מדוע יש צורך בפוסק שיהיה מקובל על כולם?
ראינו בתקופת רבן גמליאל התעקשות לפסיקה אחידה אבל מחוץ לאותה תקופה תמיד היו בישראל פוסקים שונים ומחלוקות.
להיפך, אני רואה בפניה לרב חיים, רב שתמיד התרחק מההנהגה והיה ספון בעולם התורה מחוץ לעניני העולם סימן לחוסר הנהגה מקומי.
הרי בכל ההסטוריה, אם היתה ליהודי שאלה, הוא היה פונה לרב העיירה שלו, לרב הקהילה.
הבעיה שלנו היא שהעולם הפך להיות קטן ונגיש. יש לי קרובי משפחה שגם כשגרו רחוק מבני ברק "הרב שלהם" היה הרב קנייבסקי.
כל שאלה או התייעצות, היה ברור להם שהולכים לרב הכי בכיר ולא לרב המקומי.
נוצר מצב לא טבעי, בעיקר אצל הליטאים, בו לא רק שיש "גדול הדור" שהוסמך על ידי העיתונים בשמן המשחה אלא שהוא גם היחיד שיכול לפסוק הלכה לציבור.
זה לא היה נורא כשהיו רבנים שרצו (או במקרה של הגרי"ש הסכימו בלית ברירה לעול שנכפה עליהם) אבל במקרה של הגר"ח זה פשוט לא שייך.
לולא דמסתפנא הייתי אומר איזה משל של הגר"ע זצ"ל על הנהגה שהדור מקבל כשאינו ראוי.
נשלח מהאנדרואיד שלי
