הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון.
בס"ד
כ"ד באדר, תש"פ
את המגפה שמרעישה בימים אלה את עולמנו ראוי להגדיר גלובלית לא רק בגלל היקף התפשטותה, אלא גם נוכח אופייה ומשמעותה. הקורונה היא מחלת הגלובליזציה. כולנו מכירים את המצב של מחלה או שפעת רגילה מניסיונו האישי. כשאנחנו "משגעים" את הגוף שלנו באורח חיים בלתי אפשרי, הוא מוחה כנגדנו ומכריח אותנו להישאר שבוע בבית; משכיב אותנו, משבית אותנו וכופה עלינו לחזור לשפיות. כך קורה היום לגופו של "האדם העולמי".
אורח החיים המטורף שסיגלה לה האנושות בעשורים האחרונים גרם לגופה לצאת במחאה, ולהשבית את החיים הלא נורמליים שלנו. העולם הפוסט מודרני מעוצב במושגים כמו "עולם ללא גבולות", "עיר ללא הפסקה", "כפר גלובלי", "24/7", "תרבות השופינג" וכדומה. מושגים אלה מאפיינים אורח חיים ומחשבה שלא הכרנו בעבר. ואת אורח החיים הזה משבית היום נגיף הקורונה, ומראה לנו בדיוק במה חטאנו.
ניכר שמגפת הקורונה קשורה בקשר ישיר לגלובליזציה, לתרבות ולאורח החיים הפוסט מודרניים. לולא הגלובליזציה היא לא הייתה מתפתחת ומתפשטת בקצב ובהיקף כאלה. כולנו עדים להעברתה המהירה באמצעות עולם התעופה והתיירות מיבשת ליבשת במהירות הבזק. המטוסים ושדות התעופה עצמם הפכו לחממת דגירה והדבקה. גם לשפעת "הספרדית", שתקפה את העולם בשנות מלחמת העולם הראשונה, היה אופי בינלאומי. עצם המלחמה ההיא הייתה סוג של "טירוף גלובלי", מה עוד שאירופה הייתה אז "כפר גלובלי" שבו צבאותיהם של רוב האומות התרבות באותו עידן היו מעורבים זה בזה בתנאים שהיוו כר פורה להפצת המחלה.
גם הנזק הכלכלי המידי ומערכות החיים המושבתות מעידים על משמעות המגפה הנוכחית. הנזק החמור ביותר שנגרם עד עתה הוא לתעשיות הבינלאומיות: טיסות, תיירות, מלונאות, קשרים בינלאומיים, קניונים וכדומה. "העונש" מעיד על "החטא" כפי שהתוצאה מצביעה על הסיבה.
הקורונה היא מחאה. מחאת גופו של האדם העולמי על שיגיונות החיים הפוסט מודרניים. וכמו כול שפעת, גם הקורונה משביתה אותנו ומחייבת אותנו לחזור לשפיות. האדם כבר לא יכול להמשיך להתרוצץ ולברוח מעצמו, ונאלץ להיכנס לבידוד שהוא גם התבודדות. האדם של זמננו, שחי בתודעה של "אני ואפסי עוד", שבטוח שהוא ברא את עצמו ושאין עוד מלבדו, נחשף פתאום לאמת קיומו הזמני, הרעוע, הרופף והחולף. מחאת הקורונה פורצת את התודעה העכשווית ומחייבת אותנו להתחבר לרבדים עמוקים יותר של הקיום. אנשים נאלצים לעצור את שטף ומרוצת חיי היום יום, ולהתחיל לשאול את עצמם שאלות מהותיות על החיים, על משמעותם ועל מצבו של האדם. האדם מקבל הזדמנות להתבודד בינו לבין עצמו ולגלות את קונו.
וכמובן, הפחד, החרדה, החששות שחודרים לכל לב, חוסר הוודאות. המציאות (כולל היבטיה הכלכליים) שנראתה עד אתמול יציבה, מבוססת, ובטוחה כל כך, מתחילה עכשיו להתנדנד. האדמה, התודעה הרגילה שמקנה לנו יציבות, מתחילה לרעוד. הארץ מתערערת והאדם מתחיל לגלות שישנם גם שמיים, ומתחיל להיפתח אליהם ואל הנשמה, להאזין לקולה. האדם מתחיל לגלות מתוך עצמו, ובעצמו, שיש אלוהים. המצוקה, החרדה והפחדים, מגלים לו את חולשתו וארעיותו, וממילא פותחים אותו למודעות למציאות האלוקית. לתפילה ולאמונה.
גם המשפחה חוזרת להיות נורמלית. כבר אי אפשר לזרוק בבוקר את התינוקות לפעוטונים ואת הילדים לבית הספר, ולטוס בלחץ לעבודה. המשפחה חוזרת הביתה, מתכנסת, ושגרת היומיום הופכת למה שקראנו בזמנים אחרים "זמן איכות". יושבים בבית, פוגשים סוף סוף את האישה ואת הילדים, סועדים יחד, מתראים. משפחה נורמלית.
גם העולם ללא גבולות שניסינו ליצור כאן משנה לפתע את פניו. המדינות הלאומיות חוזרות לעצמן, ואיתן תחושת השייכות הלאומית והסולידריות. לפתע ברור עד כמה אנחנו תלויים אלה באלה ואחראים אלה לאלה. יש ויש גבולות, ואדרבה, עכשיו הם סגורים ומסוגרים. כל מדינת לאום דואגת קודם כל לעצמה. הכפר הגלובאלי נסגר, לפחות לפי שעה. גם תרבות השופינג ההזויה יצאה לחופשה.
לא הכול יחזור לקדמותו אחרי שמשבר הקורונה יחלוף. האדם לא יחזור לנהל אורח חיים של טירוף והתרוצצות כפי שעשה עד עתה. אין שום תובנה, חוויה או רגש במציאות של האדם שלא נרשם ונצרב בעומק העל-מודע שלו, בעומק נשמתו, ומשם הוא ממשיך להשפיע. את השיעור הזה, העולם לא יישכח כל כך מהר.
הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון. מי ייתן שהיא תהיה קצרה וכמה שפחות כואבת.
מאת: מוטי קרפל
