד סי' ט ס"ק ב.
[16]. חקרי לב, יו"ד סי' נג.
[17]. פרי תואר, יו"ד סי' פד ס"ק טו.
נשלח מהאנדרואיד שלי
