| נשלח ב-12/3/2020 08:02 |
 |
| |
סדרת פגישות עם היטלר ימ"ש
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2020 08:10 |
|
| |
"מבחינתי היטלר היה הדוד וולף": ": הילד שהכיר מקרוב את השטן ריצ'רד רייטר בילה בילדותו בביתו של היטלר, וקיבל שוקו ועוגה מהאיש שאחראי למותם של מיליונים. משם התגלגל לאס.אס, צחק מול עשן הארובות, נעצר - ואחרי שנים מצא עצמו מלמד ילדים יהודים. זהו רק חלק מסיפורו של האיש שסיפר בריאיון בדמעות: "הייתי כורך בעצמי את החבל על צווארו של היטלר". רונן ישראלסקי, בן לאב שנמלט מפניו של הפיהרר, יצא בעקבות אנשים נוספים שפגשו אותו. כתבה ראשונה בסדרה רונן ישראלסקי פורסם : 24.06.19 | 14:37
ביום חמישי, בשעת צהריים, פגש מנחם ישראלסקי את אדולף היטלר.
זה קרה בברלין, ב-20 בספטמבר 1934. הוא היה אז ילד יהודי בן 11. מול מפעל הטבק של אביו, אברהם ישראלסקי, נערכה הלווייתו של אדווין בכשטיין – בעל מפעל פסנתרים נודע, ומי שתרם כספים לקמפיין הבחירות של היטלר זמן לא רב קודם לכן. עשר מכוניות מרצדס שחורות שעטו לתוך הרחוב. מאחת מהן יצא הפיהרר.
צילום: ללא קרדיטאדולף היטלר בלוויה. השטן בכבודו ובעצמו
"הוא היה לבוש מדים, כמנהגו", סיפר ישראלסקי לימים. "הוא עבר מול הקהל וכולם הניפו את היד בתנועת 'הייל' – אז גם אני נהגתי כמותם. פחדתי. זה היה השטן בכבודו ובעצמו – יותר גרוע מהמן הרשע. היטלר נעצר מולי, במרחק של כמה מטרים, והחל לדבר עם האישה שלידה עמדתי. בשלב מסוים הוא הסתכל לי בעיניים. קפאתי. פחדתי שיידע שאני יהודי, אבל כנראה הוא חשב שאני בנה של הגרמנייה שעמדה לידי עם התינוק שלה. זה הרגיש כמו נצח, רק רציתי שהוא ושומרי הראש שלו ילכו כבר. כעבור כמה רגעים הוא המשיך בדרכו ופנה לטקס הלוויה. רצתי מהר ככל שביכולתי בחזרה למפעל של אבא. נכנסתי אחוז אימה. אבא שאל אותי מה קרה. סיפרתי לו. הוא הרגיע אותי, נתן לי לשתות משהו חם, סגר את המפעל והלכנו הביתה".
***
מנחם ישראלסקי - הילד שברח מפניו של הצורר הנאצי - הוא אבא שלי, ואת הסיפור הזה שמעתי מפיו פעמים רבות. האירוע המטלטל היה גורם מכריע בהחלטת הוריו לעזוב את גרמניה לפני שיהיה מאוחר מדי. ב-1936, ערב אולימפיאדת ברלין, כשמיליוני תיירים הציפו את העיר, אבי ומשפחתו נמלטו ועלו על רכבת חצות מברלין לקרקוב שבפולין, ומשם לנמל טריאסטה באיטליה ובהפלגה לפלשתינה. חותמת הגבול של גרמניה ועליה צלב הקרס הוחתמה בדרכונם. הם השאירו הכול מאחור - את המפעל, את הבית, את החברים ואת בני המשפחה המורחבת. אלו חשבו שהם משוגעים לעזוב כך ולעבור לגור במדבר.
צילום: אלבום משפחתי, מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלרחותמת צלב הקרס על הדרכון (צילום: אלבום משפחתי, מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלר )
מתוך כ-50 בניה של אותה משפחה מורחבת, רק עשרה שרדו את השואה. כל השאר נרצחו במחנות ההשמדה. באופן מסוים, המפגש האקראי עם היטלר הציל את חייו של אבא.
היום שבו הוא פגש את היטלר הפך למוטיב קבוע בשיחות שלנו. מה היה קורה אילולא ומה קרה אף על פי, כיצד מפגש אקראי הפך לנקודת מפנה ששינתה את חייו ואת גורל בני משפחתו, בהם גם אני. שנים עסקנו במחשבות הללו ובשאלה הקיומית הזו, בעצם עד יום מותו בשיבה טובה בגיל 92 בשנת 2015.
צילום: אלבום משפחתימנחם ורונן ישראלסקי
רגע לפני שעדויות כמו זו של אבי ייעלמו ולא ייכתבו בדברי הימים, החלטתי לצאת למסע ולנסות לאתר אנשים נוספים שפגשו את היטלר. אנשים שהמפגש הזה שינה את חייהם, ושסיפורם לא סופר מעולם.
במשך ארבע שנים אספתי עדויות באופן כמעט אובססיבי, במטרה ליצור סרט. הקשבתי לכל מי שהסכים להיפגש איתי, ולא משנה באיזה צד היה בזמן המלחמה. חלקם שונאים אותו, חלקם העריצו אותו בעבר ואפילו ראו בו דמות אב. חלקם מעריצים אותו עד היום. דרך העיניים של האנשים הללו ניסיתי להבין מי היה האיש שהוביל את השמדתם ההמונית והשיטתית של שישה מיליון יהודים וגרם, לפחות בעקיפין, למותם של יותר מ-60 מיליון בני אדם. מי היה הפסיכופת, אחד על אחד.
כילד נהג ריצ'רד פרידריך רייטר לשתות שוקו על המרפסת של היטלר. הוא אפילו קרא לו "הדוד וולף" . דודתו של ריצ'רד, מריה רייטר, הייתה המאהבת של היטלר מסוף שנות ה-20 ועד לתקופת אווה בראון. כשנפגשו לראשונה הייתה בת 16: היטלר היה אז בן 37.
"היינו מגיעים אחר הצהריים כילדים עם מריה", הוא נזכר. "היטלר היה נותן לנו שוקו ופרוסת עוגה ואנחנו היינו משחקים עם הכלבים שלו, ככה זה התחיל. כילד לא התרשמתי מהמדים שלו או מהיותו פוליטיקאי בכיר בגרמניה. לידי הדוד וולף היה לבוש רגיל. הוא תמיד נהג לחייך אליי, לקח אותי לטיולים לקן הנשרים (נקודת מצפה על האלפים – ר"י), סיפר לי אגדות עם גרמניות. הוא תמיד היה מאוד נחמד ואפילו ילדותי קצת איתנו הילדים, מאוד אדיב לאורחים שהגיעו לבקר בבית. מבחינתי הוא היה דוד נחמד".
צילום: אלבום משפחת רייטרמריה רייטר. רומן עם היטלר מגיל צעיר
רייטר נולד ב-1928 בעיירה ברכטסגאדן ששוכנת בהרי האלפים, על גבול גרמניה-אוסטריה. שם, בין היתר, התגורר גם היטלר במצודה המכונה ברגהוף. רייטר היה למעשה בן השכנים שלו שהפך לבן טיפוחיו, ובשנות המלחמה האחרונות גם לקצין בואפן אס.אס. אחרי המלחמה הורשע בפשעי מלחמה במסגרת משפטי נירנברג וריצה עונש מאסר.
לאחר השחרור מהכלא השמיד רייטר כל זכר מחייו הקודמים. הוא שרף תמונות, מדים ומסמכים, כל מה שיכול היה לקשר אותו ל"דוד הנחמד". הוא גם השמיט את שמו האמצעי, פרידריך, וכך, עם שם וזהות פחות "צבועים", היגר לקנדה והתחיל בחייו החדשים.
תעודת היוחסין הארית של רייטר, שנדרשה כדי להתקבל לואפן אס.אס
פגשתי אותו כשכבר היה בסוף החיים הללו, בגיל 88. זה קרה בפברואר 2016, בעיצומה של סופת שלגים פרועה שהקשתה מאוד על הנסיעה למקום מגוריו – עיירה קטנה ונידחת בשם פנטנגוושין, בצפון אונטריו.
הבית שבו מצא מקלט נראה כמו טירה. שביל ארוך הוביל אל מבנה במעלה גבעה מושלגת, שצריחים הזדקרו ממנו. בפנים: בית אבות לגרמנים קשישים שמתגעגעים למראות האלפים המושלגים. כאן הוא בחר להתחבא. באתי נחוש לא לסלוח ולא לשכוח.
בכניסה ישב זקן חייכן. בצורתו, בחיוך ובמבט הוא הזכיר לי את אבא שלי. המשכתי משם לקבלה. "אנחנו כאן לפגוש את מר ריצ'רד רייטר", אמרתי לפקידה. "הו, סוף-סוף הגעתם, ריצ'רד מחכה לכם כבר יום שלם, הוא מאוד דאג לכם, חשש שמא נתקעתם בדרך... הוא ממתין לכם על הספסל בכניסה".
"סליחה, האיש החייכן שקיבל אותנו כשנכנסנו לבית האבות זה ריצ'רד?" שאלתי, וכמעט הוספתי "הנאצי האכזר". עוד לפני שהפקידה הספיקה לענות הרגשתי טפיחה קלה על הכתף, הסתובבתי והינה הוא שם עם החיוך, זה שהזכיר לי את אבא. "שלום רונן", הוא אמר בעברית עם מבטא גרמני חזק, והוסיף באנגלית: "אני ריצ'רד, חיכיתי לבואך. איך הייתה הדרך?"
צילום: רונן ישראלסקיריצ'רד רייטר בקנדה. קיבל את האורחים בחיוך (צילום: רונן ישראלסקי )
אחרי המפגש הלבבי הזה, קצת קשה היה לתקוף אותו בשאלות בנות עשרות שנים. איך אנסה למצוא אשם בזקן אחד שנותר בין האחרונים מדור שלם שנעלם? איך אוכל לראות בעיניו את עיניו של היטלר? במהלך הימים הבאים חשף בגילוי לב את הסיפור שלו - זה שהתחיל בשוקו במרפסת של הפיהרר, והסתיים רחוק-רחוק ממנו, כשהאהבה כבר הפכה לשנאה. "הערצתי את היטלר", הוא הודה בכנות שאפיינה אותו לאורך כל הריאיונות.
למה בעצם החלטת לשתף אותי בסיפור שלך?
"נהוג לומר שאת ההיסטוריה כותבים המנצחים. ישנם אי-דיוקים רבים בהיסטוריה הכתובה של מלחמת העולם השנייה. היה הרבה רוע במלחמה, אבל לנו כגרמנים היו גם הרבה דברים טובים שקרו. לכן החלטתי להציג את נקודת המבט שלי על השנים האלו.
"נהוג לחשוב שנציונל-סוציאליזם היא רק תנועה לאומית הדוגלת בגזענות ובעליונות הגרמנים. אבל זו הייתה שיטת ממשל שבאה להיטיב עם העם, להקטין פערי מעמדות, לצמצם עוני ולתת שוויון הזדמנויות, בלי קשר לרקע הכלכלי שאתה מגיע ממנו מהבית. המדינה תדאג לך לחינוך, לעבודה ולשוויון. זה דבר טוב, אני חושב. אין לכך שום קשר לגזענות, זה היה העיוות ההיסטורי של התנועה".
את האהדה לנציונל-סוציאליזם הוא לא קיבל מהבית. אביו, קרל רייטר, היה קומוניסט מושבע שהתנגד נחרצות להיטלר והיה מהיחידים בעיירה שהעזו לבקר אותו. ריצ'רד סיפר כי הוריו אף התגרשו בשל כך, מאחר שאימו הייתה מעריצה שרופה של מנהיג המפלגה הנאצית. האב עזב את הבית, ואט-אט הפך היטלר לדמות אב עבורו. "הייתי מבלה שעות על גבי שעות בילדות בברגהוף. אני זוכר את היטלר עומד מול המראה ומתכונן לנאומים שלו. הוא היה עושה חזרות על תנועות הידיים, מדבר בלהט מול המראה, חוזר על הדברים, ממש כמו שחקן מקצועי.
"בימי ראשון היו מגיעים חברי המפלגה הבכירים - גרינג, הימלר, גבלס. הם היו באים עם נשותיהם בימי הקיץ, ומתארחים על המרפסת המפורסמת. אני הייתי מתרוצץ בין כולם עם אחי הגדול גונטר. היטלר היה אומר לנו לקחת את הכלבים לטיול, ואנחנו עשינו מה שהוא אמר לנו. אמא ידעה שאנחנו אצל הדוד וולף עם הדודה מריה, והיא הייתה שמחה".
בגיל 14 הצטרף עם אחיו גונטר לנוער ההיטלראי, ובמהרה התקדם והפך למנהיג בולט בקבוצת הנוער. אלו היו שנים שבהן ראה את השכן המפורסם פחות ופחות. "השנים שלי בנוער ההיטלראי היו נפלאות", הוא נזכר. "למדנו לרכוב על סוסים, קיבלנו מדים שאמא הייתה מגהצת לנו. כשפרצה המלחמה היטלר שהה בעיקר במינכן ובברלין אז ראינו אותו פחות, אבל לעיתים הוא הגיע לסוף השבוע לנוח, ואז היינו מארגנים קבוצת ילדים ומברכים אותו בכניסה לעיירה. פעם אחת הוא ראה אותי ואת גונטר בקבוצת הילדים, אז הוא קרא לנו לעלות למרצדס הפתוחה שלו ואמר לנהג שלו לעשות סיבוב בכל העיירה. המעמד החברתי שלנו השתפר פלאים בעקבות זאת".
צילום: היינריך הופמן''זוכר אותו מתאמן על נאומים מול המראה'' (צילום: היינריך הופמן )
הרומן עם מריה, דודתו של רייטר, הסתיים תוך כמה שנים ביוזמתו של היטלר. היא נותרה מאוהבת בו, אבל צייתה כשהורה לה להינשא לאיש צבא בשם גאורג קוביש. היטלר עצמו תיאם את טקס הנישואים, ולאחר מכן גם שלח את קוביש לחזית, שם נהרג בקרבות. לאחר מותו שלח היטלר למריה זר ורדים אדומים עם כרטיס שבו הביע את תנחומיו. משפחת רייטר הייתה המומה מהאכזריות שבדבר, אך מריה עצמה המשיכה לשלוח להיטלר מכתבי אהבה. היא עשתה זאת בסתר, ומבלי שזוגתו אווה בראון תדע.
בשנת 1944 ירד גיל הגיוס בגרמניה ל-16. רייטר גויס, ויחד עם אחיו גונטר שירת בואפן אס.אס כלוחם בחזית. "היינו מגיעים למקומות שאותם היינו צריכים לכבוש בקרב", הוא סיפר, והוסיף כי לאחר ניצחונות נהגו להכניס קבוצות של אנשים למבנה סגור ולהעלות אותו באש - "זאת הייתה דרך מהירה לסיים את העבודה".
במהלך מלחמת העולם השנייה הרגת בעצמך בני אדם? "בלהט הקרבות, כן".
כמה בני אדם להערכתך הרגת בעצמך? "היו הרבה, לא נהגתי לספור".
ניסית אי פעם להתנגד לפקודה של הרג? "לא יכולנו להתנגד. זאת הייתה השיטה, ובאותם הימים השיטה הייתה טובה אליי".
במהלך קרב מול הצבא האדום נפצע בגבו, אושפז וחזר לשרת בעיירה שבה נולד, ברכטסגאדן. כחייל מקומי הכיר את כל הדרכים והפך לשליח צבאי של האס.אס באזור. לטענתו, בימי הלחימה האחרונים נקרא למפקדה המקומית לביצוע משימה סודית. יש להדגיש כי לחלק מפרטי המקרה, ובעיקר אלה הנוגעים להרמן גרינג - מבכירי ההנהגה הנאצית, שכבר הורחק מתפקידיו בשלב הזה בהוראת היטלר - אין כל תיעוד היסטורי מעבר לדבריו של רייטר. הוא העיד על המקרה בעבר, אך לא תמיד פירט את כל שרשרת האירועים כפי שהציג אותה בריאיון.
"נמסר לי שעליי להעביר מזוודה נעולה, ובה פקודה אישית מהיטלר שעליי להעביר לשומר הראש של גרינג ולבכירי הנהגה שהיו בברכטסגאדן. לקחתי את המזוודה, והמפקד אזק אותה לזרועי. קיבלתי אופנוע, וממרכז העיירה התחלתי לנסוע במעלה ההר אל ביתו של גרינג. כבר בחצי הדרך ראיתי מטוסים של בעלות הברית שהחלו להטיל פצצות על האזור. אני המשכתי לנסוע. בערך שני קילומטרים לפני שהגעתי לביתו של גרינג כדי למסור את הפקודה הגיעה קבוצת מטוסים שהחלה להפציץ את הבית. הצלחתי למצוא מקום מסתור בבוטקה של השומר בכניסה לבית, הצצתי וראיתי איך הבית כולו עולה בלהבות.
צילום: GettyImagesהברגהוף (צילום: GettyImages )
"לאחר כשעה הסתיימה ההפצצה ויצאתי ממקום המסתור. איפה שהיה בית מפואר וגדול נשארו רק הרס, עשן ואבק. היו שם כמה חיילים מצוות השומרים של גרינג, והם אמרו לי שהוא הצליח לברוח עם אשתו והבת שלהם אדה לפני שהחלה ההפצצה. לאחר זמן לא רב ראינו גל שני של תקיפות - הפעם הם הפציצו את הברגהוף, ביתו של היטלר".
המזוודה ששרדה את כל ההפצצה, הוא מספר, לא הגיעה ליעדה. לטענתו, בתוכה שכנה פצצה מסוג אחר: "הייתה שם פקודה בכתב ידו של היטלר, שהורה לשומר הראש של גרינג לירות כדור אחד בראשו ולחסל אותו".
בימים האחרונים של הלחימה נהרג גם גונטר, אחיו. עם שוך הקרבות החלו בעלות הברית להשתלט על האזור הכבוש. ראש עיריית ברטכסגאדן נמלט, ולדבריו של רייטר, במקומו מונה לא אחר מאשר אביו קרל - מתנגד המשטר, קומוניסט, שאיתו לא ניהל שום קשר לאורך נעוריו. רק שנים לאחר מכן הם התפייסו.
לאחר סיום המלחמה, גרמניה החלה בתהליך של "דה-נאציפיקציה" - המרת השיטה הנאצית לדמוקרטיה שאנו מכירים כיום. במסגרת תהליך המעבר גרמניה העמידה לדין את המעורבים במלחמה בכל הדרגות. רייטר סיפר כי נשפט בגין פשעי מלחמה בהליך נפרד במסגרת משפטי נירנברג, ונכלא למשך שנתיים יחד עם חיילי ואפן אס.אס נוספים. שמו נמצא מאז ברשימות השחורות של פושעי מלחמה שהכניסה לארצות הברית אסורה עליהם.
בתחילת שנות ה-50 הוא שוחרר. מודעת פרסומת שבה נתקל ברחוב, ושהזמינה מהגרים לקנדה, נטעה בראשו את הרעיון לעזוב. "הקנדים שאלו רק שאלה אחת – 'אתה יודע אנגלית?' – עניתי שכן. למחרת כבר הייתי על אונייה בדרכי לעתיד חדש".
צילום: אלבום משפחתיריצ'רד רייטר כחייל. שרף את המדים
רייטר, עדיין איש צעיר, אכן יצר לעצמו עתיד חדש. בקנדה הוא נישא לג'יין, ולשניים נולדו ארבעה בנים. מודעה נוספת, שבה נתקל כעשר שנים לאחר שהיגר, הביאה לטוויסט נוסף בסיפור. זו הייתה מודעת דרושים בעיתון: "דרוש מורה לגיאוגרפיה ולהיסטוריה, ובפרט היסטוריה של מלחמת העולם השנייה".
כך הפך למנהל מחלקה בבית הספר "פורסט הילס ג'וניור היי", הממוקם בלב השכונה הכי יהודית בטורונטו. במשך 16 שנים איש מצוות ההנהלה והתלמידים, שברובם היו יהודים, לא ידעו על עברו של המורה האהוב, ראש המחלקה להיסטוריה, שהפך לימים בקי בהיסטוריה יהודית ובקרבות ישראל.
במהלך השנים בנוער ההיטלראי ובואפן אס.אס, רייטר כלל לא הכיר יהודים, אבל בתקופה הארוכה שבה שימש מורה התוודע לעם שה"דוד" הנערץ שלו ביקש להשמיד. הוא התאהב בחוכמה, בשנינות ובערכי המוסר היהודיים. "יש הרבה מאוד דברים שעשיתי שאני לא גאה בהם", אמר על כך, "אבל מה יכולתי לעשות?"
אתה מרגיש אשם או אחראי על מה שקרה בשואה? "אני לא מרגיש אחראי, אבל צר לי על מה שהיה".
היית עד להרג או להתעללות ביהודים? "כשביקרתי פעם במחנה השמדה, עמדנו קבוצת חיילים מול הארובות וצחקנו – 'הינה עוד אחד עולה באש'".
כתבת תחקיר שפורסמה ב-2004 במגזין "טיים קולוניסט" בוונקובר שמה קץ לחשאיות העבר האפל שלו. בכתבה נחשפו שמותיהם של כאלף פושעי מלחמה נאצים שהיגרו לקנדה וחיו תחת זהות בדויה. ריצ'רד היה ביניהם.
המורה הוותיק נקרא בבהילות לחדר המנהל. "המנהל שאל אותי מיד, 'ריצ'רד, האם מה שקראתי בעיתון זה נכון?' עניתי לו שכן. הוא אמר שהוא מצטער, ועל אף שכולם מאוד אוהבים אותי בבית הספר, הוא נאלץ לפטר אותי מיידית".
לאחר סדרת המפגשים שמרנו על קשר. הוא אפילו נהג לשלוח לי מיילים בחגים יהודיים. "מי היה מאמין שמנהיג לשעבר בנוער ההיטלראי, שהיה חייל ואפן אס.אס, וחייל לשעבר בצבא הישראלי יסתדרו כל כך טוב כמו שהסתדרנו", כתב אז.
בדצמבר 2016, לאחר תקופה ממושכת שבה לא נפגשנו, ביקש שאבוא שוב לפגוש אותו בבית האבות. היה לו חשוב לראות אותי פעם נוספת. כשהגעתי מיד היה לי ברור שאני רואה אדם שכבר הגיע לסוף ימיו. רייטר היה רזה וכחוש, דיבר לאט, מבטו היה מושפל, ונראה היה שרוח החיים שאפיינה אותו כל כך במפגשים הקודמים יצאה ממנו. "שאל אותי עוד שאלות, רונן", הוא ביקש, כאילו רוצה להספיק כמה שיותר לפני סוף חייו.
יש לי רק שאלה אחת. אם אתה היית צריך לסלוח למישהו על כל מה שקרה לך - למי היה לך קל יותר לסלוח? להיטלר או לאביך? "אני לעולם לא אסלח להיטלר. הוא הרג את אחי, את אימי (שלדבריו מתה משברון לב לאחר מות אחיו – ר"י), את הדוד שלי, שלושה בני דודים".
ברגע הזה הוא נשבר. דמעות פרצו מעיניו, והוא ניסה להסתיר אותן בממחטה. "לא חשבתי שבגיל 88 עוד יישארו דמעות. הדוד וולף הוא זיכרון שדהה, ואני באופן אישי הייתי כורך את חבל התלייה סביב צווארו".
רייטר פורץ בבכי בריאיון (צילום: רונן ישראלסקי) Promoted Links חוששת מרופא שיניים? הכירי את רופא השיניים הישראלי שמתאים במיוח… מדיקו צריפין: להשקיע פחות מחצי מיליון עבור האזור שצפוי להפוך לאחד מהיק… Channel22 רופא: "הבידוד הפך לא רלוונטי - זהו השלב הבא הנדרש" בריאות מחקר חדש: וירוס הקורונה שורד זמן רב באוויר, קרטונים ופלסטיק בריאות
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו. במרץ 2017 התקשר אליי ראסל, בנו, והודיע שהוא הלך לעולמו. הוא סיפר שאביו מאוד אהב אותי ואישר לי לשתף עם העולם את סיפורו. בקשתו האחרונה הייתה שישרפו את גופתו, ושאפרו יפוזר במי האוקיינוס מול חופי נובה סקושה, בעיר הליפקס שאליה הגיע שנים רבות קודם לכן כמהגר.
אף שברגעים לא מבוטלים הצלחתי להזדהות עם סיפורו, לרגע לא שכחתי ולא סלחתי. הדמעות בסוף חייו של ריצ'רד רייטר לא נשפכו בגלל ששת המיליונים, גם לא על 60 המיליון - אלה היו דמעות של הפסד. לשנאה יש מחיר כבד. גם בצד של הקורבן וגם בצד של הגזען. גם בצד המנצח וגם בצד המפסיד.
אני ממשיך במסע.
רונן ישראלסקי הוא במאי טלוויזיה וקולנוע, שחי כיום עם משפחתו בקנדה. בפרקים הבאים הוא ימשיך לתאר את המסע שיצא אליו בעקבות אביו - המפגשים עם אנשים שהכירו את היטלר: הילד שהפך לנער הפוסטר של המפלגה הנאצית, הצעיר מהנוער ההיטלראי שהתקרב ליהדות בבגרותו וגם אדה גרינג, בתו של בכיר המפלגה הנאצית הרמן גרינג. בימים אלה מסיים ישראלסקי את העבודה על הסרט שיצר מאותם מפגשים - "היום בו פגשתי את היטלר". לתגובות: [email protected]
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2020 08:10 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2020 08:13 |
|
| |
"הייתי מוכן לעשות הכול בשבילו": האנשים שפגשו את היטלר, חלק שני אנטון שריינר היה ילד כשעמד בפעם הראשונה נרגש מול הפיהרר, וקיבל ממנו צביטה בלחי. "אהבתי אותו יותר משאהבתי את אבא", סיפר על האיש שהעריץ כחניך מצטיין בנוער ההיטלראי. כיום, אחרי שנים בשבי הרוסי וביקור מפתיע בישראל, הוא אוהב בעיקר את היהודים: "הבנתי שאני רוצה להיות כמוכם ולא נגדכם". כתבה שנייה בסדרה רונן ישראלסקי פורסם : 02.07.19 | 16:50
לינץ, אוסטריה. לכאן הגיע אדולף היטלר במרץ 1938 במהלך סיפוח המדינה לגרמניה. בכיכר העיר התקבל בפרחים ובקריאות הייל ונפגש עם קהל של מעריצים שראו בו מושיע. אחד מהם היה אנטון שריינר.
כשפגשתי את היטלר - סדרת כתבות:
פרק 1: "מבחינתי היטלר היה הדוד וולף" - הילד שהכיר את השטן
צילום: מתוך הסרטאנטון שריינר בלינץ
האנשלוס, סיפוח אוסטריה לגרמניה, היה שלב נוסף בתוקפנות ההולכת וגוברת של המשטר הנאצי ובהתפשטות הטריטוריאלית של גרמניה, ואחד שהיה חשוב במיוחד להיטלר – שנולד וגדל באוסטריה. הוא עצמו הוביל את הכוחות הגרמניים.
בלינץ, אחת התחנות בדרך, חיכו לו ההמונים. הרשמים העזים מאותו יום היסטורי עדיין חיים ונוכחים בזיכרונו של שריינר, שהיה אז ילד קטן. "הכיכר הייתה מלאה באנשים שהצטופפו עד גדות נהר הדנובה", הוא משחזר, וממשיך בדמעות ובהתרגשות: "עמדתי למרגלות הפסל של התינוקות העיוורים, ישבתי על הכתפיים של הדוד שלי. הרגשנו גאווה, המנהיג שלנו הגיע, הפיהרר. הוא יצא לכיוון הקהל, ואני צילמתי את הרגע הזה עם המצלמה הקטנה שלי. כל הקהל שאג 'הייל היטלר'. זה היה רגע בלתי נשכח. היטלר הבטיח שיאחד אותנו, והוא קיים את הבטחתו".
אנטון שריינר משחזר את ליל האנשלוס (מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלר) Promoted Links כסאות לבית | קאסיאס | סניף תל אביב | קיבוץ גלויות 51 קאסיאס לא רק לגיל השלישי! אימון כושר למוח במכון מקצועי שמביא תוצאות Round Table כדאי לדעת רופא: "הבידוד הפך לא רלוונטי - זהו השלב הבא הנדרש" בריאות מחקר חדש: וירוס הקורונה שורד זמן רב באוויר, קרטונים ופלסטיק בריאות
יותר מ-80 שנה עברו מאז. עכשיו שקט כאן. הגעתי לעיר במיוחד כדי לפגוש את הילד הנלהב מהיום ההוא, כשהגרמנים נכנסו לאוסטריה והתקבלו בזרועות פתוחות. כשאני מחנה את הרכב למרגלות בניין המגורים שלו, אני מבחין שעל אחת המרפסות תלויים שלושה דגלים – דגל האיחוד האירופי, דגל קנדה ודגל ישראל. זו המרפסת שלו.
ההפתעה לא מסתיימת שם. על משקוף הדלת שעליה מתנוסס השלט "שריינר" תלויה מזוזה. בפנים ממתין אדם עם זקן לבן, עגיל באוזן השמאלית וחיוך רחב על השפתיים. הוא מגיש את ידו ללחיצת ידיים ארוכה ועמוקה. נעים מאוד, אנטון.
צילום: מתוך הסרטממתין על המרפסת
הגעתי אליו אחרי שיחה עם אחד מאנשי הארגון "יהודים למען ישוע" בקליפורניה. הוא סיפר לי על אוסטרי זקן שפגש לפני כמה שנים, שהתוודה בפניו ואמר: "לחצתי להיטלר את היד". לא היה קל למצוא את האוסטרי, אבל תחקיר שנמשך חודשים ושיחות שנעשו בסיוע השכנה של שריינר (הוא עצמו לא שומע טוב) הובילו למפגש, שהתחיל בקבלת פנים חמה על אותה מרפסת עם דגל ישראל.
אנטון שריינר נולד ב-1930 בעיירה הקטנה באד לאונפלדן, מרחק של כחצי שעת נסיעה מלינץ. משפחתו הייתה ענייה: "אמא הייתה חייבת למכור את טבעת הנישואין שלה, שקיבלה מאבא, ליהודי אחד כדי לממן את עלות ספרי הלימוד שלי לבית הספר. היהודי שילם לה בזול על הטבעת, אבל הוא גם היה היחיד שהסכים לשלם לה בכלל, לאף אחד אז לא היה כסף. היהודי הזה הציל אותה באותו רגע", הוא מספר.
בני משפחתו של שריינר ורבים אחרים באוסטריה תלו את תקוותיהם בהיטלר, שתפס ביד חזקה את השלטון בגרמניה וביקש לספח אליה את מולדתו. "היינו כל כך עניים, רעבים, מושפלים. כשהיטלר בא הוא החזיר לנו את הכבוד שלנו והבטיח שהכול הולך להשתנות".
צילום: אלבום משפחתיאנטון שריינר בילדותו (צילום: אלבום משפחתי )
ב-12 במרץ 1938 זה קרה. היטלר חצה את הגבול בראש שיירה של טנקים גרמניים ועבר בלינץ, שבה למד והתגורר בבגרותו. הוא עלה לנאום מול הקהל הנלהב שחיכה לו במרכז העיר.
הילד אנטון כבר היה חבר בתנועת הנוער ההיטלראי – שהחלה לפעול באוסטריה עוד לפני האנשלוס. הוא לבש את המדים שאמו גיהצה לו במיוחד עבור אותו ערב, הצליח לפלס את דרכו בהמון ויחד עם בן דודו חיכה שהיטלר יסיים את נאומו והמתין לו ליד המרצדס השחורה שלו. כשהפיהרר הגיע אל הרכב, הוא ראה את הילדים עומדים דום כמו שני חיילים צייתנים. לדבריו, "היטלר ניגש אלינו - מיד התמתחנו, הנפנו את זרוע ימין וקראנו בקול 'הייל היטלר'. היטלר ליטף אותי בראשי, צבט אותי בלחי, לחץ לי את היד ושאל אותי לשמי".
קולו של שריינר רעד כשתיאר את הסיטואציה, כאילו שכח את כל הזוועות שגרם המנהיג הנערץ שלו, שהמשיך באותו ערב בדרכו להשלים את סיפוח אוסטריה, ואחר כך זרע הרס וחורבן בכל היבשת וריסק לרסיסים גם את גדולי מאמיניו. בתיאורו כאילו שכח את הכול, וחזר להיות הילד בן השמונה שעומד מול מי שייצג עבורו אז את התקווה לחיים טובים יותר. "אהבתי את היטלר יותר משאהבתי את אבא", הוא אומר, "הייתי מוכן לעשות בשבילו את הכול, לבצע כל פקודה".
המפגש הזה עם היטלר היה רב משמעות עבור שריינר הצעיר, אבל הוא לא היה היחיד. לטענתו, באותה השנה הזדמן לו לפגוש בו שוב, והפעם בעיירת הולדתו באד לאונפלדן, כשהמנהיג הגיע וחתם בספר המבקרים של העיירה. אנטון וילד נוסף החזיקו בספר תוך כדי החתימה.
"העיירה הזאת היא מעוז של נאצים עד היום", סיפר כשנסענו אליה יחד. "הם לא יודעים כלום על יהודים. אני הייתי עד לרגע שבו המשפחה היהודית האחרונה נלקחה. הבן שלהם היה משחק איתנו. אני זוכר בוקר אחד, בשעה מוקדמת. חלון חדר השינה שלי היה ממש על הרחוב, אז שמעתי וראיתי מכוניות של הגסטפו שהגיעו ונכנסו לבית של המשפחה היהודית. כעבור כמה דקות כל המשפחה הייתה בחוץ והגסטפו לקחו אותם במכוניות שלהם. הם כבר לא חזרו, אין לי מושג מה עלה בגורלם".
צילום: התעמולה הנאציתהיטלר מעניק אותות הצטיינות ביום הולדתו
חמש שנים אחרי החתימה על הספר, מספר שריינר, הגיע המפגש השלישי והארוך מכולם. הוא היה אז חבר מצטיין בנוער ההיטלראי, ומנהל בית הספר שלו החליט לשלוח אותו כנציג הנוער של לינץ לביקור בברגהוף - המצודה של היטלר בעיירה ברכטסגאדן. "זה היה יום ראשון בשנת 1943. כולם היו שם - גבלס, גרינג, הימלר, אייכמן - כל ההנהגה הבכירה הגיעה לאיזושהי ועידה שהייתה בבית באותו סוף שבוע. אווה בראון הייתה שם וקיבלה אותנו עם כיבוד וכוס גלידה קרה. אני הייתי בן 13, לבוש מדים של הנוער ההיטלראי, וכל האורחים היו על המרפסת. אני זוכר שחברי ההנהגה עמדו ושוחחו ביניהם, היטלר הגיע ושוב התחיל לדבר איתי, הזכרתי לו שהייתי בערב בכיכר באנשלוס, הוא שמח לשמוע זאת והתגאה בפני חבריו שהילד הזה, אני, כל כך נאמן לרייך. הייתי האוסטרי היחיד בחבורה, כל שאר הילדים שהיו שם היו גרמנים".
באפריל 1945, כשגרמניה כבר עמדה להפסיד במלחמה והצבא הרוסי התקרב בצעדי ענק לברלין, היה אמור להיערך מפגש נוסף. שריינר אומר כי עלה על רכבת לברלין כדי להשתתף באירוע לכבוד יום הולדתו ה-56 של הפיהרר, יחד עם הנוער ההיטלראי. ההפצצות של בעלות הברית עצרו אותו בדרך, והוא מעולם לא הצליח להגיע. היטלר יצא באותו יום מהבונקר שלו וחילק אותות הצטיינות לחברי הנוער ההיטלראי. עשרה ימים לאחר מכן הוא התאבד.
"כששמענו שהיטלר התאבד, זו הייתה מכה ניצחת. הרגשנו בגידה. איך הוא יכול לחשוב רק על עצמו, כל כך הרבה הקרבנו עבורו, איך הוא יכול לעשות לנו את זה? באותו הרגע הבנתי שהיטלר היה שקרן ובעצם רימה את כולנו. זה היה הרגע שבו הפסקתי לתמוך בו ובכל האידיאולוגיה הנציונל-סוציאליסטית".
התקופה לאחר מכן מעורפלת משהו, ושריינר לא מעוניין להרחיב עליה. מהמעט שסיפר עולה כי לאחר שהסתיימו הקרבות, הוא נתפס על ידי כוחות רוסיים ונלקח בשבי. לדבריו, הוא נידון למאסר ולעבודת פרך, ולאחר שהשתחרר עבד בשירות הקג"ב והיה אחראי על תרגומים מגרמנית לרוסית. לאוסטריה שב רק כאדם מבוגר, אחרי קריסת ברית המועצות.
שריינר מעולם לא התחתן ולא הקים משפחה. לאחר שובו לארץ הולדתו החל לטייל בעולם - נפאל, ארה"ב, קנדה. כנוצרי קתולי נסע גם לישראל, לראות את המקום שבו נולד ישו. המפגש עם הארץ ואנשיה חולל בו מהפך של ממש - הנער שגדל על שנאת יהודים הפך למעריץ נלהב. "כשראיתי את ישראל היפהפייה, איך בניתם שם ארץ לתפארת, השתניתי ב-180 מעלות, הבנתי שאני רוצה להיות כמוכם ולא נגדכם", הוא אומר. "היהודים שולטים בוול סטריט ובתקשורת, זה נכון, אבל זה כי הם עם כל כך חכם ששרד את כל ההיסטוריה. הייתי נציונל-סוציאליסט, אהבתי את היטלר, אבל למדתי לא רק לאהוב אלא בעצם לקבל את העם היהודי".
כשחזר מהביקור בישראל החל בתהליך של התקרבות לדת היהודית. הוא קרא בתנ"ך, הצטרף לאירועים של הקהילה היהודית הקטנה בלינץ ומילא את ביתו בסמלים יהודיים. מיניאטורה של לוחות הברית תלויה על קיר הסלון שלו, מזוזה על משקוף דלתו ופוסטר ענק של ירושלים תלוי על הקיר בכניסה. כשהצטרפתי אליו לאירוע של הקהילה היהודית בעיר, ראיתי במו עיניי איך קיבלו אותו באהבה גדולה ובזרועות פתוחות.
צילום: מתוך הסרטמזוזה על דלת ביתו של שריינר (צילום: מתוך הסרט )
השינוי שחל בו גרם לו להבין סוף-סוף את גודל הזוועות שיצרה המפלצת הנאצית. זו שהיה חלק ממנה. "הילדים, הילדים התמימים שנרצחו בשואה ללא שום סיבה, גם אם אני מנסה בכל הכוח אני לא יכול לעצור את הדמעות. בברית החדשה כתוב שעל חטא צריך לבקש 70 פעם סליחה כדי לכפר עליו, גם 700 סליחות לא יכפרו על שעשינו ליהודים בשואה", אמר לי בקול חנוק מדמעות כשנפרדנו לשלום.
לא יכולתי שלא לראות גם בו קורבן של היטלר. קורבן של שטיפת מוח והבטחות שווא, קורבן של שיטה בתקופה אפלה. שלא כמו נאצים אחרים שפגשתי במסע הזה, במקרה של אנטון הייתה גם התפכחות.
אפשר אולי לייחס את ההתקרבות לדת למעין "תעודת ביטוח", אבל נראה שהשנים שעברו ובעיקר הביקור בישראל עשו את שלהם - והפכו את הגזענות נגד היהודים שאנטון גדל על ברכיה למגוחכת בעיניו. במבטו, בעיניו הדומעות, לא ראיתי ניסיון הסתרה או מיצג תעתועים. ראיתי בושה וניסיון עמוק להסביר את הטעות הגדולה שלו, של אוסטריה. אנטון שריינר מייצג את האדם הפשוט, זה שבילדותו הלך אחרי מנהיג באמונה עמוקה ועיוורת, ובבגרותו הבין שהיו אלה הונאת ענק וחטא שאין עליו מחילה.
יש עוד כמוהו, ויש אחרים. אני ממשיך לתחנה נוספת, כדי לפגוש איש שסייע להיטלר להעמיד פנים שהוא אדם חביב.
רונן ישראלסקי הוא במאי טלוויזיה וקולנוע, שחי כיום עם משפחתו בקנדה. בימים אלה הוא מסיים את העבודה על הסרט שיצר מהמפגשים שמתוארים בכתבות - "היום בו פגשתי את היטלר". לתגובות: [email protected]
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2020 08:18 |
|
| |
"אמרו לי שהפיהרנותרו הררי אבק, וחפצים רבים היו פזורים על האדמה החרוכה. מדי יום שבו לאתר החורבות ואספו משם חפצים, "כדי לשמור על ההיסטוריה".
כל החפצים שנאספו אוחסנו במחסן המשפחה מאחורי בית המלון הקטן. לפני כמה שנים החליט לסדר את הכול ולבנות מוזיאון "לשאריות של הברגהוף", הוא אומר כשהוא מזמין אותי פנימה, לראות מה נותר מבית הנופש המפואר של היטלר. מוצגים שם מגהץ, כלי מטבח ותמונות וגם כיסא עץ – אחד מתוך 20 שהיו בחדר האירוח.  הכיסא שנותר מהברגהוף
 החדר המקורי
אנחנו מטיילים לאורך אגם הינטרסי שבלב הרי האלפים. הנופים עוצרי נשימה, כאילו נלקחו מסרט טבע מושקע. איך דווקא מתוך המקום הרגוע והשלו הזה הגיח הרוע לעולם? היטלר עצמו נהג לבוא לכאן כדי להירגע, אומר בארטלס. "הוא הגיע לאזור לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא בא לכאן לחשוב, לתכנן את המהלכים הבאים שלו". מה היה בו בהיטלר, שכל כך הרבה אנשים אהבו בו? הוא היה אדם כל כך מקסים?"להיטלר הייתה כריזמה, הוא היה מהפנט אותך במבט שלו, אני זוכר היטב את העיניים החודרות שלו כשהוא דיבר אליי, לעולם לא אשכח זאת". מתברר שבאחד על אחד, כמו גם כשפנה להמונים, להיטלר הייתה יכולת בלתי רגילה לגייס אותך אליו. "כל חיי יזכרו אותי בתור הילד שהצטלם עם היטלר, הקליק הזה של המצלמה של הופמן היה רגע היסטורי עבורי - ועבור כל גרמניה". היית עושה זאת שוב?"לא, בשום אופן. היטלר היה גנגסטר, דיקטטור, לא הייתי נותן לזה שוב את ידי. אבל הייתי בסך הכול בן ארבע, והוריי החליטו בשבילי ואמרו לי מה לעשות. אני עדיין מחכה לעוגת התפוחים שהיטלר הבטיח לי". בפרק הבא – פגישה עם בתו של גרינג. רונן ישראלסקי הוא במאי טלוויזיה וקולנוע, שחי כיום עם משפחתו בקנדה. בימים אלה הוא מסיים את העבודה על הסרט שיצר מהמפגשים שמתוארים בכתבות - "היום בו פגשתי את היטלר". לתגובות: [email protected]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2020 08:19 |
|
| |
"אמרו לי שהפיהרר הגיע, וצריך להתלבש יפה": הילד שהפך לגלויה של הנאצים כשהיה בן ארבע צולם ג'רארד בארטלס עם היטלר בתמונה שהפכה לפוסטר של המפלגה הנאצית – ילד יפה, בלונדיני ותכול עיניים, שסייע בתעמולה מבלי להבין זאת. "הוא היה מאוד נחמד אליי. לא היה לי מושג שכל חיי ישייכו אותי לעלייה שלו וגם לשואה של היהודים". האנשים שפגשו את היטלר, חלק שלישי רונן ישראלסקי פורסם : 10.07.19 | 09:37
שמו של אדולף היטלר מעורר מיד מחשבות על דמות מפלצתית, התגלמות הרשע. אבל בקיץ 1936, הפיהרר היה בעיצומו של תהליך עיצוב דמותו הציבורית באופן שונה לגמרי. שלוש שנים אחרי שעלה לשלטון, הוא רצה להיכנס ללבבותיהם של הגרמנים. לא רק מנהיג – אלא אוהב אדם, איש שנהנה מצחוקם של ילדים ומיופיו של הטבע. ומה ישדר מסר שכזה טוב יותר מאשר תמונה לצידו של ילדון מתוק, בלונדיני ותכול עיניים? ג'רארד בארטלס היה הילד הזה, וכך הוא פגש את היטלר. (: מתוך הסרט "היום בו פגשתי את היטלר" במאי: רונן ישראלסקי ישראל- קנדה 2019) Promoted Links פופ אפ ירושלמי שלא נראה כמותו בתל אביב Vicky Cristina עושים סוף לדיאטות! נמצא פתרון תרופתי לטיפול בהשמנה המרכז הרפואי לטיפול בהשמנה - ד"ר רז מחקר חדש: וירוס הקורונה שורד זמן רב באוויר, קרטונים ופלסטיק בריאות רופא: "הבידוד הפך לא רלוונטי - זהו השלב הבא הנדרש" בריאות
כשפגשתי את היטלר - סדרת כתבות:
פרק 1: "מבחינתי היטלר היה הדוד וולף" - הילד שהכיר את השטן
פרק 2: "הייתי מוכן לעשות הכול בשבילו" - החייל
צילום: היינריך הופמןתמונה בשירות התעמולה הנאצית (צילום: היינריך הופמן )
"שיחקתי עם חברים, ואז המטפלת שלי קראה לי לבוא להחליף בגדים. היא אמרה ש'הפיהרר הגיע, אתה צריך להתלבש יפה וללכת להצטלם איתו'. לא הבנתי בכלל מה רוצים ממני, אבל עשיתי מה שאמרו לי", מספר בארטלס, כיום בעשור התשיעי לחייו, על זיכרונותיו מצילומי התמונה שהפכה אותו ל"נער הפוסטר" של המפלגה הנאצית.
את התמונה צילם היינריך הופמן, הצלם הקבוע של היטלר. הוא עצמו יושב על שרפרף ומחבק את בארטלס בן הארבע, הלבוש במיטב מחלצותיו – בגדים גרמניים מסורתיים. הילד יפה התואר אולי נרתע מעט מהחיבוק, אבל התמונה הוכתרה כהצלחה. היא שימשה היטב את מכונת התעמולה של היטלר בשנים שלפני פרוץ המלחמה: היא הופצה ברחבי אירופה ובשגרירויות גרמניה בעולם, ונמצאה כמעט בכל בית של משפחה גרמנית באותה התקופה.
רציתי להבין, מי היה הילד שהיה שותף לאותו מהלך שיווקי ולאותה הצלחה? איך מרגיש דוגמן של כזו תנועה אפלה? נסעתי לשמוע את התשובה ישירות מפיו.
צילום: מתוך הסרטג'רארד בארטלס על רקע המרפסת שבה הצטלם עם היטלר (צילום: מתוך הסרט )
בארטלס חי, אז וגם כיום, בעיירה הינטרסי, השוכנת באלפים על גבול גרמניה-אוסטריה - מרחק של כעשרים דקות נסיעה מברכטסגאדן, שבה התגורר היטלר. לכאן הגיע הפיהרר בשביל לנפוש בבית ההארחה שהקימה משפחתו של בארטלס, וכאן ממש צולמה אותה תמונה. כיום הוא המנהל של אותו מלון משפחתי, שמטיילים ממשיכים להגיע אליו מכל העולם.
השתמשתי בשמו הגרמני של אבא, מנפרד, ועשיתי צ'ק-אין. חיכיתי לרגע המתאים כדי להתחיל בשיחה עם הבעלים החביב, ולגייס אותו למסע שלי בעקבות האנשים האחרונים בעולם שפגשו את היטלר. לא תיארתי לעצמי לאיזה אוצר דוקומנטרי הגעתי.
צילום: מתוך הסרטברטלס מציג את האלבום המשפחתי (צילום: מתוך הסרט )
"החל משנת 1934, היטלר היה מגיע לכאן להתארח במלון שלנו", מספר בארטלס. "הקשר איתו נוצר באמצעות הדוד שלי, שהיה סמל המחלקה של היטלר במלחמת העולם הראשונה. הוריי הכירו את היטלר והוא היה יושב איתם לשיחות ארוכות, במיוחד עם אבי, תמיד בנושאי פוליטיקה. הוא היה מגיע מהברגהוף לאכול, לפגוש אנשים ולדבר עם אבא". במסגרת ביקוריו, אגב, נפגש גם עם תושב המקום אדווין בכשטיין, בעל מפעל הפסנתרים שתרם לקמפיין שלו, ושבהלוויה שלו פגש אבי את היטלר. הקצוות מתחילים להתחבר.
את יום הצילום שהפך אותו לאייקון הוא זוכר היטב: "זה היה בשנת 1936, אני הייתי רק בן ארבע, אבל אני זוכר. שיחקתי עם חברים ביער, ואז המטפלת שלי קראה לי לבוא. לבשתי את הבגדים החגיגיים וחבשתי כובע. פתאום ראיתי שיירה של מכוניות מרצדס שחורות, הן חנו כאן מאחורי המלון, ומאחת המכוניות יצא היטלר והלך בשביל הכניסה לבית. המטפלת אמרה לי שכשאעמוד מולו עליי להגיד 'הייל מיין פיהרר', אבל כשראיתי אותו אני אמרתי 'גרוס גוט', כמו שאתם אומרים 'שלום'", הוא מסביר והוגה את המילה בעברית.
"הביאו אותי למרפסת הגדולה בקומה העליונה, שם היה היינריך הופמן", הוא ממשיך. "הייתה מצלמה גדולה על חצובה ושרפרף. היטלר התחיל לדבר איתי, הוא היה מאוד נחמד, שאל אותי איזו עוגה אני אוהב לאכול, עניתי לו שעוגת תפוחים. הוא הבטיח לי שאחרי שנצטלם יחד הוא יביא לי עוגת תפוחים. היטלר התיישב וחיבק אותי. לא כל כך אהבתי שהוא קירב אותי אליו, אתה יכול לראות בתמונה שאני קצת מתרחק ממנו.
"כל הסיפור לקח בערך חצי שעה, הצלם צילם הרבה תמונות שבהן אני והיטלר יחד, וגם כמה תמונות עם בת דודתי. אחרי כן היטלר קם ונפרד ממני והמטפלת לקחה אותי בחזרה לבית. היטלר וכולם נשארו על המרפסת. הילדים שאלו אותי מה עשיתי למעלה על המרפסת, ואני עניתי להם 'שום דבר מעניין'. לא היה לי מושג שכל חיי אנשים בגרמניה ובכל העולם ישייכו אותי לשלטון היטלר, למלחמת העולם וגם לשואה של היהודים. אני זוכר שציפיתי ורציתי לקבל את עוגת התפוחים ממנו אחרי הצילום, אבל הוא כנראה שכח מזה. אני מחכה לה עד היום".
צילום: מתוך הסרטבארטלס עם תמונות שלו, של בת דודתיו ושל היטלר
ההיסטוריון והסופר הבריטי ג'יימס ווילסון חקר וכתב על התקופה הזו, שבה פעל היטלר בשביל לשווק את עצמו. מאז שפרסם ספר בנושא, הוא שב וחוזר לבקר בבית ההארחה של בארטלס שבו, לדבריו, החל מסע התעמולה. "התמונה הזו היא הסנונית הראשונה של היטלר במסע התעמולה שלו, וזוהי גם חשיבותה ההיסטורית", הוא מסביר כשאנחנו נפגשים במקום. "בשנים הראשונות היטלר ניסה לייצר תדמית של אדם חביב, אוהב טבע, מרבה בטיולים, נחמד לילדים. זו תדמית שונה לגמרי מזו של המצביא הכמעט אלוהי שטיפח בשלבים מאוחרים יותר.
"זה עבד לו. התמונה הזאת הפכה לגלויה שנשלחה על ידי גרמנים בכל העולם לבני משפחה, לחברים ולמכרים - הן בגרמניה והן מחוצה לה. אין בכך הבדל גדול ממה שפוליטיקאים עושים כיום כשהם מצטלמים עם ילדים, אבל היטלר בתמונתו עם ג׳רארד היה כנראה בין הראשונים".
לאורך תקופת המלחמה שירת אביו של בארטלס כסמל בצבא הנאצי. בינתיים המשיך המלון המשפחתי לארח בכירים של המפלגה שהגיעו לאזור. "הדבר החשוב ביותר שאני זוכר מאותה תקופה זה שהיינו חייבים להמשיך להתפרנס כדי שיהיה לנו מה לאכול, לא עסקנו כלל במלחמה", הוא נזכר. "באזור הכפרי שבו אנחנו גרים היה שקט עד 1944. מ-1944 ובמיוחד ב-1945 היינו רואים כל יום כמאה מטוסי קרב טסים צפונה. אלה היו מטוסים אמריקאיים ורוסיים, בדרכם להפציץ את ברלין ואת מינכן, עד ההפצצה הגדולה של כל האזור שלנו באפריל 1945".
כמה שבועות לאחר הצילום המפורסם קיבל בארטלס מתנה מהיטלר - סכין ציידים שעליו מוטבע צלב הקרס וחרותה הסיסמה "בדם ובכבוד". מדובר בפריט נדיר מתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל אין זה הפריט הנדיר היחיד שנמצא בחזקתו.
צילום: מתוך הסרטהסכין שקיבל במתנה מהיטלר (צילום: מתוך הסרט )
כמה ימים אחרי הפצצת הברגהוף, הגיעו בני משפחתו של בארטלס למקום שנחרב כדי לראות בעיניהם מה נשאר מביתו של הפיהרר. הוא מספר כי בין החורבות נותרו הררי אבק, וחפצים רבים היו פזורים על האדמה החרוכה. מדי יום שבו לאתר החורבות ואספו משם חפצים, "כדי לשמור על ההיסטוריה".
כל החפצים שנאספו אוחסנו במחסן המשפחה מאחורי בית המלון הקטן. לפני כמה שנים החליט לסדר את הכול ולבנות מוזיאון "לשאריות של הברגהוף", הוא אומר כשהוא מזמין אותי פנימה, לראות מה נותר מבית הנופש המפואר של היטלר. מוצגים שם מגהץ, כלי מטבח ותמונות וגם כיסא עץ – אחד מתוך 20 שהיו בחדר האירוח.
צילום: מתוך הסרטהכיסא שנותר מהברגהוף
החדר המקורי
אנחנו מטיילים לאורך אגם הינטרסי שבלב הרי האלפים. הנופים עוצרי נשימה, כאילו נלקחו מסרט טבע מושקע. איך דווקא מתוך המקום הרגוע והשלו הזה הגיח הרוע לעולם? היטלר עצמו נהג לבוא לכאן כדי להירגע, אומר בארטלס. "הוא הגיע לאזור לאחר מלחמת העולם הראשונה. הוא בא לכאן לחשוב, לתכנן את המהלכים הבאים שלו".
מה היה בו בהיטלר, שכל כך הרבה אנשים אהבו בו? הוא היה אדם כל כך מקסים? "להיטלר הייתה כריזמה, הוא היה מהפנט אותך במבט שלו, אני זוכר היטב את העיניים החודרות שלו כשהוא דיבר אליי, לעולם לא אשכח זאת". מתברר שבאחד על אחד, כמו גם כשפנה להמונים, להיטלר הייתה יכולת בלתי רגילה לגייס אותך אליו.
"כל חיי יזכרו אותי בתור הילד שהצטלם עם היטלר, הקליק הזה של המצלמה של הופמן היה רגע היסטורי עבורי - ועבור כל גרמניה".
היית עושה זאת שוב? "לא, בשום אופן. היטלר היה גנגסטר, דיקטטור, לא הייתי נותן לזה שוב את ידי. אבל הייתי בסך הכול בן ארבע, והוריי החליטו בשבילי ואמרו לי מה לעשות. אני עדיין מחכה לעוגת התפוחים שהיטלר הבטיח לי".
בפרק הבא – פגישה עם בתו של גרינג.
רונן ישראלסקי הוא במאי טלוויזיה וקולנוע, שחי כיום עם משפחתו בקנדה. בימים אלה הוא מסיים את העבודה על הסרט שיצר מהמפגשים שמתוארים בכתבות - "היום בו פגשתי את היטלר". לתגובות: [email protected]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-12/3/2020 08:24 |
|
| |
להסתכל לבת של הרמן גרינג בעיניים רונן ישראלסקי יצא בעקבות האנשים שפגשו את הפיהרר הנורא, ממש כמו אביו. אבל דבר לא הכין אותו לרגע שבו פגש פנים מול פנים את בתו של אחד הפושעים הנאצים הידועים ביותר - אדה גרינג - והיא סירבה ללחוץ את ידו. האנשים שפגשו את היטלר - כתבה אחרונה בסדרה רונן ישראלסקי פורסם : 17.07.19 | 17:07
בשנת 1934, כשהיה ילד בן 11, פגש אבא שלי, מנחם ישראלסקי, את אדולף היטלר. זה היה מפגש אקראי קצר ששינה את מסלול חייו. 80 שנה לאחר מכן יצאתי למסע בעקבות האנשים החיים האחרונים שפגשו גם הם את הצורר הנאצי. שחייהם השתנו מקצה לקצה בגללו. הילד שראה בו דוד, הצעיר שהעריץ אותו בתנועת הנוער, הפעוט שהפך לילד הפוסטר שלו – כולם דיברו בפתיחות על יחסם אליו אז ועכשיו, ועל המבט החודר שלא יוכלו לשכוח.
אבל דבר לא הכין אותי לרגע שאחוש בו בעצמי, מול המבט שנעצה בי אדה גרינג.
צילום: מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלראדה גרינג ליד ביתה (צילום: מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלר )
כשפגשתי את היטלר - סדרת כתבות:
פרק 1: "מבחינתי היטלר היה הדוד וולף" - הילד שהכיר את השטן
פרק 2: "הייתי מוכן לעשות הכול בשבילו" - החייל
פרק 3: "אמרו לי שהפיהרר הגיע, וצריך להתלבש יפה": הפוסטר
אדה גרינג, בתו של הרמן גרינג ובת הסנדקות של היטלר, נחשבה לנסיכה של המפלגה. היא הייתה רק בת שבע כשהסתיימה המלחמה ושמרה על אנונימיות רוב חייה, הרחק מהעין הציבורית.
"על היהודים עברו דברים שלא יאומנו, אין לי מה להוסיף לכך פרט לכך שאהבתי מאוד את אבא שלי". זה, פחות או יותר, המשפט האחרון שאמרה בציבור לכתב טלוויזיה שבדי, אי אז בשנות ה-80 של המאה הקודמת. מאז נאלמה דום והסתגרה. מעולם לא דיברה על מעשיו של אביה וגם לא התנצלה. מי באמת הייתה אותה נסיכה?
גרינג נולדה ב-1938 כמעין בת אצולה נאצית. אביה היה מבכירי המפלגה - מייסד הגסטאפו, מפקד חיל האוויר ומקימם של מחנות הריכוז הראשונים, שני רק להיטלר עצמו. אמה, אמי גרינג, הייתה שחקנית גרמנייה. עבור שני בני הזוג היו אלה נישואים שניים, אבל אדה הייתה בתם היחידה.
אורח הכבוד בטקס ההטבלה היה היטלר, שהטביל בזרועותיו את אדה וכך הפך לסנדק שלה. תמונות ידועות מטקס ההטבלה מתעדות את גרינג לבוש המדים עומד נרגש וגאה מהמעמד, אשתו, בתו והיטלר המחויך לצידו.
צילום: GettyImagesהסנדק. היטלר בהטבלה של אדה גרינג (צילום: GettyImages )
צילום: GettyImages(צילום: GettyImages )
צילום: AP(צילום: AP )
השנים הראשונות לחייה היו באמת חיים של נסיכה. היא חיה בבית המפואר של אביה, לצד יצירות אמנות שבזז. אבל לקראת סוף המלחמה מעמדו של גרינג כבר ירד. המשפחה עברה לגור בבית בברכטסגאדן, והיטלר, בימיו האחרונים, ראה בו בוגד וביקש להחזיק אותו במעצר. חייל האס.אס ריצ'רד רייטר, שעליו כתבתי בפרק הראשון, אפילו טען שהיטלר שלח באמצעותו פקודה לחסל את גרינג, שלא הגיעה ליעדה בגלל הפצצה של כל האזור.
בתחילה הצליחה המשפחה להימלט, אבל אחרי תום המלחמה הם נתפסו ונעצרו. גרינג הועמד לדין במשפטי נירנברג ונידון למוות. יומיים לפני הוצאתו להורג התאבד באמצעות בליעת ציאניד.
אדה ואימה שוחררו ועברו להתגורר במינכן. היא למדה, עבדה לאחר מכן כמזכירה רפואית וחיה חיים שקטים. מעולם לא הקימה משפחה. היא בכל זאת הגיעה לכותרות כשתבעה להשיב לה יצירת אמנות שניתנה במתנה לה ולאביה, אבל אחרי שבית המשפט דחה את התביעה שבה לאנונימיות שלה.
גרינג בצעירותה
גרינג השתתפה באירועי זיכרון של הנאצים ותומכיהם, ומעולם לא הביעה חרטה על מעשיו של אביה. למעשה, היא בעיקר התכחשה לחלק שלו בשואה והמשיכה לדבר עליו בחיבה ובאהבה. זאת במעט הפעמים שדיברה, כי כאמור – ככל שבגרה היא הלכה והתרחקה מכל חשיפה, וממש נעלמה.
רציתי לגלות מי היא היום, איך נראית התינוקת היפה מטקס ההטבלה. האם אצליח לאתר אותה? האם יש לי בכלל סיכוי מול מכחישה סדרתית והחלטית כמוה? באפריל 2017 הגעתי למינכן נחוש, אבל סקפטי.
בשלב הראשון, ובסיוע של איש מוסד ותחקירן גרמני מהמגזין "שטרן", הצלחתי להשיג את מספר הטלפון שלה. מבית המלון במינכן התקשרתי אליה.
לאחר כשני צלצולים היא ענתה "הלו" במבטא גרמני כבד. מיד בירכתי אותה לשלום והזדהיתי כרונן ישראלסקי - שם שאינו מותיר מקום לספק בקשר למוצא. שאלתי אם נוח לה לשוחח איתי באנגלית, היא ענתה לי בגרמנית ושאלה אותי לרצוני. הצגתי את עצמי כקולנוען דוקומנטרי שהגיע מקנדה ורוצה לשוחח איתה ולשאול כמה שאלות בנוגע להיטלר. היא השתהתה, ולאחר מכן אמרה שהיא לא מתראיינת לתקשורת. המשכתי והוספתי שאני יודע שהיא התראיינה בשנות ה-80 לעיתונאי שבדי, ושאני חושב שהריאיון דווקא היה מוצלח מבחינתה. היא השיבה שהריאיון הזה היה הראשון והאחרון שהיא הסכימה לעשות.
ניסיתי להמשיך לדובב אותה, ואז היא קטעה אותי והטיחה בי שעליי ללכת ללמוד גרמנית לפני שאפנה אליה שוב. ללא התראה מוקדמת הוסיפה "אאוף וידרזהן", להתראות בגרמנית, וניתקה בלי לתת לי הזדמנות לענות לה או להמשיך את השיחה.
ציפיתי אולי ליחס קצת יותר מנומס, אבל זה לא מה שיסיט אותי מהמטרה. החלטתי לצאת לסיור קצר ברחובות השכונה שבה היא גרה – אזור במינכן שבו החזיק גם היטלר דירה.
זו הייתה שכונה גרמנית טיפוסית: נקייה, רחובות צרים, בניינים בני שלוש עד ארבע קומות לכל היותר, בכל פינת רחוב מתחם חנויות שכונתיות קטנות. אחרי סיבוב מהורהר התחלתי בשיחה עם אישה מבוגרת שעברה בסביבה.
"סליחה גברתי, אפשר לשאול אותך שאלה?" שאלתי בגרמנית רצוצה. "כן, בוודאי", ענתה הזקנה. "את מדברת אנגלית?" שאלתי, והיא השיבה "בהחלט", עצרה את הליכתה, הישירה אליי מבט ובחנה. "אני מחפש את אדה גרינג, את אולי מכירה אותה?" הזקנה הסתכלה עליי, חשבה לרגע וענתה, "בטח שאני מכירה אותה, אנחנו שכנות, גרות דלת מול דלת".
המשכתי ללכת לצידה של השכנה כדי להגיע לבניין שלה, אבל אז צדה את עיני דמות נוספת - אישה מבוגרת עם שקית קניות. הפניתי את המבט ופתאום היא הייתה שם, מולי, מתקדמת לאיטה ברחוב, אדה גרינג. מיד זיהיתי אותה, למרות השנים הרבות שבהן לא תועדה. הבחנתי בדמיון הרב לאביה.
"שלום, גברת גרינג?" קראתי לעברה. היא הרימה אליי מבט, נעצרה במקומה, פניה היו מבוהלות. "כן", ענתה. "שלום, אני רונן מקנדה, דיברתי איתך בטלפון". היא נראתה עוד יותר מבוהלת, הבינה שלמרות מאמציה להישאר אנונימית, היא נחשפה.
גרינג השיבה בגרמנית, אמרה "כן, אני זוכרת, אמרתי לך ללכת ללמוד גרמנית". משום מה הייתי משועשע. חייכתי בנימוס: "כן, נכון, זה אני". היא נראתה כאילו היא עומדת להושיט לי את ידה, אז הרמתי את זרועי והגשתי לה את כף ידי כדי ללחוץ את ידה, אבל היא נרתעה והעבירה את שקית הקניות מיד אחת לזו שהחלה להושיט קדימה. שפת הגוף שלה הייתה מפוחדת, ונראה היה שהיא נרתעת מעצם הרעיון ללחוץ לי את היד. "מה אתה רוצה ממני?" שאלה בתקיפות.
לא רציתי לשאול מיד על היחס להיטלר הסנדק שלה, הסתפקתי ב"אני חוקר את נושא ה...", אבל אז היא הבחינה בצלם שלי וממש נבהלה. היא הסתירה את פניה בידיים, ובצעדים החלטיים נמלטה. "גברת גרינג", קראתי לה בזמן שנכנסה במהירות לבניין, "אין צורך להיבהל". ניסיתי ליצור קשר עין איתה, אבל היא כבר נבלעה בתוך הבניין, צעקה לעברי "תסתלק מפה", טרקה את הדלת ונעלמה.
צילום: מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלרהמפגש ברחוב עם אדה גרינג (צילום: מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלר )
וכך הסתיים לו מפגש אקראי ביני לבין אחת הנשים המסתוריות ביותר מתקופת מלחמת העולם השנייה. לא יכולתי שלא לחשוב על ההשוואה: לפני יותר מ-80 שנה פגש אבא שלי את היטלר ברחוב, פחד שזהותו תיחשף וברח מהמקום. הפעם היא הייתה המפוחדת והיא זו שברחה.
ב-21 לדצמבר 2018 הלכה אדה גרינג לעולמה, ערירית - ללא ילדים או משפחה. הידיעה על מותה פורסמה זמן מה לאחר מכן. בהלוויה נכחו רק מעטים, והיא בחרה להיקבר בקבר אנונימי, ללא שם ומצבה. אולי הבינה שהקבר יכול להפוך למוקד לעלייה לרגל של תומכי נאצים ומתנגדיהם, יעד לפולחן או ונדליזם.
אז לעולם לא אדע מי באמת היא הייתה, ומה היה בה שגרם לה לשמור אמונים לאביה, ואולי גם לסנדק הנורא שלה, שהמיט כזה הרס על המדינה שלה ועל העולם. אבל בעיניה של אדה גרינג הצלחתי ולו לרגע לראות את עיניו ומבטו של היטלר, כאילו הזמן קפא מלכת.
את המסע ליצירת הסרט שלי התחלתי לפני ארבע שנים. נדדתי עם משפחתי לצפון אמריקה כדי לקבל השראה וליצור. לא תיארתי לעצמי שיום אחד אעמוד על אדמת גרמניה, מול אדה גרינג, וממני היא תברח. כילד שגדל בישראל ועמד בכל צפירה בימי השואה, לא יכולתי אפילו לדמיין שאכיר לעומק את הילד ריצ'רד רייטר, שגדל בביתו של היטלר והיה לבן טיפוחיו.
כשהלכתי ללמוד קולנוע לא תכננתי לעשות את הסרט הזה. הסיפור הזה מצא אותי, והתסריט שלו נכתב לפני שנולדתי. לפני שאבא שלי נפטר הבטחתי לו שאשתף את סיפורו בעולם, והיום אני יכול לומר בלב שלם - אבא, קיימתי את הבטחתי.
צילום: מתוך הסרט היום בו פגשתי את היטלררונן ישראלסקי בצילום מתוך הסרט
רונן ישראלסקי הוא במאי טלוויזיה וקולנוע, שחי כיום עם משפחתו בקנדה. בימים אלה הוא מסיים את העבודה על הסרט שיצר מהמפגשים שמתוארים בכתבות - "היום בו פגשתי את היטלר". לתגובות: [email protected]
|
|
|
|
|
|
