א. אומרת הגמרא:" אמר רב יהודה אמר רב: ''כל המבזה תלמידי חכמים אין לו רפואה למכתו''.

ב. וכתב הרמב''ם:''עוון גדול לבזות את החכמים או לשנאותן, ולא חרבה ירושלים עד שבזו בה תלמידי חכמים''.

ג. ובמשנה שנינו "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא; האומר אין תחיית המתים מן התורה, ואין תורה מן השמים, ואפיקורס'' ובגמרא פירשו רב ורבי חנינא אמרו שניהם:''אפיקורס זה המבזה תלמידי חכמים''. נמצא אם כן שהמבזה תלמידי חכמים אין לו חלק לעולם הבא.

ד. ונפסק להלכה ב"שלחן ערוך". ומי שביזה ת''ח, אפילו בדברים אפילו שלא בפניו, בית דין מנדין אותו ואין מתירים לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו. ואף אם התחיל החכם קצת, אין רשות לכל אדם להחציף נגדו לענות לו בעזות. וחייבים כל העם לנהוג במנודה כל דיני נידוי, כגון שלא לצרפו למניין ושלא לשבת בתוך ארבע אמותיו. עד שימחל לו החכם ויתיר לו נידויו.

ה. ואף אם לו יצויר שטעה החכם, כבר כתב הרדב''ז שאם תלמיד חכם טועה בעיונו בדבר מעיקרי הדת, יש להתייחס אליו כמו שהתייחסו לרבי הילל. ואין היתר לבזותו, אלא זו סיבה להתווכח, להקשות, כדרכה של תורה.

ו. וכתב הרמב''ם, אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו ואין הוא רוצה בכך, במה דברים אמורים? כשבזהו או חרפהו בסתר, אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפהו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו, ואם מחל נענש שזהו בזיון התורה, אלא נוקם ונוטר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו.וכל השומע בזיון תלמידי חכמים ואינו מוחה עתיד ליתן את הדין.

תוקן על ידי איש_חשוב ב- 05/02/2020 03:19:58