האם לדעת הגמרא ברלנד קיים את הבטחותיו?

(שתי השורות הראשונות בכל אחד מהסעיפים א'-ו', מעידות על תוכן כל הסעיף שהם בתחילתו)


א. אני כותב כאן הקדמה שאולי שייכת לאשכול אחר, ובכל זאת אני כותב אותה כאן כיוון שהיא נוגעת לעצם נושא האשכול, שההקדמה הזו מתארת היטב את הבעיה שאני בא לפתור בתשובתי בהמשך, בסעיפים ד' וה', ושזה גם אבן פינה לראות את סעיפים ב' וג' באור נכון.

לדעתי זה תלוי די הרבה בהבנה של "מהי בעצם דת". התפיסה של דתיים רבים, שנוהים אחרי המודרנה, מעצם נהייתם אחרי המודרנה ניתן להבין שתפיסת העולם שלהם ניזונת ממחשבות דומות למחשבות של המודרנה - כמו העדפת המציאות הפרקטית, ואילו דברים כמו סקירת ההיסטוריה לאור התיאולוגיה נדחקת לשוליים. עם זאת, האדם במהותו, ביחס לעולם הרוחני, התיאולוגי, המוסרי, הרעיוני, ההגותי, האבסטרקטי, והאידאי, ביחס לזה האדם הוא תמיד במצב שדורש התבוננות רבה. לכן נקרא האדם "אדם" - בין האידיאות המופשטות למיניהם, נשמת האדם היא האידיאה היחידה שיש לה גם כן גוף ממשי, משהו מאדמה ועפר, כמו כל בעלי החיים. (גם לדעת מדעני האבולוציה בלעי החיים, כמו גם הצמחים, וכך האדם, ולמעשה גם החיידקים ושאר היצורים - כולם נבראו מחומרים דוממים שמסיבה בלתי ידועה (או משוערת באופן זה או אחר) התחילו משום מה לקבל חיים. האדם, בשונה מהקוף, קיבל משהו ששונה גם משאר בעלי החיים. אלו עובדות, שגם האבולוציונים יודעים. אלא שהם מתעלמים מהם, כיוון שהם לא הצליחו למצוא עולם "הגותי" שיפתור להם את שאלת יחסי גוף-ורוח. או התעלמו מהעולמות ההגותיים שהיו עשויים לעזור להם) לכן, כיוון שהאדם באמת במצב שההגות האבסטרקטית דורשת ממנו באמת יציאה מ'אזור הנוחות', לכן אנשים פונים לשלושה אפיקים עיקריים: א. פרקטיות פשוטה. ב. הגות אבסטרקטית נפרדת ובלתי מתחברת עם עולם הפרקטיקה. ג. הגות אבסטרקטית מחוברת לעולם הפרקטיקה. שיטה א' היא כפירה פשוטה. שיטה ב' היא כפירה מתוחכמת או אמונה טיפשית. (ייתכנו צירופים שונים של זה) וכמובן אדם שרוצה דעה שפויה יצטרך כל מיני תירוצים מתחכמים כדי לפשר בין שני הניגודים שהוא בוחר בהם בדרך קבע שיטה ג' דורשת עיון והיא הדבר המאוס ביותר על אנשי ימינו, כיוון שלאחר ההידבקות שלהם בשיטה א', הם סוברים ששיטה ב' היא בריחה מוצלחת מהפחד מהבלתי נודע שמי יודע מה יהיה בשיטה ג'. הטעות בזה, כמובן, היא התעלמות מכך שזה לא בלתי נודע - זה נודע, כיוון שרק מאתיים שנה מפרידות בינינו לבין התקופה שבה אנשים האמינו בשיטה ג', ולא סביר לסבור שכולם היו שוטים. (אבולוציה לוקחת מיליוני שנים. איך תוך מאתיים שנה האבולוציה פיתחה אדם כל כך נבון מאדם כל כך פרימיטיבי? זה לא סביר)

לענייננו, ההלכה היא הצד הפרקטי בתורה. הדתיים שנוטים אחר הדעות המודרניות, נוטים להתייחס לתורה בעיקר כמערכת הלכתית, או כמערת חברתית הרצויה להם. את התיאולוגיה הם רואים בעיקר כמשהו שנועד לפתח הגות ש"תעזור לחברה ולסדר החברתי הפרקטי", שזו בעצם בדיוק התפיסה החילונית, ואינה באמת התפיסה הדתית. או אפילו כ"שיטה לסידור פרקטי של הלימוד והאמונה" שגם זה אינה תפיסה תאיולוגית רוחנית, אלא תיאולוגית פרקטית, שאינה עיקר הדת, אם אנו מניחים שאנשים שחיו לפני מאתיים שנה לא שינו את מהלך האבולוציה במהלך כמה עשרות שנים של תנועת ההשכלה, מה שאומר שהדת כנראה כן התכוונה לדעותיה כפי שהיא ביקשה להציג אותם. מה שאומר שמי שבוחר באמונה פרקטית, מכל סוג שהוא, בעל כרחו יצטרך לרגע "להבין את הצד השני" כדי להבין את הדעה התיאולוגית וכדומה - על כל המשתמע של "להבין את הצד השני", כולל יציאה מאזור הנוחות והסכמה להסתכל על העולם הגשמי כולו באופן אחר.

אין לי כמובן טענות על אף אדם שמשתדל באמת להשיג את האמת כפי שהיא, ולעשות את הטוב ביותר על פי הבנתו. אני פשוט מנסה להסביר מהי ההסתכלות היחידה שיכולה להוביל לפיתרון סביר של השאלות הנידונות, מבלי ליפול לפח של שיטה א' או שיטה ב'. גם הקדוש ברוך הוא, על פי האמונה, אינו בא בטרוניא עם בריותיו - וזה דבר המסתבר גם בהיגיון - וכפי שכתב הרמב"ם - וכי הקב"ה שונא את הגוף? הלוא הוא בראו, ועל כן רצונו שיהיה גוף עם רוח. לכן ברור שמי שמסיבות מוצדקות מאמין בפרקטיקה - אין עליו טענות. אבל האדם הרוצה, היודע, המכיר, שאינו תינוק שנשבה - שומה עליו לברר את הדברים ככל האפשר.

ביחס לזרמים הדתיים, אני אמנם איני נמנה בשום אופן על האסכולות הקיצוניות מבחינה פרקטית. אני כן מחזיק בדעה שמבחינה אמונית זה חשוב, אולי קריטי - לבחון את האמונה תוך כבוד לדעות האמוניות כפי שהיא מציגה אותם, ולא לאור הסתכלות פרקטית ואפילו לא סידור פרקטי של התיאולוגיה - אלא תיאולוגיה חיה במלוא מובן המילה. זה קריטי לדת, ולדעתי קריטי גם למציאות, כיוון שפרקטיקה נעדרת הגות גוררת איתה בעיות רבות, ודי אם נזכיר את שיטה ב' דלעיל שעצם שיטה ב' היא הדבר המהותי הראשון הנגזר משיטה א'. כפירה מתוחכמת אגב, אינה פיתרון, מהסיבה הפשוטה שהיא גוררת איתה בהכרח אמונה טיפשית - ולכל הפחות אמונה טיפשית בפרקטיקה, וחוסר הבנה מעמיקה של הפרקטיקה. שזה מה שקורה לכל אלו שבודקים הכל ב"אובייקטיביות" וב"רציונליות". אם זה לא ניכר בלימודם, זה ניכר בחייהם. ואם הם רואים את כולם כבלתי רציונלים - ואת מי שחי לפני מאתיים שנה כקוף - או את חבריהם לעולם כקופים (כמו שקורה למוסלמים, המאמינים אך ורק ברציונל שהוכח להם וכופרים במה שלא הוכח להם, כל איש ואיש בפני עצמו, וחושבים את היהודים לקופים, בדיוק מסיבה זו - שהיהודים מאמינים בפרקטיקת עומק כללית בעולם), אין זו אלא עדות שהם עצמם נפלו בפח האמונה הטיפשית והפשטנית בפרקטיקה, וכל הפוסל במומו פוסל.

ב. האם קראת פעם על אנשים שנפלו בשבי? האם קראת פעם דברים שכתבו אנשים בערים מופגזות? אנשים שהיו במלחמות ובקרבות קשים? צדקיהו, מן הסתם היה איש צבא מנוסה. הוא לא דמיין לרגע, שלהיתפש בידי האויב זה סוג של הרפתקה שיגרור ריגוש מהנה או בילוי שיביא איתו רגשות אדישות. הוא לא חשב שהוא ישב בקולנוע עם פופקורן ויצפה בסרט הדרמה בהתעניינות ובחיוכים. הוא ידע היטב שהוא בעיר נצורה, וכשהעיר תיפול, יפול מסביבו אלף ורבבה מימינו, והוא, כמלך ומנהיג הצבא המותקף, שגם מותקף בגלל מרידתו - יסבול לא פחות וכנראה יותר מהאחרים. זו הסיבה לביטוי המודגש בדברי הנביא "אך שמע דבר ה' צדקיהו מלך יהודה, כה אמר ה' עליך, לא תמות בחרב". "אליך לא יגש". אתה אולי חושב את זה לכלום, אבל אנשים במצבים אלו ייתלו בכל דבר של תקווה. ולא זו אף זו - ירמיהו מבטיח לו שנבוכדנצר ימות ביומיו, שכפי שהסברתי זה מעיד על חזרתו של מלך יהודה לכבוד ברמה מכובדת, וזהו דברי הנביא "בשלום תמות ובמשרפות אבותיך המלכים הראשונים אשר היו לפניך, כן ישרפו לך, והוי אדון יספדו לך, כי דבר אני דיברתי נאום ה'". התוספת "בשלום תמות" היא פשוט הקדמה - בתקופת שלום תמות ולא תמות בצער באמצע דרמה קשה של נפילת העיר. הדרמה שכן אירעה לו, כפי שהסברתי, נובעת מהתנהלותו שלו, ועיין לקמן. 

ג. יאשיהו המלך, זכה לכבוד גדול בחייו יותר מרוב מלכי יהודה וכנראה גם ישראל. בימיו היה שלום ושלווה בכל הארץ (חוץ מהפרעה פיצפונת של פרעה שהעביר את צבאו לכיוון מלך אשור, ולא באמת הפריע לאף אחד). יאשיהו מלך שלושים ואחת שנה - יותר מרוב המלכים. מבחינה דתית הוא הצליח לאחד את ממלכתו תחת אמונה אחת, ברמה של איחוד דתי שלא היה לפניו כי אם בימי דוד ושלמה אסא יהושפט וחזיקהו - חמש מלכים בלבד - ואילו יאשיהו הוסיף על זאת את ממלכת ישראל הנטושה, שנשארו בה יהודים רבים כפי העדות בספר דברי הימים של עזרא, כפי שניבא לירבעם בן נבט איש האלוקים אשר בא מיהודה. וכן הוסיף על כך את יכולתו לאחד את הכל לאחר המשבר הדתי של ימי מנשה (עיין לקמן), וגם שאחריו שוב לא היה משבר כמו של מנשה, ואף לא משבר כמו של שאר המלכים שעבוד עבודה זרה (מה שאמנם נכון - יאשיהו היה המייסד של חתימת התנ"ך. אחריו שוב לא היו שונאים לנביאים, המקרה היחיד שבו יהויקים רצה לפגוע בירמיהו עבר כשירמיהו הסתתר, ולאחר זמן כשירמיהו מן הסתם יצא מהמחבוא (הרי הוא המשיך לנבא), אז יהויקים כבר סלח לו. ועצם האינפלציה של הנביאים בימים שאחרי יאשיהו, שאיפשרה גם נביאי שקר רבים - מראה על עזיבה ברמה משמעותית של האמונות בעבודה זרה. (וגם "תופשי תורה" היו רבים, כפי שמוכח בירמיהו, וכן היו מרבים באהבת המקדש) יאשיהו גם הצליח להביא את העם לעשות חג פסח גדול יותר מכל מה שהיה לפניו, ושלא היה כמוהו מאז תחילת המלכות בישראל, כמו שכתוב בספר דברי הימים של עזרא. מעבר לכך, בימי יאשיהו פשוט לא היו מלחמות. כל המלכים שלפניו ואחריו סבלו ממלחמות, גם במלכות יהודה וגם במלכות ישראל, כולל מלחמות בין שתי הממלכות האלו. אולי צבא אימפריאלי כמו של סנחריב לא הובס מפניו כמו שהובס מפני חזקיהו - אבל גם לא עשה שמות בארצו כמו שעשה לחזקיהו, וכמו צבאות רבים שהצרו מאוד לממלכות יהודה וישראל לפני יאשיהו וגם אחריו. ולמעשה אף צבא לא נגע בארצו, מלבד אותו מעבר בודד של פרעה שבכלל הלך להלחם באשור. אם תרצה, אביא לך מקורות מדוייקים לכל פרט ופרט במה שכתבתי. 

ד. המלך מנשה, הוא המלך היחיד שלא ידוע על מלחמות שהיו בארץ בזמנו (מלבד אמון ש'הרשיע לעשות' אך מלך שנתיים בלבד או מלכים אחרים שמלכו זמן קצר, ונתפשו במלחמות או במרידות או בצרות אחרות). (וכמובן, מלבד שלמה ויאשיהו) עם זאת, להתייחס לזה כזמן נעים וטוב לישראל תהיה טעות גדולה. ראשית - אנו יודעים - כעובדה - שהוא הכניס את מקסימום העבודות זרות שהצליח לבית המקדש ולירושלים. זה מראה על משבר אמוני גדול ב'צור ישראל' שהיה בימיהם. כמו בימי רחבעם, לאחר מות שלמה המלך הגדול, רחבעם לא עמד בפני הלחץ התיאולוגי של העבודות זרות, והניח לעם לעשות כרצונם. מלך מצרים הרגיש בזה, ובא ופגע בכבוד מלכות יהודה. כך בימי מנשה, לאחר חזקיהו הבוטח הגדול בה', מנשה לא ראה עצמו יכול להמשיך בדרכו. ובימיו כנראה היה פחד גדול מהאימפריות העולות - כפי שנראה מספרי יואל נחום וחבקוק שהכתבו כנראה בימיו, כפי שמובא בחז"ל, וכן מסתבר. ראה סוגריים. (למה מסתבר? כי לא מוזכר בימי מי היו, וחז"ל אמרו 'לפי שלא היה מנשה כשר לא נקראו על שמו'. וכן מסתבר, שאולי בכלל ניבאו בחו"ל משום שמנשה הרג את הנביאים. הדוגמות היחידות שאנו יודעים לספרי נביאים שאין עליהם זמן המלך שבימיהם, זה עובדיה יונה ומלאכי, שניבאו שלא במקביל למלכות - יונה ניבא לגויים, מלאכי ניבא בזמן שלא היה מלך (ואף הוא היה יכול להיקרא על שם מלך גוי כמו חגי וזכריה וכנראה המלך הגוי שבימיו גם כן 'לפי שלא היה כשר לא נקרא על שמו'), ועובדיה ניבא לגויים וגם ניבא בימי אחאב שאף בימיו נהרגו הנביאים. גם התוכן ביואל נחום וחבקוק מתאים כנראה לימי מנשה - נחום מנבא על מפלת אשור, חבקוק על עליית בבל, ויואל שעסוק במשפט ה' על הגויים שמתגאים על ישראל - מה שמתאים לימים שבהם ישראל עומדים בפני לחץ תיאולוגי ורברבנות לאומית גדולים מצד הגויים. ואכן, גם החוקרים סבורים שמנשה היה וסאל של מלך אשור. (יש עוד דברים רבים שדברי החוקרים מתאימים בדיוק רב לדברי התנ"ך, אלא שהחוקרים לא בקיאים ולא מדקדקים די בדברי התנ"ך ולפיכך חושבים שיש סתירות) לכן, אם כדברי החוקרים שמנשה היה עשיר יותר ממלכים אחרים - לא היה זה אלא "עושר שמור לבעליו לרעתו" - הרי אנו רואים מהמסופר על מנשה בדברי הימים שמלך אשור לא אהב אותו, הלשון המעטה. ואם נהנה מחנופה לגויים, שהשיבו לו בחלקלקות - כפי שהיה בימי המתייונים - שאמר האומר "ראה סוסי שהרכיבני אדוני וראה סוסך שהרכיבך אדונך" - הרי זה עצמו גרם להיותו כנוע כל הימים לפני מלך אשור, ובלתי יכול לנהל מלכות ראויה בגאווה לאומית (ומבחינה זו התהליך של הציונות הוא תהליך של היפוך לזמן מנשה ולהתיוונות, אשר הציונים הם מוותרים על כל טובה שבעולם למען גאווה יהודית. המשבר של היום אמנם קשה, אבל עצם הרעיון הציוני - עובדה היא שכל אנשי הציונות הגדולים ויתרו על עזרה מרובה מהגויים עבור מועט מתוצרת יהודית ולמען עם ישראל. ואפילו מממנים לימוד תורה, מה שאין כן בכל מלכות שמממנים אולי כנסיות ומסגדים, אבל לא בתי מדרש. והשבועה שנשבעו המגינים במחתרות - על ספר התנ"ך היו נשבעים) על כן, זמנו של מנשה היה זמן של נפילה מוראלית גדולה, מה שלא היה אצל אף מלך. אם אתה מדמיין שלחיות בזמן מפלה מוראלית עם עושר גשמי - אם אתה מדמיין שזה נחמד - ספק אם אתה חי בארץ בתקופה שלנו. זה אולי 'נחמד' מבחינה זו שאתה מורדם מכדי להתייחס לבעיות. אבל בסתר ליבו כל אחד יודע שהמצב גרוע מצד האמת.

ה. גם המשל שהבאתי לירמיהו כאיש עסקים, אינו משל מקרי. הוא מבוסס על שיטתי התיאולוגית, ואין בו פרט במשל שאין לו נמשל. כלומר, יש פרטים רבים במשל שאולי צריכים 'תרגום' למה המשלתי אותם כך או כך, ואני מוכן גם בזה לעבור ולהסביר פרט פרט. אבל בפועל, אפילו עצם ההמשלה ל"עסק" ו"בית עסק" - יש לזה משמעות, כמו שהראיתי שזה פרקטי וזה רוחני, והעסק לא נפל גם בנפילת הבית עסק, כמו שהאמונה התורנית ודרכי התורה המועברים במסורת אצל שומריה, לא נפלה גם בזמן נפילת בית המקדש

ו. צדקיהו, כנראה, וגם יאשיהו, העדיפו מסיבות שלהם לפעול לפי העיקרון הפרקטי של מעמד הסגן (במשל) - הוא המלך (בנמשל). כנ"ל מנשה. זה היה חלק מתהליך, וכפי שאכתוב בהקשר אחר באשכול אחר, חלק מהעובדה שהם היו לאחר מפלת ממלכת ישראל של ירבעם. ממלכת ישראל של ירבעם הייתה מונהגת בעיקר ע"י אפרים, ומעט ע"י מנשה (ומעט מיששכר), שאפרים ומנשה כמובן בני יוסף, שבתיאולוגיה היהודית המקובלת מייצג את הכבוד העצמי של ישראל (לא ביחס לעולם כולו, אלא בתוך הישראליות), כפי שכתוב "בני יעקב ויוסף סלה", וכך אכן מוכח מהשוואת המצב של מלכויות יהודה וישראל, כפי שמתוארים בנביאים (למשל, מלכי ישראל משתפים פעולה עם הנביאים, בצורה אישית - ואם מתנגדים אליהם - ההתנגדות (ההדדית) ביניהם היא התנגדות אישית, וכל השיג ושיח ביניהם נסוב על כבוד ישראל. ביהודה כל השיג ושיח בין המלכים לנביאים נסוב על כבוד ה'. לכן גם אין קשר בין יוסף ויהודה ל'בני תורה' ו'עמי הארץ', שהיא חלוקה שונה כפי שמוכח בנביאים, בלי קשר ליוסף או יהודה, ולצערנו קיימים 'בני תורה' וגם 'עמי הארץ', הן ביוסף והן ביהודה. היום המגזרים ממילא מסודרים אחרת) לכן, עם נפילת ממלכת ישראל וגלותה, באמצע ימי חזקיהו, זו כנראה אחת הסיבות למשבר המוראלי הגדול בימי מנשה בנו של חזקיהו. ולכך שכל המלכים שאחריו, מנשה, צדקיהו, ויאשיהו - בעור שיניהם ניסו לשמור על כבוד "הסגן". מבחינה תיאולוגית, אני יכול להניח שתי סיבות אפשריות לכך שהקב"ה איפשר את כל התהליך הזה לאחר מפלת ממלכת ישראל (שלעניינה יידרש עיסוק נפרד בעניינה). האחת, הקדוש ברוך הוא בחר בעם כעם, ולא בשבט אחד. גם בגמרא כתוב 'גמירי, דלא כלה שבטא'. שבט יהודה, שאיבד את הקשר הטוב עם מלכות ישראל, המשיך בדרכו לבד. ולא היו שום מגעים כמעט להשלים ביניהם, מלבד בימי יהושפט ואחאב, שסופה של תקופה זו הביא למשבר בפני עצמו, עד ששוב נפרדו דרכיהם. זה אינו רצון ה', ודווקא ההתלמדות של יהודה לעמוד על כבוד הסגן, היא שאפשרה לו כנראה לשרוד את הגלות, ושכנראה תאפשר גם מצב מוצלח יותר בזמן הגאולה, ומה שכתבתי בסוף הוא כנראה הסיבה השנייה. בסעיף זה האחרון, בסעיף, ו', למעשה סיכמתי את כל ספר מלכים, ואף הוספתי קישורים בינו לבין המצב (המוזר, יש לציין) בספרים של ירמיהו ויחזקאל נביאי החורבן (וגם נבואות הגאולה שבהם שמזכירות הרבה את אפרים ויוסף), וזו לדעתי כמעט הדרך היחידה לתאר את הכל כמהלך אחד ברור.

תוקן על ידי אליקים7241 ב- 26/02/2020 20:18:49