מיץ פטל

פעם נמדדו החצרות החסידיות ברמת רבניהן ובאיכות ישיבותיהן. אבל החל מהשבוע מעריכים חצר חסידית במטרים המרובעים של אוהל החתונה, בטונאז' המטוסים השכורים, במספר המוזמנים ובליטרים של מיץ פטל. מסתבר שגם במקום שהרוחניות אמורה לשכון בו, יש והגשמיות נותנת את קולה.

אבל פרט לעניין זה ולחיוכיהם הדביקים של אייכלר את פרסטר, צמד יחצני הנינג'ה של בעלז, שמענו הרבה דיבורים על כך שהחתונה הזאת היא תשובתה של חסידות בעלז לזיכויו של דמיאניוק, למחנות הריכוז, ולשואה שבה ניספה רוב מניינה של החסידות. ועל כך, על בעלז והשואה, מן הראוי לספר כמה פרטים, שאייכלר ופרסטר מבקשים לשכוח ולהשכיח היום.

ובכן, בשנת 1944 נמלטו מפולין להונגריה שני אישים חשובים. היו אלה מרדכי רוקח, הוא הרבי מבילגוריא, ואחיו, אהרן רוקח, הוא האדמו"ר מבעלז בכבודו ובעצמו. בבודאפשט פנו השניים לאנשי אגודת ישראל וביקשו לקבל מהם סרטיפיקט לעלייה לארץ-ישראל, אבל פניהם הושבו ריקם. מכיוון שכך, נאלצו האדמו"ר ואחיו, שניהם מתנגדים חריפים של הציונות, לפנות לאנשי הסוכנות היהודית תועבת-נפשם. וראה זה פלא, הציונים נתנו להם את הסרטיפיקט המיוחל למען תהיה להם נפשם לשלל.

עד כאן הכל טוב ויפה, ולאף-אחד מאיתנו אין הזכות לדון את האנשים הללו על עצם בריחתם. ואולם בקרב החרדים עצמם התעוררה תסיסה קלה, הן באשר להפקרתם מאחור והן בעניין תיאורטי יותר: קמו מי שאמרו, כי השואה מוכיחה שהנבואה הציונית בדבר הצורך בבית לאומי מתגשמת, והדבר בקע בקיעים בחומת האמונה.

ערב נסיעתם ארצה נשא הרב מרדכי רוקח דרשה מטעמו ומטעמו של אחיו המהולל אהרן רוקח, הוא האדמו"ר מבעלז דאז. דרשה זו הוגדרה כ"דרשת פרידה" וגם נדפסה בחודש שבט ה'תש"ד, השבעה בפברואר 1944 למניינם.

בהסתמכם על ההבחנה שבין נבואת אמת ונבואת שקר בספר דברים ובספר ירמיהו, ציינו שם האחים רוקח, שגם אם נבואת שקר מתגשמת, אין זו הוכחה לצידקתה, אלא לכך שהקב"ה מעמיד את מאמיניו בניסיון. כלומר, גם אם התגשמה הנבואה הציונית בדבר הצורך במקלט ליהודים בארץ ישראל, מדובר ב"כי מנסה ה' אלוהיכם אתכם" (ואת כל הדברים הללו, אני מבקש לשוב ולהזכיר, אמרו האדמו"ר ואחיו כאשר בכיסם מקנן לבטח הסרטיפיקט של נביאי השקר הציונים, המבטיח להם חיים).

ואולם מעבר לשאלה התיאורטית הזאת, ריחפה שאלה כבדה הרבה יותר. היא שאלת מחוייבותה של ההנהגה הבעלזאית לחסידיה. גם על כך דובר באותה דרשה, ואני מבקש מן הקורא לקרוא את הדברים בתשומת הלב הראויה.

וכה אמר מרדכי רוקח בשם אחיו: "שמעתי דיבבת רבים אשר פחדו פחד וחיל ורעדה יאחזון, ויאמרו, הנה קשה להם פרידתנו, אבל ביותר דואגים על העתיד, באומרם שאולי, חס ושלום, איזו סכנה מרחפת על מדינה זו 'הונגריה', ואחי צדיק הדור שליט"א, 'האדמו"ר מבעלז', רואה את הנולד, על כן הוא הולך הלוך ונסוע לארץ ישראל, כי שם ציווה ה' את הברכה 'ונתתי שלום בארץ', והוא הולך למקום שלווה ומנוחה ואותנו חס ושלום עזב לאנחה. מה יהי' באחריתנו? מי יגן עלינו? מי יציל אותנו, מי יעתיר בעדינו ומי ישתדל בעבורנו?"

"על כן מוטל עלי החוב להודיע לכם, ידידים יקרים חכמי אונגארין 'הונגריה', את קושט דברי אמת... כי לא במנוסה הוא הולך, ולא בחיפזון רץ ונמהר, כאילו רוצה לנוס ולנסוע מכאן, רק שאיפתו ותשוקתו לעלות לארץ הקודש, שזה זמן כביר הוא משתוקק מאוד לארץ-ישראל וכל אדיר חפצו ונפשו הטהורה שוקקה לעלות לעיר ה', לעורר רחמים ורצון על הכלל, שלא יוסיף לדאבה עוד ויהי' המחנה הנשאר לפלטה".

וליתר בטחון הוסיף הרב ודרש על ברכת יעקב אבינו ליששכר בנו, בה נאמר: "וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה". וכה אמר: "וירא מנוחה - שהצדיק 'האדמו"ר מבעלז' רואה שתישרה לכל תושבי מדינה זאת, 'הונגריה', מנוחה ושלווה. כי טוב - שהצדיק רואה שכי טוב וכל טוב ואך טוב וחסד ירדוף וישיג את אחינו בני ישאל בני מדינה זאת".

וכדי לבטל כל ספק שעודנו עלול לקנן בליבם של החסידים הוא מוסיף ואומר: "וזה לכם לאות, כי הנסיעה של רבנו שליט"א אינה בשביל להשיג רווחה, למצוא מנוחה ולהיטיב מעמדו ומצבו, שהרי אמרו חז"ל: 'ארץ ישראל נקנית ביסורים'".

את היסורים של ארץ ישראל לעומת השלום והשלווה של הונגריה למדו החסידים על בשרם. ארבעים יום אחרי פירסום הדרשה הנוראה הזאת, בהיות האדמו"ר מבעלז ואחיו מתייסרים לבטח בחיק היישוב הציוני בארץ ישראל, הסירו הגרמנים את העוצר ההונגרי הורטי מכס השלטון, ונכנסו אל המדינה. החסידים, שהאדמו"ר הנמלט הבטיח להם מנוחה ושלווה, אך טוב וחסד, נלקחו למחנות הריכוז והושמדו.

היום, כשהבורוּת והשיכחה והחוצפה הבעלזאית מבקשות להעלים את הפרשה והדרשה האומללות הללו, מספרים לנו אייכלר ופרסטר, שחתונת אהרן מרדכי רוקח (הקרוי על שם שני האחים, סבו ואחי סבו) היא התשובה לשואה.

אבל בחסידות בעלז עצמה ידועה האמת. הנה, בשנת ה'תשכ"ז, 1967, הוציאה הוצאת "אור החסידות" בירושלים חוברת בשם "הרב הקדוש מבעלזא", ובה שבה ומופיעה דרשת הפרידה של האדמו"ר הנמלט ואחיו. הדברים מופיעים ככתבם וכלשונם, עד שמגיעים הם אל נבואת הרב בדבר השלום והשלווה שיהיו נחלת יהודי הונגריה. כאן, משום מה, חדלו העורכים לצטט את רבם, השמיטו את הצריך השמטה, והסתפקו במאמר מוסגר קטן בזו הלשון: "כאן הסביר הגאון הצדיק מבילגוריא זצ"ל את תשוקת אחיו הגאון הקדוש זצ"ל לעלות לארץ ישראל על יסוד הפסוק בפרשת 'ויחי': 'וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה'". זהו. לא יותר. אין הונגריה, אין שלום, אין שלווה ואין נבואה.

מעניין, ארבעים שנה קודם לכן, בשנת 1903, כתב תיאודור הרצל מכתב ליהודי הונגרי אחד בשם ארנסט מיציי, וכך התנבא בו לאמור: "גם את היהודים ההונגרים ישיג גורלם. וכל מה שיאחר לבוא, כן יהיה קשה ואכזרי יותר. ובינתיים נקום אנחנו 'הציונים' ונבנה בית דירה מרווח לאותם הבריות אשר אינם רוצים לדעת אותנו, 'היהדות החרדית'".

צא וראה את רוחק חזונו של הרצל לעומת קוצר נבואתו של האדמו"ר מבעלז. זה, ממרחק של ארבעים שנה, מנסח נבואת אמת שאין כדוגמתה לפירוט ולדייקנות, וזה, ממרחק של ארבעים יום, עונה על כל הקריטריונים של נביא שקר כפי שהם מנוסחים בספר דברים. ובעוד הוא מבטיח להם שלום ושלווה ומפגיע בהם להישאר, בעצמו הוא נמלט אל "בית הדירה המרווח" שהקים לו הרצל בארץ ישראל וסרטיפיקט ציוני בכיסו. על כגון דא אמר ירמיהו בדברו על נביאי השקר: "ונתתי עליכם חרפת עולם וכלימות עולם אשר לא תשכח".

אבל הרב פרסטר מתגאה, והרב אייכלר מתגאה, וכשקול דמי חסידות בעלז צועקים אלינו מן האדמה, הם משיבים להם בעשרים אלף ליטר של מיץ פטל.

תוקן על ידי momeir ב- 21/03/2020 23:02:56